מנהגי מרוקו

[החש בראשו]

אשכול ייעודי למנהגי מרוקו, אי״ה מידי פעם נעשה סיכום של כלל המנהגים שעלו תוך כדי השרשור בהשמטת המו״מ עליהם.

 

[החש בראשו]

וזה החלי! בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

 

[חיי עולם]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

 

[החש בראשו]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

 

[הולך בתמים]

שרשור אחד לכל המנהגים לא יעשה סלט חריימה עם שוקולד?
כדאי שכל מנהג שדנים בו יהיה בשרשור לבד וככה יהיה אפשר למצות דיון בנושא.

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

 

[עשרה זהב]

אינני מרוקאי, אך נתקלתי במנהג מעניין בבכנ"ס המרוקאי כאן,

בשבת בראשית כל עולה קורא יום אחד, והעולה שישי קורא עד סוף הפרשה.

יש למנהג הזה מקור? או יותר מעניין אותי: מה טעמו?

 

[בן מנוח]

בבירור האם נהגו במרוקו לחגוג את ט״ו בשבט בפירות וכו׳. מה מקור המנהג הזה בכללות?

ראה מועד לכל חי למרנא החבי"ף
מועד לכל חי סימן ל אות ז - ח
ז.
" ליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה אחר ברכת המזון חלב חיטים ישביעך כדי שיהיה לו מזונות בריוח, והאשה על הגפן כדכתיב אשתך כגפן פוריה, והבן על הזית, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, רמון ואגוז לבנותיו על שם כל כבודה בת מלך פנימה, דבש ותפוח לתינוקות על שם תחת התפוח עוררתיך, דבש וחלב תחת לשונך, כמו שכתב כל זה ידיד נפשי בני הגדול הי"ו בספר והוכיח אברהם פרק ל"ד, ושם הביא משם ספר ברכת אליהו דהעיקר הוא ט"ו פירות וביארם שם, ושילמוד בכל פרי פרק אחד ממשניות, והם פיאה שמונה פרקים, בכורים שלשה, ראש השנה ארבעה, והם נגד בריאה יצירה עשיה, וגם שיברך על ריח האתרוג, יעויין שם, והביטה וראה להרב אדני פז סימן קל"א דיהיב טעמא רבה למנהג זה דמרבין בפירות בט"ו בשבט, ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם יעויין שם".
ח.
"רובא דעלמא אינן נוהגין כן אלא קורין בספר "פרי עץ הדר" על הסדר לפי הפירות שיש לו, ויש שאינן נוהגין כלל לסדר פירות, ויש נוהגין דוקא שבעה מיני פירות דנשתבחה בהן ארץ ישראל, (ועיין בספר חמדת ימים פ"ג משובבי"ם), ויש מקומות דאינן לומדים כי אם ט"ו שירים שבתהלים, ונוהגין דהמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו שירים כדי שילמדו בשלחן אביהם ליל ט"ו בשבט".

 

[בן מנוח]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

 

[החש בראשו]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

 

[רק תורה]

נציין אגב שהכה״ח נגד אמירת יום השישי (בערבית - לא בקידוש) ושבת מקודש [ואינני בא לערער את המנהג רק לציין הדעות בזה]

ואולם כך נהגו קהילות הספרדים עיין למשל כאן

מנהגינו דאנו נוהגין בליל שבת קודש דאחר העמידה מתחיל ש"ץ ועומד ואומר יום הששי ויכולו השמים...

הרב כף החיים ראה את דבריו? אולי לא היה כותב על קהילות ספרד המפוארות נגד?
(הרי כל הכף החיים בביטול גמור לחכמי הספרדים)

 

[אבני הכותל]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

 

[רק תורה]

המנהג לומר "לכו נרננה" לפני קבל"ש
[הגר"ד יוסף דיבר על כך בשיעור שצריכים להיזהר לקבל שבת לפני השקיעה, ומצוי מאוד שמתאחרים בגלל המזמורים לאחר השקיעה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'
מנהג אמירת המזמורים הוא ע"פ מקובלי צפת והתקבל בכל תפוצות ישראל
אדרבה, חלק מועט מבני עדות המזרח עוקפים על הכתוב בסידורי כל הספרדים והא פלא

 

[משיב כהלכה]

הרבה נוהגים שמקבלים שבת ואח"כ אומרים שיר השירים וכו'

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

ברוב ככל בתי הכנסת המרוקאים, אומרים שיר השירים, לאחר מכן לכו נרננה, ולאחר מכן קבלת שבת כמופיע בסידורים המרוקאים.

 

[משיב כהלכה]

יש מהם שנוהגים להתחיל את ויכלו השמים והארץ גם לאחר תפילת שמו"ע של ערבית של ליל שבת מהתיבות 'יום השישי', כבסדר קידוש ליל שבת.

כולם, למעט בתי כנסת בודדים ששינו מנהגם בעקבות קהל מעדות המזרח שנוספו עליהם. בהיסטוריה היהודית היו תמיד השפעות של מנהגים מקהילה לחברתה, קל וחומר בימינו כאשר בתי הכנסת מעורבים.

רק מצער לראות אברכים מרוקאים שמתנהגים כמו (להבדיל) יוצאים בשאלה, מעוררים מחלוקות בבית הכנסת ועושים כל טצדקי כדי לעקור את מנהגי אבותיהם. שלא לדבר על הלוקחים סידורים ומשחיתים אותם, כשהם מוחקים בהם נוסחאות שלא לטעמם.

מי שמצאו חן בעיניו פסקי הגר"ע והוא רואה לנכון לזנוח את מנהג אבותיו, שיעשה מה שלבו חפץ אבל למה לכפות על אחרים ועוד בכזו שנאה יוקדת. זה עצוב מאוד.

אבל אפשר להתנחם בריבוי הספרים שיצאו לאור על מנהגי מרוקו, "החזרת עטרה ליושנה" כפשוטו, אותם בני התורה שחזרו מהישיבה לביתם והוכיחו את הוריהם מדוע הם בורים ועמי הארצות ועונים ב"ה וב"ש בקידוש, כעת פותחים ספרים ומבינים שהמנהג יסודו בהררי קודש ויש לו מקור וטעם וכן פשט השו"ע, וכן על זה הדרך בשאר הלכות, ומרנין לראות את הפריחה המחודשת של קהילות בני תורה בראשות הגרש"י זעפרני וכיו"ב, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

 

[רק תורה]

הרבה? רק מיעוט מרוקאים ששנו ופירשו למנהג ירושלים.

מקבלים שבת באמירת בואי כלה בלבד, ואחר כך את כל הסדר. מה שראיתי.

 

[משיב כהלכה]

לא הבנתי שכוונתך לזה. בזה אתה צודק, וכפי שכתבתי בעצמי.

 

[רק תורה]

אמירת "שבת מקודש" קודם הקידוש.

יש לזה שני טעמים
או כדי שיבינו עניין הקידוש
או כדי שיוכל להוציא את הנשים דלא אתי דרבנן (שיצא בתפילה) ומוציא הנשים שחייבות מדאורייתא (ומ"ש בילקוט יוסף שאינו מכוון להוציא ידי חובה, אינו נכון, מאחר שזה חלק מסדר הקידוש ולא אמירה בעלמא).

 

[רק תורה]

כמדומני, נהגו לומר בעל הניסים ״הלל גמור והודאה״.
ואולי אפתח על זה אשכול בפני עצמו.

