מאמר מיוחד בעניין השלום והמחלוקת

[אהבת ישראל]

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ, כב)

השלום והמחלוקת

כתב בספר 'קול ששון' (פרק כז) וזה לשונו: כל אדם טורח אחר מזונותיו כדי שיתקיים בעולם ולא ימות, ואיך לא ירדוף אחר השלום שממנו תוצאות חיים, וכל זמן שיש שלום בבית ובין אדם לחבירו, אין השטן יכול עליהם עד שיביאם לידי מחלוקת.

צא ולמד מתלמידי האר"י ז"ל, שהרב האר"י ז"ל כשהביא איתו מהרח"ו ז"ל תלמידו, כי כן הדבר צריך כפי חיוב הנשמות, קיבל עליו האר"י ז"ל בשבועה שלא יכסה דבר ממנו שלא יגלה לו, פעם אחת שאל מהרח"ו ז"ל להאר"י ז"ל, לפרש התוספתא של הזוהר והוא סוד עמוק, ואמר לו האר"י ז"ל: 'בחייך, תניחני שלא אפרש לך זאת התוספתא, ויונעם לי ולך ולכל העולם שאינם רוצים במתיבתא לגלות זה', אמר לו: 'מוכרח אתה לגלות לי על כל פנים', אמר לו: 'אם אגלה לך סופך להתחרט חרטה גדולה, אבל אני מוכרח לגלות לך מה שתשאלני, על כן אני מזהירך', חזר ואמר: 'אני רוצה שתפרש לי התוספתא על כל פנים', וגילה סודה, ולאחר שגילה אותה אמר להם: 'נגזר עליו שימות אותה שנה מחמת גילוי הסוד, ואתה גרמת ההיזק, ולכן איני חש עלי ועל בני ביתי, אבל עליכם אני מצטער איך אני מניח אתכם בלי שלמות תיקונכם', אזי נתעצבו התלמידים בליבם הרבה. אחר כך אמר להם: 'כל זמן שיש שלום ביניכם ובין בתיכם ולא יהיה מחלוקת כלל, אז אין מלאך המוות שולט עלי', ועשה האר"י ז"ל הסגר לעשרה חברים, ותיקן להנשים ולטף חדרים בפני עצמם באותו החצר, ולסוף חמישה חודשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותה לבעליהן, ונמשך מזה שגם החברים נתקוטטו, והרב האר"י ז"ל היה מזהיר אותם על האהבה והאחווה והשלום, ובאותו היום עברו על דבריו, בעוונותינו הרבים, ולעת ערב יצא עם החברים סר וזעֵף וישב כל התפילה באנינות, עד שהגיד להם כי היה לו שליטה לס"מ עליו מחמת חילוק הלבבות, ולא תפשו מידת השלום כמו שציוום.

הינך רואה כי אפילו שנגזר עליו מיתה מן השמים, אם היה שלום בלא מחלוקת, לא היה מידת הדין יכולה לשלוט בו.

וכן כתבו המקובלים שאין הקליפה מגבהת ראש אלא במחלוקת, ונכנעה הקדושה חס ושלום, שבכל ליל שבת כשיבוא האדם בשלום אל ביתו, ולא בקטטה, אז הסטרא אחרא בוכה ומיללת ויושבת בחושך, ואם בהיפך חס ושלום, זהו שמחתה, כשזה קם זה נופל, שהשלום מגביר כוחה של קדושה למעלה למעלה, שהיא רשות היחיד ועולם החיבור, והמחלוקת מגביר כוח הסטרא אחרא, שהיא רשות הרבים ועולם הפירוד, כל אחד כפי בחינתו, ועשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו מפסח ועד עצרת (יבמות סב:), שלפי שלא היה שלום ביניהם, נעשה אחיזה להסטרא אחרא ולהקליפה ולשלוט עליהם, כמו שארע להאר"י ז"ל על ידי תלמידיו.

בוא וראה כמה הקליפה נתגברה בדורות הללו, שחכמי דורות הראשונים היו מבזים עצמם ביזיון גדול לאין קץ, כמו רבי מאיר וכיוצא לעשות שלום, שהיה אומר להם: וכי אני טוב מבוראי? שמו שנכתב בקדושה וכו', ובדורות האחרונים לא מבעיא שאין רודפים שלום, אלא מחרחרי ריב בעונותינו הרבים.

