קטניות למרוקאים-תוקפו של מנהג

[משיב כהלכה]

כנראה בתקופה שכבר היה ניתן להשיג בהכשר טוב.

 

[משיב כהלכה]

אתה לא עונה על מה ששאלתי בצורה הגיונית. לגבי הנגיעה.

אני עונה לך יותר מזה, שלפי שאלתך הרמב"ם היה "נגוע" בעצמו בכך..

אלא ודאי שזה מופרך לגמרי, לומר שהמיקל רוצה למצוא חן בעיני העם. ומגמתו צריכה להיות להקל בכל מקרה, כדי לא להטריח.

 

[משיב כהלכה]

ומכל מקום לא ידוע כלל שהרמב''ם הוא המיקל שבין הראשונים והפוסקים.

כי היקל עד היכן שידו מגעת.

מה רצית, שיקל גם במקום שהוא אינו רואה מקום להקל?

 

[כהנא דמסייע]

אני עונה לך יותר מזה, שלפי שאלתך הרמב"ם היה "נגוע" בעצמו בכך..

אלא ודאי שזה מופרך לגמרי, לומר שהמיקל רוצה למצוא חן בעיני העם. ומגמתו צריכה להיות להקל בכל מקרה, כדי לא להטריח.

הראיתיך כוונת הרמב''ם שהענין הוא השואת איסור והיתר

ולא כמו שכבודו מכניס כאן תמיד תחת הכותר 'לחפש בדברי המיקלים', 'להקל'.

זה לא הענין

הענין הוא אמת, ואם מותר ואפשר להקל, אין צורך להחמיר בלא טעם, וגם אם כמו במקרה התשובה שם שהעם נהגו להחמיר מפאת חוסר ידיעה. וזה שלא כדעת גאון בבל שעליו חלק שם הרמב''ם וסובר שבכהאי גוונא יש להחמיר.

 

[רק תורה]

ביביע אומר כתב חריף נגדו

ואם זה בעניני הלכה ודינא דגמ'

על אחת כמה וכמה במנהגים

ומאידך הוא כותב משהו שנשמע מסברא

אבל בזה אינני יודע כמה הוא בר סמכא או שכתב שכך נראה לו

גברא אגברא קרמית?

ביביע אומר כינה את הרב משאש "מהר"י משאש" והרבה מתשובותיו העוסקות באקטואליה ובראיות מן הפסוקים שואבות ומתבססות על תורתו...

זה בכרכים הראשונים, אבל בשלב מסוים התהפך עליו וכתב ש"אע"פ שאין לסמוך על פסקיו כשר לעדות היה"...

ביביע אומר בכרכים האחרונים ישנה תשובה שכולה הערות על מים חיים משאש, ורוב ככל ההערות ניתנות ליישוב בקלי קלות, כמו למשל מה שמהר"י מחמיר בפס"ר דלא ניחא בדרבנן דלא כמו שכתב בספר יביע אומר להקל בזה לכתחילה...

 

[יעקבי]

אע"פ שאין לסמוך על פסקיו

גם על האור לציון כתב ביבי"א שאין לסמוך על פסקיו.
וגם על עוד אחרים.

 

[רק תורה]

ומצד שני כתב בספרו להסביר את המנהג של דלי העם לזרוק מים בשבועות.

גם רבי משה בן מימון אלבאז (מגדולי המקובלים במרוקו בזמן מרן הש"ע) כתב להסביר את המנהג, וזה מנהג וותיקין...

 

[רק תורה]

א"א להביא הוכחות לדינים בכלל
וכאלה דברים בפרט מרב יוסף משאש
אם כי סברתו נשמעת

מה הסגנון הזה, להדיר את הר"י משאש מדיונים הלכתיים רק בגלל שאתה גזען...
אדרבה, אם כבר להדיר היה צריך להדיר את הרבנים בעלי שלל המידות הרעות, השטחיות ובעלי ההעתק הדבק מכל דיון הלכתי...

 

[אביעד]

בקשר לנידון האשכול גם הרב אברהם עמאר זצ''ל בהגהותיו לספר מגן אבות כתב בפשיטות שוודאי שכל העניין של הקטניות במרוקו היה רק מפני החשש וכהיום שאין חשש אין שום איסור
[אמנם ביררתי אצל בני משפחתו ולא היה אוכל קטניות יבשות, אבל למעשה כך פסק]

בנוגע להרב יוסף משאש מי שיראה את ההתכתבות שלו עם רבי ברוך טולידאנו בספר שו''ת רבי ברוך יזדעזע מהדימוי מילתא למילתא הנוראי שלו
וגם בנוגע ליראת שמים שלו יש עמדי כמה מעשים שקבלתי מזקני,

[ולא נדבר על הסברות המשונות שלו בעניין הדלקת המנורה בבית המקדש שתצלנה כל אוזניים משמוע]

 

[כהנא דמסייע]

בקשר לנידון האשכול גם הרב אברהם עמאר זצ''ל בהגהותיו לספר מגן אבות כתב בפשיטות שוודאי שכל העניין של הקטניות במרוקו היה רק מפני החשש וכהיום שאין חשש אין שום איסור
[אמנם ביררתי אצל בני משפחתו ולא היה אוכל קטניות יבשות, אבל למעשה כך פסק]

בנוגע להרב יוסף משאש מי שיראה את ההתכתבות שלו עם רבי ברוך טולידאנו בספר שו''ת רבי ברוך יזדעזע מהדימוי מילתא למילתא הנוראי שלו
וגם בנוגע ליראת שמים שלו יש עמדי כמה מעשים שקבלתי מזקני,

[ולא נדבר על הסברות המשונות שלו בעניין הדלקת המנורה בבית המקדש שתצלנה כל אוזניים משמוע]

סבתי כשהיו מזכירים את הר''י משאש [שבירך את כל הברכות בחופה שלהם] הייתה אומרת שהוא רפורמי
זה היה היחס אליו בין החכמים

דברים חריפים. היה מוטב שתביא את המקור משו''ת רבי ברוך שאיננו נמצא ביד כל אדם, למען יהיה אפשר לאדם לשקול הדברים בעין הדעת.

 

[אביעד]

דברים חריפים. היה מוטב שתביא את המקור משו''ת רבי ברוך שאיננו נמצא ביד כל אדם, למען יהיה אפשר לאדם לשקול הדברים בעין הדעת.

אינו תחת ידי
נמצא באוצר החכמה בחבילת אהבת שלום

בעניין המנורה התעקש מאוד שבבית המקדש השלישי ידליקו המנורה בחשמל ולא בשמן, מכייון שהחשמל אורו זך ומצוין

 

[כהנא דמסייע]

אינו תחת ידי
נמצא באוצר החכמה בחבילת אהבת שלום

שאלו לברוך?

איזה סימן ואיזה ענין

בעניין המנורה התעקש מאוד שבבית המקדש השלישי ידליקו המנורה בחשמל ולא בשמן, מכייון שהחשמל אורו זך ומצוין

 

[אביעד]

שאלו לברוך?