אכן ראוי לאשכול בפ"ע, נראה שזהו מנהג מרוקו (נהגו העם, הרב משאש) תוניסיה (איש מצליח) ולוב (מהר"י רקח)
וכנראה העניין להדגיש את המיוחד בחנוכה שתקנו בו הלל מדינא - יותר מר"ח וחוה"מ פסח

 

[רק תורה]

בכל מקרה פתחתי שרשור נפרד לדיון למה יש מנהגים מרוקאים רבים שדומים למנהגי אשכנז עיי"ש

וע"ש שכל המנהגים הם מנהגים ספרדים קדומים

 

[משיב כהלכה]

חלק מהמנהגים שנהגו בבית הכנסת:

א. אומרים פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת כל חי", אחרי "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
ופיוט "אשירה כשירת משה" לפני "אז ישיר", בשבת בשלח. ובר"ה וביו"כ אומרים את הפיוטים (כגון "שואף כמו עבד" או "אלהי אל תדינני כמעלי"), לפני נשמת ולא במקום אחר (לשון הגר"ש משאש: צריך להישאר במנהג מרוקו שהוא משובח ומפואר, לומר כל דבר במקומו, דאז יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות. לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה ואלו רק דבר טפל בעלמא ולא צריך, ולא יבואו לכוון בזה כלל").

ב. לא עומדים על רגליהם בזמן הקדיש שלפני ערבית של ליל שבת, גם לא בזמן שאומרים "ברכו".

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

ד. אומרים חצי קדיש אחר עלינו לשבח.

ה. בנשיאת כפיים הכהנים מתחילים לומר יברכך ואח"כ מקרא אותם הש"ץ מילה במילה.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

ז. אומרים "אמת תורתנו הקדושה" אחר הקריאה בתורה לפני ברכה אחרונה.

ח. כשיש מוסיפים בקריאת התורה בשבת, לא משנים את סדר הקריאה אלא חוזרים למוסיפים על שלושה פסוקים אחרונים של עליית שישי.

ט. מנשקים את העולה לתורה, שכן זה נישוק דרך כבוד ולא דרך חיבה.

י. עומדים בקריאת עשרת הדיברות.

יא. לפני ויכולו שאחר העמידה בליל שבת אומרים "יום השישי" כשם שאומרים בקידוש.

יב. כשחל מוצאי יו"ט בחול, אין אומרים ויהי נועם ויושב בסתר, אלא מתחילים מ"אורך ימים אשביעהו" וכו', ואתה קדוש.

יג. מברכים על ההלל בר"ח, ונוסח הברכה הוא "לקרוא את ההלל", וכן פסק הגר"ש משאש שראוי לעשות, ורוב הראשונים (כחמישים גאונים וראשונים לעומת רש"י רמב"ם רמב"ן ור' ישעיה מטרני) פסקו שיש לברך על ההלל, וכמנהג העתיק אצל הספרדים בכל צפון אפריקה, איטליה אמסטרדם והספרדים בלונדון.

יד. אין אומרים שיר של יום ובית יעקב בחוה"מ בחנוכה בפורים ובר"ח. מפני שהמזמור המיוחד שאומרים באותם ימים הוא במקום המזמור הרגיל.

טו. כשחל מוצ"ש לאחר ג' ימים מתחילת החודש, מברכים ברכת הלבנה במוצ"ש. וביום מעונן מחכים למוצ"ש הבא, כפסק מרן השו"ע לברך על הלבנה במוצאי שבת.

טז. סופרים את העומר בין "ברכו" לבין "עלינו לשבח".

יז. לא מניחים תפילין בשחרית של תשעה באב, אלא רק במנחה, וכדעת מרן השו"ע.

יח. אומרים "נחם" בתשעה באב רק במנחה, וחותמים "מנחם ציון ובונה ירושלים".

יט. מקפלים את הטלית בשבת כסדר קיפולה הראשון (הגר"ע יוסף כתב רק שאין למחות בידם, שיש להם על מי לסמוך).

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כא. אומרים בנוסח הקדיש "בעלמא די ברא כרעותיה", בכף רפויה, וכן "קדם אבונא מרנא דבשמיא וארעא".

חלק מהמנהגים שנהגו בבית:

א. מעמידים את הסוכה בדבר המקבל טומאה, וכדעת מרן בשו"ע (הגר"ע כתב לחוש לכתחילה לאסור).

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

ג. בהדלקת הנרות של שבת מדליקים ואחר כך מברכים בכיסוי העיניים (כמנהג ברוב עדות הספרדים, בגדד, תוניס, איזמיר ומרוקו).

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

 

[משיב כהלכה]

יש לך אולי העתק של התשובה? אני ישמח לראותה!

שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן ח:

ראיתי בספר יחוה דעת ח"ד סי' כ"ב לידידנו הגאון הראש"ל הרב עובדיה יוסף שליט"א שפסק בסכינא חריפא דלדידן דקי"ל כדעת מרן ז"ל אסור בהחלט לתת מים רותחין בשבת לתוך התבשיל שנתבשל אף בשניהם יד סולדת בהם כמ"ש מרן בסי' רנ"ג סעי' ד' כדעת רבינו יונה שאסר לעשות כן ומרן סי' שי"ח סעי' ד' שתבשיל לח שיש בו מרק יש בו משום בישול אחר בישול, וכל מה שכתוב בספרים פרחי כהונה סי' ל"ג, ומים חיים סי' קנ"ב, ומקוה המים ח"ג סי' מ"ב, ותבואות שמש חאו"ח סי' כ"ו, כולם מעידים על מנהג ארצות המערב שנהגו להקל בזה שלא כדברי מרן הש"ע, אבל במקומותינו קבלנו הוראת מרן אשר יאמר כי הוא זה, ומרן פסק כר' יונה והרא"ש והטור ורבי' ירוחם שיש בזה בישול אחר בישול, ומ"ש במ"א סי' רנ"ג שלפי דעת הרמ"א בהגהה סי' שי"ח סעי' ט"ו שסובר שאין בישול אחר בישול אפי' בלח אין לאסור לערות מים רותחים לתבשיל שנצטמק וכ"כ במשנ"ב וכו' היינו לפי דעת האשכנזים היוצאים ביד רמ"א, אבל לדידן שקבלנו דעת מרן אין להקל כלל, ודלא כספר נתיבי עם סי' רנ"ג ומקוה המים שם שכתבו דאם שניהם מונחים על הפלאטה של שבת יש להקל, זהו תורף דברי הגאון שליט"א.

ואחר המחילה רבה ממעכ"ת שליט"א, איך לא שלטה עינו הפקוחה שם ממ"ש בסי' שי"ח סעי' ד' שהביא ממנו ראיה, שכתב בפי' וז"ל תבשיל שנתבשל כל צורכו יש בו משום בישול אם נצטנן וה"מ בתבשיל שיש בו מרק אבל אם הוא יבש וכו' ע"ש, גם הטור שם כתב יש בו משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא, ומסיים דה"מ שיש בו מרק, וכתב הב"י שהוציא זה מדברי הרא"ש שכ' להדיא וז"ל מדבריו (של רש"י) למדנו שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך בו בישול כיון שיש בו משקה ע"כ, ושם בב"י האריך לפלפל בדין נתבשל כמב"ד, אם גם בזה פטור אם נצטמק והרתיחו או כיון דלא גמר בישולו עדיין יש בו משום בישול אפי' רותח, ובזה פליגי הרא"ש והטור, מוכח דבגמר בישול אין שום ספק דדוקא נצטנן אסור להרתיחו להרא"ש והטור, וסיים הב"י ומשמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח ע"ש.

