בהשפעת חב"ד.
כך אמר הרב יצחק.
אכן, בעלון של דרשת הרב יצחק יוסף לפרשת וישלח תש"פ, עלון 234, שיעור בהלכות חנוכה, בעמ' 3 הערה 5, שאחרי פטירת הג"ר צדקה חוצין בעל "צדקה ומשפט" רבה של בגדאד [נפטר בשנת תקל"ג],
באו רבנים אשכנזים לעיראק והעמידו הדת על תילה, והם הנהיגו הרבה דינים כמנהג האשכנזים.
ובהמשך הובא שבמרוקו קיבלו עליהם הוראות מרן הב"י, וכך היה
עד לפני כמאתים שנה שהאדמו"ר מחב"ד התחיל לעשות "שלוחים", ובכל מקום שהלכו לימדו הלכות של אשכנזים.
ואח"כ הביא מכתב הג"ר רפאל ברוך טולידאנו, שנדפס ביביע אומר ח"ו או"ח סי' מ"ח, שלדבריו העיד שבמרוקו לימדו אותם לפי קיצור שלחן ערוך של הרב גנצפריד ונהגו על פי ספר זה.
וגם הביא שרבי יוסף משאש בספרו מים חיים ח"ב כתב שבמרוקו לימדו אותם על פי הספר "שלחן ערוך הרב" להגאון רבי זלמן.
ויש להעיר:
ראוי לברר מה המקור שהגיעו רבנים אשכנזים לעיראק והנהיגו מנהגים אשכנזים. הרב מוצפי התבטא נגד זה בחריפות.
ואכן, להלן העובדות:
א. רבי צדקה חוצין נולד בחלב (אר"ץ) ולא בדמשק. והיה ממקורבי הגאון רבי שמואל לניאדו בעל בית דינו של שמואל (לא שלמה - בנו).
ב. רבי צדקה הגיע לכהן פאר בבגדאד בשנת תק"י בהיותו בן 44, אחר שמכת דבר נוראה כילתה את רוב יהדות בגדאד על רבניה דייניה וחכמי ישיבתה, ובראשם הגאון רבי שלמה מזרחי שאחד מגדולי האחרונים (ראה הסכמת מהריט"א לספרו שמן המור) רבי מרדכי רוביו, רבה של חברון, אינו מוכן לפסוק ללא שיסכים על פסקו הוא וחכמי ישיבתו.
ג. רבינו צדקה שהיה אחד מגדולי אותו דור העמיד מספר תלמידים גדולי תורה, ביניהם בנו רבי נסים, שהיה לראש הישיבה בחיי אביו אולם נפטר בדבר בשנת תקל"ג.
ד. אחרי פטירת רבינו צדקה בסוף שנת תקל"ו או בראשית תקל"ז, נתמנה לראש ישיבה, לרב עיר ולאב"ד, תלמידו הגאון רבי צאלח מצליח, שכבר בחיי רבו היה לראש הישיבה בבגדאד, והעמיד תלמידים רבים.
לאחר פטירתו, בשנת תקמ"ז, נתמנה מרן הגאון רבי משה חיים זקנו של הרי"ח. והתבונן במה שתיאר אותו רבי ישראל משקלוב כשהסכים על ספרו פאת השלחן, ודוק.
הרמ"ח העמיד כמה תלמידים ג"ע, וקטן שבתלמידיו היה הגאון רב רבנן רבי עבדאלה סומך רבו של מרן הרי"ח.
לא שמענו מעולם כי רבני אשכנז הטמיעו ממנהגיהם בבגדאד.
ובענין מה שהביא שלפני מאתים שנה כבר הגיעו שלוחים של חב"ד למרוקו, הוא תמוה מאוד,
והוא סתירה לס' עין יצחק ח"ג עמ' קנ"ד שכותב שהגיעו לשם "לפני כמאה שנה... וכן לפני כחמישים שנה".
וראה עוד בעין יצחק שם העתק דברי הרב טולידאנו שכותב: "כשבאו למחנינו תלמידי חכמים מאחינו האשכנזים התחילו ללמד דינים לתלמידים שלנו מספר 'קצור שלחן ערוך' של הגאון רבי שלמה גאנצפריד". דהיינו
שרק לאחרונה כשהגיעו, התחילו ללמד לתלמידים שלנו, אך לא נזכר שלימדו אותו בעצמו לפי ספר קש"ע, וכן לא כתוב שנהגו עפ"י ספר זה.
