דברי הבן איש חי ומנהגי גדולי הספרדים
ואנכי הצעיר אביא מדברי רבינו הבן איש חי פ' כי תשא סעיף ב'. והמעיין הישר יחזו פנימו, בעיקר בהערה 2, יראה בלי כל ספק כי רוב גדולי הספרדים אסרו, כדעת השלטי גבורים, והביא כן מהחסד לאלפים ומהר"ש אבוהב והפרי האדמה, שחלקם הכריעו להחמיר יותר מהרמ"א שהיקל בשעת צער, מכיון שמרן פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ולא כרש"י והסמ"ג.
והמגן אברהם מקורו מספר הזכרונות למהר"ש אבוהב. ולהיפך הגמור – גדולי ספרד מחמירים בזה יותר.
גם ביאור כוונת הבא"ח בביאור דעת החיד"א, בהערה 4, שתמה עליו הבא"ח שרוה"פ החמירו בזה, ומדוע כתב דלית דחש ליה, דבפוסקים רואים בפירוש אינו כן. ולכן ביאר כוונתו לא שלית דחש לה מהפוסקים, אלא מבני מקומו. ולכן מסיק דאין כאן אלא עדות על מנהג מקומו, ולא הכרעת הלכה נגד רוה"פ.
לשון הבן איש חי
[ב] וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת. במה דברים אמורים – קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו[1].
וכל שעושה שני קשרים זה על זה חשיב כקשר אומן ואסור, אף על פי שעשוי להתיר בו ביום[2].
ועל כן צריך להזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זה על זה, אף על פי שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד ועניבה אחת על גביו.
והארכתי בדין של שני קשרים זה על זה בסה"ק רב פעלים, והעליתי להלכה לאסור[3].
ודע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף וזה לשונו – ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, אין כונתו על הפוסקים ז"ל, אלא על אנשי גלילותיו דקאי עלייהו, דלא חיישי בזה אלא מעוטא דמעוטא, דבטל במעוטייהו לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות[4].
[ג] במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל, דאין לחוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסים שני קשרים זה על זה, והוצרך לנקביו – דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער[5].
הערות הבן איש חי
[1] יסוד החילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט – מפירוש הרי"ף בגמ' קיב ע"א, שיש ג' דרגות בקשר מנעל וסנדל, והחיוב במנעל הוא באושכפי.
[2] זה לשון רבינו בספרו רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד):
ודע, כי מקור דין זה באיסור ב' קשרים זע"ז אפילו בדבר שדרכו להתיר בו ביום, הוא בשלטי הגיבורים, שכתב כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, וגם מור"ם בש"ע בהגה"ה הסכים כן, וכן הוא דעת הגאון פרישה, גם הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק כן לדינא, וכן הסכים הגאון שלחן עצי שיטים, והרב חסד לאלפים, וכן נראה מסתמות דברי שאר האחרונים ז"ל.
וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות דף נ"ג ע"ב, שהביא דין זה דשני קשרים לאסור, ופקפק על מה שהתיר מור"מ במקום צער, שדעתו לאסור גם במקום צער, והגאון מג"א ז"ל הביא דברי ס' הזכרונות הנז'.
והשתא מאחר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל במעשה אומן ואינו של קיימא – פטור אבל אסור, ומרן ז"ל פסק כוותייהו, ומצינו שכל הפוסקים הנז' כתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז – על כן ודאי יש להורות באבנט שבמתניים, וחבל המכנסיים הנז' בשאלה, לאסור בזה ובכיוצא בזה שני קשרים זע"ז, ואינו מותר אלא בקשר ועניבה.
והגם דהרא"ש והטור ס"ל קשר אומן אינו מעלה ומוריד, והעיקר תלוי בשל קיימא, ולדידהו כל שהוא עשוי להתיר בו ביום מותר אפילו קשר אומן – מ"מ אנן לא ס"ל כוותייהו בזה, אלא קי"ל כהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים הנז"ל ס"ל, שדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז וכאמור.
וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"ד דף ג' ע"ג שכתב וז"ל: עיין בא"ח סי' שי"ז, ומתבאר דקשר הסודר אשר אנחנו עושין, אף על גב דעשוי להתיר בו ביום, כל שהם ב' קשרים זע"ז, לדעת רבינו (הרמב"ם) והרי"ף ז"ל אסור, אלא יעשה קשר ועניבה עליו, כיון דעשוי להתיר בו ביום שרי לכ"ע, או הכריכה וקשר אחד כ"ש דשרי, עכ"ל.
האם יש בדין זה מחלוקת בין מרן לרמ''א
והנה ראיתי באחד מן האחרונים שעשה בעיקר דינו של השלטי הגבורים מחלוקת בין הרמ"א לשו"ע, והוא ממש"כ מרן בסימן שיז "כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא". והנה ממש"כ דחבל בדלי חשיב מעשה הדיוט, והלא חבל בדלי הוי קשר על קשר בסתמא – חזינן דקשר על קשר לא חשיב למעשה אומן.
ואני תמה – דמקור האי דינא הוא מהרמב"ם עצמו, ומקורו מהמשנה, וכיצד יעלה על הדעת דהשלטי הגבורים כותב דמשמע מלשון הרמב"ם היפך מדבריו המפורשים?
ועוד יותר קשה – וכי השלטי הגבורים טועה בדבר משנה בדוכתא? וזה תימה.
וכבר כתב מהר"י קנפנטון, רבו של מהר"י בירב, בדרכי הגמרא שלו:
"בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים, אחד השואל ואחד המשיב – שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועקש. אטו בשפטני עסקינן?
ולכן יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם, בריאים וחזקים, או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים, ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בענין שיהיו ניאותים ומתקבלים, ושלא לשאת עליהם עוון אשמה של סברא רעועה או חלושה – כי כולם דברי אלקים חיים".
ולהאשים אחד מן הראשונים בשכחת משנה מפורשת אשר היא לפניו במקום פירושו – היא דבר תימה שאין כמותו. ובפרט
הגאון בעל שלטי הגבורים, הנודע בשליטתו במכמני התורה, שהוא בעל ה"עין משפט", כמוש"כ רבינו החיד"א (שם הגדולים חלק ספרים מערכת ש אות עו):
"והרב יהושע בועז הוא החל להיות גבור חיל לזכות הרבים, הור"ה גבר מראי מקום בהר"ם וסמ"ג וטור איה מקום כבוד דיני הש"ס, וקראו עין משפט".