מחלוקות השו"ע והרמ"א

[שמעון טרבלסי]

וגדולה מזו עי' בילקו"י פסח ח"ג עמ' צב והלא'. מדברי רבותינו האחרונים, בדעת הרמ"א. ע"ש.

 

[אלישמע]

המסר שמרן הגרע"י הוציא מזה כתוב בדבריו בהדיא, והוא שברוב המקומות הנ"ל שחלק עליו מחמת המנהג, הרי שאינו ענין לבני ספרד שלא נהגו במנהגי אשכנז הללו.
לא קשור לפריבלגיה וכו'.

וע"ז בדיוק התכוונתי שאין כאן כל שייכות למנהג,
כיון שהמנהג הקדמון היה בכל גלילותינו לפסוק כמו הרמב"ם וכמו שמרן עצמו כותב בכמה וכמה מקומות, ועכ"ז עזבו אותו ופסקו כמרן. ועל אותו משקל, ידוע שבמקומות הרבה עזבו הספרדים דברי מרן ונהו אחרי מנהגי הרמ"א, ומשכך זהו המנהג.
אא"כ יודה חכם עובדיה לרב יצחק ירנן...

 

[שמעון טרבלסי]

וע"ז בדיוק התכוונתי שאין כאן כל שייכות למנהג,
כיון שהמנהג הקדמון היה בכל גלילותינו לפסוק כמו הרמב"ם וכמו שמרן עצמו כותב בכמה וכמה מקומות, ועכ"ז עזבו אותו ופסקו כמרן. ועל אותו משקל, ידוע שבמקומות הרבה עזבו הספרדים דברי מרן ונהו אחרי מנהגי הרמ"א, ומשכך זהו המנהג.
אא"כ יודה חכם עובדיה לרב יצחק ירנן...

לא כל מנהג קשור לרמב"ם.

 

[אלישמע]

לא כל מנהג קשור לרמב"ם.

לא הבנתי ?

 

[כאחד העם]

מלבד ב' הדוגמאות שהעלתי לעיל , וכן המקומות שהראה @מאן דהו והמקומות שהעלה @אלישמע

אביא עוד ד' מקומות

א- דרכי משה או"ח סי' ח סק"ו - על דברי הב"י שם כותב, ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה, דהתם גבי תפילין וכו'

ב- עוד בדרכי משה שם על המשך דברי הב"י , וכתב ב"י עוד ראיה לדבריו וכו' וגם דברים אלו דחויים ואין מכאן ראיה כלל

ג- שם סי' ח ס"ק ז- וב"י הקשה וכו' ואין דבריו מוכרחים.

ד- סי' ט סק"א- ואין דבריו נראין אלא נראה לפסוק כדברי התוס' מאחר שרבינו [היינו הטור] והוסקים האחרונים הסכימו עמהם, וכבר הארכתי בזה בהקדמתי בס"ד.

 

[כאחד העם]

אוסיף עוד ב' מקומות מלבד מה שהועלה לעיל הן על ידי , והן על ידי אחרים.

א. או"ח סי' ש"ח

והוא – גבי יחוד מוקצה, דהב"י מחלק בין חריות של דקל לנדבך של אבנים, דבחריות סגי מחשבה מבעו"י ואילו בנדבך צריך מעשה ליחד, וכתב הב"י שזהו דעת הרי"ף והרא"ש.

ועל זה פליג הרמ"א- דהב"י דחק עצמו לפרש דעת הרי"ף והרא"ש לדעת הרמב"ם , ושמדברי הר"ן והמגיד משנה משמע דלא כהב"י , וכן – תמה על הב"י דלא הביא את דעת המרדכי.

ומזה – מסיק הרמ"א בהג"ה סעיף כא "לקולא" דדין של אבנים כדין של חריות דסגי מחשבה.

ב. עוד שם בהמשך הסימן

הב"י כט' הביא את הר"ן גבי עצמות שהתפרקו מהבהמה מע"ש אסור אפי' לר' שמעון , ועל זה תמה הב"י דמה החילוק מנבילה שנתנבלה מע"ש דשרי?.

כותב ע"ז ההדרכי משה- ואיני יודע מה קשה לו וכו' ולכן דברי הר"ן נכונים וכו' ופשוט הוא בעיני.

עוד ממשיך הב"י – להקשות על הר"ן דכתב "אע"פ" א"כ משמע שבערב שבת יותר קל ושרי, ולכן רוצה לתקן ולהגיה בר"ן.

