מנהגי מרוקו

[החש בראשו]

אשכול ייעודי למנהגי מרוקו, אי״ה מידי פעם נעשה סיכום של כלל המנהגים שעלו תוך כדי השרשור בהשמטת המו״מ עליהם.

 

[החש בראשו]

וזה החלי! בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

 

[חיי עולם]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

 

[החש בראשו]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

 

[הולך בתמים]

שרשור אחד לכל המנהגים לא יעשה סלט חריימה עם שוקולד?
כדאי שכל מנהג שדנים בו יהיה בשרשור לבד וככה יהיה אפשר למצות דיון בנושא.

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

 

[עשרה זהב]

אינני מרוקאי, אך נתקלתי במנהג מעניין בבכנ"ס המרוקאי כאן,

בשבת בראשית כל עולה קורא יום אחד, והעולה שישי קורא עד סוף הפרשה.

יש למנהג הזה מקור? או יותר מעניין אותי: מה טעמו?

 

[בן מנוח]

בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

ראה מועד לכל חי למרנא החבי"ף
מועד לכל חי סימן ל אות ז - ח
ז.
" ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חלב חיטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, רמון ואגוז לבנותיו על שם כל כבודה בת מלך פנימה, דבש ותפוח לתינוקות על שם תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך, כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספר והוכיח אברהם פרק ל"ד, ושם הביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט"ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פיאה שמונה פרקים, בכורים שלשה, ראש השנה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג, יעויין שם, והביטה וראה להרב אדני פז סימן קל"א דיהיב טעמא רבה למנהג זה דמרבין בפירות בט"ו בשבט, ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם יעויין שם".
ח.
"רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר "פרי עץ הדר" על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, (ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם), ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהלים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשלחן אביהם ליל ט"ו בשבט".

 

[בן מנוח]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

 

[החש בראשו]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

 

[רק תורה]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

ואולם כך נהגו קהילות הספרדים עיין למשל כאן

מנהגינו דאנו נוהגין בליל שבת קודש דאחר העמידה מתחיל ש"ץ ועומד ואומר יום הששי ויכולו השמים...

הרב כף החיים ראה את דבריו? אולי לא היה כותב על קהילות ספרד המפוארות נגד?
(הרי כל הכף החיים בביטול גמור לחכמי הספרדים)

 

[אבני הכותל]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

 

[רק תורה]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'
מנהג אמירת המזמורים הוא ע"פ מקובלי צפת והתקבל בכל תפוצות ישראל
אדרבה, חלק מועט מבני עדות המזרח עוקפים על הכתוב בסידורי כל הספרדים והא פלא

 

[משיב כהלכה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

ברוב ככל בתי הכנסת המרוקאים, אומרים שיר השירים, לאחר מכן לכו נרננה, ולאחר מכן קבלת שבת כמופיע בסידורים המרוקאים.

 

[משיב כהלכה]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

כולם, למעט בתי כנסת בודדים ששינו מנהגם בעקבות קהל מעדות המזרח שנוספו עליהם. בהיסטוריה היהודית היו תמיד השפעות של מנהגים מקהילה לחברתה, קל וחומר בימינו כאשר בתי הכנסת מעורבים.

רק מצער לראות אברכים מרוקאים שמתנהגים כמו (להבדיל) יוצאים בשאלה, מעוררים מחלוקות בבית הכנסת ועושים כל טצדקי כדי לעקור את מנהגי אבותיהם. שלא לדבר על הלוקחים סידורים ומשחיתים אותם, כשהם מוחקים בהם נוסחאות שלא לטעמם.

מי שמצאו חן בעיניו פסקי הגר"ע והוא רואה לנכון לזנוח את מנהג אבותיו, שיעשה מה שלבו חפץ אבל למה לכפות על אחרים ועוד בכזו שנאה יוקדת. זה עצוב מאוד.

אבל אפשר להתנחם בריבוי הספרים שיצאו לאור על מנהגי מרוקו, "החזרת עטרה ליושנה" כפשוטו, אותם בני התורה שחזרו מהישיבה לביתם והוכיחו את הוריהם מדוע הם בורים ועמי הארצות ועונים ב"ה וב"ש בקידוש, כעת פותחים ספרים ומבינים שהמנהג יסודו בהררי קודש ויש לו מקור וטעם וכן פשט השו"ע, וכן על זה הדרך בשאר הלכות, ומרנין לראות את הפריחה המחודשת של קהילות בני תורה בראשות הגרש"י זעפרני וכיו"ב, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

 

[רק תורה]

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

מקבלים שבת באמירת בואי כלה בלבד, ואחר כך את כל הסדר. מה שראיתי.

 

[משיב כהלכה]

לא הבנתי שכוונתך לזה. בזה אתה צודק, וכפי שכתבתי בעצמי.

 

[רק תורה]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

יש לזה שני טעמים
או כדי שיבינו עניין הקידוש
או כדי שיוכל להוציא את הנשים דלא אתי דרבנן (שיצא בתפילה) ומוציא הנשים שחייבות מדאורייתא (ומ"ש בילקוט יוסף שאינו מכוון להוציא ידי חובה, אינו נכון, מאחר שזה חלק מסדר הקידוש ולא אמירה בעלמא).

 

[רק תורה]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

אכן ראוי לאשכול בפ"ע, נראה שזהו מנהג מרוקו (נהגו העם, הרב משאש) תוניסיה (איש מצליח) ולוב (מהר"י רקח)
וכנראה העניין להדגיש את המיוחד בחנוכה שתקנו בו הלל מדינא - יותר מר"ח וחוה"מ פסח

 

[רק תורה]

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

וע"ש שכל המנהגים הם מנהגים ספרדים קדומים

 

[משיב כהלכה]

חלק מהמנהגים שנהגו בבית הכנסת:

א. אומרים פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת כל חי", אחרי "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופיוט "אשירה כשירת משה" לפני "אז ישיר", בשבת בשלח. ובר"ה וביו"כ אומרים את הפיוטים (כגון "שואף כמו עבד" או "אלהי אל תדינני כמעלי"), לפני נשמת ולא במקום אחר (לשון הגר"ש משאש: צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאז יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דבר טפל בעלמא ולא צריך, ולא יבואו לכוון בזה כלל").

ב. לא עומדים על רגליהם בזמן הקדיש שלפני ערבית של ליל שבת, גם לא בזמן שאומרים "ברכו".

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

ד. אומרים חצי קדיש אחר עלינו לשבח.

ה. בנשיאת כפיים הכהנים מתחילים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

ז. אומרים "אמת תורתנו הקדושה" אחר הקריאה בתורה לפני ברכה אחרונה.

ח. כשיש מוסיפים בקריאת התורה בשבת, לא משנים את סדר הקריאה אלא חוזרים למוסיפים על שלושה פסוקים אחרונים של עליית שישי.

ט. מנשקים את העולה לתורה, שכן זה נישוק דרך כבוד ולא דרך חיבה.

י. עומדים בקריאת עשרת הדיברות.

יא. לפני ויכולו שאחר העמידה בליל שבת אומרים "יום השישי" כשם שאומרים בקידוש.

יב. כשחל מוצאי יו"ט בחול, אין אומרים ויהי נועם ויושב בסתר, אלא מתחילים מ"אורך ימים אשביעהו" וכו', ואתה קדוש.

יג. מברכים על ההלל בר"ח, ונוסח הברכה הוא "לקרוא את ההלל", וכן פסק הגר"ש משאש שראוי לעשות, ורוב הראשונים (כחמישים גאונים וראשונים לעומת רש"י רמב"ם רמב"ן ור' ישעיה מטרני) פסקו שיש לברך על ההלל, וכמנהג העתיק אצל הספרדים בכל צפון אפריקה, איטליה אמסטרדם והספרדים בלונדון.

יד. אין אומרים שיר של יום ובית יעקב בחוה"מ בחנוכה בפורים ובר"ח. מפני שהמזמור המיוחד שאומרים באותם ימים הוא במקום המזמור הרגיל.

טו. כשחל מוצ"ש לאחר ג' ימים מתחילת החודש, מברכים ברכת הלבנה במוצ"ש. וביום מעונן מחכים למוצ"ש הבא, כפסק מרן השו"ע לברך על הלבנה במוצאי שבת.

טז. סופרים את העומר בין "ברכו" לבין "עלינו לשבח".

יז. לא מניחים תפילין בשחרית של תשעה באב, אלא רק במנחה, וכדעת מרן השו"ע.

יח. אומרים "נחם" בתשעה באב רק במנחה, וחותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים".

יט. מקפלים את הטלית בשבת כסדר קיפולה הראשון (הגר"ע יוסף כתב רק שאין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך).

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כא. אומרים בנוסח הקדיש "בעלמא די ברא כרעותיה", בכף רפויה, וכן "קדם אבונא מרנא דבשמיא וארעא".

חלק מהמנהגים שנהגו בבית:

א. מעמידים את הסוכה בדבר המקבל טומאה, וכדעת מרן בשו"ע (הגר"ע כתב לחוש לכתחילה לאסור).

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

ג. בהדלקת הנרות של שבת מדליקים ואחר כך מברכים בכיסוי העיניים (כמנהג ברוב עדות הספרדים, בגדד, תוניס, איזמיר ומרוקו).

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

 

[מאמין בניסים]

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

יש לך אולי העתק של התשובה? אני ישמח לראותה!

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

ידוע לך שהיה מנהג אחיד בזה? כי אבי שליט"א, וחמי שליט"א, שניהם מרוקאים מיוחסים ומקפידים לשמור ר"ת.
עוד תמהתי על מה שכתבת "ואין מקום כלל להחמיר בזה", ואף אם לדעתך כך היה מנהג מרוקו מדוע אין מקום כלל להחמיר בזה? וכי דעת השו"ע לא מספיקה כדי להחמיר???

 

[משיב כהלכה]

יש לך אולי העתק של התשובה? אני ישמח לראותה!

שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן ח:

ראיתי בספר יחוה דעת ח"ד סי' כ"ב לידידנו הגאון הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א שפסק בסכינא חריפא דלדידן דקי"ל כדעת מרן ז"ל אסור בהחלט לתת מים רותחין בשבת לתוך התבשיל שנתבשל אף בשניהם יד סולדת בהם כמ"ש מרן בסי' רנ"ג סעי' ד' כדעת רבינו יונה שאסר לעשות כן ומרן סי' שי"ח סעי' ד' שתבשיל לח שיש בו מרק יש בו משום בישול אחר בישול, וכל מה שכתוב בספרים פרחי כהונה סי' ל"ג, ומים חיים סי' קנ"ב, ומקוה המים ח"ג סי' מ"ב, ותבואות שמש חאו"ח סי' כ"ו, כולם מעידים על מנהג ארצות המערב שנהגו להקל בזה שלא כדברי מרן הש"ע, אבל במקומותינו קבלנו הוראת מרן אשר יאמר כי הוא זה, ומרן פסק כר' יונה והרא"ש והטור ורבי' ירוחם שיש בזה בישול אחר בישול, ומ"ש במ"א סי' רנ"ג שלפי דעת הרמ"א בהגהה סי' שי"ח סעי' ט"ו שסובר שאין בישול אחר בישול אפי' בלח אין לאסור לערות מים רותחים לתבשיל שנצטמק וכ"כ במשנ"ב וכו' היינו לפי דעת האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, אבל לדידן שקבלנו דעת מרן אין להקל כלל, ודלא כספר נתיבי עם סי' רנ"ג ומקוה המים שם שכתבו דאם שניהם מונחים על הפלאטה של שבת יש להקל, זהו תורף דברי הגאון שליט"א.

ואחר המחילה רבה ממעכ"ת שליט"א, איך לא שלטה עינו הפקוחה שם ממ"ש בסי' שי"ח סעי' ד' שהביא ממנו ראיה, שכתב בפי' וז"ל תבשיל שנתבשל כל צורכו יש בו משום בישול אם נצטנן וה"מ בתבשיל שיש בו מרק אבל אם הוא יבש וכו' ע"ש, גם הטור שם כתב יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא, ומסיים דה"מ שיש בו מרק, וכתב הב"י שהוציא זה מדברי הרא"ש שכ' להדיא וז"ל מדבריו (של רש"י) למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך בו בישול כיון שיש בו משקה ע"כ, ושם בב"י האריך לפלפל בדין נתבשל כמב"ד, אם גם בזה פטור אם נצטמק והרתיחו או כיון דלא גמר בישולו עדיין יש בו משום בישול אפי' רותח, ובזה פליגי הרא"ש והטור, מוכח דבגמר בישול אין שום ספק דדוקא נצטנן אסור להרתיחו להרא"ש והטור, וסיים הב"י ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח ע"ש.

