מרן הראש"ל הגר"ד יוסף: "הכרזתי מלחמה בשטחיות ובספרי ליקוטים"

מצ"ב המבחן ברבנות בהלכות שבת, חשוון תשפ"ה.
האם הוא שטחי לדעתכם?
איך הוא ביחס למבחנים של הרב אופיר מלכא?
ההצלחה המלאה במבחנים של היום קשים גם עבור מחברי ספרי הליקוטים...
 
יש כאלו ש'עוברים' את אותם מבחנים בלי שהם מסוגלים ללמוד טור ושו"ע מן המקור,
אספר סיפור אישי הייתי תקופה קצרה של כחדש ימיים
באחת העיירות בצפון הארץ מסיבה מסויימת
למדתי באיזה מקום, לא כאברך מן המנין
אבל מקום תורה
וראש הכולל פנה אלי ואמר לי חיפשתי לך חברותא טוב...
יש לו כושר לרב עיר...
ישבנו למדנו ברכות
פרק ראשון
התוספות הראשון
ניסיתי ללמוד איתו, מה הקושיות של תוס' על רש''י
ולראות איזה קושיא מוכרחת ומה אפשר ליישב
ומה יסוד המחלוקת
הוא נעץ בי עיני עגל..
מה אתה רוצה?
הוא לא הבין בכלל מה אני מדבר איתו.
כלום!
ואז הוא סיפר לי שחזר בתשובה הלך לכולל
וכולם לא העריכו כ''כ
ופתאום הוא הצליח במחני הרבנות
כשכל בחורי הישיבה לשעבר
לא מגיעים לקרסוליו...
והוא במהירות הגיע ליורה יורה!
כמובן שדקלומים בלי הבנה
משחק זכרון
זה אסון.
כיום הוא פתח כולל בראשותו
הוא שם קופות צדקה אצל כל האנשים חילונים
ודתיים
וכבר יש לנו "מורינו" העם הארץ.
לא בא להכליל
יש ת''ח ששוים בפני עצמם.
אבל מבחני הרבנות כיום
עם כל הקיצורים
אינם קריטוריון
כלל
אלא אם יצא מגדר "בור"
שהוא ידיעת פסקי הלכות
מבלי השרשים
כמבואר ביעב''ץ בסידורו.
 
אספר סיפור אישי הייתי תקופה קצרה של כחדש ימיים
באחת העיירות בצפון הארץ מסיבה מסויימת
למדתי באיזה מקום, לא כאברך מן המנין
אבל מקום תורה
וראש הכולל פנה אלי ואמר לי חיפשתי לך חברותא טוב...
יש לו כושר לרב עיר...
ישבנו למדנו ברכות
פרק ראשון
התוספות הראשון
ניסיתי ללמוד איתו, מה הקושיות של תוס' על רש''י
ולראות איזה קושיא מוכרחת ומה אפשר ליישב
ומה יסוד המחלוקת
הוא נעץ בי עיני עגל..
מה אתה רוצה?
הוא לא הבין בכלל מה אני מדבר איתו.
כלום!
ואז הוא סיפר לי שחזר בתשובה הלך לכולל
וכולם לא העריכו כ''כ
ופתאום הוא הצליח במחני הרבנות
כשכל בחורי הישיבה לשעבר
לא מגיעים לקרסוליו...
והוא במהירות הגיע ליורה יורה!
כמובן שדקלומים בלי הבנה
משחק זכרון
זה אסון.
כיום הוא פתח כולל בראשותו
הוא שם קופות צדקה אצל כל האנשים חילונים
ודתיים
וכבר יש לנו "מורינו" העם הארץ.
לא בא להכליל
יש ת''ח ששוים בפני עצמם.
אבל מבחני הרבנות כיום
עם כל הקיצורים
אינם קריטוריון
כלל
אלא אם יצא מגדר "בור"
שהוא ידיעת פסקי הלכות
מבלי השרשים
כמבואר ביעב''ץ בסידורו.
אלו ככל הנראה מבחנים בעבר בשנים האחרונות חייב להביא את הגמ' ראשונים ואחרונים
ויש גם שאלות ישיבתיות כגון מה הגדר של ...
או שאלות יישום שמי שלא הבין את הדברים לעולם לא יוכל להצליח
 
מכל ל''ט מלאכות
שאלה אחת בבורר

ושאלה מסימן ראשון
שהיה והטמנה

מוכח מכאן שהנשאל פוסק נפלא!
אלו ככל הנראה מבחנים בעבר בשנים האחרונות חייב להביא את הגמ' ראשונים ואחרונים
ויש גם שאלות ישיבתיות כגון מה הגדר של ...
או שאלות יישום שמי שלא הבין את הדברים לעולם לא יוכל להצליח
 
ההפקרות בנושא הזה רבה מאוד.

