בדרך סיפרתי מעשה
חבר קבוע
- הצטרף
- 17/12/24
- הודעות
- 293
אגב, סימנא מילתא,
שהספר האחרון שהזכיר מרנא הגרע"י בכתיבתו בימי חייו,
הוא עולת יצחק להגר"י רצאבי, בספרו חזון עובדיה שבת חלק ו'.
מכתבים מהרב יצחק יוסף
- יוזם האשכול חיי עולם
- תאריך התחלה
אגב, סימנא מילתא,
שהספר האחרון שהזכיר מרנא הגרע"י בכתיבתו בימי חייו,
הוא עולת יצחק להגר"י רצאבי, בספרו חזון עובדיה שבת חלק ו'.
מבקש השם
חבר קבוע
- הצטרף
- 27/4/25
- הודעות
- 280
נשמע שבין שני הפרסומים היתה איזו סולחה ביניהם...
מבקש השם
חבר קבוע
- הצטרף
- 27/4/25
- הודעות
- 280
לעיון הלומדים:
מאי ק"ו הוא: אם אברהם אבינו עבר י' נסיונות - גם אתה תתגבר... ואם משה רבינו עלה למרום, אז גם אתה?
וככלל, חסרים דברי עידוד לבחור סביב הנקודה האמיתית של תפקידו של בן תורה.
כהנא דמסייע
חבר בכיר
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 2,090
הבדל בין מאמר תורני לחוג לומדים. לבין עיתון המוני
נו נו...
קיבלתי.
מי הזכיר יותר מקורות בענין נטילה ע"י נדה:
ילקוט יוסף נטילת ידים וברכות הערות סימן קנט - באיזה כלי נוטלין וכיצד יבואו המים על ידיו אות ו
ומה שאמרו אפילו נדה, היינו בבתו או אחותו נדה, אבל באשה אחרת הרי פסק מרן ביורה דעה ובאבן העזר, לאסור הרחצת פניו ידיו ורגליו משום חיבה, וכן כתב בעט"ז שם. ומכאן יש לדקדק על ד"ק של מרן החיד"א במורה באצבע (אות סא) שכתב, לא יטול ידיו ממשרתת אפילו יהודית הגם שנטלה ידיה תחלה, כל זמן שלא טבלה, שהרי הוא רוצה לטהר את ידיו. על כן לא יטול ידיו מנדה, ואפילו בנטילת ידים לסעודה יש מי שכתב שלא ליטול מנדה. ע"כ. והרי גם כשטבלה יש לאסור משום חיבה. ומה שאמרו הכל כשרין לנטילת ידים אפילו נדה, היינו בבתו. וגם מה שכתב בספר יפה ללב (סימן ד אות טו): "אשרי מי שיוכל להזהר שלא יטול ידיו מאשה זרה אפילו טהורה", יש לדקדק על לשון זהורית שנקט בדבר שהוא מעיקר ההלכה. ובאשתו נדה העלו הפוסקים, שאף על פי שמותרת להכין המים בכלי לבעלה, מכל מקום אין להתיר שתשפוך המים על ידיו, וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ו חלק יורה דעה (סוף סימן יט), ובספר טהרת הבית חלק ב (עמוד קצז). ע"ש. [ואף שבספר נתיבי עם (סימן קנט) כתב לחלק בין רחיצת פניו ורגליו שהוא דרך חיבה, לבין ליצוק מים על הידים לבד, דלית לן בה, ומה שהחמיר מרן החיד"א בזה, הוא רק בנטילת ידים שחרית, וכו'. ע"ש. אין זה נכון להלכה, שרק בהכנת הכלי לנטילה הקילו באחרונים, מה שאין כן ליצוק המים, כיעו"ש בטהרת הבית חלק ב (עמוד קצח), ואכמ"ל].
ואילו בהלכה ברורה...
הלכה ברורה בירור הלכה סימן קנט סעיף כט
עיין בכתובות (סא א) שאשתו נדה אסורה בהרחצת פניו ידיו ורגליו, וכתב הרשב"א בתורת הבית (דף קסד ע"ב) ובחידושיו (כתובות שם), דהיינו אפילו אינה נוגעת בו אלא הוא רוחץ והיא מוצקת עליו. וכן פסקו ראשונים רבים(סד). אולם הראבי"ה חלק א' (סימן קעג עמוד קצה), והאור זרוע חלק א' (סימן שס) כתבו, דהיינו דוקא רחיצה שיש בה נגיעה. ולעומתם דעת רבינו יונה שהובא בש"ך יורה דעה (סימן קצה ס"ק טז) להחמיר אפילו כשמכינה לו המים לרחיצה. וכן נראה דעת האשכול חלק א' (עמוד קיז), וכתב להקל רק כשמביאה המים שלא בפניו. אבל הט"ז יורה דעה (שם סק"ח) פסק להקל בזה כל שאינה יוצקת המים עליו, ושכן כתב הדרישה. ועיין לאאמו"ר מרן הראש"ל שליט"א בספר טהרת הבית חלק ב' (סימן יב אות לט עמוד קצז - קצח) ובשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק יורה דעה סימן יט) שפסק כן להלכה, שכל שאינה יוצקת המים עליו מותר, אבל ביוצקת המים אסור אפילו אינה נוגעת בו, ושכן כתבו אחרונים רבים.