עוד הביא הב"י ראיות לזה משאר פוסקים וז"ל, והא דאמרינן בתבשיל שנתבשל כ"צ ונצטנן יש בו משום בישול אם יש בו רוטב, כ"כ סמ"ק וז"ל ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בו משום בישול אחר בישול לאחר שנצטנן אם חוזר ומרתיחו וכו' וכ"כ רבי' ירוחם בח"ג וז"ל כי כל דבר שנצטנן אפי' מבושל כ"צ ויש בו רוטב יש בו משום בישול וכו' וכ"כ עוד משם רבי' יונה ז"ל וכל זה שאמרנו שמחזירין אם שהה בידו עד שנצטנן התבשיל, אסור להחזירה אם יש בה רוטב דכל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן שהחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור ע"כ, וכתב עוד רבי' יונה ומ"מ מוכח מהגמ' שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחתו קצת מותר להחזירה עכ"ל (רבי' ירוחם) כל זה כתב הב"י שם.

מכל זה מוכח דכל הפוס' הרא"ש והטור ורש"י וסמ"ק ורבי' ירוחם ורבי' יונה עצמו (לקמן נדבר עליו בפרטות) ומרן גם הוא עמהם לא אסרו בדבר שיש בו מרק אלא בנצטנן שאין הס"ב, ועפי"ז פסק מרן בש"ע בסי' שי"ח להתיר בלא נצטנן, ומור"ם הוסיף על דבריו שם להתיר גם בנצטנן אם לא נצטנן לגמרי ע"ש.

מעתה נבוא לדברי רבי' יונה עצמו שהביא הגאון הראש"ל שליט"א מספר אגרת התשובה שהביא שני חששות, אחת, שמא אחד אין היד סולדת בו ואחד היד סולדת בו ומתבשלים זה עם זה, וטעם שני שאפי' יהיו שניהם היד סולדת בהם, כשמערין אותם פסקה רתיחתם לאלתר והו"ל ככלי שני וחוזר ומתבשל בקדירה שהוא כלי ראשון ע"כ, וכן ראיתי בדברי הר"ן משמו שני הטעמים הנ"ל, ובטעם שני כתב דחיישינן למ"ד בירושלמי דעירוי ככלי שני וכו' ע"ש, והוא ממש סותר לדבריו שהביא רבי' ירוחם משמו שהביא הב"י דדוקא אם נצטנן יש בישול אחר בישול, ולהדיא כתב דמהגמ' מוכח שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחתו קצת אין בו משום בישול וכו' וכמש"ל, ואיך כאן אסר אף ביד סולדת בשניהם, ויותר פלא על הב"י שהביא את שני הדברים אחד בסי' רנ"ג ואחד בשי"ח והם סותרים זה את זה.

אשר מזה נראה לי ברור דגם רבי' יונה עצמו לא כתב טעם שני אלא לתוספת יפוי להרעיש העולם דאיכא מ"ד דעירוי הוי ככלי שני, ולפי דבריו אפי' שניהם חמין ראוי לאסור, וא"כ כ"ש אם אחד אין היס"ב ואחד היס"ב דודאי ראוי לאסור לדידן, וזהו עיקר המכשלה שצוח עליה, אבל בצד האחר אם שניהם היס"ב ודאי שאין קפידא כפי ההלכה דעירוי ככלי ראשון אף לדעת רבי' יונה, וכמ"ש בדבריו איכא למ"ד בירושלמי וכו'.

ואם כנים דברי בזה, נ"ל שבשביל זה הניח הב"י את לשון רבי' יונה הארוך והמנומק שהביא הר"ן ז"ל שיש בו שני הטעמים לחוש למ"ד דעירוי ככלי שני ובחר להביא רק נוסחת רבי' יונה שהביא הנ"י בבתרא פ' לא יחפור שהיא סתומה ולא כתב בה טעם שני דאפי' שניהם יד סולדת בהם אסור, משום שנתברר לו שעיקר חששת רבי' יונה עצמו היה מטעם ראשון לבד ולא מטעם עירוי ככלי שני, וכמובן מדבריו שהביא רבינו ירוחם דדוקא אם נצטנן שאין היס"ב, ואפשר שרבי' יונה עצמו בנוסחא אחרת שמצא הנ"י השמיט מדבריו טעם שני, ומה שסיים בדבריו ואעפ"י שהם רותחים אם פסק רתיחתם יש בהם משום בישול, יתפרש כך דהכוונה דקאי אמים שאין יד סולדת בהם דאעפ"י שהם רותחים עדיין ולא נצטננו לגמרי אם פסקה כח רתיחתם שאין היס"ב יש בהם משום בישול, כן נ"ל, ועיין במקור הדברים בנ"י שאין כתוב ואעפ"י שהם רותחים בוא"ו (דאולי נדחוק בו שזהו טעם אחר ולהכניס טעם שני בדוחק) אלא כתוב אעפ"י שהן רותחין בלי וא"ו, ואתי יותר שפיר כמו שכתבתי דהם תשלום הדברים לטעם ראשון שאחד אין היס"ב, שע"ז מסיים אעפ"י שהן רותחים עדיין וכו' וכמ"ש.

ויש פנים לדברי אלו ממה שסיים הב"י בסי' רנ"ג על דברי רבי' יונה שכ"כ רבי' ירוחם בח"ג, ודברים אלו של רבינו ירוחם ח"ג הלוא הם הם הדברים שהביא משמו בסי' שי"ח שהבאתי לעיל דדוקא נצטנן יש בו משום בישול והביא כן משם רבי' יונה עצמו כמש"ל, א"כ מזה מוכח דהב"י מפרש בדברי רבי' יונה כמו שפירשתי בדבריו, ככה יאות לומר עליו וכ"כ רבי' ירוחם.

ועוד ראיה גדולה גם מדברי הגאון מהר"י אבוהב שהביא הב"י וז"ל שהגאון מהר"י אבוהב כתב וז"ל ולי נראה שרבי' יונה סובר דמ"ש כל שבא בחמין דוקא בדבר יבש כגון תרנגולתא דר' אבא אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק כח רתיחתם יש בהם משום בישול אחר בישול עכ"ל, וסיים ע"ז הב"י ודיעה זו שהזכיר הגאון ז"ל היא דעת רבינו (הטור) בסי' שי"ח עכל"ה, הרי להדיא דמשוה דברי הגאון מהר"י אבוהב לדברי הטור, והרי בטור מפורש להדיא אם נצטנן, וא"כ גם מ"ש מהר"י אבוהב לדעת רבי' יונה דאם פסק כה רתיחתן יש בהם משום בישול הכוונה אם לא נשאר היס"ב, וכמו שגילה דעתו הב"י ומשמע לי דכל שהיס"ב מקרי רותח, וזה דלא כמו שהבין הגאון הראש"ל שליט"א בדברי הגאון מהר"י אבוהב דהוי כטעם שני, דליתא שהרי השוה אותו הב"י לדברי הטור כנז"ל, ובפרט דגם רבי' יונה גופיה כן דעתו וכמ"ש.

ומעתה מ"ש מרן בסי' רנ"ג סעי' ד' יש למחות ביד הנוהגים להטמין קומקום וכו' כוונתו ודאי מטעם הראשון שפעם יהיה אחד היס"ב ואחד אין היס"ב, וכן פירשו דבריו כל נושאי כלי הש"ע הט"ז המ"א המשנ"ב ערוה"ש וכף החיים, גם הגר"א זצ"ל כתב יש למחות עיין טו"ז ומ"א, מוכח שהוא מסכים לדבריהם, ולא אחד בהם מן האחרונים שפירש בדברי מרן כטעם השני, והיינו מטעם שהם מוכרחים מכח דבריו דסי' שי"ח.

ומ'"ש מרן יש למחות ביד הנוהגים וכו', ולפי דברינו דאיירי באחד היס"ב ואחד אין היס"ב למה הוצרך לזה, והלא כבר כתוב דין זה בסי' שי"ח, נראה ברור דכאן בסי' רנ"ג מדבר על אלו שכבר נוהגים להוסיף מים לתוך הקדירה אעפ"י שאין היס"ב, והיא המכשלה שעליה צעק רבי' יונה, בא מרן ז"ל לומר שאעפ"י שיש להם פוסקים גדולים שיוכלו לסמוך עליהם, עכ"ז יש למחות בהם להעירם שישובו להחמיר כיון דאיכא כמה רבוותא והם רש"י והרא"ש והטור וסמ"ק ורבי' יונה ורבי' ירוחם ומהר"י אבוהב דאסרי בזה, וראוי לחוש לדבריהם, אבל אם לא רצו לשמוע הנח להם במנהגם וכמו שמשמע מלשון הב"י שכתב ונכון למחות, שמשמע שרק טוב ונכון למחות ולא חובה, בשביל שיש להם הרבה פוסקים לסמוך עליהם והם הרמב"ם וה"ה והרשב"א והר"ן.

והנה גם מור"ם ז"ל פסק כהמקילין אם לא נצטנן לגמרי אפי' אין היד סולדת בו וכמ"ש בסי' שי"ח סעי' ט"ו בהגה"ה, וכ"כ להדיא בסי' רנ"ג ס"ד בהגה"ה וז"ל ועיין סי' שי"ח. כוונתו דלפי מ"ש שם יש להתיר להטמין ולהוסיף אם לא נצטנן לגמרי, וכן פירשו בדברי מור"ם כל האחרונים בסי' רנ"ג, המ"א ס"ק ל"ב וכף החיים אות ע' והמשנ"ב ס"ק פ"ב וערוה"ש סעי' ל' שאחר שפירשו בדברי מרן יש למחות משום אחד היס"ב ואחד אין היס"ב, ע"ז סיימו דלפי מ"ש מור"ם סי' שי"ח סעי' ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו שום בישול, גם הכא שרי (לתת לקדירה) ע"כ, הרי שהתירו לתת לקדירה שעל האש אפי' נצטנן שאין היד סולדת בו רק שלא נצטנן לגמרי, וה"ה לדידן לדעת מרן וסיעתיה בשניהם היס"ב דמותר להוסיף לתוך הקדירה.

ואף דשם בסי' שי"ח איירי להניח כנגד המדורה ולא על האש ובזה הוא דהתיר ברותח אף ביש בו מרק, וכן מוכח מפשט דברי מרן סי' שי"ח סעי' ד' שכתב שורין אותו בחמין, דמוכח שאינו על האש, ומה ראיה מייתי האחרונים הנ"ל להא דקומקום שנהגו להוסיף לתוך הקדירה שעל האש כשהתבשיל מצטמק, וכמו שכן משמע דעת המקילין הרשב"א הביאו הב"י שהתיר לתת מים לקדירה שעל הכירה, וכן משמע מדברי הר"ן וחוט המשולש סי' יו"ד בטור השלישי שהמנהג הוא שהקדירה על האש ומוסיפין בה והתיר מדברי הרב אפי' צונן וכ"ש בלא נצטנן, וכ"כ להדיא בדברי רבי' יונה עצמו שהביא רבי' ירוחם שמותר להחזיר לכירה וכ"ש להוסיף מזו לזו, וקי"ל אפי' לכירה שהבלה מרובה מותר להוסיף כמ"ש בהגה"ה בסי' רנ"ג ב' עיין משנ"ב שם, ופוק חזי מנהג העולם מימי קדם עד היום שמוסיפים גם לצורך תבשיל של מחר שהוא על האש ועיקרא דמילתא בשביל זה עשו הקומקום.

ומוכרח לומר דדברי מרן שם דהתיר דוקא כנגד המדורה ולא על האש, איירי בכירה שאינה גרופה וקטומה דחיישינן שמא יחתה, וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י שכתב וז"ל אבל ע"ג האש לא דהא אסיקנא לעיל דאפי' תבשיל שמצטמק ורע לו אסור ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ע"ש, הנה שהר"ן עצמו שחלק על רבי' יונה וסובר דמותר להוסיף לתוך הקדירה ואין חילוק בין לח ליבש, עכ"ז אסר בזה אם אינה גרופה וקטומה, אבל בסי' רנ"ג ודאי איירי בגרופה וקטומה ובכל תנאי החזרה שלא יניח ע"ג קרקע ועודה בידו, דבזה ודאי מותר להחזיר ע"ג הכירה וכ"ש להוסיף לתוך הקדירה שעל הכירה.