עוד הביא הב"י ראיות לזה משאר פוסקים וז"ל, והא דאמרינן בתבשיל שנתבשל כ"צ ונצטנן יש בו משום בישול אם יש בו רוטב, כ"כ סמ"ק וז"ל ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בו משום בישול אחר בישול לאחר שנצטנן אם חוזר ומרתיחו וכו' וכ"כ רבי' ירוחם בח"ג וז"ל כי כל דבר שנצטנן אפי' מבושל כ"צ ויש בו רוטב יש בו משום בישול וכו' וכ"כ עוד משם רבי' יונה ז"ל וכל זה שאמרנו שמחזירין אם שהה בידו עד שנצטנן התבשיל, אסור להחזירה אם יש בה רוטב דכל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן שהחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור ע"כ, וכתב עוד רבי' יונה ומ"מ מוכח מהגמ' שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחתו קצת מותר להחזירה עכ"ל (רבי' ירוחם) כל זה כתב הב"י שם.

מכל זה מוכח דכל הפוס' הרא"ש והטור ורש"י וסמ"ק ורבי' ירוחם ורבי' יונה עצמו (לקמן נדבר עליו בפרטות) ומרן גם הוא עמהם לא אסרו בדבר שיש בו מרק אלא בנצטנן שאין הס"ב, ועפי"ז פסק מרן בש"ע בסי' שי"ח להתיר בלא נצטנן, ומור"ם הוסיף על דבריו שם להתיר גם בנצטנן אם לא נצטנן לגמרי ע"ש.

מעתה נבוא לדברי רבי' יונה עצמו שהביא הגאון הראש"ל שליט"א מספר אגרת התשובה שהביא שני חששות, אחת, שמא אחד אין היד סולדת בו ואחד היד סולדת בו ומתבשלים זה עם זה, וטעם שני שאפי' יהיו שניהם היד סולדת בהם, כשמערין אותם פסקה רתיחתם לאלתר והו"ל ככלי שני וחוזר ומתבשל בקדירה שהוא כלי ראשון ע"כ, וכן ראיתי בדברי הר"ן משמו שני הטעמים הנ"ל, ובטעם שני כתב דחיישינן למ"ד בירושלמי דעירוי ככלי שני וכו' ע"ש, והוא ממש סותר לדבריו שהביא רבי' ירוחם משמו שהביא הב"י דדוקא אם נצטנן יש בישול אחר בישול, ולהדיא כתב דמהגמ' מוכח שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחתו קצת אין בו משום בישול וכו' וכמש"ל, ואיך כאן אסר אף ביד סולדת בשניהם, ויותר פלא על הב"י שהביא את שני הדברים אחד בסי' רנ"ג ואחד בשי"ח והם סותרים זה את זה.

אשר מזה נראה לי ברור דגם רבי' יונה עצמו לא כתב טעם שני אלא לתוספת יפוי להרעיש העולם דאיכא מ"ד דעירוי הוי ככלי שני, ולפי דבריו אפי' שניהם חמין ראוי לאסור, וא"כ כ"ש אם אחד אין היס"ב ואחד היס"ב דודאי ראוי לאסור לדידן, וזהו עיקר המכשלה שצוח עליה, אבל בצד האחר אם שניהם היס"ב ודאי שאין קפידא כפי ההלכה דעירוי ככלי ראשון אף לדעת רבי' יונה, וכמ"ש בדבריו איכא למ"ד בירושלמי וכו'.

ואם כנים דברי בזה, נ"ל שבשביל זה הניח הב"י את לשון רבי' יונה הארוך והמנומק שהביא הר"ן ז"ל שיש בו שני הטעמים לחוש למ"ד דעירוי ככלי שני ובחר להביא רק נוסחת רבי' יונה שהביא הנ"י בבתרא פ' לא יחפור שהיא סתומה ולא כתב בה טעם שני דאפי' שניהם יד סולדת בהם אסור, משום שנתברר לו שעיקר חששת רבי' יונה עצמו היה מטעם ראשון לבד ולא מטעם עירוי ככלי שני, וכמובן מדבריו שהביא רבינו ירוחם דדוקא אם נצטנן שאין היס"ב, ואפשר שרבי' יונה עצמו בנוסחא אחרת שמצא הנ"י השמיט מדבריו טעם שני, ומה שסיים בדבריו ואעפ"י שהם רותחים אם פסק רתיחתם יש בהם משום בישול, יתפרש כך דהכוונה דקאי אמים שאין יד סולדת בהם דאעפ"י שהם רותחים עדיין ולא נצטננו לגמרי אם פסקה כח רתיחתם שאין היס"ב יש בהם משום בישול, כן נ"ל, ועיין במקור הדברים בנ"י שאין כתוב ואעפ"י שהם רותחים בוא"ו (דאולי נדחוק בו שזהו טעם אחר ולהכניס טעם שני בדוחק) אלא כתוב אעפ"י שהן רותחין בלי וא"ו, ואתי יותר שפיר כמו שכתבתי דהם תשלום הדברים לטעם ראשון שאחד אין היס"ב, שע"ז מסיים אעפ"י שהן רותחים עדיין וכו' וכמ"ש.

ויש פנים לדברי אלו ממה שסיים הב"י בסי' רנ"ג על דברי רבי' יונה שכ"כ רבי' ירוחם בח"ג, ודברים אלו של רבינו ירוחם ח"ג הלוא הם הם הדברים שהביא משמו בסי' שי"ח שהבאתי לעיל דדוקא נצטנן יש בו משום בישול והביא כן משם רבי' יונה עצמו כמש"ל, א"כ מזה מוכח דהב"י מפרש בדברי רבי' יונה כמו שפירשתי בדבריו, ככה יאות לומר עליו וכ"כ רבי' ירוחם.

ועוד ראיה גדולה גם מדברי הגאון מהר"י אבוהב שהביא הב"י וז"ל שהגאון מהר"י אבוהב כתב וז"ל ולי נראה שרבי' יונה סובר דמ"ש כל שבא בחמין דוקא בדבר יבש כגון תרנגולתא דר' אבא אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק כח רתיחתם יש בהם משום בישול אחר בישול עכ"ל, וסיים ע"ז הב"י ודיעה זו שהזכיר הגאון ז"ל היא דעת רבינו (הטור) בסי' שי"ח עכל"ה, הרי להדיא דמשוה דברי הגאון מהר"י אבוהב לדברי הטור, והרי בטור מפורש להדיא אם נצטנן, וא"כ גם מ"ש מהר"י אבוהב לדעת רבי' יונה דאם פסק כה רתיחתן יש בהם משום בישול הכוונה אם לא נשאר היס"ב, וכמו שגילה דעתו הב"י ומשמע לי דכל שהיס"ב מקרי רותח, וזה דלא כמו שהבין הגאון הראש"ל שליט"א בדברי הגאון מהר"י אבוהב דהוי כטעם שני, דליתא שהרי השוה אותו הב"י לדברי הטור כנז"ל, ובפרט דגם רבי' יונה גופיה כן דעתו וכמ"ש.

ומעתה מ"ש מרן בסי' רנ"ג סעי' ד' יש למחות ביד הנוהגים להטמין קומקום וכו' כוונתו ודאי מטעם הראשון שפעם יהיה אחד היס"ב ואחד אין היס"ב, וכן פירשו דבריו כל נושאי כלי הש"ע הט"ז המ"א המשנ"ב ערוה"ש וכף החיים, גם הגר"א זצ"ל כתב יש למחות עיין טו"ז ומ"א, מוכח שהוא מסכים לדבריהם, ולא אחד בהם מן האחרונים שפירש בדברי מרן כטעם השני, והיינו מטעם שהם מוכרחים מכח דבריו דסי' שי"ח.