איזה סימן ואיזה ענין

לא
ספר שנקרא שו''ת רבי ברוך

בעניין המנורה זה נמצא בספרי האגרות שלו, התכתבות עם רבי יצחק סבאג שהזדעזע מהדברים, והוא עונה לו שם בלעג

 

[משיב כהלכה]

בנוגע להרב יוסף משאש מי שיראה את ההתכתבות שלו עם רבי ברוך טולידאנו בספר שו''ת רבי ברוך יזדעזע מהדימוי מילתא למילתא הנוראי שלו
וגם בנוגע ליראת שמים שלו יש עמדי כמה מעשים שקבלתי מזקני,

בכל מקום שפתחתי בספריו נתקלתי בסברא ישרה ועמוקה, וכיוון בדרך כלל לאמת.

ויש להזדעזע מזקניך ומסיפורי המעשיות שלהם, ויש לבדוק את מידת יראת השמים שלהם.

אני שמעתי מאדם שהיה עד ראיה לביקור של הגר"י משאש באילת, שהיה צריך לטוס בחזרה לביתו בחיפה והתעכב כי בירך ברכת המזון במתינות ובדקדוק כאדם שיש לו את כל הזמן שבעולם, והזהירו אותו שבוודאות הוא יפספס את הטיסה ולא התייחס אליהם, ולבסוף המטוס התעכב וממש חיכה לו עד שהגיע לשדה תעופה, רצון יראיו יעשה.

וכאן המקום לצטט את הסכמת מרן שר התורה הגר"ש משאש לספר אוצר המכתבים חלק א:

"עצור במילין לא אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה. מזה בן מזה. פאר משפחתנו. יוסף עינינו. המפורסם בכל תפוצות ישראל... בסילוקו נכבה אור גדול. אחד מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנסת הגדולה. כמלאך האלהים זיו פניו ותארו... הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן ומסודר בכל ענייניו, גשמיים ורוחניים. חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל. בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכל מקום ומשיב על כל קוץ תילי תילים. בתנ"ך בבבלי בירושלמי. בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים. ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר, לא ביטל אך רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סוד שאינו מאבד טיפה. כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו. מידי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראותו. ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב" (ועוד ועוד ע"ש).

על אדם כזה פערו זקניך את פיהם וסיפרו לשון הרע.

 

[אביעד]

בכל מקום שפתחתי בספריו נתקלתי בסברא ישרה ועמוקה, וכיוון בדרך כלל לאמת.

ויש להזדעזע מזקניך ומסיפורי המעשיות שלהם, ויש לבדוק את מידת יראת השמים שלהם.

אני שמעתי מאדם שהיה עד ראיה לביקור של הגר"י משאש באילת, שהיה צריך לטוס בחזרה לביתו בחיפה והתעכב כי בירך ברכת המזון במתינות ובדקדוק כאדם שיש לו את כל הזמן שבעולם, והזהירו אותו שבוודאות הוא יפספס את הטיסה ולא התייחס אליהם, ולבסוף המטוס התעכב וממש חיכה לו עד שהגיע לשדה תעופה, רצון יראיו יעשה.

וכאן המקום לצטט את הסכמת מרן שר התורה הגר"ש משאש לספר אוצר המכתבים חלק א:

"עצור במילין לא אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה. מזה בן מזה. פאר משפחתנו. יוסף עינינו. המפורסם בכל תפוצות ישראל... בסילוקו נכבה אור גדול. אחד מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנסת הגדולה. כמלאך האלהים זיו פניו ותארו... הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן ומסודר בכל ענייניו, גשמיים ורוחניים. חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל. בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכל מקום ומשיב על כל קוץ תילי תילים. בתנ"ך בבבלי בירושלמי. בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים. ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר, לא ביטל אך רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סוד שאינו מאבד טיפה. כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו. מידי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראותו. ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב" (ועוד ועוד ע"ש).

על אדם כזה פערו זקניך את פיהם וסיפרו לשון הרע.

זקני היה ת''ח לא פחות ממנו
והיה איש ישר כפי שעשאו אלקים
לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו
ואפילו הכי סיפר כמה מעשים שראו עיניו

כבודו מוזמן להציץ בשות רבי ברוך, בתשובה על מכירת חמץ

 

[משיב כהלכה]

דברים חריפים. היה מוטב שתביא את המקור משו''ת רבי ברוך שאיננו נמצא ביד כל אדם, למען יהיה אפשר לאדם לשקול הדברים בעין הדעת.

יש הרבה ויכוחים בין הפוסקים, שאפשר למצוא בהם חוסר הבנה, עיקום הפשט, לעג של אחד למשנהו, ועל זה הדרך. זו לא דוגמא לשום דבר (ואני נזכר כעת בהרבה דוגמאות שלא כאן המקום לפרטן).

יש לפעמים מקרים נדירים שבהם אחד מגדולי הפוסקים יצא על אחר ושלל את אישיותו, כגון שכתב עליו שהוא בעל גאווה, וזה ענין אחר (מסתמא יש כאן כאלה שיודעים על מה אני מדבר).

 

[רק תורה]

זקני היה ת''ח לא פחות ממנו

אתה צריך לציין מי הוא כדי שיהיה מאן דאמר.
רבי יוסף היה בקיא עצום בחדרי ש"ס ופוסקים, תנ"ך ומדרשים.
סיפר לי אחד מתלמידי הגר"מ מאזוז זצ"ל שפעם רבו כיוון להברקה של רבי יוסף משאש, והרב מאזוז מאוד נהנה שיש גאון שמשדר איתו על אותו גל, ואותו תלמיד הביא לרבו את אוצר המכתבים ומאז לא הרפה מהשתעשעות בדבריו.

 

[משיב כהלכה]

זקני היה ת''ח לא פחות ממנו

היה אב"ד? רב עיר? משהו? חיבר ספרים?

אולי לזיכוי הרבים ראה לספר עליו לשון הרע כדי שלא ישמעו לפסקיו?

 

[אביעד]

היה אב"ד? רב עיר? משהו? חיבר ספרים?

אולי לזיכוי הרבים ראה לספר עליו לשון הרע כדי שלא ישמעו לפסקיו?

לא טרח לספר זאת לאף אחד חוץ מלמשפחתו

כמובן בגלל שרבי יוסף משאש לא היה משמעותי לאף אחד מבני התורה
חוץ מבדור האחרון שעלה קרנו בידי כל מיני מרשיעי ברית כחכם שהבין את צורך הדור והתקופה

 

[משיב כהלכה]

כבודו כותב שטויות והבלים, במרוקו הלכו אחריו גם בני התורה, ומינוהו כאב"ד, והריצו אליו שאלות.

רק בסוף ימיו עלה לארץ וכיהן כרבה של חיפה.

 

[אביעד]

כבודו כותב שטויות והבלים, במרוקו הלכו אחריו גם בני התורה, ומינוהו כאב"ד, והריצו אליו שאלות.

רק בסוף ימיו עלה לארץ וכיהן כרבה של חיפה.

מי זה בני התורה דמרוקו?
בתקופה הזאת לא היה הרבה שומרי שבת במקנס המצב היה בכי רע
אני יודע זאת מתשובתו של ר''י משאש בשות שם שמנה שלושים טעמים להקל בטלטול ללא עירוב במקנס מכיוון שגזירת כרמלית לא שייכת היום כי אין בעולם עיר של שישים ריבוא

 

[משיב כהלכה]

כל הנדון שם הוא במקרה שברור שהדבר מותר, ונהגו העם בטעות לאיסור, ואין לזה מקום, ושם הגאון רצה להחמיר ע''פ ירושלמי, והרמב''ם כתב שאין הבדל בין לאסור המותר, לבין להתיר האסור, וצריך להודיע האמת. וזה הכוונה מה שאפשר.
אך הצורה שאתה מציג את הדברים כאילו צריך להיות איזה מגמה להקל בדרכו של פוסק היא דבר לא נכון.
ולענ''ד ברור שגישה שכזו באה ממקום של רצון למצוא חן בעיני ההמון, מה שהרמב''ם בא לשלול.