ומה שהביא שבספר מים חיים כתוב שלימדו אותם עפ"י ספר שלחן ערוך הרב, לא נזכר כלל בספר מים חיים.
וכואב לראות את צורת הצגת הדברים, כביכול יהודי מרוקו היו בורים ועמי הארצות, עד שהגיע לידיהם ספר כלשהו (כנראה הספר הראשון שהגיע לארץ הנידחת הזו, לאחר מאות שנים...) וכאשר ראו בו דברים שונים ממנהגם, מיד שינו את מנהגם...
כאשר בפועל המציאות היא אחרת לגמרי. גדולים וענקים היו במרוקו, מתחילת האלף האחרון ועד ימינו אנו,
והדבר האחרון שיגרום להם לשנות את מנהגם הוא איזה ספר קיצור שולחן ערוך, או שליחים של חב"ד שמעולם לא העיזו לשנות את המנהג (וגם קיבלו הוראה מפורשת מהרבי לא לנגוע במנהגי המקום).
יהדות מרוקו היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. מספר חכמיה באלף שנים האחרונות, עולה על כל הקהילות היהודיות בתפוצות ארצות האיסלאם. חכמי ורבני מרוקו השאירו ספרות תורנית ענפה בכל תחומי פרד"ס התורה: מדקדקים, פרשני תורה ותלמוד, פוסקים, משיבים, מקובלים, פייטנים ועוד.
על אף שאין ספק שהיישוב היהודי במרוקו החל עוד בימי הבית הראשון ולאחריו בימי הבית השני, הרי שמקורות רבים וברורים מצויים בידינו רק החל מן התקופה אותה אנו סוקרים, דהיינו, באלף השנים האחרונות. במאה השמינית נוסדה העיר פאס, שהפכה תוך זמן קצר לקהילה יהודית החשובה ביותר במרוקו, וממנה יצאה תורה לשאר הקהילות היהודיות במרוקו. חכמי פאס עמדו בקשרי שאלות ותשובות עם גאוני בבל, שהכירו בגדולתם בתורה ובחשיבות קהילתם.
בראשית תקופה זו ידועים החכמים: דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה בן חיוג', רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) ועוד.
יהודי מרוקו קיימו קשרים בתחומי הרוח והכלכלה עם אחיהם שבספרד. כמו כן, במשך מאות שנים היתה הגירה דו-כיוונית, לפי העת והזמן, בין ספרד למרוקו ובין מרוקו לספרד (לדוגמה: הרי"ף היגר לספרד ממרוקו, והרמב"ם היגר למרוקו מספרד).
בדרום מרוקו נוסדה במאה ה-11 העיר מראכש, שאף היא הפכה לאחת ממרכזי התורה במרוקו.
עם גרוש ספרד בשנת רנ"ב (1492), הגירו למרוקו מספרד עשרות אלפי יהודים. אלה התיישבו בערים: טנגי'ר, תיטואן, קסר-אל כביר, סלא, רבאט, וכמובן, בערים המרכזיות שבמרכז מרוקו: פאס מכנאס וצפרו.
מחכמי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מפורסמים: רבי יעקב בירב, רבי שמעון לביא, רבי אברהם ביבאס, רבי אברהם סבע (מח"ס "צרור המור") ועוד (מועתק מהספר קבלת חכמי מרוקו, מצ"ב).
גם בתחום החסידות והקבלה יש גדולים רבים שיצאו ממרוקו, החל מה"אור החיים" וכלה בצדיקי משפחת אבוחצירא, שכתבו ספרים שהם נכסי צאן ברזל בחסידות, וכן בקבלה.
והראיה שהביא רבי יצחק יוסף מהרב טולדנו היא ראיה לסתור, כי אדרבה, הצורך בספר קיצוש"ע של הרב טולדנו היה מחמת שלמדו בספר קיצוש"ע של הרב גנצפריד והיו צריכים תוך כדי לימוד לומר לתלמידים, שמנהגנו אינו כך, וההלכה אינה כך, ובוודאי שאין זה נוח.