ומ'"ש מרן יש למחות ביד הנוהגים וכו', ולפי דברינו דאיירי באחד היס"ב ואחד אין היס"ב למה הוצרך לזה, והלא כבר כתוב דין זה בסי' שי"ח, נראה ברור דכאן בסי' רנ"ג מדבר על אלו שכבר נוהגים להוסיף מים לתוך הקדירה אעפ"י שאין היס"ב, והיא המכשלה שעליה צעק רבי' יונה, בא מרן ז"ל לומר שאעפ"י שיש להם פוסקים גדולים שיוכלו לסמוך עליהם, עכ"ז יש למחות בהם להעירם שישובו להחמיר כיון דאיכא כמה רבוותא והם רש"י והרא"ש והטור וסמ"ק ורבי' יונה ורבי' ירוחם ומהר"י אבוהב דאסרי בזה, וראוי לחוש לדבריהם, אבל אם לא רצו לשמוע הנח להם במנהגם וכמו שמשמע מלשון הב"י שכתב ונכון למחות, שמשמע שרק טוב ונכון למחות ולא חובה, בשביל שיש להם הרבה פוסקים לסמוך עליהם והם הרמב"ם וה"ה והרשב"א והר"ן.

והנה גם מור"ם ז"ל פסק כהמקילין אם לא נצטנן לגמרי אפי' אין היד סולדת בו וכמ"ש בסי' שי"ח סעי' ט"ו בהגה"ה, וכ"כ להדיא בסי' רנ"ג ס"ד בהגה"ה וז"ל ועיין סי' שי"ח. כוונתו דלפי מ"ש שם יש להתיר להטמין ולהוסיף אם לא נצטנן לגמרי, וכן פירשו בדברי מור"ם כל האחרונים בסי' רנ"ג, המ"א ס"ק ל"ב וכף החיים אות ע' והמשנ"ב ס"ק פ"ב וערוה"ש סעי' ל' שאחר שפירשו בדברי מרן יש למחות משום אחד היס"ב ואחד אין היס"ב, ע"ז סיימו דלפי מ"ש מור"ם סי' שי"ח סעי' ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו שום בישול, גם הכא שרי (לתת לקדירה) ע"כ, הרי שהתירו לתת לקדירה שעל האש אפי' נצטנן שאין היד סולדת בו רק שלא נצטנן לגמרי, וה"ה לדידן לדעת מרן וסיעתיה בשניהם היס"ב דמותר להוסיף לתוך הקדירה.

ואף דשם בסי' שי"ח איירי להניח כנגד המדורה ולא על האש ובזה הוא דהתיר ברותח אף ביש בו מרק, וכן מוכח מפשט דברי מרן סי' שי"ח סעי' ד' שכתב שורין אותו בחמין, דמוכח שאינו על האש, ומה ראיה מייתי האחרונים הנ"ל להא דקומקום שנהגו להוסיף לתוך הקדירה שעל האש כשהתבשיל מצטמק, וכמו שכן משמע דעת המקילין הרשב"א הביאו הב"י שהתיר לתת מים לקדירה שעל הכירה, וכן משמע מדברי הר"ן וחוט המשולש סי' יו"ד בטור השלישי שהמנהג הוא שהקדירה על האש ומוסיפין בה והתיר מדברי הרב אפי' צונן וכ"ש בלא נצטנן, וכ"כ להדיא בדברי רבי' יונה עצמו שהביא רבי' ירוחם שמותר להחזיר לכירה וכ"ש להוסיף מזו לזו, וקי"ל אפי' לכירה שהבלה מרובה מותר להוסיף כמ"ש בהגה"ה בסי' רנ"ג ב' עיין משנ"ב שם, ופוק חזי מנהג העולם מימי קדם עד היום שמוסיפים גם לצורך תבשיל של מחר שהוא על האש ועיקרא דמילתא בשביל זה עשו הקומקום.

ומוכרח לומר דדברי מרן שם דהתיר דוקא כנגד המדורה ולא על האש, איירי בכירה שאינה גרופה וקטומה דחיישינן שמא יחתה, וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן שהביא הב"י שכתב וז"ל אבל ע"ג האש לא דהא אסיקנא לעיל דאפי' תבשיל שמצטמק ורע לו אסור ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ע"ש, הנה שהר"ן עצמו שחלק על רבי' יונה וסובר דמותר להוסיף לתוך הקדירה ואין חילוק בין לח ליבש, עכ"ז אסר בזה אם אינה גרופה וקטומה, אבל בסי' רנ"ג ודאי איירי בגרופה וקטומה ובכל תנאי החזרה שלא יניח ע"ג קרקע ועודה בידו, דבזה ודאי מותר להחזיר ע"ג הכירה וכ"ש להוסיף לתוך הקדירה שעל הכירה.

ועוד נ"ל לתרץ והוא נכלל ג"כ בתירוץ הראשון, דאיירי אפי' בגו"ק, אבל מרן איירי בסי' שי"ח במניח מחדש בשבת תבשיל שלא היה על הכירה כגון שהניחו כבר מע"ש וסילק דעתו ממנו וחזר ונמלך להוסיף לחממו על הכירה או לתת ממנו לתוך הקדירה שעל הכירה זה ודאי אסור דמחזי כמבשל אעפ"י שמדינא מותר דאין בישול אחר בישול, וההיא דסי' רנ"ג איירי בקומקום שכבר טמון כל השבת, ומוסיף ממנו בתנאי החזרה כמש"ל ודאי מותר, ומזה יתבאר דמה שהמשיך הראש"ל שליט"א כל הפוסקים רבי' ירוחם ומהר"י אבוהב ורש"י והרא"ש ומר"ן, לשיטת רבי' יונה, לפי דעתו שהוא אוסר אף בשניהם היס"ב, דליתא, ואדרבא רבי' יונה הוא שסובר כמותם להתיר בשניהם יד סולדת בהם, וצדקו דברי הרב אגלי טל שהביא הראש"ל שכתב להדיא דהמחבר מודה דאם עדיין חמין שהיד סולדת בהם רק שיצאו מכלי ראשון, שאין בהם עוד משום בישול, ואעפ"י שסוף דבריו דחוקים שכתב אעפ"י שרבי' יונה כתב במפורש שאף באופן כזה יש בהם משום בשול והובא בב"י, מ"מ בש"ע לא הובאו כלל דברי רבי' יונה לא בסי' רנ"ג ולא בסי' שי"ח, ובאמת אם דבריו כפשטו ודאי שלא כיוון יפה וכמו שהקשה עליו הראש"ל, דכיון שהוא מבואר בב"י צריך לפרש דבריו בש"ע כמ"ש בב"י שכן דרכו בש"ע לקצר, אך יש לדחוק בדבריו שכוונתו שאף שדברי רבי' יונה מפורשים והובאו בב"י, כוונתו שהובאו דברי רבי' יונה בב"י אבל לא באו מפורשים להדיא כטעם השני וכמו שהארכתי לעיל, מזה י"ל דמרן סובר רק כטעם הראשון, ומ"ש בש"ע לאו דוקא אלא גם בב"י וגם בש"ע.

ומה שרצה הרב הגדול הראש"ל להכריח בדברי רבי' יונה דהעיקר הוא טעם שני, דאילו לטעם ראשון לבדו לא היה מספיק לגזור כשהמים חמין שהיס"ב אטו מים שאין היס"ב שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו לאחר חתימת הש"ס, לפקוצ"ד אחהמ"ר אי מהא לא איריא, וגם רבי' יונה לא צעק אלא על מה שנהגו להוסיף בלי לדעת אם יד סולדת בהם או לא, והכוונה דאפי' אחד אין היס"ב הוא מוסיף ולא אכפת ליה, ובזה לדעת האוסרים ודאי דאסור מדינא להוסיף בסתם, ולא מטעם גזירה אטו אין היס"ב, אלא מטעם ספק איסור דשמא אין היס"ב ואסור להוסיף ממנו, אבל אם ברור לו שבשניהם יד סולדת בו לא גזר ומותר להוסיף ממנו וזה ברור, וזהו שדקדקו הפוס' דכיון שאין האיסור אלא משום ספק, א"כ כשיהיה ברור ששניהם היס"ב מותר וכמו שהוכחנו מדברי כל הראשונים והאחרונים.