רבים מהנבחנים במבחני הרבנות לומדים מתוך חוברות וספרים,
שהם ציטוטים של מה שצריך לדעת כדי לעבור את המבחן.

במכונים שמפרסמים 'תוך X שנים תהיה...' לומדים בדרך הזו,
והם צודקים, הדרך שמובילה להצלחה גבוהה במבחנים אלו היא בצורת לימוד זו.

מי שלומד בדרך המקובלת 'סוגיא בגמ' עם טוש"ע',
יצטרך ללמוד שנים רבות מאוד כדי להגיע לשלב שבו יצליח באותם מבחנים.
סתם לא ברור מה זה הסמיכה על יורה יורה, סמיכה זה משהו שצריך לבא מרב שמכיר באופן אישי את הנבחן ויודע שזכה לשמש חכמים ולא רק לדקלם.
 
שכחת שיש עוד 8 שאלות
גם אצל הרב אופיר היו לא יותר מ3 שאלות בעיון לכל אחד ועוד 2 בבקיאות כלומר מקורות שכל שאלה ברבנות מחייבת מקורות הדין
 
מכל ל''ט מלאכות
שאלה אחת בבורר

ושאלה מסימן ראשון
שהיה והטמנה

מוכח מכאן שהנשאל פוסק נפלא!
רואים שככה''נ לא למדת שבת
ברפרוף קל יש שם את המלאכות
מבשל(מבעיר)וכו
בורר
מחתך
מגבל (לש)
צד
מכבס(מלבן)
ועוד הרבה פרטי דינים חשובים מאוד
מוקצה
שאלה ושכירות כלים
ועוד ועוד
הכי קל לבוא ולזלזל במשהו שככה''נ לא למדת
 
רואים שככה''נ לא למדת שבת
לא ארד לרמתך
ברפרוף קל יש שם את המלאכות
עד שאלה 7 בחלק העיון יש רק שאלה אחת על בורר כמו שכתבתי.
מבשל(מבעיר)וכו
בורר
מחתך
מגבל (לש)
צד
מכבס(מלבן)
דווקא כאחד שלמד שבת רואה כאן שטחיות נוראית
ורק מלאכות למדתי יותר משנתיים וחצי בשבילי זה אפילו לא מבחן בדיחה.
סליחה.
ועוד הרבה פרטי דינים חשובים מאוד
מוקצה
שאלה ושכירות כלים
ועוד ועוד
הכי קל לבוא ולזלזל במשהו שככה''נ לא למדת
 
1744896953885.png
אענה על שאלה ראשונה ממה שכתוב אצלי לגבי חיתוך עוגה שיש עליה כיתוב וציורים.

אכילת עוגות שיש עליהם כתב
הנה איתא במרדכי (שבת אות שסט) "נשאל לרבינו מאיר, על עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות, איך אוכלים אותם התינוקות ביו"ט. והשיב אי משום מוחק ביו"ט ליכא איסורא דאורייתא במוחק אלא על מנת לכתוב כדאמרינן פרק כלל גדול, מיהא איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו, היכא דלא ספינן ליה בידים".

ודין זה הובא בדברי הרמ''א בהלכות שבת (סי' ש''מ סעיף ג'), אמנם הט''ז (סימן שמ ס''ק ב') תמה על דין זה שזהו דרך אכילה, והחזון איש (שבת סימן סא ס''ק א' ד''ה ומש''כ הט''ז) כתב ליישב דברי המהר''ם מרוטנבורג שבבורר וטוחן נאמר דין "דרך אכילה" משום שזה דרך האכילה התמידית וממילא "לא חייל עליה שם עובדא ועמל מלאכה", מה שאין כן במחיקה שבדרך כלל אכילה אינה הולכת יחד עם מחיקה, "ומלאכת מחיקה שפיר מלאכה היא, דרך אכילה". והנה עין בעין יראו שכל מחלוקתם של רבותינו האחרונים הוא רק בנדון אם "מחיקה" דרך אכילה מוגדרת כמחיקה, אבל כולי עלמא מודו שלמרות שמכלה את כל המאכל לא מופקע הדבר מלהיות בכלל מלאכת מוחק.

ואמנם ראיתי להגאון מהר''ש הלוי (או''ח סי' כו) שכתב שבעל ספר הרוקח (סי' רצו) חולק על דעת מהר''ם מרוטנבורג, שהוא כתב שם שהמנהג בחג השבועות יום שניתנה בו תורה להושיב את הילדים ללמוד, ומביאים לוח של אבג"ד ופסוק (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ופסוק "ויקרא אל משה", והמלמד שם דבש על צורת האות והילד מלקק את הדבש. ולאחר מכן מביאים עוגה שנילושה בדבש שכתוב עליה (ישעיה נ, ד) "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים לדעת לעות את יעף דבר, יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלימודים", וכמו כן נותנים ביצה קלופה שכתוב עליה (יחזקאל ג,ג) "ויאמר אלי, בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נתן אליך, ואכלה, ותהי בפי כדבש למתוק", ומקריא הרב לילד פסוקים אלו והוא חוזר אחריו מילה במילה, "ומאכילן לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב, ואל ישנה אדם מן המנהג", עכ''ד.