אך הדרכי משה – משיב לדברי הב"י "וכל זה אינו נכון" וכו' כן נראה לי

 

[רק תורה]

הרמ"א בוודאי חולק על מרן בהבנה וכו' ולפעמים בלשון תקיפה

כוונת הגר"ע זצ"ל שבאופן כללי מנהגי אשכנז בהרבה מקרים "ענייני הלכה יסודיים כל כך", אלא רווח שהם "ענייני מנהגים מקומיים" שאינם מוכרחים או ברורים ולפעמים נראים מנוגדים נגד ההלכה, ודחקו הרבה ליישב מנהגם ולחלק בין מציאות הגמרא למציאות זמנם, כמו למשל "אין לנו רה"ר..." כאילו שבכל המזרח התיכון ובאיזורים שונים באירופה ובזמן התלמוד והפוסקים עד חכמי אשכנז וצרפת היה תמיד רה"ר... ופתאום מתחדש הטיעון שאין לו הדים קודם לכן שאין לנו רה"ר...

או שימוש רב ונפרז בחומרות נגד הש"ס בטענה שאין אנו בקיאים וכו', וכך איסור הקטניות, והמתנת חמש לפני ז"נ, ואיסור הכחל מכל וכל ואיסור ריחא, ולא סמכינן אקפילא וכו', מקלים בבישול לח "שלא נצטנן לגמרי", אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בין ברכה לברכה בתפילין, וכו'.

בשונה מדרך הרי"ף והרמב"ם שיותר צמודים ליסודות ההלכה המסורה והברורה... וכמעט לא עוסקים כלל באילוצי מנהגים שונים וכ"ש לא כאלה שמראשיתם תמהו עליהם וניסו ליישבם והתגלעו אודתיהם מחלוקות (כמו שמובא בב"י לעניין קטניות ועוד רבים) מחמת שלא הסתדרו עם הפשט הברור בש"ס, עד שלבסוף מצאו להם נימוק כלשהו ופשטו לאיסור או להיתר.

וכבר האריך בזה המהר"ץ חיות ליישב דרכם של חכמי אשכנז.

 

[כאחד העם]

כוונת הגר"ע זצ"ל שבאופן כללי מנהגי אשכנז בהרבה מקרים "ענייני הלכה יסודיים כל כך", אלא רווח שהם "ענייני מנהגים מקומיים" שאינם מוכרחים או ברורים ולפעמים נראים מנוגדים נגד ההלכה, ודחקו הרבה ליישב מנהגם ולחלק בין מציאות הגמרא למציאות זמנם, כמו למשל "אין לנו רה"ר..." כאילו שבכל המזרח התיכון ובאיזורים שונים באירופה ובזמן התלמוד והפוסקים עד חכמי אשכנז וצרפת היה תמיד רה"ר... ופתאום מתחדש הטיעון שאין לו הדים קודם לכן שאין לנו רה"ר...

ברוב שהתגובה שלך כ"כ רחוקה מהמציאות , ואין קשר שם בין מקרה למשנהו
מ"מ אגע בכמה נקודות לעת עתה.

א. גבי מה שכתבת על רה"ר שראשוני אשכנז המציאו שצריך ששים ריבוא , משא"כ הרי"ף והרמב"ם שנצמדו לגמ' - איני יודע מאיפה אתה מוסת ומודח

זה גמ' להדיא -
גמ' שבת ו: איזו היא רה"ר סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר, אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שישראל שרויים במדבר וכאן בזמן הזה

וכתבו תוס' שם- כאן בזמן שישראל שרויים במדבר משמע קצת דאינה רה"ר אלא א"כ מצויים שם ששים רבוא.

ואיה"נ- יתכן שיש ראשונים שיחלקו על זה - אבל מכאן ועד לשטויות שנכתבו שזה המצאה של ראשוני אשכנז נגד הגמ' , איפכא מסתברא, דבריהם נלמדו מהגמ' ומסוגייא מפורשת.

ב. גבי מה שכתבת המתנת חמש נקיים לפני שסופרת ז"נ

זה גמ' להדיא מהסוגייא נדה לג. גבי פולטת ש"ז דסותרת שבעה נקיים,

ותוס' שם מהחשש של פולטת שכתבה שם הסוגייא לומד דאשה שמשמשת ואח"כ ראתה דם אם זה עדיין תוך ו' עונות [וכרבנן] צריכה להמתין כדי שיגמרו ה- ו' עונות כדי שלא תראה בתוך הז"נ כי חששו שמא לא תרגיש ותדע ותחשבן את היום שפלטה לז"נ לכך תמתין , וכן הוא ברא"ש.