ובפרט לפי מה שהראש"ל שליט"א מול סוף כתב להתיר למי שהוסיף בדיעבד משום שאין מעשיה קודש, ובדבר פלוגתא יש להתיר בדיעבד, נראה דבזה מעיקרא הוי בדיעבד, שהתבשיל עומד להשרף וישאר למחר בלא עונג שבת וישראל אדוקים בעונג שבת ולא ימחלו בזה ולא ישמעו לנו דאין יכולין לעמוד בזה להניח תבשיל של מחר לישרף, או אם יחמיר יסלקו מעל הכירה ולא יאכל חמין ויבטל עונג שבת, דודאי ראוי להתיר אף אילו היה מחלוקת בדבר, וכ"ש שלפי קוצ"ד אין מחלוקת בשניהם היס"ב, ויש להתיר לפום דינא בשופי, וצריך להודיע מה שהוא מותר מדינא גם למחמירין, והשאר מי שיחמיר מה טוב, והמקלין מחמת מנהג לא הפסידו.

העולה מזה, דדעת מר"ן ז"ל ברורה להתיר מדינא להוסיף מים חמין לקדירה שעל האש מקדירה אחרת שעל האש, אם שניהם היס"ב אף שאחד פחות מהשני ברתיחתו, וכדעת כל הפוס' שכולם מתירים בזה, ואפי' רבי' יונה עצמו, וכ"ש אם שניהם על פלאטה אחת, וצדקו דברי הרבנים נתיבי עם ומקוה המים, ואם אחד אין היס"ב אזי אסור לדעת המחמירין מרן וסיעתיה, ולמחות ביד הנוהגים להקל בדברי נחת, ואם לא רצו אזי אם יש להם מנהג הנח להם כמנהגם, כי יש להם ע"מ שיסמוכו והם גדולי הפוסקים הרשב"א והר"ן וחוט המשולש וסיעתייהו כמש"ל.

והוסיף לנו הראש"ל בשם המאירי בשם גדולי הדורות שסובר כהרשב"א ושכ"כ בס' בשמים ראש באורחות חיים, ובצד זה הוא שהוצרכנו להתיר במרוקו מטעם המנהג כשאחד היס"ב ואחד אין היס"ב, וכמו שבא מפורש בחוט המשולש שכן היה המנהג, אבל בשניהם היס"ב כתבתי להדיא בספרי תבואות שמ"ש שם סי' כ"ו דאין אנו צריכים לטעם המנהג, וגם מדינא מותר לכו"ע עש"ב, וכל זה אחר המחי"ר ממעכ"ת הראש"ל שליט"א כי רב הוא אבל האמת אהובה יותר, ובפרט שהוא ענין נחוץ לדור ויש בו משום כבוד שבת ואי אפשר להתעלם לאסור המותר.

גם מה שסיים הראש"ל בסוף דבריו וז"ל ונר' דאם עירה את התבשיל לתוך כ"ש מותר לערות עליו מים חמין מפני שכ"ש אינו מבשל ע"כ, אם כוונתו לערות עליו מים חמין מכלי א' פשיטא דאסור וכמ"ש מר"ן סי' שי"ח סיו"ד, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי א' ע"כ, וכתב המשנ"ב, דאף דתבלין אין מתבשל בכ"ש, מ"מ העירוי מכלי א' קי"ל דהוא מבשל כד"ק, ואפי' בדיעבד אסור אם עירה עליהם שלא נפסק הקילוח, ואם כוונת הראש"ל שליט"א דאיירי מים חמין שאיס"ב פשיטא דמותר, שהרי הם פחותים אפי' מכ"ש, והוי צונן בצונן, זהו הנ"ל וצויי"מ וימ"ן.

הח"פ בכסלו תשמ"ב, בעיה"ק ירושלים תוב"ב
ע"ה שלום משאש ס"ט

עוד בענין הנ"ל:

שוב ראיתי להרב פרחי כהונה חלק או"ח סי' ל"ג שדיבר בזה והוקשה לו קושייתינו וז"ל, אך אמנם עדיין יש להתישב, דלא למדנו מסי' שי"ח ס"ד וסט"ו דתבשיל שעודינו רותח אין בו משום בישול אף שיש בו מרק, אינו אלא להתיר לשרותן בכלי ראשון כמ"ש בסעי' ד', או להניחו כנגד המדורה אף במקום שהיד סולדת בו, אבל להניחו על האש ממש, זה לא שמענו וכמ"ש הרב המגיד פכ"ב הל"ד משם הרשב"א שלדברי הכל תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו, והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה, והביאו רבי' ב"י סי' שי"ח וכ"כ הר"ן ע"כ, ותירץ ע"ז וז"ל, נראה פשוט דמעיקרא אין מקום לפקפק בזה שהרי מפורש יוצא בדברי הרשב"א דלא קאמר מר אלא בנצטנן לגמרי אבל בעודה רותחת ליכא מאן דאסר, וכן כתב מור"ם סי' רנ"ג סעי' ב' דתבשיל שנתבטל כל צרכו ועודנה הקדירה רותחת, אם נטלה מע"ג הכירה מותר להחזירה, ואפי' מכירה שהבלה מועט להבלה מרובה וכו' עש"ב.

ואני תמיה, דבמאי ניחא ליה הקושי שהיה לו מתחילה דמדברי מרן סי' שי"ח מוכח להדיא דעל האש אסור, ואף דשם איירי בנצטנן, אבל הלא איירי דוקא בדבר יבש, וממילא יבוא הדיוק הא אם הוא רותח מותר אף אם יש בו מרק, אבל קאי אאופן דאיירי ביה ביבש שמותר להניחו אצל המדורה או בכלי ראשון אבל על האש ממש יש לומר דאסור, וכן משמע מסעיף ד' דאיירי רק בשרייה בחמין, ובזה עצמו מחלק בין יבש שנצטנן ללח שנצטנן הא אם הוא רותח מותר בשרייה בכלי ראשון או כנגד המדורה דאיירי בה, אבל על האש ממש לא, וכ"כ להדיא המשנ"ב שם אות צ"ח, שהטעם דע"ג האש לא, משום שנראה כמבשל וגם דאתי לחתות, וטעמים אלו שייכי אפי' הוא רותח אסור משני טעמים הנז'.

ומ"ש הרשב"א בנצטנן, כוונתו אפי' נצטנן מותר להניחו כנגד המדורה שאין חילוק בין נצטנן לרותח דבשניהם מותר "כנגד המדורה, וכן מוכח להדיא מדברי הש"ע סעי' ט"ו שהשמיט מדברי הרשב"א תיבת ונצטנן, להורות דלא תידוק הא אם לא נצטנן מותר אפי' על האש, ולכן סתם הדברים להודיע דאיירי בין רותח בין נצטנן דין אחד להם וכמו שהוסיף מור"ם על דברי מרן ז"ל ואפי' נצטנן, לומר דהרשב"א רבותא קאמר דאפי' נצטנן כבר דינו כרותח, כיון שהוא יבש, ובשניהם בין רותח בין יבש מותר כנגד המדורה, וזהו שנוכל לדקדק מדברי מרן והוא יבש, הא אם הוא רותח אפי' יש בו מרק דינו כדין יבש להניחו כנגד המדורה, וכן משמע דברי מור"ם שכתב אבל אם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר, ולא הוסיף לומר אפי' על האש, מוכח דאף ברותח מותר דוקא כנגד המדורה וזה פשוט.

