למה הספרדים הם רק נישה?

[כהנא דמסייע]

לציין דברי הגמ' (סוכה מ"ט ע"ב) "אמר רבי חמא בר פפא, כל אדם שיש עליו חן, בידוע שהוא ירא שמים, שנאמר חסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו"
כמובן, שצריך לדעת מה הגדר בזה, הרי ברור שאובמה לא היה יר"ש גדול...

ההבדל בין "חן" לבין "יופי", הוא שחן הוא דבר שאין סיבה של הופעה חיצונית מושכת במיוחד, לא בביגוד, ולא בכושר הנאום, ובדיבור הבוטח,

שזה שייך בטומאה בדיוק כמו בקדושה, וכמו שהבאת ממנהיגי העולם הגדול, אנשי תקשורת ועוד.

"חן" הוא דבר שמיימי, חן אינו יופי, כמו שאמרו על אסתר "ירקרוקת [מכוערת] היתה, וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה י"ג) זאת אומרת שאדם יכול להיות מכוער אבל יהיה לו חן ואנשים ימשכו אחריו.

ולגבי דידן, ייתכן אדם שאין לו כריזמה מיוחדת, כושר נאום מופלא, אבל כל הדור, רואה בו מנהיג הדור, וירא שמים.

אם נקח לדוגמא את מרן הגראי''ל שטיינמן, או הגרח''ק? היה להם איזה כריזמה?
היה להם כושר נאום?

הם הופיעו בלבושם שונה מכל ראש ישיבה אחר?
וכל הדור קבלו את דבריהם, ומי שנכנס לארבע אמותיהם, הרגיש "חן" של יראת שמים.

ועל כגון דא אנו מובטחים אכן שזה מכח דברי חז''ל
מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.

נ.ב לא באתי לומר שכל מי שיש לו כריזמה, הוא שקרן, באתי לומר שצריך לשים לב לתוכן, וכריזמה אינה ערובה לאמת.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

ההבדל בין "חן" לבין "יופי", הוא שחן הוא דבר שאין סיבה של הופעה חיצונית מושכת במיוחד, לא בביגוד, ולא בכושר הנאום, ובדיבור הבוטח,

כוונת כת"ר לדברי הגר"א -

 

[כהנא דמסייע]

כוונת כת"ר לדברי הגר"א -
הצג קובץ מצורף 5697

יישר כח. אכן.

אגב מו''ר הגר"ש וולבה זצ''ל היה רגיל לומר, על רבו ר' ירוחם ממיר,

שהיה אומר לתלמידיו, כשאתם הולכים לשוק, אנשים פונים אליכם, מעצמם,

הוא היה אומר שיש "חומר" ו"צורה", אדם שיש בו יראת שמים, הוא "בעל צורה"
והחומר נמשך מעצמו, לצורה...

והוא סיפר שר' ירוחם ממיר עצמו שהיה הולך לשוק אכן כך היה.

כל מי שיש בו ירא''ש דבריו נשמעים זו מציאות!

אולם כמובן החומר גם נמשך לא פחות ליופי חיצוני
לדרמה
ולדמיון
ואכן אשרי המבחין בין זה לזה.

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

אגב מו''ר הגר"ש וולבה זצ''ל היה רגיל לומר, על רבו ר' ירוחם ממיר,

שהיה אומר לתלמידיו, כשאתם הולכים לשוק, אנשים פונים אליכם, מעצמם,

 

[כהנא דמסייע]

הצג קובץ מצורף 5698

יישר כח.
ומהחצי הראשון של מסירת ישיבה, לגרנצ''פ, ראה גדלות המדות הטובות,
הויתור, ולפנים משורת הדין
בלי כחל ובלא שרק.
ולואי ונאחז בעשירית ממדות אלו,
שנראה במעלת חברינו ולא חסרונם.

בספר במחיצתם לר''ש לורנץ הביא מר' ירוחם שהיה אומר:
אנשים מקשטים את בתיהם בפרחים יפים, ודברים טבעיים נאים

ואני אומר שחסד, ואמת, ושלום
הם דברים יפים וטבעיים
שמכניסים גן עדן לתוך הבית של כל אחד.

 

[כהנא דמסייע]

ואם ננסח זאת בסגנון האקטואלי של אשכול זה נאמר...

לא כל מי שמהדהד – מהדהד דברי אמת.​

בעידן שבו הפופולריות שווה ערך בעיני ההמון ל"פסיקה",
ובו מדד נמדד בצפיות, הפצות, או כריזמה –
יש צורך לומר בקול צלול:
מי שקובע מי הוא פוסק הדור – אינו ציבורי הרחב, אלא תלמידי החכמים.

וכדברי הגר"ח גריינמן זצ"ל, כששאלו אותו:
"מי רופא טוב?"
ענה:
"זה שכולם הולכים אליו? - לא בהכרח.
אלא זה שכל הרופאים האלה - שולחים אליו."