ועוד נ"ל לתרץ והוא נכלל ג"כ בתירוץ הראשון, דאיירי אפי' בגו"ק, אבל מרן איירי בסי' שי"ח במניח מחדש בשבת תבשיל שלא היה על הכירה כגון שהניחו כבר מע"ש וסילק דעתו ממנו וחזר ונמלך להוסיף לחממו על הכירה או לתת ממנו לתוך הקדירה שעל הכירה זה ודאי אסור דמחזי כמבשל אעפ"י שמדינא מותר דאין בישול אחר בישול, וההיא דסי' רנ"ג איירי בקומקום שכבר טמון כל השבת, ומוסיף ממנו בתנאי החזרה כמש"ל ודאי מותר, ומזה יתבאר דמה שהמשיך הראש"ל שליט"א כל הפוסקים רבי' ירוחם ומהר"י אבוהב ורש"י והרא"ש ומר"ן, לשיטת רבי' יונה, לפי דעתו שהוא אוסר אף בשניהם היס"ב, דליתא, ואדרבא רבי' יונה הוא שסובר כמותם להתיר בשניהם יד סולדת בהם, וצדקו דברי הרב אגלי טל שהביא הראש"ל שכתב להדיא דהמחבר מודה דאם עדיין חמין שהיד סולדת בהם רק שיצאו מכלי ראשון, שאין בהם עוד משום בישול, ואעפ"י שסוף דבריו דחוקים שכתב אעפ"י שרבי' יונה כתב במפורש שאף באופן כזה יש בהם משום בשול והובא בב"י, מ"מ בש"ע לא הובאו כלל דברי רבי' יונה לא בסי' רנ"ג ולא בסי' שי"ח, ובאמת אם דבריו כפשטו ודאי שלא כיוון יפה וכמו שהקשה עליו הראש"ל, דכיון שהוא מבואר בב"י צריך לפרש דבריו בש"ע כמ"ש בב"י שכן דרכו בש"ע לקצר, אך יש לדחוק בדבריו שכוונתו שאף שדברי רבי' יונה מפורשים והובאו בב"י, כוונתו שהובאו דברי רבי' יונה בב"י אבל לא באו מפורשים להדיא כטעם השני וכמו שהארכתי לעיל, מזה י"ל דמרן סובר רק כטעם הראשון, ומ"ש בש"ע לאו דוקא אלא גם בב"י וגם בש"ע.

ומה שרצה הרב הגדול הראש"ל להכריח בדברי רבי' יונה דהעיקר הוא טעם שני, דאילו לטעם ראשון לבדו לא היה מספיק לגזור כשהמים חמין שהיס"ב אטו מים שאין היס"ב שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו לאחר חתימת הש"ס, לפקוצ"ד אחהמ"ר אי מהא לא איריא, וגם רבי' יונה לא צעק אלא על מה שנהגו להוסיף בלי לדעת אם יד סולדת בהם או לא, והכוונה דאפי' אחד אין היס"ב הוא מוסיף ולא אכפת ליה, ובזה לדעת האוסרים ודאי דאסור מדינא להוסיף בסתם, ולא מטעם גזירה אטו אין היס"ב, אלא מטעם ספק איסור דשמא אין היס"ב ואסור להוסיף ממנו, אבל אם ברור לו שבשניהם יד סולדת בו לא גזר ומותר להוסיף ממנו וזה ברור, וזהו שדקדקו הפוס' דכיון שאין האיסור אלא משום ספק, א"כ כשיהיה ברור ששניהם היס"ב מותר וכמו שהוכחנו מדברי כל הראשונים והאחרונים.

ובפרט לפי מה שהראש"ל שליט"א מול סוף כתב להתיר למי שהוסיף בדיעבד משום שאין מעשיה קודש, ובדבר פלוגתא יש להתיר בדיעבד, נראה דבזה מעיקרא הוי בדיעבד, שהתבשיל עומד להשרף וישאר למחר בלא עונג שבת וישראל אדוקים בעונג שבת ולא ימחלו בזה ולא ישמעו לנו דאין יכולין לעמוד בזה להניח תבשיל של מחר לישרף, או אם יחמיר יסלקו מעל הכירה ולא יאכל חמין ויבטל עונג שבת, דודאי ראוי להתיר אף אילו היה מחלוקת בדבר, וכ"ש שלפי קוצ"ד אין מחלוקת בשניהם היס"ב, ויש להתיר לפום דינא בשופי, וצריך להודיע מה שהוא מותר מדינא גם למחמירין, והשאר מי שיחמיר מה טוב, והמקלין מחמת מנהג לא הפסידו.

העולה מזה, דדעת מר"ן ז"ל ברורה להתיר מדינא להוסיף מים חמין לקדירה שעל האש מקדירה אחרת שעל האש, אם שניהם היס"ב אף שאחד פחות מהשני ברתיחתו, וכדעת כל הפוס' שכולם מתירים בזה, ואפי' רבי' יונה עצמו, וכ"ש אם שניהם על פלאטה אחת, וצדקו דברי הרבנים נתיבי עם ומקוה המים, ואם אחד אין היס"ב אזי אסור לדעת המחמירין מרן וסיעתיה, ולמחות ביד הנוהגים להקל בדברי נחת, ואם לא רצו אזי אם יש להם מנהג הנח להם כמנהגם, כי יש להם ע"מ שיסמוכו והם גדולי הפוסקים הרשב"א והר"ן וחוט המשולש וסיעתייהו כמש"ל.

והוסיף לנו הראש"ל בשם המאירי בשם גדולי הדורות שסובר כהרשב"א ושכ"כ בס' בשמים ראש באורחות חיים, ובצד זה הוא שהוצרכנו להתיר במרוקו מטעם המנהג כשאחד היס"ב ואחד אין היס"ב, וכמו שבא מפורש בחוט המשולש שכן היה המנהג, אבל בשניהם היס"ב כתבתי להדיא בספרי תבואות שמ"ש שם סי' כ"ו דאין אנו צריכים לטעם המנהג, וגם מדינא מותר לכו"ע עש"ב, וכל זה אחר המחי"ר ממעכ"ת הראש"ל שליט"א כי רב הוא אבל האמת אהובה יותר, ובפרט שהוא ענין נחוץ לדור ויש בו משום כבוד שבת ואי אפשר להתעלם לאסור המותר.

גם מה שסיים הראש"ל בסוף דבריו וז"ל ונר' דאם עירה את התבשיל לתוך כ"ש מותר לערות עליו מים חמין מפני שכ"ש אינו מבשל ע"כ, אם כוונתו לערות עליו מים חמין מכלי א' פשיטא דאסור וכמ"ש מר"ן סי' שי"ח סיו"ד, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי א' ע"כ, וכתב המשנ"ב, דאף דתבלין אין מתבשל בכ"ש, מ"מ העירוי מכלי א' קי"ל דהוא מבשל כד"ק, ואפי' בדיעבד אסור אם עירה עליהם שלא נפסק הקילוח, ואם כוונת הראש"ל שליט"א דאיירי מים חמין שאיס"ב פשיטא דמותר, שהרי הם פחותים אפי' מכ"ש, והוי צונן בצונן, זהו הנ"ל וצויי"מ וימ"ן.

הח"פ בכסלו תשמ"ב, בעיה"ק ירושלים תוב"ב
ע"ה שלום משאש ס"ט

עוד בענין הנ"ל:

שוב ראיתי להרב פרחי כהונה חלק או"ח סי' ל"ג שדיבר בזה והוקשה לו קושייתינו וז"ל, אך אמנם עדיין יש להתישב, דלא למדנו מסי' שי"ח ס"ד וסט"ו דתבשיל שעודינו רותח אין בו משום בישול אף שיש בו מרק, אינו אלא להתיר לשרותן בכלי ראשון כמ"ש בסעי' ד', או להניחו כנגד המדורה אף במקום שהיד סולדת בו, אבל להניחו על האש ממש, זה לא שמענו וכמ"ש הרב המגיד פכ"ב הל"ד משם הרשב"א שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו, והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה, והביאו רבי' ב"י סי' שי"ח וכ"כ הר"ן ע"כ, ותירץ ע"ז וז"ל, נראה פשוט דמעיקרא אין מקום לפקפק בזה שהרי מפורש יוצא בדברי הרשב"א דלא קאמר מר אלא בנצטנן לגמרי אבל בעודה רותחת ליכא מאן דאסר, וכן כתב מור"ם סי' רנ"ג סעי' ב' דתבשיל שנתבטל כל צרכו ועודנה הקדירה רותחת, אם נטלה מע"ג הכירה מותר להחזירה, ואפי' מכירה שהבלה מועט להבלה מרובה וכו' עש"ב.

ואני תמיה, דבמאי ניחא ליה הקושי שהיה לו מתחילה דמדברי מרן סי' שי"ח מוכח להדיא דעל האש אסור, ואף דשם איירי בנצטנן, אבל הלא איירי דוקא בדבר יבש, וממילא יבוא הדיוק הא אם הוא רותח מותר אף אם יש בו מרק, אבל קאי אאופן דאיירי ביה ביבש שמותר להניחו אצל המדורה או בכלי ראשון אבל על האש ממש יש לומר דאסור, וכן משמע מסעיף ד' דאיירי רק בשרייה בחמין, ובזה עצמו מחלק בין יבש שנצטנן ללח שנצטנן הא אם הוא רותח מותר בשרייה בכלי ראשון או כנגד המדורה דאיירי בה, אבל על האש ממש לא, וכ"כ להדיא המשנ"ב שם אות צ"ח, שהטעם דע"ג האש לא, משום שנראה כמבשל וגם דאתי לחתות, וטעמים אלו שייכי אפי' הוא רותח אסור משני טעמים הנז'.

ומ"ש הרשב"א בנצטנן, כוונתו אפי' נצטנן מותר להניחו כנגד המדורה שאין חילוק בין נצטנן לרותח דבשניהם מותר "כנגד המדורה, וכן מוכח להדיא מדברי הש"ע סעי' ט"ו שהשמיט מדברי הרשב"א תיבת ונצטנן, להורות דלא תידוק הא אם לא נצטנן מותר אפי' על האש, ולכן סתם הדברים להודיע דאיירי בין רותח בין נצטנן דין אחד להם וכמו שהוסיף מור"ם על דברי מרן ז"ל ואפי' נצטנן, לומר דהרשב"א רבותא קאמר דאפי' נצטנן כבר דינו כרותח, כיון שהוא יבש, ובשניהם בין רותח בין יבש מותר כנגד המדורה, וזהו שנוכל לדקדק מדברי מרן והוא יבש, הא אם הוא רותח אפי' יש בו מרק דינו כדין יבש להניחו כנגד המדורה, וכן משמע דברי מור"ם שכתב אבל אם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר, ולא הוסיף לומר אפי' על האש, מוכח דאף ברותח מותר דוקא כנגד המדורה וזה פשוט.

וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ט ה"ג, המבשל על האור דבר שהיה כבר מבושל כדי צרכו ה"ז פטור, דמשמע פטור אבל אסור, הרי דהרמב"ם דסובר דאין חילוק בין לח ליבש עכ"ז אוסר על האש, ומשמע בין צונן בין רותח, גם דעת הר"ן ברורה לאסור על האש והביא דבריו הב"י והבאנו דבריו למעלה בפסק הראשון, ועכ"ז הרשב"א והר"ן חלקו על רבי' יונה והתירו להוסיף לתוך הקדירה שעל האש וכמ"ש הרשב"א להדיא לקדירה שעל הכירה, וכן הבין הרב חוט המשולש בדברי הר"ן שחלק על רבי' יונה שהוא מתיר גם לקדירה שעל האש ושהמנהג כמותו ע"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שדבריהם לכאורה סותרים זה את זה וכמו שהקשה הפרחי כהונה עצמו.