הראיתיך כוונת הרמב''ם שהענין הוא השואת איסור והיתר
ולא כמו שכבודו מכניס כאן תמיד תחת הכותר 'לחפש בדברי המיקלים', 'להקל'.
זה לא הענין
הענין הוא אמת, ואם מותר ואפשר להקל, אין צורך להחמיר בלא טעם, וגם אם כמו במקרה התשובה שם שהעם נהגו להחמיר מפאת חוסר ידיעה. וזה שלא כדעת גאון בבל שעליו חלק שם הרמב''ם וסובר שבכהאי גוונא יש להחמיר.

לא גמרתי לענות על דבריך הנ"ל.

ראשית, ברור ופשוט שאין כוונת הרמב"ם דוקא לענין הספציפי שהזכיר בדבריו מקודם לכן, שנהגו העם בטעות לאיסור, אלא כתוב כאן כלל יסודי, באופן כללי לכל ענייני ההלכה, והוא - מהראוי להתיר כל מה שאפשר להתיר, ולא להטריח.

הנגיעה האישית שהמצאת, למצוא חן בעיני העם, היא מגוחכת מאוד, כי כפי שכתבתי, המון העם יכולים ללכת אחריו בדיעבד כשיפקע שמו ברבים (כמו שקרה עם הגר"ע יוסף), אבל בדרך לשם הוא יתקל בהרבה בריונים שיוציאו עליו שם רע שהוא מיקל בכל דבר, וימציאו עליו סיפורי מעשיות בשם זקנם, וכו' וכו'.

 

[כהנא דמסייע]

לא גמרתי לענות על דבריך הנ"ל.

ראשית, ברור ופשוט שאין כוונת הרמב"ם דוקא לענין הספציפי שהזכיר בדבריו מקודם לכן, שנהגו העם בטעות לאיסור, אלא כתוב כאן כלל יסודי, באופן כללי לכל ענייני ההלכה, והוא - מהראוי להתיר כל מה שאפשר להתיר, ולא להטריח.

אתה מעקם את הרמב''ם ומוציאו מהקשרו. וכתב שורה לפני 'השוית'. אתה תופס משפט מוציא מהקשרו ועושה ממנו כלל.

ומכיון שהדברים נוגעים לגופי תורה
מחובתי לומר את דעתי שאתה טועה ומטעה בהוראה בהקשר לזה.
מעתה כ''א אמר את שלו, ואני מבחינתי סיימתי את הדיון לגבי הדבר הבסיסי ביותר בהוראה שהיא אובייקטיביות ולא נטייה לשום צד, א להתיר ולא לאסור.
ולדעתי מי שמחפש להקל יותר מלהחמיר, או גם להיפך. אין להתחשב בדעתו בשום דבר מדברי תורה. כי אין זה תורת השם, אלא תורת לבו ורצונותיו, ומוצא סימוכין לזה.

הנגיעה האישית שהמצאת, למצוא חן בעיני העם, היא מגוחכת מאוד, כי כפי שכתבתי, המון העם יכולים ללכת אחריו בדיעבד כשיפקע שמו ברבים (כמו שקרה עם הגר"ע יוסף), אבל בדרך לשם הוא יתקל בהרבה בריונים שיוציאו עליו שם רע שהוא מיקל בכל דבר, וימציאו עליו סיפורי מעשיות בשם זקנם, וכו' וכו'.

הנגיעה האישית הזו נכתבה בדבריך. לעיל. ופשוט.

 

[משיב כהלכה]

הנגיעה האישית הזו נכתבה בדבריך. לעיל. ופשוט.\

אתה מכניס מילים בפי. כתבתי שהמון העם אוהבים את הפוסקים המקילים, לא כתבתי שיש נגיעה אישית למיקל "שיאהבו אותו". זו בדיחה.

 

[משיב כהלכה]

אתה מעקם את הרמב''ם ומוציאו מהקשרו. וכתב שורה לפני 'השוית'. אתה תופס משפט מוציא מהקשרו ועושה ממנו כלל.
ומכיון שהדברים נוגעים לגופי תורה
מחובתי לומר את דעתי שאתה טועה ומטעה בהוראה בהקשר לזה.

אתה יכול להדגיש את כל הטקסט ולכתוב באותיות קידוש לבנה, זה לא מה שיועיל לך לעקם את הפשט הפשוט בדברי הרמב"ם, שכתב כלל יסודי בהוראה ולא בהתייחסות לענין ספציפי.

 

[משיב כהלכה]

מעתה כ''א אמר את שלו, ואני מבחינתי סיימתי את הדיון לגבי הדבר הבסיסי ביותר בהוראה שהיא אובייקטיביות ולא נטייה לשום צד, א להתיר ולא לאסור.
ולדעתי מי שמחפש להקל יותר מלהחמיר, או גם להיפך. אין להתחשב בדעתו בשום דבר מדברי תורה. כי אין זה תורת השם, אלא תורת לבו ורצונותיו, ומוצא סימוכין לזה.

פשוט שהפוסק אסור לו לנטות ימין ושמאל, ממה שהסיק להלכה, ולא לסלף את האמת ח"ו. אבל מגמתו צריכה להיות לחפש להקל, ויגעת ומצאת תאמין.

 

[משיב כהלכה]

ומכיון שהדברים נוגעים לגופי תורה

מדבריך נשמע כאילו הרמב"ם הוא דעת יחיד, ומשנפתח לך פתח לעקם את דבריו, נתלית בזה בכל כוחך. אבל למעשה רבים טובים כתבו כמותו, כל אחד בסגנונו (ולשיטתך כולם לא אובייקטיביים בהלכה, ואין להתחשב בדעתם... כל השומע ישחק).

הנה בספר "ליקוטי מוהר"ן" (תניינא סי' מ"ד) כתב וזה לשונו, "אלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג'), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נ"ד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פ"ה), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושים". וכן כתב בספר שיחות הר"ן וזה לשונו שם, "רבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר... והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות". עכ"ל.

וכן בספר חיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל.

וכן כתב רבי שמואל די אוזידא (מתלמידי האר"י) בספרו מדרש שמואל על אבות (פרק א' משנה י') על מאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות דף ח') וזה לשונו: "ויש מי שפירש שמדבר בענין איסור והיתר, שאם יש שני בני אדם שבכל דבר שיש בו קצת ספק, האחד אוסרו עליו מספק שלא יחטא, והשני הוא מפולפל ומתוך פלפולו אפי' דבר שבתחילת העיון יראה שהוא אסור, מתיר אותו, שמא תאמר יותר מעלה יש לאותו שלא רצה לעיין ולבקש היתר מן המעיין שיתיר אותו מתוך פלפולו, על כן אמר גדול הנהנה מיגיעו ועיונו ומתיר אותו, יותר מאותו הירא שמים שאוסר אותו על הספק, והביאו ראיה לזה: "איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו", כלומר דבר שיראה לאנשים שהוא דבר איסור וטריפה ומתיר אותו לעצמו מתוך חידודו זהו ת"ח".

