כמו כן בסוף הגיליון מופיע תקציר המערכה של שנה שעברה, אני מצרף כאן לתועלת אנ"ש
בירור גדר ואופן איסור העברה למולך
כתיב (ויקרא יח כא) "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ", ומבואר במשנה (סנהדרין סד.) שהחיוב באיסור מולך כשמוסר זרעו ומעבירנו באש.
רוב הראשונים נקטו ש
הנעבר אינו נשרף ומת בהעברה זו, וראיתם ממה שהוצרכה הגמרא (שם:) לפטור המעביר את עצמו ואילו היה מת לא שייך לחייבו, אולם
הרמב"ן כתב שנראה מדברי הנביא יחזקאל שהבן נהיה למאכולת האש בהעברה זו, וליישב ראית הראשונים ממעביר עצמו כתב שחייב משעה ראשונה שמשלה בו האש, ויש להסתפק בכוונתו האם כל שדעתו למות חייב אפילו אם לבסוף לא מת או שכוונתו דנפ"מ שבינתיים עד שהוא מת הרי הוא מחוייב מיתה, וצ"ע. והרדב"ז תירץ שבגמרא באו לפוטרו מדיני שמיים.
מחלוקת נוספת, שלדעת
רש"י עבודתה במסירת בנו לכומרים והם מעבירים אותו בין שתי מדורות האש. ו
הרמב"ן פליג שאי אפשר לחייבו על עבודת אחרים אלא מדובר שהאב בעצמו מעבירו. ובדעת רש"י צ"ל שעצם המסירה לכומרי המולך זה גופא מעשה האיסור.
בגמרא נחלקו האם
מולך בכלל עבודה זרה או הוא
איסור נפרד. ופירש רש"י דנפקא מינה לתרי צדדי, אם זבח וקיטר לפניו, אי נמי העביר מזרעו לשאר עבודה זרה ואין דרכה בכך. אמנם לקמן (עד.) מבואר בגמרא וברש"י שמהפסוק כאן שנאמר במולך למדים לכל עבודה זרה שניתן להצילו בנפשו, הרי לנו שהמולך הוא עבודה זרה. והמפרשים נחלקו ביישוב הסתירה הזו, ואכמ"ל.
טעם הפטור של המעביר כל בניו למולך
הדין הוא שאם העביר כל זרעו, פטור. בגמרא (סד:) למדו זאת ממה שנאמר כאן [באזהרה] "
מִזַּרְעֲךָ" ולא כל זרעך. אך הרמב"ם (פ"ו מע"ז ה"ד) כתב שהמקור לזה הוא ממה שנאמר [בעונש] בפרשת קדושים (ויקרא כ ג) "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ" מקצתו ולא כולו.
עכ"פ צ"ב
מדוע המעביר כל זרעו פטור, שזה לכאורה היפך ההיגיון.
יש ראשונים שכתבו שאכן דוקא לרוב חומרת העוון לא נתנה התורה אפשרות לכפרה לאותו אחד, ו
לשון הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' יח) שהוא שוטה מוחלט, אכן אין כוונתו לפוטרו כדין חש"ו אלא כוונתו כאמור שהלה עושה מעשה טירוף כזה ש
אינו ראוי לכפרה.
מהר"ל מפראג ביאר, שהמעבירים למולך עושים כמו מצוה של תרומה ומעשר וחלה שאנו מפרישים לריבונו של עולם והם עושים זאת לעבודה זרה, וכבוד אלקות הוא שיתן לו מקצת ממה שנתן לו שבזה נראה שנתן לו כיון שנשאר לו עוד, ולכן כאשר נותן הכל הוא פטור. וכבר קדמו
הרמב"ם והחינוך בזה שהכומרים השקרנים היו מבטיחים אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה וכו', ולכן
לפי החוק שלהם אין ליתן כל זרעו, ולפיכך כשנותן כל זרעו לא ביצע את ההקרבה כראוי ואין לחייבו.
היאך נפטר בהעברת כל זרעו כשכבר התחייב בהעברת מקצתו
הראשונים התקשו היאך נפטר בהעברת כל זרעו כשכבר התחייב בהעברת מקצתו, ושני מהלכים יש ביישוב הענין. שיטת
התוס' שאכן אם העביר מקצת זרעו כבר הוא מתחייב ולא שייך להיפטר, ומה שפטור זה באופן שיש לו רק בן אחד או שהעביר כל בניו בבת אחת. וה
כסף משנה כתב שמעיקרא כאשר מעביר בן אחד חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו.
ויש לתלות מחלוקת בטעם הדבר שמעביר כל זרעו פטור, דאי נימא דהוי גזה"כ וכדומה אזי לא מסתבר שלאחר שהתחייב נבוא ונפטור אותו, אבל אי נימא דהפטור הוא משום החומר שלו שאז לא רוצים שתהיה לו כפרה במיתת בי"ד א"כ אף שהתחייב מיתה כבר בראשון מ"מ כיון שהגדיל פשע כבר לא זכאי למיתה כאן אלא נאבד לנצח.
האחרונים הקשו על הכס"מ, הרי כשמתרין בו על העברת הראשון הוי 'התראת ספק' שמא יעביר לאחר מכן את יתר בניו וייפטר.
ולכאורה לפמשנ"ת שמחמת שהוסיף רשע בלי קץ ניטלה ממנו האפשרות לכפרה ע"י מיתה,
יל"ד לומר דכהאי גוונא לא הוי התרא"ס, כיון ששורש החיוב קיים בודאי ורק שיתכן שיוסיף עליו ודו"ק.
עוד תירצו בזה, דכיון שבמצב הנתון הוא אמור להתחייב ורק שיכול לעשות מעשה נוסף ולהיפטר, כהאי גוונא לא חשיב התרא"ס.
וכעי"ז תירצו דאיכא חזקה או רוב שלא יעביר כל זרעו, ולכן לא חשיב התרא"ס. ושני תי' אלו תלויים בכמה סוגיות אחרות ואכמ"ל.