ומוכרח לומר כמו שישבנו בפסק הראשון וגם בספרי תבואות שמש שם, דכאן בסי' שי"ח איירי בבא לתת הקדירה מחדש על האש, דאז ודאי אסור אם אינה גרופה וקטומה משום דאתי לחתות, ואם גו"ק משום שנראה כמבשל מחדש וכמ"ש המשנ"ב תרי טעמי הנ"ל, והבאנו ראיה מדברי הר"ן עצמו שכתב דלא גרע ממצטמק ורע לו דאסור להחזירו ע"ג כירה שאינה גו"ק ע"ש, משמע דבזה איירי, אבל אם היה קומקום על האש כההיא דסי' רנ"ג ובא להוסיף ממנו לתוך הקדירה אפי' היא על האש גו"ק מותר, דהוי מדין חזרה שמותר וכדברי הרשב"א והר"ן ומסתמא דצריך תנאי החזרה שעודה בידו ולא יניחנה וכמ"ש, ואף על גב שגם הם מדברי רבי' יונה, ומוכרח דסובר דגרסת הנ"י עיקר שהשמיט טעם שני בכוונה, וגם כאן בסוף דבריו כתב ועכ"ז נהגנו להחמיר הואיל ע"ג קרקע ומותר אפי' מכירה לכירה כדברי הרמב"ם ודלא כהירושלמי כיון שהוא מידי דרבנן ובפרט שמור"ם פסק כן, וכן הביא הפרחי כהונה להסתייע מדברי מור"ם סי' רנ"ג בדין חזרה ע"ש, אלא דלא נטפל לתרץ שני הדינים שהקשה מתחילה ע"ש.

גם מה שחזר הפרחי כהונה בסוף דבריו והבין בדברי רבי' יונה שאוסר גם בשניהם חמין כטעם השני, ושמרן כך היא סברתו ורק המנהג הוא כהר"ן וכמ"ש חוט המשולש, כבר בררנו בדעת רבי' יונה שהעיקר הוא טעם הראשון וכמו שפירשו כל האחרונים בדעת מרן, והביא דבריהם מתחילה גם הפרחי כהונה עצמו משם המ"א ע"ש, וכבר הארכנו בזה למעלה אין לכפול, ולכן העיקר כמו שכתבנו דבשניהם יד סולדת בהם מותר מדינא לכו"ע, ובאם א' יד סולדת בו ובאחד אין היד סולדת בו אזי באנו לענין מנהג וכמש"ל.

שוב ראיתי להרב מענה לשון סי' כ"ד שדבר בזה, ושגרת לשונו מוכח שהבין בדברי רבי' יונה שהביא הב"י שאין בהם כ"א טעם ראשון וכדברי הטו"ז, ושכן נראה ממקור הדברים בנ"י, מוכח שגם הוא מבין בדברי רבי' יונה שבנ"י כמו שכתבתי דאין בהם כ"א טעם ראשון, וממילא מוכרח לומר דמ"ש אעפ"י שהן רותחין, הכוונה דקאי אאותו שאין היס"ב, שאעפ"י שעדיין רותח עכ"ז פסק כוחו כשאין היד סולדת בו, גם השווה אותו לדברי מרן סי' שי"ח והביא ראיה מדברי האחרונים וכל סגנון דבריו וכל הפסק הולך בדעת זו יישר חיליה, ולא נטפל לגרסת רבינו יונה שבהר"ן וחוט המשולש כדי לפלפל בה כי לא ראה אותם לפי שעה.

ואך יש לדקדק עליו שאחר כ"ז סיים, אמנם נהגנו להחמיר בזה וי"ל מטעם דמרן סתם לאסור ומרן סתם לאסור, אבל מעיקר הדין יש להתיר עכ"ל, וע"ז יש לתמוה דהלא לפי האמור בפסקו הטוב, מוכח דגם דעת מרן להתיר לפי סברתו וסגנונו, ומוכרח שיתיר, כיון שכל עיקר טעמו משום שאחד היד סולדת בו ואחד אין היס"ב, וממילא דאם שניהם היס"ב אפי' אינם שווים בחום וכ"ש אם שניהם שווים ומניחם על פלטה אחת דודאי שיתיר שהרי לא הביא בדבריו שום פוסק שיפרש בדברי מרן לאסור שכולם פירשו להקל, גם צריך לדעת מה כוונתו במ"ש אמנם נהגנו להחמיר, על מי קאי אם על העולם הלא נהגו להקל מימות הראשונים ועד היום, וע"ז כתבו כל הפסקים וכל הסברות הללו, ואם על עצמו וביתו כדקדוק לשון נהגנו, כיצד לא ידע ואומר ואולי וכו', ובודאי שהוא רצה להחמיר גם בדבר המותר ולא מטעם מר"ן, עכ"פ לענין דינא סובר כמשכ"ת ממש.

שוב ראיתי לו עוד בסי' כ"ה שאחריו, שאף שראה וידע לדברי רבי' יונה שהביא הר"ן וחוט המשולש שציין לו השואל מפורש בהם טעם שני של עירוי, עכ"ז פירש בדברי מר"ן כדברי נ"י הסתומים וכאן יוכלו דבריו להתפרש יפה, דר"ל הואיל ודברי מרן סתומים ולא נתן טעם, נוכל לפרש בדבריו כדברי רבי' יונה שבהר"ן וחוט המשולש שיש בהם גם טעם שני ע"ש, ולכן החמיר לעצמו דוקא.

אמנם מה יענה לדברי מרן בב"י משם כל הפוס' שהעלה דדוקא אם נצטנן וכמ"ש, וברור אצלי דאילו ראה ונתבונן בדברי רבי' יונה גופיה שהביא רבי' ירוחם והב"י וכמו שהבאתי למעלה לא היה מהסס להקל בשניהם חמין.

גם מה שהכריע בדברי נתיבי עם שצריך שיהיו שניהם שווים במידת החום ולא כשמירת שבת כהלכתה שלא התנה שיהיו שווים ע"ש, לא ידעתי הכרחו, שהרי הדיוק היוצא מדברי מרן הוא זה, דחיישינן שמא אחד יהיה יד סולדת בו ואחד אין היס"ב, הא אם שניהם היס"ב מותר בשופי, ולא איכפת לן אם אחד רותח יותר מחבירו וכמו דקי"ל להחזיר מכירה לכירה גם שהבלה מרובה וה"ה במים שהגיעו ליס"ב שיכול ליתנן גם למים חמין יותר מהם דבזה אין בישול אחר בישול וכדברי שמירת שבת כהלכתה, ולכן העיקר כמו שכתבנו, דבשניהם יד סולדת בהם לכו"ע מותר לתת מזה לזה אפי' אחד חם יותר מחבירו, ואם אחד היס"ב ואחד אין היס"ב אזי אם נהגו הנח להם כמנהגם ויש להם ע"מ שיסמוכו וכמש"ל, ומכל האמור מראש ועד סוף נתחזקו דברי שכתבתי בימי חרפי בספרי תבואות שמש סי' כ"ו ואשרי ילדותינו וכו', זהו הנ"ל.

החו"פ בחג האורים תשמ"ב לפ"ק,
ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[משיב כהלכה]

שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן כד:

ראיתי מה שהשיג עלי המשיג הרב חיים אמסללם הי"ו באור תורה שבט תשמ"ב בסי' ל"ה דף רע"ח ד"ה ואנכי חזון הרבתי וכו' [והודפסה בספרו מנחת חיים סי' כ"ו אות יו"ד] בענין תוספת מים חמין בשבת לקדרה שעל האש עש"ב, והנה אמת אגיד שכל מה שכתבתי בזה בספרי חאו"ח סימן כ"ו היה בימי חרפי זה יותר מחמישים שנה, ובשביל זה באו הדברים שלא בדקדוק, וגם עיקר מטרתי שם היתה להליץ בעד המנהג שנהגו להוסיף מים לקדרה שעל האש שיש לו ע"מ לסמוך, שצד זה הוא קיים, אמנם זה ימים מקרוב חזרתי על הדברים באר היטב בירחון אור תורה בכסלו תשמ"ב סי' כ"ד וביארתי היטב את דברי רבינו יונה ורבי' ירוחם והרשב"א והר"ן וגם דעת מרן להלכה עש"ב וכתבתי שזה עיקר דעתי להלכה [והודפס לעיל סי' ט"ו ע"ש וע"ע לעיל סי' כ"א שדברתי בזה ע"ש].

ומזה אני תמה מאד על כבוד המשיג שם, שנראה שהוא אחד מחברי הירחון הנ"ל המפורסמים ובודאי שהוא שם עין על כל דברי הירחון ומסתמא ראה כל מה שכתבתי שם זה שני חדשים שאני הצעיר קדמתי לו בכל מה שכתב הן במה שכתבתי בשני הטעמים של רבינו יונה שטעם ראשון עיקר ושכן דעת הנמק"י שהשמיט מדברי רבינו יונה את טעם השני ושכן היא דעת הב"י שהביא רק דברי הנמק"י ולא דברי הר"ן. ועוד הכרחתי הדברים מדברי רבינו יונה עצמו שהביא רבי' ירוחם עש"ב וגם כתבתי שכן דעת מרן דבשניהם יד סולדת בהם מותר ואפי' אחד חם יותר מחבירו, ושכן דעת האחרונים בדעת מרן ובאין אחד יד סולדת בו אזי באנו למנהג שיש לו ע"מ לסמוך הרשב"א והר"ן והרמב"ם והה"מ, ופירשתי מ"ש מרן בסי' רנ"ג יש למחות, דאיירי באין אחד יד סולדת בו שע"ז צעק רבי' יונה, ואף שיש להם ע"מ שיסמוכו וכמ"ש. מ"מ ראוי לחוש לכמה רבוותא דאסרי בזה, והם רבי' יונה ורבי' ירוחם וסמ"ק ומהר"י אבוהב והרא"ש והטור, ואם לא רצו לשמוע הנח להם כמנהגם, ובדקדוק לשון הב"י ונכון למחות דמשמע רק נכון הדבר עש"ב, וע"ש בירחון אור התורה דף קי"ט מה שכתבתי בסיכום ההלכה ע"ש.

וגם במה שתמה על הגאון הראש"ל שליט"א אני קדמתי לו בזה וכמ"ש שם להדיא שכבר שלחתי תשובה להראש"ל מענין זה [לעיל סי' ח'], והתימה על כבוד המשיג, שראה את כל דברי הנ"ל בכל מה מה שכתבתי והרחבתי הדברים והעלה כל הנקודות שנגעתי בהם אחת לאחת, וכתב ממש כמו שכתבתי, ואיך לא חש להזכיר ולהודיע שקדמתי לו בזה בכל דבריו, אתמהה טובא.

באופן שדברי האחרונים הכתובים בירחון אור תורה [והובאו לעיל בסי' ט"ו] עיקר.

גם שם באות ב' הביא דברי הרב פרחי כהונה סי' ל"ג שפי' בדברי מרן סי' רנ"ג יש למחות וכו' דהיינו בא' יס"ב וא' איס"ב. והקשה עליו דל' יש למחות מוכח שגוזר ואוסר בכל גוונא, דאל"כ הול"ל אסור לערות מים שאין יס"ב לתבשיל רותח שיהס"ב, ומאי לשון יש למחות וכו' עכ"ד.

וכפי מה שפירשתי שם בירחון ובמכתב להרש"ל שליט"א, האמת כדברי הפרח"כ, דמקור הדברים של יש למחות, הוא מרבי' יונה שצעק על המכשלה, והכרחנו בדבריו דאיירי דוקא בא' יס"ב וא' איס"ב, וכטעם הא', וכמו שפי' גם הוא לדעת רבי' יונה, ומ"ש בל' יש למחות וכו' קאי על הנוהגים כבר להקל אפי' בא' איס"ב, ויש להם על מה שיסמוכו, דעכ"ז יש למחות בהם לשנות המנהג כיון דאיכא כמה רבוותא דאסרי, וכן מוכח מל' הב"י ונכון למחות וכו', משמע שאינו רק טוב ונכון לבד, ובשביל זה לא נקט אסור לערות וכו' וכמ"ש סי' שי"ח, משום דקאי לנוהגים כבר, דרק יש למחות מחאה בעלמא, אולי יקבלו ואם לא רצו ישארו במנהגם ויש להם על מה לסמוך.

גם מה שהקשה עוד על הפרח"ך בהמשך דבריו, שהביא ראיה מדברי הרמ"א והמ"א סי' שי"ח, דמוכח מדברי כולם דבעודנו חם אין בו משום בישול ואין לחלק בין דבר שיש בו מרק ליבש ע"כ, והקשה עליו דדברי רמ"א שהעתיק דאם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר, מוסכמים הם לדעת מר"ן, דאיהו נמי מודה דכל שהיס"ב אין בו משום בישול, ומה שהביא מדברי המ"א דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, הם מדברי הרמ"א. ולא תחילת דבריו דאם הוא רותח וכו'. זהו תור"ד ע"ש. ולפי דעתי לא נתכוון בכוונתו של הפרח"ך, שכל כוונתו להביא ראיה, דמדברי כולם משמע דלדעת מר"ן מותר מיהא אם שניהם יס"ב, דכמו שדקדק המ"א לדעת מור"ם בלא נצטנן לגמרי, ה"נ ידקדק לדעת מר"ן בעדיין יס"ב דמותר, וממילא דמ"ש יש למחות וכו' איירי דוקא בא' איס"ב, וכן כתבתי גם אנ"ה בתשו' ששלחתי להראש"ל שליט"א [לעיל סי' ח'] והם דברים פשוטים ומוכרחים.