להוי אומר- שהראשונים הוציאו זאת מהסוגייא ומדינא דגמ'

ואיה"נ- ישנם ראשונים שחולקים שם ומבארים אחרת , אך ללכת לכיון שכתבת שראשוני אשכנז המציאו חומרות נגד גמ' בשונה מהרי"ף והרמב"ם , נמצינו למדים איפכא- שחומרא זו למדו תוס' מסוגייא ערוכה ומפורשת.

ג. גבי מה שכתב על ריחא מילתא

זה סוגיות מפורשות , ומחלוקת הש"ס האם ריחא מילתא אי לאו, והמח' ראשונים כמי לפסוק שם בסוגיות, ומה גם שלכו"ע בבשר וחלב יש ריחא מילתא, וכן גבי פת חמה וחבית פתוחה לכו"ע ריחא מילתא , וכן גבי לכתחילה ג"כ יש איסור של ריחא מילתא

וכל המח' בדיעבד , וכשזה לא בבו"ח וכשזה לא כחבית פתוחה ופת חמה.

ואיה"נ- יש ראשונים שפסקו כמ"ד א' בסוגייא ויש כמ"ד ב

אך מכאן ועד להפוך זאת לחוכא ואיטלולא כמו שכתבת - שראשוני אשכנז המציאו חומרא נגד גמ'

זה ממש שפה של עמי ארצות - כי זה גמ' מפורושת ומחלוקות כבר בש"ס, ובזה נחלקו הראשנים כמאי הילכתא

 

[בר ששת]

הרמ"א בוודאי חולק על מרן בהבנה וכו' ולפעמים בלשון תקיפה

כוונת הגר"ע זצ"ל שבאופן כללי מנהגי אשכנז בהרבה מקרים "ענייני הלכה יסודיים כל כך", אלא רווח שהם "ענייני מנהגים מקומיים" שאינם מוכרחים או ברורים ולפעמים נראים מנוגדים נגד ההלכה, ודחקו הרבה ליישב מנהגם ולחלק בין מציאות הגמרא למציאות זמנם, כמו למשל "אין לנו רה"ר..." כאילו שבכל המזרח התיכון ובאיזורים שונים באירופה ובזמן התלמוד והפוסקים עד חכמי אשכנז וצרפת היה תמיד רה"ר... ופתאום מתחדש הטיעון שאין לו הדים קודם לכן שאין לנו רה"ר...

או שימוש רב ונפרז בחומרות נגד הש"ס בטענה שאין אנו בקיאים וכו', וכך איסור הקטניות, והמתנת חמש לפני ז"נ, ואיסור הכחל מכל וכל ואיסור ריחא, ולא סמכינן אקפילא וכו', מקלים בבישול לח "שלא נצטנן לגמרי", אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בין ברכה לברכה בתפילין, וכו'.

בשונה מדרך הרי"ף והרמב"ם שיותר צמודים ליסודות ההלכה המסורה והברורה... וכמעט לא עוסקים כלל באילוצי מנהגים שונים וכ"ש לא כאלה שמראשיתם תמהו עליהם וניסו ליישבם והתגלעו אודתיהם מחלוקות (כמו שמובא בב"י לעניין קטניות ועוד רבים) מחמת שלא הסתדרו עם הפשט הברור בש"ס, עד שלבסוף מצאו להם נימוק כלשהו ופשטו לאיסור או להיתר.

וכבר האריך בזה המהר"ץ חיות ליישב דרכם של חכמי אשכנז.

בושה

 

[רק תורה]

זה גמ' להדיא [או...]...משמע קצת

משמע קצת... ולעומת זאת עיין למשל לשון ריב"ש תה ובוודאי להקל ביציאת אשה בתכשיטים משום שאין לנו רה"ר נגד משמעות המשניות וכו' זה מחודש מאוד ויש הרבה מה להאריך בזה בראיות מגמרות ומשניות טובא

ב. גבי מה שכתבת המתנת חמש נקיים [צ"ל חמישה ימים...] לפני שסופרת ז"נ

זה גמ' להדיא מהסוגייא נדה לג. גבי פולטת ש"ז דסותרת שבעה נקיים,... ו' עונות כרבנן...