כך בהוראת הלכה. כך במנהיגות.
משהו שציבור גדול הולך אחרי אדם מסוים – אין הוכחה.
יכול להיות שהוא "הכי זול", הכי נגיש, הכי רגשי, או פשוט... הכי תקשורתי.


ומהי קבלת פסיקה אמיתית?

כפי שניסח רש"י בדקדוק חריף – "נתקבלו דבריו בין חבריו"
אין הכוונה שנתקבלה אצל "המון מעריצים", או בישיבה שכולם אהבו את סגנונו,
אלא שהתקבלו בקרב שאר תלמידי חכמים.
רבנים, מורי הוראה, פוסקים – אלו הם "חבריו".

הבית יוסף לא התקבל בזכות "לשונו הברורה",
אלא משום שנתקבל כפוסק על ידי המהר"י בירב, הרדב"ז, האר"י, המבי"ט ורבים כמותם.

צפת – באותה תקופה – הייתה גדולה לא בגודל הפיזי, אלא בצפיפות הקדושה והחכמה שבתוכה.
וכשפסק שם אחד מגדולי הדור – הדבר נחשב כהתקבלות בין חברים .
לא רגש. לא חיבה. לא נגישות. פסיקה.


ובימינו?
הפאר גדל.
ההמון רץ אחר דמויות – לפעמים בעלות ניחוח כריזמטי, לפעמים שופעי תוכן חווייתי.
אבל מי ששומע לאוזניו של הדור – לא תמיד שומע את לבו.

תלמיד חכם אמיתי, קיבל הוראה, מקובל על תלמידי חכמים שבדורו,
ואינו נמדד על פי גובה הלהט או מספר לקוח –
אלא על פי תגובות הקול התורני שבו מכירים רֵעָיו .


סכנת התקופה
אנו חיים בדור קהל מעצב דעת תורה – במקום לשמוע אותה.
דור שבו לחפש אחרי "רב נגיש" גובר על "פוסק מוכר בין חבריו".
ולפעמים, מִרוב נגישות, התורה – מאבדת את גובהה.

נחייך ונזכור:
אין בחירה דמוקרטית בפסיקת הלכה.
אין "רב פופולרי" שהוא רב מוסמך – אם תלמידי חכמים לא רואים בו כזה.
אמת – נמדדת יודעי אמת.

וכשאתה שואל מיהו מנהיג, שאלה אחת תספיק:
"אל מי הפוסקים פונים – בשעה שצריך להכריע?"
שם – התשובה.
שם – ההכרה.
ושם – התורה.

 

[כהנא דמסייע]

ואולי תימא: מאי דוחקך להיכנס ראשך בין הרים איתן, הפוסקים הללו כל אחד כמגדל הפורח באויר, מה לך ולזה? אלא דמעיקרא חזינן שהרפיון בציבוריות הספרדית – לא משום חיסרון תורה, ולא מפני העדר גדלות או הנהגה, אלא דכולא מלתא תליא בכבוד. לא כבוד המדומה ולא שררה אלא כבוד הדדי .

דהנה: כל זמן שהציבוריות הספרדית כורכת עצמה בחבלי שבלונה אחת, ודוחה כל מי שאינו מצטט כל שני וחמישי "מרן פסק" – גם כשאינו פוסק כן – הרי זו כפיית סגנון אחד על גוונים רבים. וכשם שאין לדעת אחת בפלפול, כך אין פוסק אחד בדור, ואין צורך שיהיה.

וכבר אמרו רבותינו "נהרא נהרא ופשטיה", ובכל נהר – מים חיים. יש החוששים לאבק בישול בכלי שני, ויש המפזרים קפה גם על גבי הפינג'ן. ומה? מי שמתיר אינו מומר, מי שאוסר אינו קנאי. אלא צריך להכיר: פוסק כדעת הבן איש חי אינו פחות תלמיד חכם ממי שפוסק כדעת מרן הגר"ע . והרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, אדרבה – כמה פסקיו מיוסדים על עיון עצום ונועזות של תלמיד חכם בן חורין, לא של "חוזר אחרי".

וכי נזעק על הגר"ש משאש שהחזיק במנהגי מרוקו? או על מהר"ם אלשיך שהורה הלכות נגד כל הטור והשולחן ערוך יחדיו? אלא שכל עמד אחד על עומדו – ובמקום לכופף אחד את השני תחת קו אחיד, היה כבוד הדדי, והכירה כל דעה את חברתה.

והא ראיה – כל עוד לא ניתן כבוד בתוך הציבוריות הספרדית – נישאר אסופה מפולגת, מפולגת בין מועצת חכמים לפוליטיקה קטנונית. אך ביום שנבין שזרם מרכזי אינו קו אחיד – אלא שדרה רחבה עם כמה נתיבים – אזי תיפתח הדרך לשיבת עטרה ליושנה, לא בחרבות ולא בצעקות, אלא בכבוד, בתבונה, ובקול דממה דקה של אמת.