אמנם שאר הערות שהעיר על הפרח"ך הם צודקים וכבר קדמתי אותו בתשו' שכתבתי להראש"ל שליט"א. זהו הנ"ל. ולרח"פ באדר תשמ"ב.

ע"ה שלום משאש ס"ט

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן נא:

ראיתי בספר הליכות עולם חלק ד', פרשת בא סעיף י"ז עמ' ס"א, שאם מונחים על הפלטה ב' כלים, אחד של מים ואחד של תבשיל של שבת, אף על פי שחום שניהם שוה, אסור לערות ממים חמין על הקדירה של תבשיל של שבת, שבשעה שיוצק מים פסק כח רתיחתן וחוזרים ומתבשלים בקדירה, וכתב שבשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' כ"ב דן בזה והעלה כן, ע"ש. ואני הצעיר כבר הארכתי בספרי שמ"ש ומגן ח"א חאו"ח סי' ח' להוכיח להלכה לדעת מר"ן שאם היו מונחים על האש של הפלאטה, מותר בשופי לערות מזה לזה כיון ששניהם חום אחד מכלי ראשון, ודוקא אם החמין נצטנן אז יש בישול אחר בישול בלח. אבל אם שניהם חמין, כל זמן שלא נצטננו מותר להוסיף, ואפילו חום של אחד פחות מהשני, כיון שלא נצטנן אין בישול אחר בישול בלח, עש"ב וברוחב שכן דעת כל הפוסקים ומר"ן ז"ל. והיתר זה ברור לדעתי, אין בו ספק, ע"ש.

החו"פ יום ד', ער"ח שבט תשס"א לפ"ק. ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[משיב כהלכה]

ידוע לך שהיה מנהג אחיד בזה? כי אבי שליט"א, וחמי שליט"א, שניהם מרוקאים מיוחסים ומקפידים לשמור ר"ת.
עוד תמהתי על מה שכתבת "ואין מקום כלל להחמיר בזה", ואף אם לדעתך כך היה מנהג מרוקו מדוע אין מקום כלל להחמיר בזה? וכי דעת השו"ע לא מספיקה כדי להחמיר???

רבי שלמה אבן דנן בשו"ת "בקש שלמה" (סי' כ"ח) כותב שכל מרוקו אין אחד שנזהר בזמן ר"ת. וכנראה אביך וחמיך הושפעו מהגר"ע יוסף. ואצרף תשובות מרן הגר"ש משאש גם בזה:

שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן ה:

נדרשתי לחוות דעתי בענין זמן בין השמשות מתי מתחיל ומסיים, ומה המנהג בזה, ואומר דענין זה דברו בו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולא כדאי להאריך ולהביא כל מה שדברו בזה בפרטות רק אבא בקיצור נמרץ, עם מה שנתחדש לי בעת לימודי, וזה החלי, בעזרת צור חילי.

הנה ידועה ומפורסמת מחלוקת ר"ת והגאונים בענין זה, דר"ת סובר שיש שתי שקיעות, הראשונה והיא שקיעת החמה שאינה נראית על הארץ כלל ונמשכת שקיעה זו עד שלשה מילין ורביע, וכל זמן זה נחשב ליום גמור, וכולו זמן תוספת שבת, רצה לעשות כולו עושה, רצה מקצת ממנו עושה, ואח"ז באה השקיעה השנית שבה מתחיל בין השמשות שהוא שלשה רבעי מיל, ואח"ז הוי לילה, כמ"ש כל זה בב"י סי' רס"א, וכתב שם שכן דעת הרמב"ן והר"ן וה"ה כר"ת, וכן פסק בש"ע סי' רס"א.

ולדעת הגאונים אין כ"א שקיעה אחת שאינה נראית על הארץ ותכף ומיד נכנס בין השמשות ויש בו שלשה רבעי מיל ואח"ז הוי לילה, כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"א, והרב ארץ החיים או"ח סי' רס"א משם מהר"ם אלשקר סי' צ"ו שכתב כן משם הגאונים רב שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון בתשובה כת"י, ושכן דעת הרי"ף ורבינו אברהם בן הרמב"ם ושכן דעת מוהריק"ש והרב גו"ר בתשובת מהר"י פראג, והגר"א, והגאון בעל התניא בסידור תפילה וכו' ועוד פוסקים שכולם סוברים דבין השמשות מתחיל משקיעת החמה עש"ב, ועיין בס' ישמח לבב או"ח סי' יו"ד שהביא דבריהם ע"ש, ועיין ג"כ בכף החיים סי' רס"א, ולשיטה זו התוספת תהיה קודם השקיעה איזה רגעים בעוד שהשמש נראית על הארץ כמ"ש הכף החיים שם והוא פשוט. ועי' ג"כ במשנה ברורה סי' רס"א בביאור הלכה ד"ה מתחי' השקיעה, שהאריך למעניתו בזה.

ומנהג העולם דלא כר"ת כמ"ש מהר"י נבון ז"ל הבי"ד ויאמר יצחק בסוף ח"ב שמנהג העולם נתיסד ע"פ סברת הגאונים, ולפי"ז התוספת צריך להוסיף קודם שקיעה בכניסה, וכן נוהגין לקבל את השבת מבעוד יום שהשמש יוצא על הארץ, ובמוצאי שבת כל ששוהין שעור מיל אחר השקיעה יוצאין יד"ח בין השמשות בתוספת מחול על הקודש עכ"ל, גם שם בויאמר יצחק הבי"ד ספר בתי כהונה שהוא מסכים לזה ע"ש, גם הרב החיד"א בברכי יוסף ובמחב"ר או"ח סי' של"א כתב שכן נתפשט המנהג בירושלים וחברון מזמן גאוני הדורות שלפני דורינו עכ"ל, וכך היה מנהגינו תמיד במרוקו ועד היום שאין שם זכר לשיטת ר"ת כלל ותמיד היינו נזהרים להכניס שבת בעוד השמש על הארץ, איזה רגעים קודם השקיעה, ובמוצאי שבת אחרי עשרים דקות או למחמירים חצי שעה אחרי השקיעה לא יותר, מדליקין נרות ועושין כל מלאכה, וגם לענין מילה הן בערב שבת הן במוצאי שבת הולכין אחרי הזמנים הנז', וזכורני בימי חרפי בהיותי עוד תלמיד אצל מורי הרה"ג המובהק פחד יצחק סבאג זצ"ל שפעם אחת רצה מורי לעמוד על הענין ועלינו לגג גבוה מקום שאין בנינים לעצור בעד ראית השמש ונוכחנו לדעת שמעת השקיעה עד צאת שלשה כוכבים קטנים בזמן שהיה כבר חושך וכמ"ש מרן בסי' רצ"ג דבזמן הזה הוי לילה, לא היה יותר מעשרים דקות, והוא קרוב לשלשה רבעי מיל עם בין השמשות דר' יוסי ועם קצת דקות לצאת מן הספק.

וכבר בא חכם הרה"ג מוהרר"ש אבן דנאן זלה"ה בס' בקש שלמה סי' כ"ח והאריך בזה וכתב דמנהג העולם דלא כר"ת אלא כהגאונים, ואף שהוא נגד מרן שפסק כר"ת, זה אחד מהדברים שלא קבלו אבותינו ורבותינו נ"ן עליהם, ונשארו ודאי במנהגם הראשון שהוא כסברת הגאונים עש"ב, וכ"כ מהר"י נבון והרב חיד"א כמש"ל, וכל זה דלא כהרב ישמח לבב שם שכתב דמנהג המערב כר"ת, דזה אינו, וגם בא"י עדיין נוהגים כהגאונים וכמ"ש הרב חיד"א בזמנו, ובכל לוחות השנה הדלקת הנרות במוצאי שבת עם כל החומרות שמוסיפין, לא עוברת יותר מחמשה ושלושים דקות מן השקיעה ע"ש, זולת איזה מתחסדים שנוהגים להחמיר ובשבילם הוסיפו בזמן הזה באיזה לוחות הדלקת נרות לפי ר"ת ע"ש.

והטעם שלא קבלו בזה סברת מרן כמו שקבלו הוראותיו בכל הדינים, ושגור בפי הכל לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו ויוסף הוא המשביר, נראה שאין הטעם בשביל שרצו להקל וכיוצא, שהרי לכל אחת מהשיטות יש בה קולא וחומרא, אם תקל בכניסה תחמיר ביציאה ואם תחמיר בכניסה תקל ביציאה, אלא הטעם פשוט משום שהמה ראו שדברי ר"ת הם נגד המציאות שעל פי רוב בכל המקומות אחרי שיעור מיל מהשקיעה יש שלושה כוכבים המראים על הלילה ממש כמ"ש בסי' רצ"ג בהש"ע עצמו, גם החושך יכסה ארץ וכל העולם יעידון יגידון דהוי לילה, ולפי דעת ר"ת אחרי השקיעה כל שלשה מילין ורביע עוד נחשב ליום גדול ויכולין לבשל ולהדליק ולמול, וזה נגד הסברא לגמרי, גם ביום שבת אם נולד בתוך שלשה מילין ורביע אחר השקיעה שהוא לילה ממש יהיה נימול ליום שבת הבאה, וכל זה מחריד הלב שנראה כאילו מחלל השבת, ולכן הרחיקו משיטה זו, לא כן הגאונים דבריהם נכנסין אל השכל ושיטתם נוחה להתקבל ומסכמת עם המציאות בכל האופנים בכניסה ויציאה, ואף שיש פה קולא למול בשבת למי שנולד אחרי חצי שעה מעלה מטה מהשקיעה ביום ששי, עכ"ז אין זה תמוה ודבר דמסתבר הוא שכבר יצאו הכוכבים וחושך כסה ארץ, ועי' להמנחת כהן בחלק מבוא השמש מאמר ב' פ"ה שהקריב דעת ר"ת לסברת הגאונים שר"ת דבר לפי מדינתו שיש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים ע"ש, והבאתי דבריו בספרי תבואות שמש חלק יו"ד סי' צ"ב, וכ"כ בספר פקודת אלעזר הבי"ד הרב ישמח לבב שם, ואף שהוא מתרץ דברי התנא שהיה בארץ ישראל, אפשר שר"ת לא ידע ממקומות אחרים וחשב שכן הוא ג"כ בארץ ישראל, ובפרט בימי קדם לא היו הנסיעות קלים ולא דבר קל הוא ללכת לארץ או לדעת המתרחש שם, ובזה יתורץ קושית הרה"ג הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א שהקשה על המנחת כהן שתירץ כן כמ"ש בהקדמתו לספר עמק יהושע ח"ב.

ועיין ג"כ להרב פרחי כהונה חאו"ח סי' ז' דף ו' ע"ד שנתן גם הוא טעם מדיליה למה שלא קבלו בזה דעת מרן, בשביל ששיטת ר"ת יש בה ספיקות הרבה לראות כוכבים קטנים יותר מדאי שיצאו אחרי ארבעה מילין מן השקיעה, והוי הוראה שאין הציבור יכולין לעמוד, כי יש בזה ספיקות ובלבולים גדולים ויכנסו בספק חילול שבת, ולכן נשארו בדרכם דרך בטוחה שהיא שיטת הגאונים שאין בה נפתל ועקש.

והנה אין כונתו לומר דאע"ג דהאמת כר"ת ברחו ממנו כדי לברוח מן הספיקות ולא להכנס בספק איסור, דאם כך הוא ודאי שאין זה נכון לברוח מן האמת כדי שלא להכנס בספיקות, ועלינו לקבל האמת בכל חומרותיו וספיקותיו וטרחותיו, אלא כיון שיש לפניהם סברת גאוני עולם שאין בה ספיקות והיו נוהגין כך קודם התפשטות פסקי מרן ז"ל למה להם לשנות את זה בדבר שיכניס אותם לספיקות, ויפה הביא ראיה לזה מס' חכמה ומוסר דאין לאדם לקבל עליו חומרות שלא היה נוהג בהם שיגרמו לו לבא אח"כ לידי מכשול.