וכיצד יתפלל לה' יתברך כל יום בתפלתו: "שים שלום" וכו', והוא חפץ מה' יתברך מידה שאינו מחזיק בה, ובידו לקיימה ולא יקיימנה, ומבקש מה' יתברך שיסייענו בעשותה, והוא אינו אוהבה כמתלהלה, חס ושלום, ואשרי חכמים הגידו כי בעת פטירתו של אדם, אלולי מלאכי השלום שיוצאים לקראתו, היו פוגעים בו כל גונדא דחמה, ולא ידע למי יפנה לעזרה, וכשהוא אינו אוהב שלום אינו זוכה למלאכי השלום שיצאו לקראתו, אוי לה לאותה שעה, שכל עצמם של כת זו של מלאכי השלום, שלא רצו שיברא האדם הוא בשביל שאינו עושה כמידתם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פר' ח' סי' ה'): שלום אמר: אל יברא שכולו מלא קטטות ומריבות, ומידותיהם היפך עושה שלום במרומיו. עיי"ש בהרחבה.

אנשים מחפשים סגולות לישועות, רוצים שמירה מדברים רעים, הנה רש"י בפרשינו (כ, כב) פירש (ומקורו מהמכילתא) על הפסוק "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאישתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.

מספרים שפעם פנו לרבי אליהו לופיאן בערב יום כיפור בשאלה בעניין שלום בית, הרב ביקש לטפל בזה עכשיו ולא לאחר יום כיפור, והסביר את דבריו: מי שרוצה להיחתם לחיים טובים שירבה שלום בעולם, שהרי רש"י כתב בשם המכילתא "שלא תבוא עליו פורענות".

וכתב רבינו חיים פלאג'י בספרו 'מועד לכל חי' בענייני חודש שבט (סי' ל' אות ב') וזה לשונו: שבט הוא בחינת הוד, והוא כמידתו של אהרון, וצריך בחודש הזה להתאמץ יותר להיות אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בן אדם לחבירו ובין איש לאשתו, יותר מכל חודשי השנה, ואתי שפיר הרמז שרמזו הקדמונים: שלום ברכה טובה, ויזהר ביותר לכבד ללומד תורה, ולהחזיק ברכים כושלות, ושלא להיות הולך רכיל, ומנע רגליך מלרוץ לרעה בחודש הזה בזהירות יותר משאר ימות השנה.

ועוד כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו 'נפש כל חי' (מערכת אלף, אות יג) וזה לשונו: אהבת אדם לחבירו שנצטוינו בתורה (ויקרא יט, יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, שדרש רבי עקיבא (רש"י, ומקורו מתורת כהנים קדושים פ"ד אות יב) זה כלל גדול בתורה.

וכתב בספר 'משפט צדק' (על ספר תהלים, אות נב) וזה לשונו: הן אמת שדברי שלום אלו נאמרים על כל אחד ואחד מישראל, שכל איש צריך לעבוד את ה' פעם בשמחה פעם בסיגופים, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (ויקרא דף ח' ע"א) על הפסוק (תהילים ק, ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, מכל מקום לאו כל אדם מקיים הכל כפי המצוה, אך על ידי התחברות ריעים ואהבת ישראל יושלמו כולם, כי מה שחיסר זה יותיר זה, ובין כולם נעשה רצון הבורא יתברך ויתעלה.

ומה גם לפי מה שהבאתי שם בהקדמת סדר תיקון שבת (עמ' יג) כי יש שישים ריבוא אותיות לתורה, ושישים ריבוא שמות מכוונים זה כנגד זה, וכאשר אוהב יהודי אחד משיג אות אחת בתורה, אוהב עוד יהודי אחד, משיג אות אחת יותר. עכ"ל.

וזהו בעצמו מה שאמרו בשבת (קה:) העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע, הרי זה דומה לספר תורה שנשרף. ופירש רש"י (ד"ה לספר): הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע, כדאמרינן במועד קטן (כו.) במגילה ששרף יהויקים, דכתיב (ירמיהו לו, כד) וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, אף כשמת אחד מישראל דומה לו, שאין לך אדם מישראל שאין בו תורה ומצוות. יע״ש.

עוד כתב בספר 'משפט צדק' (באות נג) וז"ל: וכתב בספר ערבי נחל (פרשת האזינו, דרוש ד' ד"ה וכיון), כמו שאם נמצא חסר אות אחת בספר תורה, הספר תורה פסול, כן בנחסר אהבת ריע אחד, הספר תורה פסול, והבן, כי דבריו ארוכים שם בזה. על כן אחי אחי, אל ויקטין בעיניך אהבת יהודי אחד, ואם אתה תזכה לאהוב עוד יהודי אחד, תשמח עוד יותר, ואם תאהוב עוד יהודי אחד, באמת תשמח ותגיל עוד יותר. עכ״ל.