ודקדק מהר''ש הלוי ממש''כ הרוקח "ומאכילן לנער" דמשמע בידיים, אם כן חזינן דס''ל דשרי להאכילו אפילו בידיים, וזה דלא כמהר''מ שאמר שאין למנוע התינוקות משום דאיסור דרבנן אין מצווין להפרישו, דהא מ''מ לא ספינן ליה בידיים.

ואם כן, יש לומר שסברת בעל הרוקח היא כסברת רבינו האור שמח, שמכיון שמכלה את הדבר לגמרי אין כאן איסור מוחק כלל ועיקר, ושרי אפילו מדרבנן, והלכך רבו מאכילו בידיים את הביצה והעוגה שכתוב עליהם פסוקים.

ואמנם אין זה מוכרח, שאת דעת הרוקח יש לבאר בעוד תרי אנפי, א) דס''ל כדעת הר''ן ריש יומא והרשב''א ז''ל דקטן מאכילין אותו איסור דרבנן בידיים, שכידוע דבר זה תלוי בפלוגתא, (וכ''כ לדחות בספר פרי הארץ למוה''ר ישראל מאיר מזרחי זיע''א ח''ב עמ' י ע''ב ד''ה אמנם). ב) וייתכן לבאר שהדבר מותר לדעת הרוקח מצד דהוי דרך אכילה וכמוש''כ הט''ז, וכ''כ מהר''ש הלוי גופיה "שהתירו חכמים לעשות כמה ענינים הדומים למלאכה בעניני אכילה", והביא כמה ראיות לזה. ואם כן אין מכאן ראיה ברורה, להתיר בנדון דידן אף לדעת הרוקח.
 
נערך לאחרונה:
לגבי ניפוח בלונים בשבת
יש לדון מצד בנין וסתירה בכלים, ומבואר בשו''ע שרק אם עושה דרך תקיעה בחוזק אסור. והגרש''ז אוירבך התיר ע''פ זה לנפח. וכן דעת הגרח''ק.
אולם באול''צ החמיר בזה. והדבר לכאורה תלוי במחלוקת הפוסקים לגבי קשר כפול האם נחשב לקשר אומן, שלדעת שלטי הגבורים, וכן הרמ''א החמיר, וכן דעת הבא''ח, ועוד. ואילו דעת הגרע''י להקל.
ובענין מלאכת קושר יש להתחיל מהיסוד.
מלאכת קושר הייתה במשכן בציידי חלזון שהיו קושרין ומתירין (שבת עד ע''ב), ופירש רש''י שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא, ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר מכאן.
אולם יש לדון כאן משני צדדים, א, מצד קשר שאינו של קיימא פטור, וכמבואר בגמ' עד ע''ב דקשר ביתדות האהלים הוא קשר ע''מ להתיר ופטור. ומבואר שם ברש''י שאין זה קשר של קיימא כשדעתו להתירו. והנה גם במלאכת ''כותב'' ו''צובע'' בעינן שיהא דבר המתקיים, אבל בקושר נוסף שיהא גם "בדעתו" לקיימו ובלא''ה אין כאן חיוב תורה, ואפילו אם הקשר מצד עצמו מתקיים.
בשיעור הזמן הנקרא קשר שאינו של קיימא מצינו ברש''י על מתני' דף קיא ע''ב בהיתר לאשה לקשור מפתח חלוקה, ''דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה''. ובגמ' מבואר דקשר של הגמל שקושרין בזממא [בחבל אל הטבעת שחטמו] אסור מדרבנן, ומפרש''י ''מפני שפעמים מניח שם שבוע או שבועיים''. הרי שמבואר שקשר שנפתח כל יום מותר, ואם מיועד לשבוע נאסר מדרבנן. אולם לא נתבאר מה הדין בב' או ג' ימים עד שבוע, האם לדמותו לשבוע או לדמותו ליום אחד בלבד.