וכפי הטעם שכתבתי למעלה, הדברים פשוטים יותר, שלא הלכו בזה כסברת מרן שפסק כר"ת, משום דלא מצאו בדבריו טעם והוא כנגד המוחש, וא"א להם לקבל דברים שכנגד שכלם וסברתם, בפרט בדברים העומדים ברומו של עולם כשמירת שבת ומילה, שנראה כמחלל שבת ומילה שלא בזמנה, ונשארו בשיטתם הראשונה של הגאונים שהיא דרך פשוטה וצלחה.

ובהיותי בזה ראיתי בספר עמק יהושע ח"ב או"ח סי' מ' לידידי הרה"ג יהושע מאמאן שליט"א שהקשה על הרב פרחי כהונה, וכתב דלא כן הוא, אלא הטעם פשוט משום דהראשונים נהגו כהגאונים, וממילא חייבים בניהם אחריהם ללכת באורחותם ובמנהגם, ואין להם רשות לשנות, שהמנהג הוא דבר גדול בין להקל בין להחמיר, והרבה להביא ראיות דמנהג עוקר הלכה עש"ב.

ואני תמיה דלפי דבריו אלו אין מקום לכלל הגדול שקבלו אבותינו נ"ן עליהם ועל זרעם ללכת אחרי מרן הקדוש בש"ע ובב"י, דממה נפשך אם פסק מרן שוה למה שהיו נוהגין קודם, א"כ ה"ז לא מטעם מרן, ואם הוא היפך ממה שהיו נוהגין, איך חזרו לפסוק כמרן, והלא היו צריכים לישאר במנהג אבותיהם ואסור להם לחזור, אלא דהאמת הוא דקודם שנגלו פסקי מרן היתה ההלכה נשענת על פוסק אחד משלושה עמודי הוראה או הרמב"ם או הרי"ף או הרא"ש אף על פי שהוא כנגד השנים האחרים או כנגד כל הפוסקים וגם כל פוסק אחד היה פוסק כפי מי שמכריע מסברתו, וכאשר נתגלה ספר הש"ע והב"י למרן הקדוש זצ"ל שסידר ההלכה ע"פ יסודות חזקים וכללים נכונים שהכריע כשני עמודי הוראה בדבר שהם נגד השלישי, ובדבר שאחד לא גילה דעתו והאחרים חולקים, הרי גדולי הפוסקים הרמב"ן הרשב"א והר"ן וכו' אל מקום שיטו רובן אחריהם נלך כמ"ש בהקדמתו לב"י, וכאשר ראו העולם שההלכה נקבעה ע"פ יסודות חזקים ואמיתיים, נוסף על זה דספרו הקדוש קבל סמיכה ממאתים רבנים מכל העולם, וזהו מר"ן בראשי תיבות, מאתים רבנים נסמך, אזי העולם הניחו פסקיהם והלכותיהם מה שהיו עושין מקדם וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק כמרן ז"ל בב"י ובש"ע, ואפילו קים לי קבלו שלא נאמר כנגדו, ועי' להרב בקש שלמה סי' ט"ל שמהר"ש בן דנאן הקדמון הוא אחד ממאתים רבנים שסמכו מרן הקדוש, זולת באיזהו מקומן שלא יכלו לעמוד בהם, כגון הלכות טריפות במערב שכפי האמת היה קשה לעשות חומרות של מרן בזמן שלא היו גוים קונים טרפות של ישראל ויש הפסד גדול לממונם של ישראל, לזה עמדו המגורשים מקשטליא זמן הרבה קודם מרן ז"ל וחוק חקקו לפסוק כדברי המקילין, וכן בזה של בין השמשות וכמ"ש למעלה, וכן בתוספת מים חמין מקדירה לקדירה בליל שבת הארכתי בזה במקום אחר, ועוד הרבה כיו"ב מפוזרים בספרים אין זמן לעמוד עליהם, בזה בחרו להשאר במנהגם הקדום שהיו פוסקים מקדמת דנא ולא קבלו את דעתו של מרן בהם והוא פשוט מאוד, וצדקו דברי הפרחי כהונה.

גם ראיתי שם בס' ישמח לבב שהביא פס"ד אחד ממהר"ם נהון זלה"ה המודפס בס' משפטים צדיקים סי' קל"ב, וכתב שהוא תנא דמסייע ליה דמנהג המערב כר"ת ע"ש, ולפקוצ"ד אין משם ראיה כלל דלא כתב שם דקי"ל כמרן אלא על השיעור של בין השמשות שהוא י"ג מינוטין וחצי קודם צאת הכוכבים ולאפוקי מסברת מהר"י עייאש במנהגי ארג'יל שכתב ששעה אחת קודם צאת הכוכבים הוא בין השמשות, ובזה ודאי צדק בדבריו שזהו השיעור של בין השמשות של י"ג מינוטין וחצי דוקא וכמ"ש באורך הבק"ש שם ע"ש, והוכיח במישור שכן היא דעת מרן ז"ל, אבל לגבי זמן התחלתו, אדרבא משמע להדיא מדבריו דלא כר"ת שהרי כתב לדידן דנוהגין לקרוא הקורא למג'רב, אם נולד שני מינוטין קודם נימול ליום ששי, ומוכח דאח"כ נכנס בין השמשות והוי ספק ואין למולו ביום ששי, ואילו לפי דעת ר"ת הלא עדיין קרוב לשעה אחר השקיעה שכולה נחשבת ליום גמור ונמול בששי, אלא ודאי מדבריו אלו עצמם מוכת להדיא דהוא אזיל בשיטת הגאונים, וכן מוכח מסוף דבריו שם שחושב מקריאת אלמג'רב עד צאת הכוכבים שזהו שיעור בין השמשות דשלשה רבעי מיל ועוד איזה דקות לחומרא ע"ש.

עוד ראיתי שם בישמח לבב שהביא ראיה לשיטת ר"ת ממ"ש הש"ס א"ל רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורי דרבנן אדליקו שרגא בעוד שמשא ארישא דדקלי, דמזה מוכח דלמי שהוא בקי בשיעורין עדיין יכול להמתין שלא להדליק, ולסברת הגאונים אם לא עכשיו אימתי, שהרי צריך להוסיף מחול על הקודש ע"ש, ושוב בהמשך דבריו כתב שכן מצא בספר רכב על דבר אמת על ההיא דא"ל רבא לשמעיה וכו' שכתב וז"ל וכתב הרמב"ן דמזה ראיה גמורה דהא למאן דבקי בשיעורא דרבנן אפילו נסתלקה מראש האילנות יום הוא ע"כ, הרי ממש כדברינו תלי"ת, עכ"ל הרב ישמח לבב זלה"ה.

ולפקוצ"ד נראה דאי אפשר להניח קושיא עצומה כ"כ על הגאונים זיע"א שבודאי המה ראו דברי הש"ס בענין זה המונח לפניהם כשולחן ערוך, ועכ"ז לא נראה להם שום סתירה מזה, ואחר העיון נ"ל דראיה זו אדרבא נוטה יותר לשיטת הגאונים מאשר לשיטת ר"ת, דלשיטת ר"ת קשה מאוד שבשביל דלא קי"ל בשיעורא ירחיקו אותו זמן מופלג כ"כ לקבל שבת שיעור שעה ויותר קודם הזמן, ובפרט אם היתה מילה שתדחה ליום ראשון במקום שהן עוד היום גדול לעשותה ביום ששי לשיטת ר"ת, ולכל הפחות היה נותן להם ריוח להדליק לאחר שתסתלק לגמרי החמה מראש האילנות, שהרי יש עוד לפניו שלושה מילין ורביע שכולם יום גמור, ואפילו יטעה בעשר דקות או עשרים אין בכך כלום, לא כן כאשר הגביל להם בעוד השמש בריש דקלי, זאת אומרת כס' הגאונים שהגבול האחרון הוא זמן שקיעת החמה ממש שאינה נראית כלל שבא בזמן קרוב אחר היותה בריש דקלי, ולמאן דבקי ויש לו זמן ומציאות יכול לישאר לעשות מלאכה עד רגע האחרון של השקיעה ממש ויקדים רק דקה או שנים לתוספת מחול על הקודש, אך לאלו שאינם בקיאים על אותה שעה אחרונה כגון שאין להם מציאות לראות השמש בעת שקיעתה, לזה אם לא ידליק בעוד שהוא רואה השמש לפניו יבא להמשך מעט זמן ויבא לידי חילול שבת להדליק אחר השקיעה או בשקיעה ממש ולא יעשה תוספת כלל, וזהו ממש פשט הדברים. וכבר הבאתי דברי כף החיים ודברי מהר"י נבון שהתוספת לדעת הגאונים צריכה להיות בעוד השמש על הארץ, ולדעת ר"ת צריכים אנו לדחוק שהחמיר עליהם יותר מדאי והרחיקם שעה שלימה בשביל ספק חילול שבת, יען לא מצא דרך אחרת וסימן אחר קרוב יותר, ובאמת שלא זכיתי להבין דברי הרמב"ן שכתב שזו ראיה גמורה לשיטת ר"ת.

ושוב הייתי בלונדון וקניתי את ספר אור מאיר שכולו מדבר על ענין בה"ש והאריך להביא שיטות כל הפוסקים אחת לאחת עם באור דבריהם בכל השייך לאותה שיטה, ובפרק ו' הביא שיטת הרמב"ן שהביא בקצרה ה"ה פ"ה בהלכות שבת והביאו הרב ב"י סי' רס"א, ובתוך דבריו בדף רצ"א הביא דברי הרמב"ן בשלימות שבסוף ספר תורת האדם, ומדבריו שם נ"ל שגם הוא מודה שדברי הש"ס הנ"ל נוחים להתפרש בשיטת הגאונים, ורק לפי שיטתיה דסובר דהתוספת א"א שתהיה בעוד השמש זורחת כמ"ש ז"ל וכולן מתירין עם השמש, והביא גם הא דאמר ליה לשמעיה וכו' דמשמע דהבקי יכול להשאר עד השקיעה ממש כיון שאין זמן תוספת בעוד החמה זורחת, ולכן אם נאמר דעם השקיעה נכנסת בין השמשות מתי יהיה זמן לתוספת כיון שקודם השקיעה א"א (עי' ב"י שם) שמכל זה מוכח דהמציאות אינה מעכבת ויש זמן בין ריש דקלי לשקיעה ממש, גם יש זמן לעשות תוספת זמן מועט קודם השקיעה, רק דההלכה מעכבת לפי דעתו, דאין הדין נותן לעשות תוספת בזמן שהחמה זורחת, ואחר השקיעה הרי הוא בין השמשות ונכנס בספק כרת ומיתה והתוספת מחול על הקודש הוא רק עשה, ולזה בחר בפירוש ר"ת שבו מצא תירוץ לקושיתו דכל זמן שהשמש זורחת מותר בכל עבודה עד שעה אחרונה של השקיעה ממש, ואח"ז אז באה התוספת מחול על הקודש והוא הזמן הארוך של שלושה מילין ורביע שאינו זמן בין השמשות להתחייב בספק כרת.

מכל זה מוכח דהמעכב היחידי שהיה לו הוא ענין התוספת מחול על הקודש שלא מצא לו זמן, ואילו היה סובר כסברת הגאונים לעשות התוספת מחול על הקודש איזה דקות קודם השקיעה בזמן שהחמה זורחת, אזי לא היה לו שום קושיא מדברי רבא דא"ל לשמעיה, והיה מתפרש הדבר כפשטו יותר כמו שפרשתי דלמאן דבקי א"צ להדליק בעודו בריש דקלי, ודיו ברגע האחרון כיון שהוא בקי ולא יבא לטעות, ומ"ש במתניתין וכולן מתירין עם השמש, לאו דוקא עד רגע האחרון, דזה מובן מאליו דצריך תוספת אלא כיון שהוא מועט לא חשו לבארו דגם קודם איזה רגעים נקרא עם השמש.