וכעין זה כתב מהרש"א (חולין דף מ"ד): "יגיע כפיך כי תאכל וגו' יש לו מעלה יתירה, דהיינו שמייגע עצמו וכפיו למצוא היתר לספקו עד שאוכלה, הנה זה שזוכה ב' עולמות, דכתיב ביה אשריך בעוה"ז שהרי אוכלה, וטוב לעוה"ב שהתייגע נפשו בתורה".

וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סי' של"א ס"ק כ'), וזה לשונו: "הרוצה להחמיר בתוך ביתו, הנה מה טוב. אך לאיש אשר אלה לו, יותר טוב אם ישים אל לבו לדקדק בדברים חמורים מאלה, שהם עיקרי הדת ושרשן, ועונשם של מדות. ולכל הדברות אין להורות ברבים להחמיר בדבר שפשט המנהג להקל, ופסקו כן החכמים בתשובותיהם. ובמקום שבעלי 'תשובה' עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים להחמיר לרבים".

וכן כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב' סי' קמ"ו): "במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים, בפתאום עשיתם חטאים... אם אינו ישר בעיניך, פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך איסור כולל, לאסור על אחרים איסר. וכשם שאסור להתיר את האיסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האיסור, מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה... מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו, ריב לא ידע יחקרהו. ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה, כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארצות".

וכן כתב הגר"מ שטרן, מגדולי הפוסקים בארה"ב, בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קכג): "בשאלות איסור והיתר דרכי לחפש להקל ברשות התורה, וכבר צעק היעב"ץ (חלק ב' סימן קמ"ו ד"ה וכי מה) והוכיח באותות ובמופתים דרבותינו מעולם היו חוזרים על כל אופני צדדי הקולות מנעו עצמם מלהכביד משא החומרות על הציבור עיין שם. וע' בירושלמי (תרומות סופ"ה וחגיגה סופ"א) דאמרו התם "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", וראה בירושלמי (ע"ז ספ"ב) אמר לו לא ביש לי שאמרת על מותר אסור, אלא סופך לומר על אסור מותר. ופסק הש"ך (יו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגת איסור והיתר אות ט') שכשם שאסור להתיר האיסור, אסור לאסור את המותר, ואפילו של גוי עיין שם... וראה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קפ"א) דמי שמיקל "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם למקום הוא ועושה תשובה והשם מוחל לו, אבל המחמיר "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם לחבירו הוא וחייב לרצות את חבירו עיין שם, והמחמיר במזיד שוטה הוא ועובר על לא תעמוד על דם רעך. כדברי התשובה מאהבה הביא בברכת אהרן ברכות אות רל"ג בשם הישועות יעקב ג"כ.

ואדונינו מלך משיח היה משתבח (ברכות דף ד') שידיו מלכלוכים מדה שפיר ושליה "לטהר" אשה לבעלה ולא "לטמאה". ובברכות (דף כ"ח) על הא דתנו רבנן בכניסתו מהו אומר וכו' ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, הוסיפו הרי"ף והרא"ש "ולא על מותר אסור" ולא על אסור מותר. וראה בשל"ה הק' (מס' שבועות בד"ה תכלית הלימוד) דהמחמיר משום חסרון ידיעה הוא חסיד שוטה... ועוד הלא כבר אמרו חז"ל (שבת דף קמ"ה) אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא "אסורה" לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו. הרי דגם לאסור אין לאסור אם איננו ברור לך הדבר לאיסור כאחותך, להחמיר אתה יכול להחמיר לעצמך כמה שאתה רוצה אבל לאסור לאחרים רק דבר ברור כאחותך תאסור. וכ"כ קמוח"ז מרן הח"ס זכי"ע (בחאו"ח סוף סי' קפ"א) וז"ל: מ"מ להורות לאחרים לאסור להו ולבטל נמי ממ"ע של אתרוג במידי דלא ברירא לן לא נראה לי, דאם אין "האיסור" ברור כאחותו שהיא אסורה לא נאמרה, עכ"ל. הרי כדברינו. וזה לא כמו ששמעתי משמיה דשבשן אחד שאמר דפירוש דברי הגמ' שרק אם אין ברור לך הדבר "להתיר" כאחותך לאיסור לא תאמרהו, וזה שיבוש, אלא גם לאיסור לא תאמרהו, ואם ספק לך תחמיר על עצמך אבל אל תאמר איסור בדבר. ועיין בספרי באר משה ח"ב סי' ע' אות ו'. וגם לאחרים בתורת חומרא תחמיר ולא בתורת איסור". עכ"ל.

וכן הרב מבריסק שידוע כמחמיר גדול, ראה מש"כ עליו בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (ח"ב עמ' צ"ו) בענין החומרות בהלכה, וזה לשונו: "מרן הגרי"ז זצ"ל לא היה מקפיד בחג הסוכות, לשתות תה רק בסוכה... ובעיני ראיתי פעמים שהיו מכינים למרן הגרי"ז תה, והיו מניחים את הכוס בחדר, והיה שותה ללא חשש... ופעם אחת שאלו אדם אחד על כך... ענה לו מרן הגרי"ז: "אנו לא מהמחמירים" (כי הרמב"ם כתב "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים הרי זה משובח"). ועוד שם (ח"א עמ' ל"א): "סיפר לי [הגרי"ז] באותה הזדמנות, כי פעם קרא האבא מרן הגר"ח זצ"ל להדיין דבריסק הגאון רבי שמחה זליג זצ"ל, וביקש ממנו כי תמיד כאשר יפסוק, לא יפסוק עם חומרות, אלא רק ע"פ ההלכה, כי האבא לא אהב חומרות".

ובספר "מפיהם של רבותינו" (עמ' ר"ד) כתב מפי הגאון רבי ראובן פיינשטיין, על אביו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל: "אבא לא אהב חומרות. בעל אגרות משה נודע בכח הפסיקה שהיה חוצב את ההר. כאשר מאן דהו טען שהוא מיקל בפסקיו, התבטא: מה פירוש מיקל? למדתי את הסוגיא לעמקה וכך העליתי הלכה למעשה, האם אעשה שקר בנפשי ואפסוק לחומרא כאשר ההלכה היא לקולא? הרי במקרה זה אהיה נחשב כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה!"

ובספר "בשבילי ראדין" (עמ' 163) מובא: "החפץ חיים גילה יחס מיוחד לחברי ולומדי הכולל קדשים, ידע את גדלותם ואת שקידתם העצומה בתורה... גם נהג למסור להם שיחות מיוחדות... היה מרבה לדבר בפני האברכים כי לכשיצאו לרבנות, כל שאלה שתבוא לפניהם יעמלו למצוא לה את צד ההיתר, וכך היה החפץ חיים אומר: "אם הרב טועה בדבר הלכה ומכשיר את הטריפה, הרי זו עבירה חמורה ומאוד צריך להיזהר מזה, אך עוד יותר צריך להיזהר בזהירות יתירה שלא להטריף את הכשרות, שזוהי עבירה שבין אדם לחבירו שאפי' יום הכיפורים לא מכפר עליה".

ובספר "קדושה ומלכות" (עמ' ע"ט) סיפר שבא לדבר עם הגרש"ז אויערבאך בענין רבנותו בקיבוץ חפץ חיים, ואמר לו הגרש"ז: "לציבור תפסוק רק כפי הדין, בלי חומרות. אם תרצה להחמיר לעצמך, או שיהיו שם כמה בעלי בתים שרוצים להחמיר, שיערב להם. אבל לציבור - רק לפי הדין".

ובספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד) כתב: "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להחמיר לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".

ועוד שם (עמ' 45): "מעשה באדם ששאל את החזון איש זצ"ל אם להחמיר כדברי הזוהר הקדוש באיזה ענין, והורהו שלא יחמיר בו. כי המחפשים חומרות עלולים להקל בדברים אחרים שהם עיקר הדין" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכן בספר "מעונות אריות" (עמ' 506) הביא את עדותו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשם החזון איש: "שמעתי מפיו שדקדק בלשון הוידוי של רבי ניסים גאון הנאמר בערב ר"ח בתפילת יום כיפור קטן, "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי". ותמה רבינו החזו"א, שהלא להתיר את האיסור חמור יותר מלאסור את המותר, ולמה פתח תחילה ב'את אשר התרת אסרתי'?

וביאר שפעמים רבות השורש של מי שמתיר איסורים הוא במה שמקדים תחילה ואוסר את המותר. שע"י שאוסר את המותר הוא מקבל דמות של צדיק, ובכח זה הוא הולך להתיר את האסור. ואנשים מקבלים את דבריו, שהרי מסתכלים עליו כמחמיר שאוסר את המותר" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכן כתב מרן הגר"ש משאש בהערות להסכמת הגר"י משאש על ספרו "מזרח שמש": "דבר זה מפורש בירושלמי (פ"ח דסוטה הלכה ב'), "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", ובש"ס דברכות (כח:) משם ר"נ בן הקנה, בכניסתו לביהמ"ד "ולא על טהור טמא", וביו"כ אנו מתוודים על זה "את אשר טהרת טמאתי", וברוקח (סי' כ"ט) "עוון המתיר את האסור כעוון האוסר את המותר"... ובספר תשובה מאהבה (סי' קפ"א) הביא דברי השדי חמד דעונש המחמיר שלא כדין מרובה מהמיקל שלא כדין... ומפרשים בזה כל הפורץ גדר ישכנו נחש, דקאי גם על המחמיר יותר מגדר של רז"ל...

אמנם כל זה דוקא לגבי אחרים, אבל לגבי עצמו ודאי שיכול להחמיר... ובפ"ג דביצה (כא:) "מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל"... ובהרבה מקומות בש"ס "איהו דאחמיר אנפשיה אבל לכ"ע שרי"... ולהחמיר לעצמו צריך שני תנאים, תנאי ראשון - רק ביש מקום לחומרא, שיש דעות להחמיר אף דהלכה ככמיקל, או משום סייג ופרישות או איזה צורך קצת, אבל אם אין שום דעה לאסור וגם אין שום צורך, זה נקרא הדיוט וגם חסיד שוטה... תנאי שני, דדוקא בהיותו לבדו, אבל בפני רבים אסור לנהוג להחמיר משום יוהרא, ולפני אדם גדול בר נידוי הוא" (ע"ש שהביא עוד מקורות רבים לכל הנ"ל).

וכן בגליון בית נאמן (317) אמר הגר"מ מאזוז זצ"ל, "יש היום כל מיני ספרים וכו', וכל אחד מתחרה בחבירו, כל מי שיכול להחמיר יותר מחבירו הרי זה משובח. אבל באמת הוא לא משובח אלא "מסובך", ולמה? כי הם מבלבלים את המח של בני האדם. אם יש מישהו שמחמיר, הם כותבים "ויש מחמירים", או "כדאי להחמיר". לא, תכתוב את ההלכה המקורית ע"פ הפוסקים המקובלים... ולא תחמיר על כל העולם בגלל איזה חכם בסוף העולם שמחמיר, "ותחמרה בחמר ובזפת". וכי זו חכמה להחמיר? כל אחד יכול להחמיר".

"אל תלכו עם האנשים האלה שמחפשים חומרות מתחת לאדמה. לא ככה עושים... היה חכם אחד שנשאל שאלה וכתב שאסור, והראה את זה למורנו הרב בוגיד סעדון ע"ה. והוא אמר לו: זו לא חכמה להגיד אסור, החכמה היא להתמודד עם זה, אולי תמצא דרך להתיר... רבי דוד בן בארון, הרב הראשי של תוניס, אמר לאבא ע"ה פירוש כזה על הפסוק: "כי אם הסוס אסור והחמור אסור, ואהלים כאשר המה" (מלכים ב, ז' י'). מי שאינו יודע ללמוד, הוא כמו סוס וחמור, שכל דבר אסור. הסוס - אסור, והחמור - אסור... אבל מי שהוא יושב אהלים, "כאשר המה" - דבר שמותר מותר, ודבר שאסור אסור, ולא מפחדים לכתוב מותר".

וכן הרה"ג ר' מרדכי כהן, ראש ישיבת "אור ודרך", הביא בספרו "הרב עובדיה שלי" (קורות חייו של הגר"ע יוסף), שהגר"ע ראה אחד מעלוני השבת ובו כתוב על הלכה מסויימת "יש להחמיר", והגיה בצידו: "ואין להחמיר, והמחמיר חמור חמורותיים, רובץ בין המשפתיים".

וכן אמר הראשון לציון הרב יצחק יוסף (נדפס בגליון "השיעור השבועי" פרשת פנחס תשפ"ב): "אע"פ שקיבלנו הוראות מרן, אבל במקום צורך גדול יכולים לעשות שלא כמרן, לא הולכים ראש בקיר... היה אחד שרצה לאסור וכו', ובא אלי עם כל מיני ראיות לאסור... אמרתי לו, איך אתה יכול לאסור, אתה נמצא בבני ברק, אבל תראה במקומות רבים בעולם - ניו יורק ועוד, הרבה חכמים ואנשים מעם ישראל מקילים בזה, וכי כולם עושים איסור? אדרבה, תיכנס לעובי הקורה ותתיר".

ועוד אמר (נדפס בגליון "השיעור השבועי" פרשת תרומה תשפ"ג): "לפני כארבעים וחמש שנה הייתי בליל כיפור אחרי התפלה בביתו של מרן [הגר"ע יוסף], וביקש ממני להביא שו"ת מהרש"ם חלק א'. הוא פתח בעמוד הראשון והראה לי שהיה מונח שם פשקוויל צהוב ישן, ובו חרם על הגאון המהרש"ם, כי היה מיקל הרבה, היה לו כוחא דהיתרא, אבל היו כמה שלא אהבו את זה וחתמו על החרם. אמר לי מרן, אתה מכיר אחד מהרבנים האלו? לא, כל מיני שמות שאנחנו אפילו לא יודעים לבטא... אמר: אתה רואה? כל אלה שיצאו נגד המהרש"ם אבד זכרם, אבל הגאון המהרש"ם חי וקיים לעד".

ובספר אביר הרועים (חלק ג' עמ' 381) כתב נכדו של הגר"ע יוסף: "כשראה [הגר"ע יוסף] למי מרבני הדור שמכביד בחומרותיו על הרבים, היה מצטער על זה, ופעם שמעתיו שאמר 'כמה אני מצטער כשאני לומד בספר קנה בושם, כמה הוא מחמיר'. ובפרט חרה אפו כשמחמירים שלא כדין על הכלל מפני ענייני חסידות, שמא יגרום הדבר למכשול, כי מרוב כובד המשא לא יוכלו עמוד. גם חשש הרב אבי זקני שמא מחמת ריבוי החומרות לא ישגיחו מה עיקר ומה טפל, ויבואו להקל בגופי תורה".

וכן בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 42) להרב שלום מאיר וולך זצ"ל, מפי הגראי"ל שטיינמן, מובא: "סיפר שהגיע אליו אברך וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקפיד על גילוי משקים. והשיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי. הודיעו שלא יצטרף להסכמתם, ונשאל מדוע. אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי (ורבינו הקפיד בו), התינוק בוכה והאם מכינה לו דיסה, מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדיסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש..." אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!" ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאשה. לא אתן לכך הסכמה!"

וכן דרך חכמי הספרדים, כפי שנמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

 

[כהנא דמסייע]

מדבריך נשמע כאילו הרמב"ם הוא דעת יחיד, ומשנפתח לך פתח לעקם את דבריו, נתלית בזה בכל כוחך. אבל למעשה רבים טובים כתבו כמותו, כל אחד בסגנונו (ולשיטתך כולם לא אובייקטיביים בהלכה, ואין להתחשב בדעתם... כל השומע ישחק).

הנה בספר "ליקוטי מוהר"ן" (תניינא סי' מ"ד) כתב וזה לשונו, "אלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג'), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קידושין נ"ד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות, עליהם נאמר "וחי בהם" ולא שימות בהם (יומא פ"ה), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם במצוות שעושים". וכן כתב בספר שיחות הר"ן וזה לשונו שם, "רבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חומרות יתרות בשום דבר... והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות". עכ"ל.

וכן בספר חיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל.

וכן כתב רבי שמואל די אוזידא (מתלמידי האר"י) בספרו מדרש שמואל על אבות (פרק א' משנה י') על מאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות דף ח') וזה לשונו: "ויש מי שפירש שמדבר בענין איסור והיתר, שאם יש שני בני אדם שבכל דבר שיש בו קצת ספק, האחד אוסרו עליו מספק שלא יחטא, והשני הוא מפולפל ומתוך פלפולו אפי' דבר שבתחילת העיון יראה שהוא אסור, מתיר אותו, שמא תאמר יותר מעלה יש לאותו שלא רצה לעיין ולבקש היתר מן המעיין שיתיר אותו מתוך פלפולו, על כן אמר גדול הנהנה מיגיעו ועיונו ומתיר אותו, יותר מאותו הירא שמים שאוסר אותו על הספק, והביאו ראיה לזה: "איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו", כלומר דבר שיראה לאנשים שהוא דבר איסור וטריפה ומתיר אותו לעצמו מתוך חידודו זהו ת"ח".

וכעין זה כתב מהרש"א (חולין דף מ"ד): "יגיע כפיך כי תאכל וגו' יש לו מעלה יתירה, דהיינו שמייגע עצמו וכפיו למצוא היתר לספקו עד שאוכלה, הנה זה שזוכה ב' עולמות, דכתיב ביה אשריך בעוה"ז שהרי אוכלה, וטוב לעוה"ב שהתייגע נפשו בתורה".

וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (יורה דעה סי' של"א ס"ק כ'), וזה לשונו: "הרוצה להחמיר בתוך ביתו, הנה מה טוב. אך לאיש אשר אלה לו, יותר טוב אם ישים אל לבו לדקדק בדברים חמורים מאלה, שהם עיקרי הדת ושרשן, ועונשם של מדות. ולכל הדברות אין להורות ברבים להחמיר בדבר שפשט המנהג להקל, ופסקו כן החכמים בתשובותיהם. ובמקום שבעלי 'תשובה' עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים להחמיר לרבים".

וכן כתב בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק ב' סי' קמ"ו): "במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים, בפתאום עשיתם חטאים... אם אינו ישר בעיניך, פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך איסור כולל, לאסור על אחרים איסר. וכשם שאסור להתיר את האיסור, כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האיסור, מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה... מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו, ריב לא ידע יחקרהו. ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה, כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני עמי הארצות".

וכן כתב הגר"מ שטרן, מגדולי הפוסקים בארה"ב, בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קכג): "בשאלות איסור והיתר דרכי לחפש להקל ברשות התורה, וכבר צעק היעב"ץ (חלק ב' סימן קמ"ו ד"ה וכי מה) והוכיח באותות ובמופתים דרבותינו מעולם היו חוזרים על כל אופני צדדי הקולות מנעו עצמם מלהכביד משא החומרות על הציבור עיין שם. וע' בירושלמי (תרומות סופ"ה וחגיגה סופ"א) דאמרו התם "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", וראה בירושלמי (ע"ז ספ"ב) אמר לו לא ביש לי שאמרת על מותר אסור, אלא סופך לומר על אסור מותר. ופסק הש"ך (יו"ד סי' רמ"ב בקיצור הנהגת איסור והיתר אות ט') שכשם שאסור להתיר האיסור, אסור לאסור את המותר, ואפילו של גוי עיין שם... וראה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן קפ"א) דמי שמיקל "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם למקום הוא ועושה תשובה והשם מוחל לו, אבל המחמיר "שלא כדין" בשוגג חטא בין אדם לחבירו הוא וחייב לרצות את חבירו עיין שם, והמחמיר במזיד שוטה הוא ועובר על לא תעמוד על דם רעך. כדברי התשובה מאהבה הביא בברכת אהרן ברכות אות רל"ג בשם הישועות יעקב ג"כ.

ואדונינו מלך משיח היה משתבח (ברכות דף ד') שידיו מלכלוכים מדה שפיר ושליה "לטהר" אשה לבעלה ולא "לטמאה". ובברכות (דף כ"ח) על הא דתנו רבנן בכניסתו מהו אומר וכו' ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, הוסיפו הרי"ף והרא"ש "ולא על מותר אסור" ולא על אסור מותר. וראה בשל"ה הק' (מס' שבועות בד"ה תכלית הלימוד) דהמחמיר משום חסרון ידיעה הוא חסיד שוטה... ועוד הלא כבר אמרו חז"ל (שבת דף קמ"ה) אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא "אסורה" לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו. הרי דגם לאסור אין לאסור אם איננו ברור לך הדבר לאיסור כאחותך, להחמיר אתה יכול להחמיר לעצמך כמה שאתה רוצה אבל לאסור לאחרים רק דבר ברור כאחותך תאסור. וכ"כ קמוח"ז מרן הח"ס זכי"ע (בחאו"ח סוף סי' קפ"א) וז"ל: מ"מ להורות לאחרים לאסור להו ולבטל נמי ממ"ע של אתרוג במידי דלא ברירא לן לא נראה לי, דאם אין "האיסור" ברור כאחותו שהיא אסורה לא נאמרה, עכ"ל. הרי כדברינו. וזה לא כמו ששמעתי משמיה דשבשן אחד שאמר דפירוש דברי הגמ' שרק אם אין ברור לך הדבר "להתיר" כאחותך לאיסור לא תאמרהו, וזה שיבוש, אלא גם לאיסור לא תאמרהו, ואם ספק לך תחמיר על עצמך אבל אל תאמר איסור בדבר. ועיין בספרי באר משה ח"ב סי' ע' אות ו'. וגם לאחרים בתורת חומרא תחמיר ולא בתורת איסור". עכ"ל.