ואותה הסתירה ישנה גם בדברי רבינו הטור (סימן שיז) ''והעומד להתיר שבעה ימים פטור אבל אסור וכו' ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחלה''. ומרן הב''י עלה ונסתפ'ק בהאי דינא יעו''ש באורך. ולאחר שהעלה צדדין בזה לכאן ולכאן ונחלק בזה עם מהר''י אבוהב בשני פנים סיים בהאי לישנא "מיהו יש לדחות דקושטא דמילתא קאמר דאין מתירין אותם אלא כשמחליפין דהיינו לשבעת ימים אבל אין הכי נמי דבבציר מהכי כל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד אסור. וכן נראה מדברי הר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורק דפוס לבוב סי' תלד) שכתב הכל בו (סי' לא כו ע"ד) וזה לשונו חלוק ומכנסים שנקשרו יחד אין להתירן בשבת לפי שכל קשר שאין מתירין ליומיה פטור אבל אסור וזה רגיל אדם להניח אפילו שבוע קשורין עכ"ל וגם בהגהות פרק י' (שם) כתוב שהר"ם אוסר להתיר בשבת קשרים שקושרות הכובסות מכנסים וחלוק יחד". והבין רבינו דכן הוא מסקנת הב''י מתרי טעמי, א) דזה הסברא האחרונה שזכר בדבריו. ב) מכיון שחיזקה מדברי רבותינו הראשונים המהר''ם מרוטנבורג והכל בו והגמ''י. ולפיכך נקט רבינו דרק יום אחד שרי.

ויש לחזק פסקו של רבינו מעוד ראשונים דהנה במהר''ח או''ז כתב (סי' סז) "הא למדת דקשר שמתירין אותו בכל יום מותר אבל אם מניחו ד' וה' ימים אסור'' הלא שמעת דפשיט לן בין א' לז' דגם הוא אסור.

הן אמת דלכאורה יש לדון דלפי מה שפסק השו''ע כהרי''ף והרמב''ם שחלקו בין קיימא ולא קיימא ובין אומן ללא אומן, יש מקום לומר שאין איסור דרבנן כלל בגוונא שאינו קיימא לגמרי. וכ''כ בס' אבני נזר (סי' קעח) וטעמו דלרמב''ם קיימא קצת שאינו של אומן הוי גזירה לגזירה.

ואמנם הט''ז (סי' שיז ס''ק א) כתב דכל שאינו עשוי להתיר באותו יום לדעת הרי''ף והרמב''ם הוי של קיימא. וצ''ע מנא ליה.

ונראה לבאר מקור הט''ז דהנה בגמ' (קיב ע''א) ביאר הגמ' דיש קשר של גמלים וספנין שהוא איסור תורה והיינו הטבעת עצמה הקבועה בחוטם הגמל או בספינה, ואילו כשקושרים את החבל לטבעת הקבועה בספינה פטור אבל אסור. ורוב הראשונים חילקו בין ''קיימא קצת'' לבין קימא גמור. אולם הרמב''ם והרי''ף דא ביארו האי חילוק בדבריהם בין קיימא קצת לקיימא גמור כיצד יפרשו את הגמרא.

ונראה ברור דיפרשו דקשר הקבוע בגמל או בספינה הוי קשר של אומן, ואילו קשר שקושרים את החבל לטבעת אינו קשר של אומן ולכן פטור. וראיה ברורה לזה הוא ממה שכתב הרמב''ם (פרק י) "קשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימא", הרי מבואר דרסן בהמה שהוא החבל שקושרין לגמל פטור מצד שאינו של אומן ולא מצד חסרון קיימא אלא שפיר חשיב קיימא. והנה קשירת הרסן הרי פותחים וסוגים מזמןלזמן כמוש''כ רש''י ואמאי חשיב קיימא, אלא על כרחך דכל כהאי גוונא חשיב של קיימא וכל הפטור אינו אלא מצד חסרון של ''מעשה אומן''. וזה מקור נאמן לדברי הט''ז וזהו דעת רבינו.

ואמנם יש להקשות על זה דהרי הגמ' (בע''א) דקשר דעביד באיסטרידא שהוא נחשב קשר שאינו בר קיימא. וי''ל ע''פ מש''כ השלטי הגבורים דגדר ''אומן'' הוא שמהודק היטב ואינו עשוי להנתק. ולפי זה דין ''אומן'' הוא חוזק עצם הקשר מצד טבעו שאינו עשוי להנתק. וקשר של קיימא שנקטו הרמב''ם והרי''ף הוא מצד דעתו שאינו רוצה להתירו בו ביום. וע' בלח''מ ובביאוהגר''א על הרמב''ם מש''כ על דבריו.
יסוד החילוק בין מעשה אומן למעשה הדיוט מפירוש הרי''ף בגמ' קיב ע''א שיש ג' דרגות בקשר מנעל וסנדל, והחיוב במנעל הוא באושכפי, ופירש הרי''ף דמעשה אומן הוא וקשר של אומן, פטור בדרבנן שהוא מעשה הדיוט אבל של קיימא, ומות בדבני מחוזא ע' ברי''ף מא ע''ב מדפיו, ובמאירי שם ד''ה ורצועות. והרא''ש תמה דלא מצינו חילוק זה במתני' כלל. ובאמת הרוקח (סי' עה) והסמ''ג (ל''ת סה) ועוד ראשונים נקטי בפירוש הסוגיא שהוא חילוק בדרגת הקיימא ולא חילוק בין מעשה אומן ללא מעשה אומן. וע' במרומי שדה שתלה המח' בעירובין קב גבי קושרין נימא במקדש.