ועין רואה שם בדף רצ"ב בסופו בהמשך דברי הרמב"ן שם שהסכים לשיטת ר"ת מכח קושיתו הנז' שהוצרך להדחק לפרש לשון הגמ' הנז' א"ל רבא לשמעיה וכו' לשיטת ר"ת וז"ל והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, הרחקה יתירה היא לתוספת משום דלא קי"ל בשיעורא דרבנן ע"כ ע"ש, הרי שהוצרך להדחק שהיא הרחקה יתירה בשביל שהוא באמת זמן מופלג ומוגזם ע"ש, מוכח דלפירוש הראשון של הגאונים הוה אתי כפשטיה יותר דאין הרחקה יתירה כ"כ, רק דהוקשה לו דזה אי אפשר, ובשביל זה נטה לפירוש ר"ת, וא"כ לדעת הגאונים דס"ל דהתוספת תהיה קודם השקיעה ממש, אדרבא יתפרש הלשון כפשוטו, וכמו שפירש הרמב"ן עצמו שם לפי דרכו לדעת ר' יהודה דמפלג המנחה, דתוספת שלו תהיה קודם השקיעה בעוד החמה זורחת ע"ש, וע"ש באור מאיר בדף רצ"ג שהביא לשון הרמב"ן, ושם כתב האור מאיר וז"ל ואפשר דבהא פליגי הראשונים, דהרמב"ן כיון דס"ל דפלג המנחה הוא סמוך מאוד לשקיעת החמה, בלאו הכי נמי כבר הגיע אז הזמן של התוספת שבת דאורייתא, ולא שייך אז ובלבד שלא יקדים, אבל לתוספות דמשמע דפלג המנחה הוא מקודם, פליגי כיון דס"ל דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם שקיעת החמה, והוא שעור גדול לפני הזמן של תוספת שבת דאורייתא ושפיר נקרא אז ובלבד שלא יקדים, אי לאו דמקבל עליו שבת מיד בהדלקת הנרות עכל"ה, ועי' בהערה למטה דף רצ"ד ד"ה וראיתי בשיטה מקובצת בסו"ד באו הדברים ביותר ביאור, הרי לשיטה הנז' דכל שהוא סמוך לשקיעת החמה כבר הגיע זמן של תוספת שבת דאורייתא, ומוכרח שהוא מפרש וכולן מתירין עם השמש לאו דוקא ממש וכמו שכתבתי, וא"כ כך נאמר ג"כ לשיטת הגאונים לעשות תוספת מחול על הקודש סמוך לשקיעה שכיון שמקבל עליו שבת בהאי שעתא, חל עליו חובת התוספת וכמ"ש משם מוהר"מ נבון וכף החיים שכתבו להדיא שהתוספת תהיה בעוד השמש על הארץ, ובזה דברי הש"ס באים בריוח גדול לשיטת הגאונים יותר ויותר מלשיטת ר"ת.

 

[משיב כהלכה]

המשך:

וראיתי להרבה פוסקים ובכללם לידידנו הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א הרב הראשי לישראל שמשתדל בספריו להחזיר את ישראל לנהוג לחומרא במוצאי שבת כדעת ר"ת, ושאין זה ממדת חסידות אלא חובה קדושה עלינו וכו' לחוש לאיסור סקילה עש"ב, ולפקוצ"ד בדבר שיש פוסקים ע"מ לסמוך ונהגו כן מדורי דורות אין לחוש גם לאיסור סקילה דאין אחר המנהג כלום בין להקל בין להחמיר, והרי כמה מנהגים בדיני טריפות שמקילין דלא כמרן ולא חשו להחמיר מספק טריפה וכיוצא וגם בענין זה כמה גדולי תורה עברו והמה ראו כל הסברות והביאום בספרים ועכ"ז לא חשו לספק איסור סקילה כלל, הא ודאי דס"ל דכיון דקבלנו עלינו סברת הגאונים קבלנו אותה לקולו ולחומרו, והרי לפנינו דמר"ן ז"ל לא חשש לסברת הגאונים המחמירים בערב שבת, גם הש"ג שהיה קודם מרן ז"ל הביא סברא זו בשם יש אומרים וכתב דהרי"ף והרמב"ם לא פירשו דעתם בזה ועכ"ד לא חש הב"י לזה ופסק כדעת ר"ת לקולו וחומרו, וגם בליל כפור התיר לאכול בכל השלשה מילין ורביע רק יניח תוספת, גם לדעתו יש לעשות מילה בשבת למי שנולד ביום שבת בתוך השלושה מילין ורביע, ולמה לא החמיר מספק סקילה וכרת בע"ש וערב כפור וגם במילה בשבת כדעת המחמירים, ובפרט לפי מ"ש הפוסקים הרב נחפה בכסף דמנהג א"י כהגאונים היה כבר קודם מרן ז"ל, ועכ"ז לא חש מרן ז"ל ופסק כר"ת בקולו וחומרו, וגם באיסור הוצאה בשבת לסוברים בדעת מרן סי' שמ"ה כיש אומרים דבעינן ששים רבוא (אין הלכה כן עי' ספרי תבואות שמש חאו"ח סי' ס"ה) למה לא פסקו לחומרא מספק דאורייתא דחיוב סקילה, שמא הלכה כהסוברים דט"ז אמות סגי ליקרא רשות הרבים, ועכ"ז לא חשו ופסקו להקל, אלא ודאי דכאשר פוסקים כהרבה גאוני עולם אין חוששין לחומרא דסברא אחרת שיש לנו עמודים לסמוך עליהם גם לקולא ולכן גם אנחנו כיון שאבותינו קבלו סברת הגאונים היינו ג"כ כקולו וחומרו, ובפרט כשיש מנהג קדמון להקל בכל ענין, אין לנו לחוש למחמירין כי המנהג דבר גדול הוא לסמוך עליו, ועי' ב"י סי' רמ"ח וז"ל ולענין הלכה במקום שנהגו היתר אין מוחים בידם כיון שיש להם ע"מ לסמוך, וכתב שם הדר"מ שכ"כ מוהרי"ק שורש ס"ד ע"ש, ובפרט לענין מילה למי שנולד מאוחר בליל שבת שבודאי יהיה נמול בשבת אף שהוא בתוך השלשה מילין ורביע, ואין לשנות המנהג לעשות מילה שלא בזמנה, והרי אנו רואים שגם הרב חיד"א והרב פעלים ואביו הנוהגים בחסידות, כולם פסקו כדעת הגאונים אפילו לקולא, ולא חשו להחמיר כדברי ר"ת, הא ודאי משום דהמנהג הוא דבר גדול ובפרט שיש לו סמוכות מדברי גדולי עולם, ולכן לפקוצ"ד דאין ראוי למחות ביד המקילין אחרי חצי שעה מהשקיעה ובפרט דהשכל והסברא מורים כדעת הגאונים, ומי שירצה להחמיר יחמיר לעצמו, וכמ"ש מוהר"ח אבולעפיא זלה"ה, אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי אבל לא להורות לעם להחמיר, וצדק הפרחי כהונה בטעמו הבאתי דבריו למעלה.

ויותר תמהני על הרב עמק יהושע שכתב בח"ב סי' מ' בענין זה דכשקבלו מנהג אבותיהם חובה הרבוצה עליהם ללכת בעקבותם אפילו להקל ואסור לשנות בין לקולא בין לחומרא, ואיך חזר בו בהקדמת הספר מדבריו בלי טעם להורות להחמיר במוצאי שבת אחר שכבר נהגו להקל וכמה גדולי תורה היו בכלל זה.

העולה מזה דמנהג אבותינו תורה בכל עניניו, הן בכניסת שבת הן ביציאתו, וכן נוהגין עד היום הן לענין מלאכה הן לענין מילה ביום שבת קודש חצי שעה אחר השקיעה הוי לילה גמור (וזה כדי לצאת מידי כל ספק וגם ספק של חילוק השעונים אף שעשרים דקות תספיק) ומדליקים נרות ועושים מלאכה, וגם לענין מילה, מי שנולד ביום ש"ק, משקיעה הראשונה נמול ליום ראשון, וגם בכניסתו לענין מלאכה אסור איזה דקות תוספת מחול על הקודש קודם שקיעת החמה, ומי שנולד עשר דקות קודם השקיעה נמול ליום ששי, ומזמן הנז' עד חצי שעה אחר השקיעה נמול ליום ראשון, ואם נולד אחרי חצי שעה מהשקיעה נמול ליום ש"ק, וכן נהגו גדולי תורה במרוקו דבסוף ערבית ממש בביהכנ"ס מדליקין נרות ועושין הבדלה, והרב בעצמו עושה הבדלה ואין פו"ם, באופן שלא היה זכר לסברת ר"ת כלל, וכאן בארץ ישראל מצאתי הרבה בני ישיבות שמתחסדים במוצאי שבת לעשות כסברת ר"ת אף שהעיד הרב חיד"א ופוסקים אחרים שמנהג ארץ ישראל כדעת הגאונים, עכ"ז הם רוצים להחמיר לעצמם כר"ת.

והנה בספרי תבואות שמש חאו"ח סי' צ"ב חרה לי באמת על המתחסדים כר"ת, והרב הראשי הגר"ע יוסף שליט"א, תמה עלי בהקדמת ספר עמק יהושע על מה שחרה אפי, שהרי הרבה גאונים סוברים כר"ת עש"ב, ולפי מה שכתבתי והרחבתי הדברים למעלה, הרי שלא על חינם חרה אפי, וטעמא רבא איכא, שמראים עצמם חסידים יותר מב"י וסיעתיה גדולי עולם הסוברים כסברת ר"ת, וכולם לא חשו לספק סקילה של הגאונים, וכמ"ש, ובזה מוציאים לעז על הראשונים, ובפרט שזה היה במרוקו שהיה רק אחד או שנים שרצו לעשות חדשות, במקום גדולים שלא חשו לזה ועושים כהגאונים, ולכן לפקוצ"ד שגם כאן בארץ ישראל אין למי שמחמיר לעשות זה בפרהסיא רק בצנעה בתוך ביתו כמ"ש אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי כדי שלא להראות שהציבור מחללים שבת ח"ו במקום שעמך כולם צדיקים ומנהג אבותיהם בידיהם והוא מוסבר גם לפי המציאות, ובפרט לפי מה שהוכחתי שאין כאן שום מיחוש כלל ושיש לנו סמוכות גדולות שלא להחמיר כלל, זהו הנ"ל וצ"יימ וימ"ן.

ע"ה שלום משאש ס"ט

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ב אורח חיים סימן יח:

סי' ס"ב בענין בין השמשות. שמחתי לראות מה שהאריך למעניתו הרה"ג המחבר שליט"א להוכיח ולהביא פוס' דלא קבלו אבו"ר נ"ן דעת מר"ן בזה לפסוק כר"ת. אלא כדעת הגאונים דבה"ש מתחיל תיכף לשקיעת א'. וכן העלה במסקנתו, וזהו ממש כמו שכתבתי כבר בארוכה בספרי שמ"ש ומגן חאו"ח סי' ה' [ששלחתי לו זה שנתים] והבאתי ראיה מכל הפוס' שהביא, מהרב ארץ החיים, ופקודת אלעזר, ובתי כהונה ונחפה בכסף וגט מקושר והרב בית דוד. שהביא דבריהם החיד"א זלה"ה בברכ"י ומחזיק ברכה סי' רפ"א וסי' של"א. וכתב שנתפשט המנהג בירושלים וחברון מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו ע"ש. והוספתי להביא ראיה מדברי רבותינו הספרדים גאוני מרוקו. הרב ויאמר יצחק ן' וואליד סוף ח"ב משם מהר"י נבון ז"ל. וכן פסק הגאון בקש שלמה אבן דנאן ז"ל סי' כ"ח והאריך למעניתו והביא כל הפוס' הנ"ל. ומשפטים צדיקים משם מהר"ם נבון ז"ל ע"ש סי' ל"ב. ופרחי כהונה חאו"ח סי' ז', שכולם כתבו שהמנהג כדעת הגאונים פשוט במרוקו, דאם נולד בע"ש עשרים דקות אחר השקיעה בע"ש, מלין אותו בשבת באין פו"פ. ולא חיישי' לס' ר"ת כלל. ובליל מוצאי שבת תיכף אחר כ' דקות מבדילין בבהכ"נ ועושין כל מלאכה ולא חשים להחמיר כר"ת. וכתבתי דאף המחמירים כר"ת ראוים לעשות בצנעה, שלא להראות שהאחרים מחללים שבת. וכעת נ"ל עוד לתמוה על המחמירים דעבדי תרתי דסתרן, דלגבי מילה אם נולד ביום ו' עשרים דקות אחר השקיעה, מלין אותו בשבת. ונכנסים לספק מילה שלא בזמנה בשבת, שלדעתן הוי חילול שבת גמור. ובזה לא ראיתי שו"א מחמיר להניחה ליום א' מספק, ולגבי הוצאת שבת מחמירין.