ולפי זה צריך לומר שמה שהתירו הראשונים ומרן השלחן ערוך לענין נטילת ידים באשה נדה, לאו היינו אשתו נדה. וראיתי בספר מטה משה (סימן רסז) שהביא בשם השבולי הלקט (סימן קלו) והאגור (סימן רז) שכתבו בשם ספר התרומה (סימן עט) להתיר ליטול ידיו מאשתו נדה, ותמה על זה המטה משה, דהא בכתובות (סא א) אמרו שאשתו נדה אסורה בהרחצת פניו ידיו ורגליו, וכתב הרא"ש (כתובות פרק א' סימן ח') דהיינו אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת. ושכן כתבו כמה ראשונים לאסור בזה, וכתב המטה משה ליישב דברי התרומה, שלמצות נטילת ידים לא הוי דרך חבה אלא גזירת מלך. ומכל מקום להלכה כתב להחמיר בזה. וע"ש. (והובא בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף ס"ק לג, ובאליה רבה ס"ק כ'). והנה בעצם מה שכתב המטה משה כן בשם השבולי הלקט והאגור בשם התרומה, הנה בספר התרומה שלפנינו וכן בשבולי הלקט ובספר האגור, לא כתבו בשמו להקל "באשתו" נדה, אלא באשה נדה, ויש לומר שכוונתם בבתו או באמו נדה. אכן בחידושי הריבב"ן (ברכות סוף פרק ח'), כתב בשם ספר התרומה להקל "באשתו" נדה. ואולי יש לומר שהתרומה סבירא ליה בזה כמו שכתבו הראבי"ה והאור זרוע הנ"ל דדוקא ברחיצה שיש בה נגיעה בגופו יש להחמיר. ומה שכתב המטה משה ליישב דשאני נטילת ידים לשם מצוה דלא הוי דרך חיבה, כן כתב גם בכף החיים (סימן ד' ס"ק לח), ועיין עוד בספר נתיבי עם (סימן קנט). ושוב ראיתי בהגהות ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא (הלכות סדר ליל פסח אות קא) שהביא בשם המהרי"ל, שכתב להחמיר בזה באשתו נדה.
ומכל מקום לענין הלכה בודאי שיש להחמיר בזה באשתו נדה. וכן פסק בעטרת זקנים (סק"ג השני), וכתב לבאר מה שאמרו כאן נדה, דהיינו בתו נדה. והובא במחצית השקל (ס"ק כב). וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סעיף כ'). ועיין בפרי מגדים (משבצות זהב סוף ס"ק טו) שכתב לבאר מה שאמרו כאן אשה נדה, דהיינו אשה מחבירתה נדה. ומשמע שאף הוא סבירא ליה להחמיר באשתו נדה. וכן נראה מדברי הבן איש חי (פרשת תזריע טהרות אות טו), וביאר מה שאמרו כאן נדה, באחותו או בתו.
הלכה ברורה בירור הלכה סימן קנט סעיף ל
הנה העטרת זקנים (סק"ג השני) כתב להחמיר באשה אחרת אפילו אינה נדה. והובא במחצית השקל (ס"ק כב). וכן נראה מדברי הפרי מגדים (משבצות זהב סוף ס"ק טו), שכתב לבאר מה שאמרו כאן אשה נדה, דהיינו אשה מחבירתה נדה. ולא כתב לבאר דהיינו אשה אחרת שאינה אשתו. וכן משמע בחסד לאלפים (סק"ו) שכתב לבאר דברי המחמירים בנדה, כגון אחותו או בתו. ומשמע שבאשה אחרת בלאו הכי אסור. אולם בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סעיף כ') כתב להקל בזה במשרתת שלו נדה. ומרן החיד"א בספר מורה באצבע (אות סא) כתב להקל ליטול ידיו ממשרתת יהודית שאינה נדה. (ועיין עוד בקשר גודל סימן א' אות ב'). ובספר יפה ללב (סימן ד' ס"ק טו) הביא דברי החיד"א, וכתב שאשרי מי שיכול להזהר שלא ליטול מאשה זרה אפילו טהורה. ומשמע גם כן דסבירא ליה שמן הדין יש להקל באשה זרה שאינה נדה. ועיין בבן איש חי (פרשת תזריע טהרות אות טו) שהביא להלכה מה שכתבו הפוסקים שטוב להזהר בנדה, וכתב דהוא הדין מאשה אחרת אפילו אינה נדה. ולכאורה משמע דמעיקר הדין יש להקל באשה אחרת, ואף בזה אינו אלא זהירות בעלמא. ושוב ראיתי בהגהות ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא (הלכות ליל פסח אות קא) שהביא בשם המהרי"ל להחמיר בזה באשת איש וכן נדה. ומשמע שבפנויה שאינה נדה סבירא ליה להקל. ועיין במקור חיים לבעל החות יאיר (אות יא) שהביא דברי המהרי"ל להחמיר בזה באשת איש. ולענין הלכה נראה שיש להחמיר באשה אחרת בכל ענין, וכדברי העטרת זקנים והמחצית השקל והפרי מגדים, ובפרט בזמנינו נראה שיש בזה משום פירצה בגדרי הצניעות, וראוי לגדור גדר בזה. ועיין ברמב"ם (פרק כא מהלכות איסורי ביאה הלכה ה'), ובטור ושלחן ערוך אבן העזר (סימן כא סעיף ה') שכתבו: אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור, באיזה שימוש אמרו, רחיצת פניו ידיו ורגליו. והוסיפו הטור והשלחן ערוך שם, דהיינו אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו. (ועיין בהגהת הרמ"א שם). ועיין עוד בכף החיים (סימן ד' ס"ק לח), ובשו"ת יביע אומר חלק ו' (שם בסוף הסימן).
מצחיק אותו שזה נידון...