ואמנם עלה בדעתי לתלות זאת במקור הילפותא מהמשכן האם מציידי חלזון או מאורגי יריעות, דמפשטא דבבלי משמע דיפינן מציידי חלזון שהיו מחברין יריעות אלו באלו, ולזה א''צ אומנות כ''כ וכל הציידין בקיאין בזה אולם באורגי יריעות בעינן אומנות טוב. ובירושלמי מבואר (פ''ז ה''ב נא ע''ב) דילפינן מאורגי יריעות. אולם בש''ס דילן היא סברת אביי, ורבא אזיל קמדחי לה תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר. ויעו' ברש''י וברע''ב ר''פ ואלו קשרים ועוד ראשונים דפירשו דילפינן מאורגי יריעות, ולא נדחה אביי אלא לגבי מתיר אבל לגבי קושר שפיר שמעינן מינה. ואם זה המקור שפיר י''ל דבעינן של אומן דווקא. והנה הרמב''ם כידוע דרכו להמשך אחר הירושלמי וכיון דהכי מסיק בירושלמי ואפשר להשוות ב' התלמודים הכריע הכי דבעינן ''אומן''. שוב הראוני ממש כעין זה בתוספות רעק''א על המשניות שכתב כן על הרע''ב, ע''ש. וע''ע במנח''י (ח''ז סי טו) ביאור נפלא בפלוגתת הבבלי והירושלמי בזה, ואכמ''ל.

זה לשון הבא''ח בספרו רב פעלים (ח"ב או"ח סימן מד) ודע, כי מקור דין זה באיסור ב' קשרים זע"ז אפילו בדבר שדרכו להתיר בו ביום, הוא בשלטי הגיבורים, שכתב כן, לדעת הרי"ף והרמב"ם, וגם מור"ם בש"ע בהגה"ה הסכים כן, וכן הוא דעת הגאון פרישה, גם הגאון ר"ז ז"ל בש"ע פסק כן לדינא, וכן הסכים הגאון שלחן עצי שיטים, והרב חסד לאלפים, וכן נראה מסתמות דברי שאר האחרונים ז"ל, וגדולה מזו מצינו להגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות דף נ"ג ע"ב, שהביא דין זה דשני קשרים לאסור, ופקפק על מה שהתיר מור"מ במקום צער, שדעתו לאסור גם במקום צער, והגאון מג"א ז"ל הביא דברי ס' הזכרונות הנז'. והשתא מאחר דהרי"ף והרמב"ם ס"ל במעשה אומן ואינו של קיימא פטור אבל אסור, ומרן ז"ל פסק כוותייהו, ומצינו שכל הפוסקים הנז' כתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז, על כן ודאי יש להורות באבנט שבמתניים, וחבל המכנסיים הנז' בשאלה, לאסור בזה ובכיוצא בזה שני קשרים זע"ז, ואינו מותר אלא בקשר ועניבה. והגם דהרא"ש והטור ס"ל קשר אומן אינו מעלה ומוריד, והעיקר תלוי בשל קיימא, ולדידהו כל שהוא עשוי להתיר בו ביום מותר אפילו קשר אומן מ"מ אנן לא ס"ל כוותייהו בזה, אלא קי"ל כהרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים הנז"ל ס"ל, שדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בשני קשרים זע"ז וכאמור, וכן ראיתי להרב פרי האדמה ז"ל ח"ד דף ג' ע"ג שכתב וז"ל, עיין בא"ח סי' שי"ז, ומתבאר דקשר הסודר אשר אנחנו עושין, אף על גב דעשוי להתיר בו ביום, כל שהם ב' קשרים זע"ז, לדעת רבינו (הרמב"ם) והרי"ף ז"ל אסור, אלא יעשה קשר ועניבה עליו, כיון דעשוי להתיר בו ביום שרי לכ"ע, או הכריכה וקשר אחד כ"ש דשרי, עכ"ל.

והנה ראיתי באחד מן האחרונים שעשה בעיקר דינו של השלטי הגבורים מחלוקת בין הרמ''א לשו''ע והוא ממש''כ מרן בסימן שיז "כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא" והנה ממש''כ דחבל בדלי חשיב מעשה הדיוט והלא חבל בדלי הוי קשר על קשר בסתמא, חזינן דקשר על קשר לא חשיב למעשה אומן.

ואני תמה דמקור האי דינא הוא מהרמב''ם עצמו ומקורו מהמשנה, וכיצד יעלה על הדעת דהשלטי הגבורים כותב דמשמע מלשון הרמב''ם היפך מדבריו המפורשים. ועוד יותר קשה וכי השלטי הגבורים טועה בדבר משנה בדוכתא, וזה תימה. וכבר כתב מהר''י קנפנטון רבו של מהר''י בירב בדרכי הגמרא שלו "בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים אחד השואל ואהד המשיב שהם בעלי שכל, ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועקש אטו בשפטני עסקינן? ולכן יש לך לעיין בכל הדברים ולראות אם הם דברים של טעם בריאים וחזקים או אם תפל מבלי מלח ודברים חלושים ואם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים, ויש לך לתקנם בענין שיהיו ניאותים ומתקבלים ושלא לשאת עליהם עון אשמה של סברא רעועה או חלושה כי כולם דברי אלקים חיים", ולהאשים אחד מן הראשונים בשכחת משנה מפורשת אשר היא לפניו במקום פירושו היא דבר תימה שאין כמותו, ובפרט הגאון בעל 'שלטי הגבורים' הנודע בשליטתו במכמני התורה שהוא בעל ה'עין משפט' כמוש''כ רבינו החיד''א (שם הגדולים חלק ספרים מערכת ש אות עו) "והרב יהושע בועז הוא החל להיות גבור חיל לזכות הרבים הור"ה גבר מראי מקום בהר"ם וסמ"ג וטור איה מקום כבוד דיני הש"ס וקראו עין משפט".

וגם מרן החזו''א תמה על דברי השלטה''ג מדין פותחת חלוקה של אשה שהוא בסתמא קשר על גבי קשר. ואולם נראה ברור דדעת השלטה''ג וכל הפוסקים דעמיה שמנה רבינו הבא''ח לאוקים הנך דיני בקושר קשר וע''ג עניבה ולא קשר ע''ג קשר, ולק''מ.
 
ג. האם מותר למיין משחקים ולהחזירם לארון.
לכאורה הדבר גדול וניכר בפני עצמו לא שייך בורר, ואם הם קטנים, ולא ניכרים הדבר אסור.
הנה רש”י (עד ע’’ב( כותב לגבי האי מאן דעביד חביתא חייב שמונה “טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים”, וכן לגבי העושה חלתא שהיא כוורת של קנים כתב רש’’י “זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע, אספם יחד הרי זה מעמר, בירר יפות הרי זה בורר", וכתב הט’’ז (סימן שיט ס"ק יב) על דברי התוס "דגרסי" היו לפניו שני מיני אוכלים”, “נראה לכאורה דרצונו לומר דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל, אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור ברירה, וכן משמע מכל הנזכר באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה, וע”כ לא נקט התנא סתם היו לפניו “ב' מינים” אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח”כ שם אמר רבא האי מאן דעביד חביתה חייב משום ז' חטאות, וחשיב רש”י בורר ביניהם דהיינו בורר הצרורות הגסות מתוכן כו'. וא”כ צ”ל הא דכתבו התו’ "מיני אוכלין" גרסי’ לרבותא דאפי’ באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת".

וצ’’ע לכאורה מה כוונתו שאפי' באוכל מתוך אוכל הנשאר חשיב פסולת, האם לא יכול בב' כלים אותו סברא ממש. ויש מקום לומר, דהנה התוס' כתבו דבונה שייך נמי התם משום שיש בנין וסתירה בכלים כשבונה אותם מתחילתן, ולפ’’ז כתב המהרש’’ל שצריך להוציא אחד מהאבות שכתב רש’’י ולהכניס אחר במקומו, וכתב בתוס' שיש להוציא בורר, ומרקד סגי, ע’’ש. ולפ’’ז אין ראיה שיש בורר אפי' שלא באוכלים לפי תוס'.

ובמשנה ברורה (סימן שיט ס’’ק ט’’ו) כתב: "כתבו האחרונים דה”ה בכל דבר כשהם שני מינים, כגון כלים ובגדים שייך ברירה וע”כ צריך לברור זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם ולא להיפוך, ואפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו ועי”ז מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים לא הוי בכלל בורר, וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר". ע’’כ. וכ’’כ בספר כה’’ח סופר שיט ס"ק כה) בשם אחרונים רבים שכן דעת שו’’ע הרב סעיף ח, ותוספת שבת וחיי אדם כלל טז.

והאור שמח (שם( כותב: "אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה רק בעץ ומתכות גם כן וכו', דמדברי התוספות נראה דדוקא באוכלים הוי בורר ולא כלים, והביא דברי רש”י, וממה שפלטה קולמוסו כלים, הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר וטעו בזה דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו”.

האור שמח א’’כ מערער על דברי האחרונים שכתבו שיש איסור גם בכלים ובגדים מהטעם שאינם בלולים ונכרים כאו’’א בפנ’’ע. וזו היא סברת הערוה’’ש הראשונה.

אמנם לפי האמור מ’’מ מדי ספק איסור תורה לא נפקא, דהא התרוה’’ד לא רצה להתיר בכה’’ג באיסור תורה בלא ראיה.

ולפי האמור נראה דגם האחרונים שאסרו לא אסרו בברירת בגדים וספרים שהם ניכרים בפני עצמן, ואין כל מניעה ליטול הספר שרוצה אפילו שלא לאלתר שהרי הוא ניכר מגבו ושמו עליו ואין בזה כל חשש.

הן אמת דלפימשנ''ת לעיל איכא למימר דכל האיסור הוא רק אם רוצה למיין את הספרים לפי מין שהש"ס יהיה בפני עצמו, והרמב"ם בפני עצמו, והרשב"א בפנ"ע, וכל כיו"ב יהיה הדבר אסור. או בכלים קטנים בלולים ומעורבים שאינם מבוררים ועומדים, וכמו"כ אם הספר לא מכורך, או שיש כמה ספרים דומים והוא צריך לחפש ולבדוק אם הוא שלו או אינו שלו אז אינו ניכר וחשיב תערובת, ואסור ליקח ללאחר זמן אלא לאלתר. וכנראה שהבא’’ח שכתב שצריך שיהיה לאלתר מיירי בכה"ג. וא"כ אין כאן תימה בדברי האחרונים.
בספר עץ החיים למהר''י חגיז מהגמ' (ה' ע''ב) הביא ראיה מדין אגוז הצף שאדם לוקח אותו מע''ג המים דחשיב שנטלו ממקום הנחתו או דילמא לא חשיב מונח. ולא דנו מצד בורר. וכמו''כ הביא ראיה מהירושלמי שאסר ליטול דג מהים משום קוצר ולא כתב משום בורר. וכן ברמב''ם דמשמע שהוא משום נטילת נשמה לא משמע דהיינו בורר. וכמוש''כ מהר''י חגיז "נראה שלא שייך ברירה אלא מה שצריך לפשפש ולברור, אבל דבר שצף למעלה כבר ברור ועומד הוא". ובספר שביתת שבת (עמ' ער) מביא ראיה מהגמ' במסכת שבת דף קכא ע''ב שהתיר רב אשי לאחוז עכבר שנמצא בתוך הבשמים בזנבו ולהשליכו לאשפה. ומוכח מכאן שכיון שהעכבר ניכר בעצמו לעין וא''צ פשפוש ומשמוש למצאו שרי.

ואולם הנה מצינו לכאורה כמה ראיות שיש איסור ברירה אפילו בדברים גדולים וניכרים, ואף שלא מיירי בב' מינים.
א) כתבו הרמב''ן והרשב''א (שבת קמב ע''ב) "מאן תנא דכל היכא דאיכא היתירא ואיסורא בהיתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן. פירוש לפי שכיון שהאבן מונחת ע"פ חבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן אלא דין הוא שתנטל האבן משם, היה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכלין שהוא עפרורית וטנופת ואף על פי כן ניטלין בפני עצמן, ה"נ תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנין לאכילה, דמאי שנא אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דניטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר דהא צריך למשקלה לחבית כדמפרש ואזיל". ולכאורה מצינו שהרמב''ן והרשב''א מדמין דין אבן שע''פ החבית לאוכל ופסולת שבאוכלין, והרי האבן ניכרת בפני עצמה. ואמנם המע' היטב בסוגיא יראה שאין זה הנדון שם אלא כוונת הדברים היא דכמו שביו''ט שרי להוציא הפסולת מתוך האוכל, ה''נ יהיה מותר להוציא את האבן מע'ג הפסולת, וכמו דהתם משום שהוצאת הפסולת מתקנת את האוכל לא חשיב למוקצה, דנחשב שפועל פעולה בדבר היתר ה''נ נחשב הדבר שפועל פעולה ביין שמתקנו לאכילה.

ב) כתב הרמב''ן (שבת קמג ע''ב) "הא דתניא נתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל. לא נתפרש לי מה טעם אלא שראיתי עניינה בתוספתא שהיא שנויה כך פירות שנתפזרו מלקט אחד אחד ואוכל נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן בורר ומשליך לפי בהמתו בררן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן או שליקט מתוכן עפר וצרורות ה"ז חייב, לפי זה נראה שבשנתפזרו במקום עפר וצרורות עסקינן ואסור ללקטן ולתתן בתוך הסל משום דמיחזי כבורר ואפי' בפירות גסין, ולהכי קתני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל לאכול מותר, והיינו דקתני בגמרא בחצירו ולא קתני בבית מפני שסתם חצר יש בו עפרוריות וצרורות ונמצא בורר משא"כ בבית שהוא עשוי להתכבד בכל יום". משמע להדיא שאסור לנקותן מהעפר.

