אציג פה סיכום שכתבתי בנושא המגבונים, שהדבר פשוט שהשימוש בהם מותר לכתחילה ללא שום חשש.
א. גם אם נאמר שדנים פה ב"איסור דאורייתא" (מה שברור שאינו כדלקמן), יש צד גדול להתיר בהם את השימוש לכתחילה, והוא משום שכך דרך השימוש במגבון, וכל שימושו זה בצירוף של המגבון עם המים שבתוכו, ואין עניין בשימוש של "הפירוק" שנעשה, והולך לאיבוד.
(כן ביאר הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בהליכות שלמה, וכן בשו"ת הר צבי ובשו"ת ציץ אליעזר דנו בסברא הנ"ל, ובשו"ת אבא בם ח"ג סי' ה אות א-עה האריך רבות בסברא הנ"ל, ובאות ק הביא כמה וכמה ראיות לסברא הנ"ל, והובאו בקיצור בעמ' שנ וחיזק את הסברא הנ"ל מראיות מהש"ס ומהפוסקים)
ב. גם אם יבוא מישהו ויחלוק על כל הראיות שהביאו הנ"ל, יש כאן "ארבעה דרבנן" ואלו הם,
1. דעת רוב ככל הפוסקים (וכן משמע בתוספתא וברמב"ם ובעוד ראשונים) שחצי שיעור במלאכות שבת אסור מדרבנן. (ואף אם נאמר שיש לצדד ולומר שהשיעור הוא כדי לסוך אבר קטן ולא שיעור "כגורגרת", עדין במגבונים זה פחות מחצי שיעור - ואכמ"ל)
2. איך שנתברר תהליך הייצור של המגבונים, דמו לכל היותר ל"שיער" שסחיטתו אסורה מדרבנן. (ויש פוסקים המתירים)
3. המגבונים אינם מגידולי קרקע. (ואע"פ שישנם מועטים ששמים כמה חוטי כותנה בודדים, זה עדין לא נידון כגידולי קרקע)
4. לפי רש"י ורוב הפוסקים הוי דרבנן כיון שהמשקה לא גדל "מתחילת בריתו".
ג. והנה מצינו לרבים מהפוסקים שהקילו בפס"ר דניחא ליה בדרבנן. (ואסף אותם מרן זצוק"ל בתשובה גבי דוד שמש)
וגם החולקים מתירים בתרי דרבנן (ט"ז, בית שמואל ועוד)
וגם החולקים, רובם ככולם מתירים בתלתא דרבנן ובפס"ר.
ד. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שאפשר שבכלל הכא הוי "פסיק רישיה דלא אכפת ליה", דוודאי האדם לא מעוניין בנוזל שיוצא מהמגבון, אלא דעתו ברטיבות של המגבון, עם מה שמעביר בידו. (ואף שמעביר בחוזק, דעתו לשפשף שיצא הלכלוך, ולא שיסחט המים שבמגבון)
ה. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שבשימוש רגיל במגבון לא נסחט שום דבר מהמגבון, אלא יוצא רק השכבה העליונה האופפת את הסיבים בלבד. (פרופסור אמיץ וינברג, ועוד)
ו. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שהכא הוי צורך מצוה, ד"צואה במשהו" דאורייתא. (ורבים מהפוסקים מקילים אפי' בשבות דשבות ע"י ישראל לצורך מצוה, וכן פסק מרן הגרע"י זצוק"ל. וכל שכן הכא שהוי ספק פסיק רישיה בארבעה דרבנן, ואפי' אם היה דאורייתא נראה להתיר)
סיכומם של דברים,
"ישנם הוכחות רבות לסברא שכתב הגרש"ז אוירבך זצוק"ל (וכפי שהאריך בשו"ת אבא בם) שלפי דבריו אפי' אם היה פה חשש דאורייתא היה מותר.
וכל שכן להקל הכא שהוי "ספק פסיק רישיה" (ספק הן מדינא והן מהמציאות) בארבעה דרבנן והוי לצורך מצוה, ואפשר דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה.
ולכן איך שנתברר מותר מעיקר הדין לקנח אפי' בחוזק, אבל בנחת זה ברור ופשוט שמותר ללא שום חשש!