וכן מוכח מדברי הרמב"ם פ"ט ה"ג, המבשל על האור דבר שהיה כבר מבושל כדי צרכו ה"ז פטור, דמשמע פטור אבל אסור, הרי דהרמב"ם דסובר דאין חילוק בין לח ליבש עכ"ז אוסר על האש, ומשמע בין צונן בין רותח, גם דעת הר"ן ברורה לאסור על האש והביא דבריו הב"י והבאנו דבריו למעלה בפסק הראשון, ועכ"ז הרשב"א והר"ן חלקו על רבי' יונה והתירו להוסיף לתוך הקדירה שעל האש וכמ"ש הרשב"א להדיא לקדירה שעל הכירה, וכן הבין הרב חוט המשולש בדברי הר"ן שחלק על רבי' יונה שהוא מתיר גם לקדירה שעל האש ושהמנהג כמותו ע"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שדבריהם לכאורה סותרים זה את זה וכמו שהקשה הפרחי כהונה עצמו.

ומוכרח לומר כמו שישבנו בפסק הראשון וגם בספרי תבואות שמש שם, דכאן בסי' שי"ח איירי בבא לתת הקדירה מחדש על האש, דאז ודאי אסור אם אינה גרופה וקטומה משום דאתי לחתות, ואם גו"ק משום שנראה כמבשל מחדש וכמ"ש המשנ"ב תרי טעמי הנ"ל, והבאנו ראיה מדברי הר"ן עצמו שכתב דלא גרע ממצטמק ורע לו דאסור להחזירו ע"ג כירה שאינה גו"ק ע"ש, משמע דבזה איירי, אבל אם היה קומקום על האש כההיא דסי' רנ"ג ובא להוסיף ממנו לתוך הקדירה אפי' היא על האש גו"ק מותר, דהוי מדין חזרה שמותר וכדברי הרשב"א והר"ן ומסתמא דצריך תנאי החזרה שעודה בידו ולא יניחנה וכמ"ש, ואף על גב שגם הם מדברי רבי' יונה, ומוכרח דסובר דגרסת הנ"י עיקר שהשמיט טעם שני בכוונה, וגם כאן בסוף דבריו כתב ועכ"ז נהגנו להחמיר הואיל ע"ג קרקע ומותר אפי' מכירה לכירה כדברי הרמב"ם ודלא כהירושלמי כיון שהוא מידי דרבנן ובפרט שמור"ם פסק כן, וכן הביא הפרחי כהונה להסתייע מדברי מור"ם סי' רנ"ג בדין חזרה ע"ש, אלא דלא נטפל לתרץ שני הדינים שהקשה מתחילה ע"ש.

גם מה שחזר הפרחי כהונה בסוף דבריו והבין בדברי רבי' יונה שאוסר גם בשניהם חמין כטעם השני, ושמרן כך היא סברתו ורק המנהג הוא כהר"ן וכמ"ש חוט המשולש, כבר בררנו בדעת רבי' יונה שהעיקר הוא טעם הראשון וכמו שפירשו כל האחרונים בדעת מרן, והביא דבריהם מתחילה גם הפרחי כהונה עצמו משם המ"א ע"ש, וכבר הארכנו בזה למעלה אין לכפול, ולכן העיקר כמו שכתבנו דבשניהם יד סולדת בהם מותר מדינא לכו"ע, ובאם א' יד סולדת בו ובאחד אין היד סולדת בו אזי באנו לענין מנהג וכמש"ל.

שוב ראיתי להרב מענה לשון סי' כ"ד שדבר בזה, ושגרת לשונו מוכח שהבין בדברי רבי' יונה שהביא הב"י שאין בהם כ"א טעם ראשון וכדברי הטו"ז, ושכן נראה ממקור הדברים בנ"י, מוכח שגם הוא מבין בדברי רבי' יונה שבנ"י כמו שכתבתי דאין בהם כ"א טעם ראשון, וממילא מוכרח לומר דמ"ש אעפ"י שהן רותחין, הכוונה דקאי אאותו שאין היס"ב, שאעפ"י שעדיין רותח עכ"ז פסק כוחו כשאין היד סולדת בו, גם השווה אותו לדברי מרן סי' שי"ח והביא ראיה מדברי האחרונים וכל סגנון דבריו וכל הפסק הולך בדעת זו יישר חיליה, ולא נטפל לגרסת רבינו יונה שבהר"ן וחוט המשולש כדי לפלפל בה כי לא ראה אותם לפי שעה.

ואך יש לדקדק עליו שאחר כ"ז סיים, אמנם נהגנו להחמיר בזה וי"ל מטעם דמרן סתם לאסור ומרן סתם לאסור, אבל מעיקר הדין יש להתיר עכ"ל, וע"ז יש לתמוה דהלא לפי האמור בפסקו הטוב, מוכח דגם דעת מרן להתיר לפי סברתו וסגנונו, ומוכרח שיתיר, כיון שכל עיקר טעמו משום שאחד היד סולדת בו ואחד אין היס"ב, וממילא דאם שניהם היס"ב אפי' אינם שווים בחום וכ"ש אם שניהם שווים ומניחם על פלטה אחת דודאי שיתיר שהרי לא הביא בדבריו שום פוסק שיפרש בדברי מרן לאסור שכולם פירשו להקל, גם צריך לדעת מה כוונתו במ"ש אמנם נהגנו להחמיר, על מי קאי אם על העולם הלא נהגו להקל מימות הראשונים ועד היום, וע"ז כתבו כל הפסקים וכל הסברות הללו, ואם על עצמו וביתו כדקדוק לשון נהגנו, כיצד לא ידע ואומר ואולי וכו', ובודאי שהוא רצה להחמיר גם בדבר המותר ולא מטעם מר"ן, עכ"פ לענין דינא סובר כמשכ"ת ממש.

שוב ראיתי לו עוד בסי' כ"ה שאחריו, שאף שראה וידע לדברי רבי' יונה שהביא הר"ן וחוט המשולש שציין לו השואל מפורש בהם טעם שני של עירוי, עכ"ז פירש בדברי מר"ן כדברי נ"י הסתומים וכאן יוכלו דבריו להתפרש יפה, דר"ל הואיל ודברי מרן סתומים ולא נתן טעם, נוכל לפרש בדבריו כדברי רבי' יונה שבהר"ן וחוט המשולש שיש בהם גם טעם שני ע"ש, ולכן החמיר לעצמו דוקא.

אמנם מה יענה לדברי מרן בב"י משם כל הפוס' שהעלה דדוקא אם נצטנן וכמ"ש, וברור אצלי דאילו ראה ונתבונן בדברי רבי' יונה גופיה שהביא רבי' ירוחם והב"י וכמו שהבאתי למעלה לא היה מהסס להקל בשניהם חמין.