גם הגר"ע יוסף מסר שיעורים מתוך ספר בן איש חי, אבל תוך כדי השיעור העיר היכן שהיה לו להעיר. גם מסרו שיעורים לספרדים מתוך משנה ברורה, והעירו היכן שהמנהג או ההלכה אינה כן. לאחר מכן התחברו ספרים ייעודיים לציבור הספרדי, ולא היה צורך באלה. אבל אף אחד לא יחשוב לרגע שהמנהג השתנה בגלל שלמדו מתוך משנה ברורה, וכי בשופטני עסקינן.
והעובדות הן חשובות מאוד, כי ציבור השומעים הוא ציבור שאצלו המילה "אשכנזי" היא מילת גנאי. ובכן, כאשר אומרים שהמנהג מועתק מאשכנזים, והנוהג כך הוא "משתכנז" שנוטה מדרך אבותיו, בזה נסתם הגולל על המנהג. ומן הסתם רוב השומעים לא ילכו לבדוק את העובדות לאשורן, אלא יקבלו את הדברים כמות שהן, בפרט כאשר חוזרים על כך שוב ושוב בביטחון מלא.
ובנותן טעם להוסיף דברים שכתב הגרש"מ עמאר, הראשון לציון הקודם:
"ואחרים התחכמו לומר שבודאי הסיבה לכך היא, תלויה באשכנזים שהגיעו אחר השואה למרוקו בו מצאו מקלט לחיים, ועוד שאח"כ הגיעו כמה שלוחים של האדמו"ר מליובאוויטש ע"ה, והן הם דינא דגרמי להפוך את לב כל יהודי מרוקו לשנות ולנהוג כמור"ם ז"ל.
וכל מי שיתבונן יראה
כמה דברים אלו רחוקים מן הטעם ומן הסברא הישרה, שקומץ אנשים מעט שבודאי לא עבר כמה מאות, שניצלו מתופת השואה וחיו במרוקו, בערים שונות זעיר שם זעיר שם, כפי ששמענו ונדעם, הם יכולים להשפיע על כל הקהלה הענקית של יהודי מרוקו, להפוך את ליבם לשנות מנהגי אבותיהם, מנהגים עתיקים של אלפי שנים, שהם מושרשים וגם מבוססים בכל הקהלות של ארץ מרוקו, שהם רבים מאד, והנה בזמן שעלינו לארץ בשנת התשכ"ב, שאלו היו שנות העליה הגדולים ביותר לארץ ישראל, היו בקזבלאנקא לבד למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ובשאר הערים והעיירות מי מדד ומי ספר, וזה אחר שכבר עלו במשך השנים רבבות אלפי ישראל משם לארץ ישראל, וכן מאות אלפים שירדו לצרפת וקנדה ועוד ועוד, ותמיד היו חכמים גדולים ביניהם, ואיך יעלה כדעת לחשוב מחשבות כאלה שכל החכמים שהיו שם, שמו יד לפיהם, וסתמו וחתמו לשונם וקיבלו דעת מיעוט קטן שהגיע להציל נפשו, והיו עסוקים בשקם ותעניתם, וראשם ורובם היה מרוכז עמוק, בחיפושים אחר קרובים ומיודעים ולמצא שבריר של מידע, מבין החורבן וההריסות של השואה האיומה, אשר בודאי לא היה להם פנאי לעסוק באחרים להשפיע עליהם וללמדם מנהגים חדשים שלא שיערום אבותיהם, או שלמדו הכל מקומץ של חמשה ששה ת"ח שהרבי מחב"ד ע"ה שלח לתור הארץ (לחזק את התורה בארץ ההיא), ואיך יעלה בדעת שהיחידים הללו היו בעלי השפעה כזאת גדולה, ששינו פניהם של כל יהודי מרוקו, ואין שכל אנוש יכול לקבל דברים אלו. ולהלן אבאר בעה"ו, שמאותם מנהגים עצמם שנהגו במרוקו, מוכח שלא מרבנו הרמ"א ז"ל ואפילו לא מהרא"ש ז"ל וקודמיהם נלקחו, רק נהגו בהם דורות רבים לפני הרמ"א ז"ל ולפני הרא"ש ז"ל".
מצ"ב מאמר בענין:
