ענווה סותרת הכרת מעלות עצמית?

[ראש פינה]

יש להתבונן, איך הכרת האדם במעלות עצמו אינה סותרת את מידת הענווה?
מהי בכלל הגדרת המושג ענווה?

 

[משנה אחרונה]

אשר מבואר ממשה רבנו שהעידה עליו תורה והאיש משה עניו,
אף שדיבר עם השכינה פא"פ, וגם כתב את התורה ובודאי ידע שהוא יותר מכא"וא מישראל עד למאוד
ואפ"ה העידה תורה
ש"מ דלא תליא הא בהא, ואף אם יודע שהוא גדול הדור, מ"מ צריך להתנהג במידת ענוה,
ומרן החזו"א יוכיח שדיבר רבות בערך עצמו וכו', ואכמ"ל.

 

[משיב כהלכה]

איתא בגמ' סוטה (מ.) "אמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא" והקושי מבואר, דאם הוא חושב שהוא עניו גדול א"כ אינו עניו כלל כי מתגאה בענווה שלו.

כמו כן קשה בסוטה (מ"ט) לא תתני ענווה דאיכא אנא.

וידוע הסיפור על רב אחד ששמע על כומר שהוא עניו בתכלית הענווה, ונסע אליו ותהה על קנקנו וראה שהוא באמת עניו מופלג, ואז החליט לשאול אותו שאלה מכשילה - "כשאני רואה אותך קשה לי על מה שכתוב בתורה, והאיש משה עניו וכו', הרי אתה עברת אותו בהרבה במידת הענווה" וענה לו הכומר "גם לי זה קשה כבר זמן רב" וחשב הרב בלבו "אכן נודע הדבר" שכל התנהגותו אינה אלא תחפושת.

כמו כן ידוע הסיפור על הבחור שדחה את כל השידוכים בגלל מידת הגאווה שלו, ואמר לו רבו ללמוד ארחות צדיקים שער הענווה. לאחר שלמד חזר שוב לשמוע שידוכים ושוב דחה, שאל אותו רבו הכיצד? וענה לו "עד עכשיו הייתי רק חכם וגיבור ועשיר, עכשיו שאני גם עניו איך אתחתן עם העלובה הזאת..."

וחשבתי לבאר ע"פ מה שכתב רבי נחמן:

"וְעִקַּר מִדַּת הָעֲנָוָה כְּשֶׁיִּהְיֶה בְּמַדְרֵגָה שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב עַל עַצְמוֹ כְּמוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (בְּמִדְבַּר, י"ב, ג) "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד", זֶהוּ מַדְרֵגַת הָעֲנָוָה בְּתַכְלִית. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּאֲמוֹרָאִים שֶׁאָמַר רַב יוֹסֵף (סוֹטָה מ"ט) "לָא תִּתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא" (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא, קמ"ז).

דהיינו שאותה קושיה אפשר להקשות על משה רבינו, הרי בורא עולם מעיד עליו שהוא העניו הגדול בעולם, והוא עצמו כותב זאת בתורה, איך יכתוב כזה דבר ולא יתגאה?

והתשובה היא שאכן היה מודע לסגולותיו ומידותיו הנפלאות, ועם זאת לא התגאה בהן כהוא זה.

 

[צורבא]

אם האדם אינו מכיר במעלות עצמו,
הרי שהוא אינו מצפה מעצמו לדבר,
ואף משבח את עצמו על כל מעשה קטן שעושה,
ובזה גופא נופל בחטא הגאוה, ורעתו גדולה וישועתו רחוקה משום דס"ל דלעולם לא יפול בחטא זה שהרי הוא יודע בעצמו שאין בו מעלות..

דווקא המכיר בערך עצמו ובכוחות הקיימים בו,
לא יתגאה בהכרח מחמת כל פעולה שלו,
ביודעו ומכירו שה'פוטנציאל' שלו גדול בהרבה והוא מסוגל ליותר.

הגע בעצמך מי יתגאה יותר כשיצליח לפתור תרגיל כפל באלפים בלי מחשבון,
משה מהפלאפל או פרופ' לפיזיקה?

 

[איש מאסף]

בעבר ביררתי לעצמי את הנושא המרתק הזה, ואחר מחשבה ועיון - כך עלה בידי:

ענווה - אין הכוונה חשיבה שאני קטן.
גאווה - אין הכוונה חשיבה שאני גדול.
והחלק של הכרת המעלות העצמית - אינו קשור כלל לנושא הענווה או הגאווה, אלא להכרת המציאות.

מהי ענווה?
הכרת העובדה שמעלותיי אינן מעשי ידיי, אלא מתנת שמיים.
לכן היא אינה סותרת כלל את ההכרה במעלות העצמיות, אשר היא כדברי הגרי"ס תחילת תיקון הנפש והמידות.
לכן יכול היה רבי יוסף לומר 'והא איכא אנא', לפי שהכיר בעצמו שחרף מעלותיו הרבות - הכל לא פרי ידיו, אלא מתנת שמיים מוחלטת.

מהי גאווה?
המחשבה שמעלותיי הן מעשי ידיי, ולא מתנת שמיים.
ואם אכן מעלותיי היו מעשי ידיי - לא היה פסול בגאווה! הגאווה לכשעצמה אינה פסולה!
כפי שמוצאים אנו כי "הגאווה והגדולה לחי עולמים".

ומשפטי הראשון בתגובה זו מלמד כמה גאווה סרוחה יש בי.
ובאתי למחוק אותה בשל כך, והבנתי שאני עושה זאת כי אני חושב שזה יפגע בי כגאוותן.
(ואת האחרונה כתבתי ג"כ מגאווה, ולא מחקתי מאותה סיבה וחוזר חלילה...)
יסייענו הקב"ה לתקן המידות השבורות.

 

[בן מנוח]

הכרה 'עצמית' היא חובה, לידע מעלותיו ויכולותיו ולהוציא כישוריו מהכח אל הפועל, וזה ראשית העבודה דאם לא יכיר עצמו מה יעוררו לכנוס אל עבודת האל יתברך ויתעלה.
אך את 'עצמו', מקיים ומהווה ומחייה האל יתברך בכל עת ורגע והוא חננו בכל אשר לו במעלותיו וכשרונתיו ומאפשר לו יכולת פעולה, כי רגע באפו חיים ברצונו, וכשיעמיק האדם מחשבתו בזה שקוב"ה מקיימו בכל עת ורגע לא יסתור לו את ענין הענוה ולא יציג את מעלותיו לשוא ולא יתגאה באשר נתן לו השי"ת.

 

[מים מתוקים]

הפוך לגמרי מי שמכיר את מעלת עצמו הרי הוא לא לוקה בגאווה!!!
עכשיו שלהי היארצייט של מרן הגראי"ל שטיינמן זי"ע והוא אמר ש"הנחיתים הם בעלי הגאווה הכי גדולים" ומה הסיבה לכך פשוט מאוד מיהו הנחיתי?! מי שחושב לעצמו שבכל דבר הוא אמור להיות הכי מוצלח והוא לא מצליח כי אין אף אחד שיש לו את כל הכישורים ומי שמכיר את מעלת עצמו יודע את התחומים שהוא טוב בהם ומצד שני יודע שיש דברים שבהם הוא מוגבל.

דרך אגב אחד מגדולי הדור שהם סמל הענווה ביותר זהו "החפץ חיים" והוא בהקדמה לספריו מפרגן על ספק "פירוש המספיק" "והוא דבר יפה וברור" וכדו' ומסביר כמה הוא היה נצרך לתקן ולחבר את מה שהוא חיבר...

 

[חיים]

הערכה עצמית וידיעת המעלות היא דבר טוב
להרגיש טוב יותר ממישהו אחר כי.... זו גאווה

 

[חכם בן שושן]

הכרה עצמית היא ביחס לעצמך. הכרה שיש בך דבר טוב, דבר יקר, בלי קשר או התעסקות באחר ובשונה, בין אם הוא נמוך בין אם גבוה.
גאווה היא ביחס לאחר, אני יותר ממנו, אני נעלה עליו, אני מרומם מאדם פלוני. לעולם לא הכרעה עצמית אישית ופשוטה.
וכמו שכתב הרמב"ן "כל אדם יהיה גדול ממך בעיניך" - לא "היה קטן בעיני עצמך פחות מכל אדם" ביחס לאדם אחר חשוב שאתה קטן ממנו.

ויש בזה אריכות גדולה בחילוק בין הערכה פנימית להערכה חיצונית, ופנימיות וחיצוניות בכלל, אבל יעמוד הקולמוס כאן.