גם מה שהכריע בדברי נתיבי עם שצריך שיהיו שניהם שווים במידת החום ולא כשמירת שבת כהלכתה שלא התנה שיהיו שווים ע"ש, לא ידעתי הכרחו, שהרי הדיוק היוצא מדברי מרן הוא זה, דחיישינן שמא אחד יהיה יד סולדת בו ואחד אין היס"ב, הא אם שניהם היס"ב מותר בשופי, ולא איכפת לן אם אחד רותח יותר מחבירו וכמו דקי"ל להחזיר מכירה לכירה גם שהבלה מרובה וה"ה במים שהגיעו ליס"ב שיכול ליתנן גם למים חמין יותר מהם דבזה אין בישול אחר בישול וכדברי שמירת שבת כהלכתה, ולכן העיקר כמו שכתבנו, דבשניהם יד סולדת בהם לכו"ע מותר לתת מזה לזה אפי' אחד חם יותר מחבירו, ואם אחד היס"ב ואחד אין היס"ב אזי אם נהגו הנח להם כמנהגם ויש להם ע"מ שיסמוכו וכמש"ל, ומכל האמור מראש ועד סוף נתחזקו דברי שכתבתי בימי חרפי בספרי תבואות שמש סי' כ"ו ואשרי ילדותינו וכו', זהו הנ"ל.

החו"פ בחג האורים תשמ"ב לפ"ק,
ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[משיב כהלכה]

שו"ת שמ"ש ומגן חלק א אורח חיים סימן כד:

ראיתי מה שהשיג עלי המשיג הרב חיים אמסללם הי"ו באור תורה שבט תשמ"ב בסי' ל"ה דף רע"ח ד"ה ואנכי חזון הרבתי וכו' [והודפסה בספרו מנחת חיים סי' כ"ו אות יו"ד] בענין תוספת מים חמין בשבת לקדרה שעל האש עש"ב, והנה אמת אגיד שכל מה שכתבתי בזה בספרי חאו"ח סימן כ"ו היה בימי חרפי זה יותר מחמישים שנה, ובשביל זה באו הדברים שלא בדקדוק, וגם עיקר מטרתי שם היתה להליץ בעד המנהג שנהגו להוסיף מים לקדרה שעל האש שיש לו ע"מ לסמוך, שצד זה הוא קיים, אמנם זה ימים מקרוב חזרתי על הדברים באר היטב בירחון אור תורה בכסלו תשמ"ב סי' כ"ד וביארתי היטב את דברי רבינו יונה ורבי' ירוחם והרשב"א והר"ן וגם דעת מרן להלכה עש"ב וכתבתי שזה עיקר דעתי להלכה [והודפס לעיל סי' ט"ו ע"ש וע"ע לעיל סי' כ"א שדברתי בזה ע"ש].

ומזה אני תמה מאד על כבוד המשיג שם, שנראה שהוא אחד מחברי הירחון הנ"ל המפורסמים ובודאי שהוא שם עין על כל דברי הירחון ומסתמא ראה כל מה שכתבתי שם זה שני חדשים שאני הצעיר קדמתי לו בכל מה שכתב הן במה שכתבתי בשני הטעמים של רבינו יונה שטעם ראשון עיקר ושכן דעת הנמק"י שהשמיט מדברי רבינו יונה את טעם השני ושכן היא דעת הב"י שהביא רק דברי הנמק"י ולא דברי הר"ן. ועוד הכרחתי הדברים מדברי רבינו יונה עצמו שהביא רבי' ירוחם עש"ב וגם כתבתי שכן דעת מרן דבשניהם יד סולדת בהם מותר ואפי' אחד חם יותר מחבירו, ושכן דעת האחרונים בדעת מרן ובאין אחד יד סולדת בו אזי באנו למנהג שיש לו ע"מ לסמוך הרשב"א והר"ן והרמב"ם והה"מ, ופירשתי מ"ש מרן בסי' רנ"ג יש למחות, דאיירי באין אחד יד סולדת בו שע"ז צעק רבי' יונה, ואף שיש להם ע"מ שיסמוכו וכמ"ש. מ"מ ראוי לחוש לכמה רבוותא דאסרי בזה, והם רבי' יונה ורבי' ירוחם וסמ"ק ומהר"י אבוהב והרא"ש והטור, ואם לא רצו לשמוע הנח להם כמנהגם, ובדקדוק לשון הב"י ונכון למחות דמשמע רק נכון הדבר עש"ב, וע"ש בירחון אור התורה דף קי"ט מה שכתבתי בסיכום ההלכה ע"ש.

וגם במה שתמה על הגאון הראש"ל שליט"א אני קדמתי לו בזה וכמ"ש שם להדיא שכבר שלחתי תשובה להראש"ל מענין זה [לעיל סי' ח'], והתימה על כבוד המשיג, שראה את כל דברי הנ"ל בכל מה מה שכתבתי והרחבתי הדברים והעלה כל הנקודות שנגעתי בהם אחת לאחת, וכתב ממש כמו שכתבתי, ואיך לא חש להזכיר ולהודיע שקדמתי לו בזה בכל דבריו, אתמהה טובא.

באופן שדברי האחרונים הכתובים בירחון אור תורה [והובאו לעיל בסי' ט"ו] עיקר.

גם שם באות ב' הביא דברי הרב פרחי כהונה סי' ל"ג שפי' בדברי מרן סי' רנ"ג יש למחות וכו' דהיינו בא' יס"ב וא' איס"ב. והקשה עליו דל' יש למחות מוכח שגוזר ואוסר בכל גוונא, דאל"כ הול"ל אסור לערות מים שאין יס"ב לתבשיל רותח שיהס"ב, ומאי לשון יש למחות וכו' עכ"ד.

וכפי מה שפירשתי שם בירחון ובמכתב להרש"ל שליט"א, האמת כדברי הפרח"כ, דמקור הדברים של יש למחות, הוא מרבי' יונה שצעק על המכשלה, והכרחנו בדבריו דאיירי דוקא בא' יס"ב וא' איס"ב, וכטעם הא', וכמו שפי' גם הוא לדעת רבי' יונה, ומ"ש בל' יש למחות וכו' קאי על הנוהגים כבר להקל אפי' בא' איס"ב, ויש להם על מה שיסמוכו, דעכ"ז יש למחות בהם לשנות המנהג כיון דאיכא כמה רבוותא דאסרי, וכן מוכח מל' הב"י ונכון למחות וכו', משמע שאינו רק טוב ונכון לבד, ובשביל זה לא נקט אסור לערות וכו' וכמ"ש סי' שי"ח, משום דקאי לנוהגים כבר, דרק יש למחות מחאה בעלמא, אולי יקבלו ואם לא רצו ישארו במנהגם ויש להם על מה לסמוך.

גם מה שהקשה עוד על הפרח"ך בהמשך דבריו, שהביא ראיה מדברי הרמ"א והמ"א סי' שי"ח, דמוכח מדברי כולם דבעודנו חם אין בו משום בישול ואין לחלק בין דבר שיש בו מרק ליבש ע"כ, והקשה עליו דדברי רמ"א שהעתיק דאם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר, מוסכמים הם לדעת מר"ן, דאיהו נמי מודה דכל שהיס"ב אין בו משום בישול, ומה שהביא מדברי המ"א דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול, הם מדברי הרמ"א. ולא תחילת דבריו דאם הוא רותח וכו'. זהו תור"ד ע"ש. ולפי דעתי לא נתכוון בכוונתו של הפרח"ך, שכל כוונתו להביא ראיה, דמדברי כולם משמע דלדעת מר"ן מותר מיהא אם שניהם יס"ב, דכמו שדקדק המ"א לדעת מור"ם בלא נצטנן לגמרי, ה"נ ידקדק לדעת מר"ן בעדיין יס"ב דמותר, וממילא דמ"ש יש למחות וכו' איירי דוקא בא' איס"ב, וכן כתבתי גם אנ"ה בתשו' ששלחתי להראש"ל שליט"א [לעיל סי' ח'] והם דברים פשוטים ומוכרחים.