ודבר חדש ונפלא ראיתי בתשובת מעכ"ת. מה שהביא מעתון המודיע י"ז אדר תשל"ו, שאע"פ שהנפטר בחייו היה מחמיר כס' ר"ת, לא רצה רב העיר לעשות רצון אלמנתו שלא להתעסק בו עד יציאת שבת לפי ר"ת, והקפיד בזה שלא להראות לעם שום שינוי במנהג ירושלים ע"ש. גם הביא לנו דברי הרה"ג הרצ"פ פרנק ז"ל שגם הוא העיד על המנהג מכמה דורות שעברו, דלא כר"ת, ושאין בכחינו לשנות מנהג שקבעו ראשונים לנהוג כשיטת הגאונים בא"י ע"ש.

באופן שהלכה זו יוצאה בהינומא לקיים המנהג כהגאונים ז"ל. ורק המחמירים יעשו בצנעה ע"ד אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי ותול"מ.

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן מח:

בענין סברת ר"ת במוצאי שבת שאין השבת נגמר עד ד' מילין אחר השקיעה, ראיתי בספר הליכות עולם להראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א, בח"ג פרשת ויצא הלכות מוצאי שבת והבדלה סעיף א', כל מה שהאריך בהערה למטה וכל מה שכתב כנגדי שרציתי להעמיד ולחזק מנהג הגאונים שאחר עשרים דקות נגמר השבת. ונראה דכל דבריו היו קודם שהדפסתי שמ"ש ומגן ח"ג, ששם בחיו"ד סי' כ"ו תמצא תשובה שלימה לכל מה שכתב שם, ששם הבאתי דבריו ביביע אומר בחלק ז' סי' מ"א אות ג' בסופו שכתב, אלא שצריכים בודאי להחמיר במוצאי שבת כדעת ר"ת וכמו שהעליתי בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' כ"א. ושם בסי' כ"א אות י"א כתב, בהיות שיש לפנינו רוב בנין ורוב מנין מגדולי הפוסקים דס"ל בהחלט כר"ת שיש איסור סקילה למקדים במוצאי שבת לפני שיעור ד' מילין, מי ירהיב עוז להכניס ראשו בין ההרים הגדולים ולא יחוש פן ירוצו את גולגלתו. ובאות י"ב שם, וז"ל, בהגלות נגלות דברי כל הגדולים הנ"ל, צריכים יותר ויותר לחוש לאיסור סקילה. ושם בסוף אות י"ד, ולפי"ז אין זה ממדת חסידות דוקא אלא חובה קדושה לכל חרד לדבר ה'. ובאות ט"ז, במסקנא דדינא כתב שמצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים ללומדים ויודעי ספר וכו' ולהסביר להם חומר הדברים עכל"ה.

וע"ש בספרי ח"ג ביו"ד סי' כ"ו, מה שכתבתי להשיב על זה בדברים ברורים שאין לנו לחוש כלל לאיסור סקילה ולהפחיד האנשים כלל במקום שהמנהג היפך ר"ת, ומי שלא רצה להחמיר יש לו על מה לסמוך ולא יירא ולא יחת כלל. ועוד אמרתי דלפי דבריו היה ראוי לחוש לספק סקילה, ולא למול בשבת מי שנולד אחר עשרים או שלשים דקות בליל שבת, שהרי לדעת ר"ת עדיין הוא יום ששי וצריך למולו ביום ששי, וכיון שיש ספק אם כדעת הגאונים שהוא ליל שבת או כדעת ר"ת שהוא יום ששי, היה ראוי להניח זה עד יום ראשון ולא נכנס בספק חלול שבת, אלא ודאי דאין חוששין לסברת ר"ת כלל.

וראיתי להראש"ל שם בהליכות עולם בסוף דבריו שנטפל לזה, וז"ל, שאע"פ שנוהגים להחמיר במוצאי שבת שלא לעשות שום מלאכה עד עבור שבעים ושתים דקות אחר השקיעה לחוש לסברת ר"ת וסיעתו, מ"מ במקום ביטול מצות עשה של מילה ביום השמיני אין להחמיר, מכיון שהמנהג פשוט בארץ ישראל וסביבותיה כדעת הגאונים, עכ"ל, ע"ש. ואחהמ"ר אין תירוצו מספיק, שהרי לדעת ר"ת אין זה יום שמיני כלל, וכאלו נולד ביום ששי, ולדעתו יעשו מילה ביום ששי, וכיון דהוי ספק אם כדעת ר"ת או כהגאונים, היה לנו לדחות המילה עד יום א' מספק, שאז הוא מקיים מצות עשה של מילה כראוי בלי ספק חלול שבת, וכמו שאנו חוששין לישאר ד' מילין במוצאי שבת כדי שלא יכנס בספק חילול שבת. אלא ודאי שזו ראיה גמורה דאין חוששין לסברת ר"ת כלל אפילו בספק חלול שבת, ועושין כהגאונים, וה"ה למוצאי שבת שאין לחוש כלל לספק חלול שבת, וזה נ"ל ברור. וכבר כתבנו דגם חסידים גדולים ואנשי מעשה, כמו הרה"ק בן איש חי (שנה שניה פר' ויצא), והרב מֹר אביו זיע"א לא חשו להחמיר במוצאי שבת כלל. ובפרט לפי מה שראיתי להראש"ל גופיה שם בהליכות עולם בפרשת ויצא אות ב' בשם רב שרירא גאון (ובא בטור חו"מ סי' שס"ח), דחייב כל אדם שלא לשנות המנהג של המקום, דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר (דברים יט, יד), לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, ע"ש. וכ"כ בספר שבלי הלקט השלם סי' כ"ג שמצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שהאדם יכול להחזיק, שכן מצאנו בירושלמי (יבמות פרק י"ב הלכה א'), שהמנהג מבטל הלכה, ע"ש. ובמהר"י קולון בתשובה שורש ט' שאפילו מנהג שהוא נגד הדין אין לדחותו, ע"ש. ומזה העלה הראש"ל שליט"א שלא לומר ויהי נועם במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע, לכל הנוהגים כן, ואין לשנות מנהגם הקודם, וכן היה המנהג בכל ערי מרוקו שלא לומר ויהי נועם בשבוע שיש בו יום טוב. וא"כ הוא הדין בנדו"ד אפילו אילו היה המנהג נגד ההלכה אין לשנות המנהג, כל שכן אם המנהג הוא בנוי ע"פ ההלכה לסברת הגאונים, אף שיש צד אחר של ר"ת וסיעתיה החולקים בהלכה, דפשיטא ופשוט דהמנהג מבטל ספק הלכה, ואין כאן אפילו מדת חסידות בדבר. אמנם עכ"פ כיון שהדבר יצא מפי הרב חיד"א וסיעתו, שהמחמיר במוצאי שבת תבא עליו ברכת טוב, ראוי לשמוע להם ותו לא. זהו הנ"ל לחזק דברי הראשונים ביתר שאת.

ולראיה ח"פ ביום ט"ו כסלו תשס"א לפ"ק בירושלים ת"ו. ע"ה שלום משאש ס"ט

עוד נמצא בכתבי רבינו בענין זה וז"ל:

בענין חומרת ר"ת במוצאי שבת כתבתי בשמ"ש ומגן ח"א חאו"ח סי' ה', ובח"ב חאו"ח סי' י"ח כתבתי לחזק המנהג כהגאונים, ורק המחמירים יעשו בצנעה, על דרך אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי (תהלים קא, ב), ע"ש. ועכשיו ראיתי באור תורה תשרי תשס"ב סי' ד' אות ז', וז"ל, ובאמת שכן משמעות דברי הרב ארץ חיים סתהון (בכלל ה' ובסי' רס"א), שהביא מכמה פוסקים שכתבו דלית דחש להא דר"ת, ומוכח שגם חסידים ואנשי מעשה לא נהגו חומרא זו להחמיר כר"ת מחמת שפשט המנהג דלא כר"ת. ובאמת שכן הורה כמוהר"ר עזרא עטייה זצ"ל שלא להחמיר במוצאי שבת אלא בצנעא דוקא, וכמ"ש הרב הגדול אברהם מונסה שליט"א בספרו פדה את אברהם והובא בספר עלה עזרא (עמ' פ"ה), וע"ש בהערה, שפעם אחת אמר שהוא נוהג להחמיר כר"ת אבל אשתו אינה יודעת מזה, אבל ברגע שאשתו תדע מזה יפסיק וכו', עכ"ל.

ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[משיב כהלכה]

ומצ"ב מה שכתב בזה דברים נכוחים בספר "דברי שלום ואמת" חלק ב' מאמר י'.

 

[רק תורה]

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

נדמה לי שזו דעתו האישית של רבי יוסף משאש וכל השאר עשו ככתוב בסידורים

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

המנהג התחיל מהרב חיד"א ובסידורים נדפסו שני הנוסחאות בד"כ מינים בסוגריים. אין לדעת אם כולם קיבלו את שינוי החיד"א.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

כך נהגו כל הספרדים למעט בא"י ואולי סביבותיה. אגב, בס"ת דעץ חיים - בו נהגו כל הספרדים למעט הנ"ל - זה כמעט לא אפשרי להוליך פתוח.

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כ"כ רבי יוסף בן וואליד. נדמה לי שהרב משאש מחמיר בזה. (ויש בזה מחלוקת בין חכמי הספרדים - כמו שראיתי בש"ע אוצרות ספרד)

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

ד. לא ראינו כך בבית אבא ובכלל המשפחה - איזור מרקש. ואולי שינו המנהג?
ה. זהו מנהג פאס הקדום, כמופיע בתשב"ץ.
ו. דיברנו ע"ז במקום אחר - שיש משמעות בחלק מהפוסקים שחששו לר"ת או שסברו כמוהו להלכה (רבי רפאל בירדוגו) - אם כי נאמנים עלינו דברי ר"מ הכהן והגר"ש משאש ודעימיה, ודברי מה"ר ישמ"ח עובדיה צ"ע (דמשוי להו כטועים..)

 

[משיב כהלכה]

נדמה לי שזו דעתו האישית של רבי יוסף משאש וכל השאר עשו ככתוב בסידורים

וראה זה פלא, גמ' שבת כ"ג: "מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה".

ועוד פלא עצום, הנוסח דומה לברכת "להדליק נר של שבת".

ועוד פלא כפול ומכופל: הנוסח הזה נפוץ אצל יוצאי אירופה שלא ידעו את יוסף (משאש).

ועוד פלא על פלא, פלאי פלאות, הנוסח נר שלחנוכה" מופיע גם ברמב"ם הלכות חנוכה (פ"ג ה"ד, מהד' פרנקל).

 

[רק תורה]

וראה זה פלא, גמ' שבת כ"ג: "מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה".

ועוד פלא עצום, הנוסח דומה לברכת "להדליק נר של שבת".

ועוד פלא כפול ומכופל: הנוסח הזה נפוץ אצל יוצאי אירופה שלא ידעו את יוסף (משאש).

ועוד פלא על פלא, פלאי פלאות, הנוסח נר שלחנוכה" מופיע גם ברמב"ם הלכות חנוכה (פ"ג ה"ד, מהד' פרנקל).

רבי יוסף משאש טען מהנוסח בגמרא וכו', אבל בסידורים שנפוצו במרוקו נדפס להדליק נר חנוכה (ובני אירופה וכו' הם בבחינת יהודה ועוד לקרא).
אולם עיין בתשובת רבי יוסף שהזכיר שיש שאמרו "של", ולכן מנהג העולם שלא להזכיר של אינו שווה לו. כמו כן דחה הרמזים ע"פ הסוד, וכן ההוכחה מל' הש"ע שהשמיט "של" שהיא נגד הפוסקים, וכתב דנראה דלא נחית לתת את הנוסח המדויק וכו'. ועכ"פ מדבריו משמע שראה בצפ"א וכן בקצת סידורים (שאיני יודע מה הן) - תיבת "של" - אף שמשמע מדבריו שמנהג רוב העולם שלא לומר "של".

HBreader - נר מצוה

 

[משיב כהלכה]

שהזכיר שיש שאמרו "של"

א. אכן יש שאמרו של, והמנהג הרווח בלי של. אבל דוקא בארץ התפשט אצל המרוקאים "של".

ב. רבי יוסף משאש לא המציא זאת.

ג. לא כל דבר נקבע ע"פ המו"ל של הסידור הנפוץ.