ועוד כתב בספר 'משפט צדק' (באות נד) וז"ל: וכתב בצוואת רבי יואל בעל שם נוחו עדן, תמיד קודם שיאמר הקדושה הסתכל בכל צדיו בבית הכנסת אם אוהב כל אנשים שישנן פה, כי אומרים בקדושה כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ובין המלאכים יש שלום ואחדות מאוד, כן צריך להיות למטה וכו', על כל פנים יהדר שיאהוב מאה אנשים אהבה גמורה באמת לאמיתו, וישיג מאה אותיות בתורה הקדושה, אבל אם ישאלו אותך בעולם הבא אחר פטירתך לפני פמלייא של מעלה: בני, אמור נא אם אהבת אף עשרה אנשים, מנין עשרה, אהבה גמורה באמת לאמיתו, אנה תרום פניך, מה תשיב, הלא תבוש ותכלם. עכ״ל.

והקורא זה חרדה ילבש, וכל עצמותיו יאחזמו רעד, בהעלותו על לבבו לכמה אנשים יתעב שנאה מחמת קנאה יכול על מַגָּן (פירוש: על חינם, ע"פ איכה רבה פר' א' סי' לב). הרחמן הוא יטע תורתו ואהבתו בליבנו ותהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא, אמן, כן יהי רצון. עכ"ד נפש כל חי.

ועוד כתב בספר קול ששון (שם) וזה לשונו: וכן אמרו רבותינו ז"ל בעניין השלום, שהוא המנעול לכל מידות, כמו שתראה קריאת שמע חותמת 'השכיבנו אבינו לשלום', 'ופרוש עלינו סוכת שלומך', התפילה חותמת 'המברך את עמו ישראל בשלום, אמן'. הברכה של ישראל והיא ברכת כהנים חותמת: 'וישם לך שלום', וכן אחר התפילה תיקנו חכמים לומר: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. יהי שלום. אדברה נא שלום בך. שלום על ישראל. והוא כמו שסוגרים האוצר במידת השלום.

ולכן אחר כל קדושה וברכה ותפילה בסיומה, כמו שרוצים לסגור האוצר מסגירין בשלום, שהוא עיקר ההסגר בו, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (ויקרא כו, ו), שאמור אחר כל הברכות שאמרו רבותינו ז"ל שמא תאמר מאחר שיש לנו ריבוי הברכות אם אין שלום מה בכך, תלמוד לומר: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם", אם אין שלום אין כלום (רש"י), והכוונה שהוא הסוגר אוצרות השפע והברכות, לבל תיקרב הסטרא אחרא והקליפות לינק מהקדושה ולא יוכלו להסתכל, ונמצא שהוא עיקר, ובאין שלום גורם שהקליפות יכנסו בקדושה, חס ושלום, ודומה כמי שמכניס צלם בהיכל, ועוד ידמה כמו הגונב מאוצרות בית המלך, כי הוא היה סיבת הגניבה.

ונחזור לעניין: כי כן תראה בישראל, יש לך אדם שנזהר בעצמו להיות מחזיק במידת השלום, ולא יתקוטט עם שום אדם בעולם, והוא פתח האוצר שתחת ידו סגור ושמור, ויש מחרחר ריב ועושה מחלוקת וקטטה, הוא הדבר אשר דיברנו שמשבר הפותחת של האוצר להכניס זרים שם, ויש מתלמידיו של אהרן: "אוהב שלום" (מסכת אבות א, יב), שתכף כשרואה שנתקלקל הפותחת על ידי אחרים על ידי מחלוקותם, אז שם כל מגמתו וטורח לעשות שלום, וסוגר הדלת כמו מקודם ושומר אוצר המלך, מכאן תלמד כמה השלום גדול ומדרגה למעלה ממדרגה, והמחלוקת תדמה לאבן פז ומרגלית כבדה, וחתכה לכמה חתיכות קטנות, כמה יחסר דמיה. והשלום דומה לאבנים קטנים והחליפם באבן אחת גדולה וכבדה, והשלום ידמה ללובש בגד שלם, והמחלוקת בגד פרומים פרומים, קרעים קרעים.