ומצד שני קי"ל כרבנן שבת פז, א דבחמישה עבוד פרישה דהא מתפללינן זמן מ"ת, ולרמב"ם עד ג' עונות מחזיקה, וע"כ דו' עונות הוא חומרא (מ"א תצד), ועכ"פ אין כאן רמז לגזירה דאטו שימשה ותוספת גזירה על גזירה זו דאטו שימשה בין השמשות וסבורה שהוא יום, ולומר ע"ז שהוא גמרא להדיא זה בוודאי גוזמא נפלאה... ובוודאי פוסק בזמננו שהיה ממציא חומרא זו היו דוחים אותו בשתי ידים דלאו כל כמיניה למעט פ"ו מישראל ואני כותב בלשון עדינה... וז"ל מרן הב"י

כתוב בתה"ד דיש להוסיף עוד יום אחד ולא תתחיל לספור עד יום ששי לשמושה כגון ממוצאי שבת עד יום ששי שאם תתיר לה שתתחיל ימי הספירה מיום ה' שכבר כלו ששה עונות שלימות איכא למיחש דזמנין תשמש בין השמשות במ"ש ותסבור דעדיין יום הוא ונמצאת שיכולה להתחיל ליום ד' שהוא חמשה לשמושה ואינו כן אלא לילה היה כששמשה וכתוב באגור שכך השיב מה"ר רבי' יעקב מולין ז"ל דודאי צריכה להמתין עד מוצאי יום ה' מטעם זה וכן מורין בבי מדרשא וכן מנהג בכל אשכנז אף כי לא נמצא בשום ספר אלא בספר השערים מדורא משמע כן

אך מכאן ועד להפוך זאת לחוכא ואיטלולא כמו שכתבת - שראשוני אשכנז המציאו חומרא נגד גמ'

זה ממש שפה של עמי ארצות - כי זה גמ' מפורושת ומחלוקות כבר בש"ס, ובזה נחלקו הראשנים כמאי הילכתא

ח"ו חוכא... זו בוודאי שפה של עמי ארצות... הכוונה שלאסור נגד ראשוני אשכנז אפילו בפתוח וגדול זה נגד משמעות דברי הראשונים האשכנזים שהקלו כן אפילו דפסיקא להו דלא כרי"ף ורמב"ם אלא סברי מרנן כרב דאסר בדיעבד, דזה "נגד כל הפוסקים" וכמ"ש הגר"א, אלא דשיטת רמ"א ואחרוני אשכנז ועוברת כחוט שני עוד מראשוני אשכנז בהרבה עניינים - להחמיר בסוגיות שונות גם לפי שיטת יחיד, וזה לרוב יראתם וכמ"ש בטור דמחבבין המצוות. וזו כוונת הגר"ע דאין הדברים יסודיים כל כך בהלכה.

ומה שיכול להדגים את השיטה הזו באופן ברור הוא לשון הרמ"א ביו"ד

ודין כסוי קדרה כדין קדירה עצמה (ד"ע ואו"ה). ויש מחמירים בכיסוי לומר דאף על פי שאינו בן יומו דינו כאילו היה בן יומו (בהגהות שערי דורא בשם קובץ), וכן נוהגין בקצת מקומות. וכן אני נוהג מפני המנהג והוא חומרא בלא טעם (ד"ע).

הרי שגם במקומות שאין שום טעם למנהג מצהיר הרמ"א על המנהג ועוד שכך הוא נוהג, ומכאן שאם יש טעם - אם זו שיטה יחידאה או חומרא גדולה כמו לא שמשה אטו שמשה בבין השמשות וסבורה שהוא יום... אז בכלל... ברור שסגנון כזה של חומרות אינו "גמרא להדיא" כלשון מר וכ"ש שאינו מהעניינים היסודיים בהלכה המסורה מחכמי התלמוד... ובוודאי שאין לו זכר בספרי הרמב"ם והרי"ף הצמודים למשמעות הברורה של הש"ס

ויש הרבה ראיות לדרך זו - בין לקולא ובין לחומרא, לחומרא היא גלויה וידועה לכל לומדי ההלכה, וגם לקולא כסחורה ביום אידם נגד המשנה, וכיבוי דליקה בשבת, והדלקת נ"ח בפנים הבית משום דחשיב כשעת הסכנה ועד היום רבים מקלים בזה, ומעניין שאף ספרדים נסרכים אחריה אע"פ שהיא נגד הש"ע וחכמי ספרד (שהקלו רק בהדלקה בפנים כשהדלת פתוחה וניכר הפרסום לבני רה"ר)...