וכן הרב מבריסק שידוע כמחמיר גדול, ראה מש"כ עליו בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" (ח"ב עמ' צ"ו) בענין החומרות בהלכה, וזה לשונו: "מרן הגרי"ז זצ"ל לא היה מקפיד בחג הסוכות, לשתות תה רק בסוכה... ובעיני ראיתי פעמים שהיו מכינים למרן הגרי"ז תה, והיו מניחים את הכוס בחדר, והיה שותה ללא חשש... ופעם אחת שאלו אדם אחד על כך... ענה לו מרן הגרי"ז: "אנו לא מהמחמירים" (כי הרמב"ם כתב "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים הרי זה משובח"). ועוד שם (ח"א עמ' ל"א): "סיפר לי [הגרי"ז] באותה הזדמנות, כי פעם קרא האבא מרן הגר"ח זצ"ל להדיין דבריסק הגאון רבי שמחה זליג זצ"ל, וביקש ממנו כי תמיד כאשר יפסוק, לא יפסוק עם חומרות, אלא רק ע"פ ההלכה, כי האבא לא אהב חומרות".

ובספר "מפיהם של רבותינו" (עמ' ר"ד) כתב מפי הגאון רבי ראובן פיינשטיין, על אביו הגר"מ פיינשטיין זצ"ל: "אבא לא אהב חומרות. בעל אגרות משה נודע בכח הפסיקה שהיה חוצב את ההר. כאשר מאן דהו טען שהוא מיקל בפסקיו, התבטא: מה פירוש מיקל? למדתי את הסוגיא לעמקה וכך העליתי הלכה למעשה, האם אעשה שקר בנפשי ואפסוק לחומרא כאשר ההלכה היא לקולא? הרי במקרה זה אהיה נחשב כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה!"

ובספר "בשבילי ראדין" (עמ' 163) מובא: "החפץ חיים גילה יחס מיוחד לחברי ולומדי הכולל קדשים, ידע את גדלותם ואת שקידתם העצומה בתורה... גם נהג למסור להם שיחות מיוחדות... היה מרבה לדבר בפני האברכים כי לכשיצאו לרבנות, כל שאלה שתבוא לפניהם יעמלו למצוא לה את צד ההיתר, וכך היה החפץ חיים אומר: "אם הרב טועה בדבר הלכה ומכשיר את הטריפה, הרי זו עבירה חמורה ומאוד צריך להיזהר מזה, אך עוד יותר צריך להיזהר בזהירות יתירה שלא להטריף את הכשרות, שזוהי עבירה שבין אדם לחבירו שאפי' יום הכיפורים לא מכפר עליה".

ובספר "קדושה ומלכות" (עמ' ע"ט) סיפר שבא לדבר עם הגרש"ז אויערבאך בענין רבנותו בקיבוץ חפץ חיים, ואמר לו הגרש"ז: "לציבור תפסוק רק כפי הדין, בלי חומרות. אם תרצה להחמיר לעצמך, או שיהיו שם כמה בעלי בתים שרוצים להחמיר, שיערב להם. אבל לציבור - רק לפי הדין".

ובספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד) כתב: "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להחמיר לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".

ועוד שם (עמ' 45): "מעשה באדם ששאל את החזון איש זצ"ל אם להחמיר כדברי הזוהר הקדוש באיזה ענין, והורהו שלא יחמיר בו. כי המחפשים חומרות עלולים להקל בדברים אחרים שהם עיקר הדין" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכן בספר "מעונות אריות" (עמ' 506) הביא את עדותו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשם החזון איש: "שמעתי מפיו שדקדק בלשון הוידוי של רבי ניסים גאון הנאמר בערב ר"ח בתפילת יום כיפור קטן, "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי". ותמה רבינו החזו"א, שהלא להתיר את האיסור חמור יותר מלאסור את המותר, ולמה פתח תחילה ב'את אשר התרת אסרתי'?

וביאר שפעמים רבות השורש של מי שמתיר איסורים הוא במה שמקדים תחילה ואוסר את המותר. שע"י שאוסר את המותר הוא מקבל דמות של צדיק, ובכח זה הוא הולך להתיר את האסור. ואנשים מקבלים את דבריו, שהרי מסתכלים עליו כמחמיר שאוסר את המותר" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכן כתב מרן הגר"ש משאש בהערות להסכמת הגר"י משאש על ספרו "מזרח שמש": "דבר זה מפורש בירושלמי (פ"ח דסוטה הלכה ב'), "כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור", ובש"ס דברכות (כח:) משם ר"נ בן הקנה, בכניסתו לביהמ"ד "ולא על טהור טמא", וביו"כ אנו מתוודים על זה "את אשר טהרת טמאתי", וברוקח (סי' כ"ט) "עוון המתיר את האסור כעוון האוסר את המותר"... ובספר תשובה מאהבה (סי' קפ"א) הביא דברי השדי חמד דעונש המחמיר שלא כדין מרובה מהמיקל שלא כדין... ומפרשים בזה כל הפורץ גדר ישכנו נחש, דקאי גם על המחמיר יותר מגדר של רז"ל...

אמנם כל זה דוקא לגבי אחרים, אבל לגבי עצמו ודאי שיכול להחמיר... ובפ"ג דביצה (כא:) "מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל"... ובהרבה מקומות בש"ס "איהו דאחמיר אנפשיה אבל לכ"ע שרי"... ולהחמיר לעצמו צריך שני תנאים, תנאי ראשון - רק ביש מקום לחומרא, שיש דעות להחמיר אף דהלכה ככמיקל, או משום סייג ופרישות או איזה צורך קצת, אבל אם אין שום דעה לאסור וגם אין שום צורך, זה נקרא הדיוט וגם חסיד שוטה... תנאי שני, דדוקא בהיותו לבדו, אבל בפני רבים אסור לנהוג להחמיר משום יוהרא, ולפני אדם גדול בר נידוי הוא" (ע"ש שהביא עוד מקורות רבים לכל הנ"ל).

וכן בגליון בית נאמן (317) אמר הגר"מ מאזוז זצ"ל, "יש היום כל מיני ספרים וכו', וכל אחד מתחרה בחבירו, כל מי שיכול להחמיר יותר מחבירו הרי זה משובח. אבל באמת הוא לא משובח אלא "מסובך", ולמה? כי הם מבלבלים את המח של בני האדם. אם יש מישהו שמחמיר, הם כותבים "ויש מחמירים", או "כדאי להחמיר". לא, תכתוב את ההלכה המקורית ע"פ הפוסקים המקובלים... ולא תחמיר על כל העולם בגלל איזה חכם בסוף העולם שמחמיר, "ותחמרה בחמר ובזפת". וכי זו חכמה להחמיר? כל אחד יכול להחמיר".