שיר על המשל הנזכר:

הֱיֵה תָּמִים וּבַקֵּשׁ הַשְּׁלוֹמִים,

וְתִרְדְּפֵם כְּמַטְמוֹנֵי אֲסָמִים:

וְשָׂם עֵילוֹם בְּתוֹךְ מַיִם לְשָׁלוֹם,

וְשִׁנָּה אֵל בְּדִבּוּרוֹ לְתָמִים:

וְלֹא דִּמָּה אֱנוֹשׁ רִמָּה כְבוֹדוֹ,

לָאֵל נִשָּׂא עֲלֵי גֵּאִים וְרָמִים:

וְלֹא עָשָׂה, וְתִגְרָתוֹ עֲמוּסָה,

לְהַלֵּךְ בִּדְרָכִים עֲקוּמִים:

וּמַרְגָּלִית וְאֶבֶן פָּז כְּבֵדָה,

בְּהַחְצוֹתָהּ הֲלֹא תֶּחְסַר בְּדָמִים:

וְאֵיךְ יִפְשׁוֹט בְּגָדִים הַשְּׁלֵמִים,

וְיִלְבַּשׁ לוֹ בְּגָדִים הַפְּרוּמִים:

בְּאֵיכוּתוֹ כְּלִי אֵין כְּמוֹתוֹ,

לְהַחֲזִיק בְּרָכוֹת אֵל כַּיַּמִּים:

וַאֲרָקִים, וְגַלְגַּלֵּי שְׁחָקִים,

וּמַזָּלוֹת וְאוֹצְרוֹת מְרוֹמִים:

וּמַנְעוּלָם וּפוֹתַחַת לְכֻלָּם,

בְּעֹז שָׁלוֹם וּבוֹ הֵמָּה חֲתוּמִים:

וְכָל זָרִים וְזֵדִים הָאֲרוּרִים,

בַּחוּצוֹת הֵם וְהֵמָּה נֶאֱלָמִים:

בְּאֵין שָׁלוֹם קְרֵבִים הֵם לַהֲלֹם,

וְהַזָּרִים אֲזַי עוֹבְרִים תְּחוּמִים:

וְנִכְנָסִים בְּמַחֲלֹקֶת וְעוֹמְסִים,

וְאָז הֵמָּה מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים:

וְנִמְצָא הוּא כְּמַכְנִיס הַצְּלָמִים,

בְּאוֹצְרוֹת הַמְּלָכִים הָעֲצוּמִים:

וְהוּא סִבָּה עֲלֵי זֹאת הַגְּנֵבָה,

וְיֵעָנֵשׁ בְּגַחֲלֵי רְתָמִים:

וְתִקּוּנוֹ, רְדוֹף שָׁלוֹם בְּהוֹנוֹ,

וּמִמָּרוֹם מְבִיאִים לוֹ שְׁלוֹמִים:



שיר למעלת השלום וגנות המחלוקת:

הֱיוּ יַחַד כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים,

וְלֹא תִּהְיוּ כְּקֹרַח אוֹת לְדוֹרִים:

וְכָל חֲבוּר עֲצַבִּים הֵם שְׁמוּרִים,

וּפֵרוּד אִם מְתוּקִים הֵם לְמָרִים:

וְהַשָּׁלוֹם כְּיַיִן עַל שְׁמָרִים,

וּמַחֲלֹקֶת כְּמוֹ מַיִם עֲכוּרִים:

וְהַחִבּוּר כְּלֵי פָּז הַהֲדוּרִים,

וְאֵיךְ יַחֲלִיף בְּחַרְסֵי הַשְּׁבוּרִים:

וְהַשָּׁלוֹם פְּנֵי רוֹדְפוֹ מְאִירִים,

וְהַפֵּרוּד לְמַצּוֹת עַל מְרוֹרִים:

וְהַשָּׁלוֹם לְזֶרַע הַגְּבָרִים,

וְאֵיךְ יַפְרִיד כְּמוֹ זָרִים וְנָכְרִים:

וְהָאַחְדוּת כְּאַבְנֵי הַיְקָרִים,

וְהִיא אַחַת כְּבֵדָה בַּאֲחֵרִים:

וּמַחֲלֹקֶת זְכוּכִית הַשְּׁבוּרִים,

לְכָל דּוֹרֵךְ כְּמוֹ קוֹצִים וְסִירִים:

וְהָעֹנֶשׁ לְכָל חַטָּאת לְעֶשְׂרִים,

וּמַחֲלֹקֶת גְּדוֹלִים עִם נְעָרִים:

 

[אלישמע]

זה שיר שלך ?

 

[עשרה זהב]

לא.
זה המשך של מה שכתב בספר 'קול ששון' (פרק כז)