אמנם שאר הערות שהעיר על הפרח"ך הם צודקים וכבר קדמתי אותו בתשו' שכתבתי להראש"ל שליט"א. זהו הנ"ל. ולרח"פ באדר תשמ"ב.

ע"ה שלום משאש ס"ט

שו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן נא:

ראיתי בספר הליכות עולם חלק ד', פרשת בא סעיף י"ז עמ' ס"א, שאם מונחים על הפלטה ב' כלים, אחד של מים ואחד של תבשיל של שבת, אף על פי שחום שניהם שוה, אסור לערות ממים חמין על הקדירה של תבשיל של שבת, שבשעה שיוצק מים פסק כח רתיחתן וחוזרים ומתבשלים בקדירה, וכתב שבשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' כ"ב דן בזה והעלה כן, ע"ש. ואני הצעיר כבר הארכתי בספרי שמ"ש ומגן ח"א חאו"ח סי' ח' להוכיח להלכה לדעת מר"ן שאם היו מונחים על האש של הפלאטה, מותר בשופי לערות מזה לזה כיון ששניהם חום אחד מכלי ראשון, ודוקא אם החמין נצטנן אז יש בישול אחר בישול בלח. אבל אם שניהם חמין, כל זמן שלא נצטננו מותר להוסיף, ואפילו חום של אחד פחות מהשני, כיון שלא נצטנן אין בישול אחר בישול בלח, עש"ב וברוחב שכן דעת כל הפוסקים ומר"ן ז"ל. והיתר זה ברור לדעתי, אין בו ספק, ע"ש.

החו"פ יום ד', ער"ח שבט תשס"א לפ"ק. ע"ה שלום משאש ס"ט

 

[רק תורה]

ב. בהדלקת נרות חנוכה מברכים "להדליק נר של חנוכה".

נדמה לי שזו דעתו האישית של רבי יוסף משאש וכל השאר עשו ככתוב בסידורים

ג. חותמים "ומכניע מינים" ולא "זדים".

המנהג התחיל מהרב חיד"א ובסידורים נדפסו שני הנוסחאות בד"כ מינים בסוגריים. אין לדעת אם כולם קיבלו את שינוי החיד"א.

ו. מוציאים ומחזירים את ספר התורה להיכל כשהוא סגור ולא פתוח.

כך נהגו כל הספרדים למעט בא"י ואולי סביבותיה. אגב, בס"ת דעץ חיים - בו נהגו כל הספרדים למעט הנ"ל - זה כמעט לא אפשרי להוליך פתוח.

כ. נוהגים שנער בר המצוה מברך שהחיינו על התפילין.

כ"כ רבי יוסף בן וואליד. נדמה לי שהרב משאש מחמיר בזה. (ויש בזה מחלוקת בין חכמי הספרדים - כמו שראיתי בש"ע אוצרות ספרד)

ד. מברכים אחר הקידוש לפני ברכת המוציא, את כל הברכות, בשמים, סלטים ודגים, וטועמים משהו.

ה. כשחסר רוטב בסיר החמין, מעמידים את סיר החמין מתחת למיחם וממלאים ממנו מים רותחים, ומחזירים מיד לפלאטה (הגר"ש משאש הוכיח שזוהי גם דעת מרן השו"ע).

ו. מוציאים את השבת כדעת הגאונים ולא כר"ת, ואין מקום כלל להחמיר בזה.

ד. לא ראינו כך בבית אבא ובכלל המשפחה - איזור מרקש. ואולי שינו המנהג?
ה. זהו מנהג פאס הקדום, כמופיע בתשב"ץ.
ו. דיברנו ע"ז במקום אחר - שיש משמעות בחלק מהפוסקים שחששו לר"ת או שסברו כמוהו להלכה (רבי רפאל בירדוגו) - אם כי נאמנים עלינו דברי ר"מ הכהן והגר"ש משאש ודעימיה, ודברי מה"ר ישמ"ח עובדיה צ"ע (דמשוי להו כטועים..)

 

[משיב כהלכה]

נדמה לי שזו דעתו האישית של רבי יוסף משאש וכל השאר עשו ככתוב בסידורים

וראה זה פלא, גמ' שבת כ"ג: "מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה".

ועוד פלא עצום, הנוסח דומה לברכת "להדליק נר של שבת".

ועוד פלא כפול ומכופל: הנוסח הזה נפוץ אצל יוצאי אירופה שלא ידעו את יוסף (משאש).

ועוד פלא על פלא, פלאי פלאות, הנוסח נר שלחנוכה" מופיע גם ברמב"ם הלכות חנוכה (פ"ג ה"ד, מהד' פרנקל).

 

[רק תורה]

וראה זה פלא, גמ' שבת כ"ג: "מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה".

ועוד פלא עצום, הנוסח דומה לברכת "להדליק נר של שבת".

ועוד פלא כפול ומכופל: הנוסח הזה נפוץ אצל יוצאי אירופה שלא ידעו את יוסף (משאש).

ועוד פלא על פלא, פלאי פלאות, הנוסח נר שלחנוכה" מופיע גם ברמב"ם הלכות חנוכה (פ"ג ה"ד, מהד' פרנקל).

רבי יוסף משאש טען מהנוסח בגמרא וכו', אבל בסידורים שנפוצו במרוקו נדפס להדליק נר חנוכה (ובני אירופה וכו' הם בבחינת יהודה ועוד לקרא).
אולם עיין בתשובת רבי יוסף שהזכיר שיש שאמרו "של", ולכן מנהג העולם שלא להזכיר של אינו שווה לו. כמו כן דחה הרמזים ע"פ הסוד, וכן ההוכחה מל' הש"ע שהשמיט "של" שהיא נגד הפוסקים, וכתב דנראה דלא נחית לתת את הנוסח המדויק וכו'. ועכ"פ מדבריו משמע שראה בצפ"א וכן בקצת סידורים (שאיני יודע מה הן) - תיבת "של" - אף שמשמע מדבריו שמנהג רוב העולם שלא לומר "של".

HBreader - נר מצוה

 

[משיב כהלכה]

שהזכיר שיש שאמרו "של"

א. אכן יש שאמרו של, והמנהג הרווח בלי של. אבל דוקא בארץ התפשט אצל המרוקאים "של".

ב. רבי יוסף משאש לא המציא זאת.

ג. לא כל דבר נקבע ע"פ המו"ל של הסידור הנפוץ.

 

[משיב כהלכה]

ד. לא ראינו כך בבית אבא ובכלל המשפחה - איזור מרקש. ואולי שינו המנהג?

לא ראינו אינה ראיה, מכיר הרבה יוצאי מארקש שנוהגים כך.

 

[משיב כהלכה]

המנהג התחיל מהרב חיד"א ובסידורים נדפסו שני הנוסחאות בד"כ מינים בסוגריים. אין לדעת אם כולם קיבלו את שינוי החיד"א.

לא. כך משמע מהגמ' במגילה י"ז, "וכולל זדים עמהם", כלומר שעיקר הברכה אינו על הזדים. וכן בש"ס הברכה מכונה "ברכת הצדוקים" אבל זו פעולת הצנזורה הנוצרית, בכת"י מופיע "ברכת המינים" וכ"כ בדקדוקי סופרים, וכן הנוסח ברי"ף, ובמדרש תנחומא, ומסתמא חותמת במילה מינים אם נקראת כך.

 

[רק תורה]

ב. רבי יוסף משאש לא המציא זאת.

לא אמרתי "המציא", אבל אי אפשר להפוך את זה למנהג מרוקו - עם כל הכבוד.

 

[משיב כהלכה]

רבים נהגו כמותו, הוא לא היה קטלא קניא באגמא אלא מהפוסקים המקובלים במרוקו.