וכמו כן, לכאורה ראיית הט''ז מקנים שלפי דברי רש''י חייב עליהם מדין "בורר", ולכאורה הקנים הם גדולים וניכרים זה מזה ואעפ''כ אסור, והאו''ש כתב שאפשר שהם "בלולים". ויעו' לעיל בסעיף ה' מש''כ שם מתרוה''ד. ודו''ק.
 
את האמת אפשר לומר בצורה ברורה ופשוטה.

מי שלא ת"ח אמיתי ולא למד הרבה ב"י עם נו"כ הוא לא יוכל לעבור את מבחן הרבנות. כי זה מבחן קשה מאד מאד ולא שטחי.

לא כל רב פוסק יודע ברגע נתון לרדת לשורשי הסוגיות כי הוא פוסק ולא רק מעיין ולא כולם הרב עובדיה שזוכרים את הכל.

הרב דוד יוסף לפי הבנתי התכוון להתוות דרך שצריך ללמוד בעיון, ועיון ההלכה הרבה יותר קשה מעיון הגמ' הפשוט מצד הכללים וההכרעה בין הפוסקים שהיא לא פשוטה בכלל. עיון הגמ' המון פעמים הוא לא אמיתי כמו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אלא יותר מומצא וסברתי.
 
את האמת אפשר לומר בצורה ברורה ופשוטה.

מי שלא ת"ח אמיתי ולא למד הרבה ב"י עם נו"כ הוא לא יוכל לעבור את מבחן הרבנות. כי זה מבחן קשה מאד מאד ולא שטחי.
אספר סיפור אישי הייתי תקופה קצרה של כחדש ימיים
באחת העיירות בצפון הארץ מסיבה מסויימת
למדתי באיזה מקום, לא כאברך מן המנין
אבל מקום תורה
וראש הכולל פנה אלי ואמר לי חיפשתי לך חברותא טוב...
יש לו כושר לרב עיר...
ישבנו למדנו ברכות
פרק ראשון
התוספות הראשון
ניסיתי ללמוד איתו, מה הקושיות של תוס' על רש''י
ולראות איזה קושיא מוכרחת ומה אפשר ליישב
ומה יסוד המחלוקת
הוא נעץ בי עיני עגל..
מה אתה רוצה?
הוא לא הבין בכלל מה אני מדבר איתו.
כלום!
ואז הוא סיפר לי שחזר בתשובה הלך לכולל
וכולם לא העריכו כ''כ
ופתאום הוא הצליח במחני הרבנות
כשכל בחורי הישיבה לשעבר
לא מגיעים לקרסוליו...
והוא במהירות הגיע ליורה יורה!
כמובן שדקלומים בלי הבנה
משחק זכרון
זה אסון.
כיום הוא פתח כולל בראשותו
הוא שם קופות צדקה אצל כל האנשים חילונים
ודתיים
וכבר יש לנו "מורינו" העם הארץ.
לא בא להכליל
יש ת''ח ששוים בפני עצמם.
אבל מבחני הרבנות כיום
עם כל הקיצורים
אינם קריטוריון
כלל
אלא אם יצא מגדר "בור"
שהוא ידיעת פסקי הלכות
מבלי השרשים
כמבואר ביעב''ץ בסידורו.

לא כל רב פוסק יודע ברגע נתון לרדת לשורשי הסוגיות כי הוא פוסק ולא רק מעיין ולא כולם הרב עובדיה שזוכרים את הכל.
בחומר לשמו נבחנת צריך לדעת. אם כי בודאי שעיקר המבחן צריך להיות בכושר הדימוי מילתא למילתא, ומן הסתם אדם שבא להבחן עבר על החומר, והספרים בזמן שנשאל יכול לפתוח, הענין הוא השמת דגש דווקא על דימוי מילתא למילתא וסברא. כושר ניתוח. זה עיקר המורה הוראה.
הרב דוד יוסף לפי הבנתי התכוון להתוות דרך שצריך ללמוד בעיון, ועיון ההלכה הרבה יותר קשה מעיון הגמ' הפשוט מצד הכללים וההכרעה בין הפוסקים שהיא לא פשוטה בכלל.
לאו דווקא כללים,
אלא חשבונות עמוקים
הגדרות
הצלבות בין סוגיות
ושו''ע שנראים סותרים
ועוד.
עיון הגמ' המון פעמים הוא לא אמיתי כמו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אלא יותר מומצא וסברתי.
במחכ''ת סברא היא אחד הכלים עמהם נגשים לבירור כל דבר, ולא נשתבחו הראשונים אלא בסברא ישרה!
 
ראשי תחתית