"אל תלכו עם האנשים האלה שמחפשים חומרות מתחת לאדמה. לא ככה עושים... היה חכם אחד שנשאל שאלה וכתב שאסור, והראה את זה למורנו הרב בוגיד סעדון ע"ה. והוא אמר לו: זו לא חכמה להגיד אסור, החכמה היא להתמודד עם זה, אולי תמצא דרך להתיר... רבי דוד בן בארון, הרב הראשי של תוניס, אמר לאבא ע"ה פירוש כזה על הפסוק: "כי אם הסוס אסור והחמור אסור, ואהלים כאשר המה" (מלכים ב, ז' י'). מי שאינו יודע ללמוד, הוא כמו סוס וחמור, שכל דבר אסור. הסוס - אסור, והחמור - אסור... אבל מי שהוא יושב אהלים, "כאשר המה" - דבר שמותר מותר, ודבר שאסור אסור, ולא מפחדים לכתוב מותר".

וכן הרה"ג ר' מרדכי כהן, ראש ישיבת "אור ודרך", הביא בספרו "הרב עובדיה שלי" (קורות חייו של הגר"ע יוסף), שהגר"ע ראה אחד מעלוני השבת ובו כתוב על הלכה מסויימת "יש להחמיר", והגיה בצידו: "ואין להחמיר, והמחמיר חמור חמורותיים, רובץ בין המשפתיים".

וכן אמר הראשון לציון הרב יצחק יוסף (נדפס בגליון "השיעור השבועי" פרשת פנחס תשפ"ב): "אע"פ שקיבלנו הוראות מרן, אבל במקום צורך גדול יכולים לעשות שלא כמרן, לא הולכים ראש בקיר... היה אחד שרצה לאסור וכו', ובא אלי עם כל מיני ראיות לאסור... אמרתי לו, איך אתה יכול לאסור, אתה נמצא בבני ברק, אבל תראה במקומות רבים בעולם - ניו יורק ועוד, הרבה חכמים ואנשים מעם ישראל מקילים בזה, וכי כולם עושים איסור? אדרבה, תיכנס לעובי הקורה ותתיר".

ועוד אמר (נדפס בגליון "השיעור השבועי" פרשת תרומה תשפ"ג): "לפני כארבעים וחמש שנה הייתי בליל כיפור אחרי התפלה בביתו של מרן [הגר"ע יוסף], וביקש ממני להביא שו"ת מהרש"ם חלק א'. הוא פתח בעמוד הראשון והראה לי שהיה מונח שם פשקוויל צהוב ישן, ובו חרם על הגאון המהרש"ם, כי היה מיקל הרבה, היה לו כוחא דהיתרא, אבל היו כמה שלא אהבו את זה וחתמו על החרם. אמר לי מרן, אתה מכיר אחד מהרבנים האלו? לא, כל מיני שמות שאנחנו אפילו לא יודעים לבטא... אמר: אתה רואה? כל אלה שיצאו נגד המהרש"ם אבד זכרם, אבל הגאון המהרש"ם חי וקיים לעד".

ובספר אביר הרועים (חלק ג' עמ' 381) כתב נכדו של הגר"ע יוסף: "כשראה [הגר"ע יוסף] למי מרבני הדור שמכביד בחומרותיו על הרבים, היה מצטער על זה, ופעם שמעתיו שאמר 'כמה אני מצטער כשאני לומד בספר קנה בושם, כמה הוא מחמיר'. ובפרט חרה אפו כשמחמירים שלא כדין על הכלל מפני ענייני חסידות, שמא יגרום הדבר למכשול, כי מרוב כובד המשא לא יוכלו עמוד. גם חשש הרב אבי זקני שמא מחמת ריבוי החומרות לא ישגיחו מה עיקר ומה טפל, ויבואו להקל בגופי תורה".

וכן בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 42) להרב שלום מאיר וולך זצ"ל, מפי הגראי"ל שטיינמן, מובא: "סיפר שהגיע אליו אברך וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקפיד על גילוי משקים. והשיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי. הודיעו שלא יצטרף להסכמתם, ונשאל מדוע. אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי (ורבינו הקפיד בו), התינוק בוכה והאם מכינה לו דיסה, מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדיסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש..." אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!" ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאשה. לא אתן לכך הסכמה!"

וכן דרך חכמי הספרדים, כפי שנמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

אתה ממחזר מש''כ באשכולות אחרים. כבר יותר מ30 פעם ומעביר מאשכול לאשכול.

אולם יש כאן בעיה עקרונית

של הוצאת דברים מהקשרם!

כל מה שכתוב כאן שאין לחפש חומרות אלא ללכת ע''פ הלכה, בין לקולא ובין לחומרא
וזה האמת ללכת ע''פ האמת בין לקולא ובין לחומרא. ולבקש רק אחרי האמת, ורק זו תורת אמת, וכל המשים מגמה אחרת בתורתו, הרי זה תורת שקר, ולא אמת.

 

[כהנא דמסייע]

פשוט שהפוסק אסור לו לנטות ימין ושמאל, ממה שהסיק להלכה, ולא לסלף את האמת ח"ו. אבל מגמתו צריכה להיות לחפש להקל, ויגעת ומצאת תאמין.

שוב כיון שהדבר נוגע לגופי תורה

מגמתו תהיה לאמת בין להקל ובין להחמיר.

 

[כהנא דמסייע]

אביא בהקשר זה את דברי הגאון ר' אליעזר ולדנברג מגדולי הפוסקים בדורינו בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ז סי''ח):
וכעת מרוב עוונינו אבדנום "המה סעו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות" ונוצר מצב עגום שכזה עד שכל אחד שאך מקלו יגיד לו מכריז ואומר אנכי הרואה ולפני נגלו פתחי התורה ולכן נתהוה מצב כזה שקשה פי שבעה ויותר לצאת במלחמת תנופה רוחנית מוצלחת ושבים על כן בבושת פנים לשחר פני ה' בעת צרותינו וד"ל.

אבל את פני אהובי ידיד נפשי כתר"ה שליט"א לא אוכל בשום פנים להשיב ריקם ולכן אשיב לו בקצרה
דלדעתי מקור הרעה, איננו בפרט פלוני או במקרה אלמוני, אלא נובע הוא מזה שלמגינת לבנו הותרה הרצועה לצאת אל ההמונים ולדבר דבר בשם אשר יקראו להם תורת ההיתרים, ולהשמיע מליצות ושדופות כאילו זו היתה דרכם של תנאים קדושי עליון,
ובנימה אחת כאילו משמיעים שתנאים קדושים אחרים לא היתה דרכם בכזאת, ובוחרים בראשונים,
ולא חלים ולא מרגישים את עלבון התורה הגדול והנורא שנוצר מזה, הלא אמות הסיפים של מקדשינו התלמודי נעים ומזדעזעים מזה, והקול נשמע מסוף העולם ועד סופו והתורה חגרת שק ומתפלשת באפרים.

וכמו כן מדברים על רבותינו ומאורינו הגדולים בעלי השו"ע ונו"כ מסוללי מסילות ההלכה בשפה הנשמעת כדבר איש אל רעהו

ולא חשים ומרגישים אפסיותם כלפי ענקי דורות אלה ואת ה"דע הפני מי אתה עומד"

ומה איפוא הפלא אם המוני העם של המחנה החילוני עונים אחריהם אמן, וקוראים כלפי נושאי דגל התורה האמיתיים את הקריאה האפיקורסית של "מאי אהני לן הנהו רבנן מעולם לא שרו לן עורבא"
ואיך לא תכסנו בושה בשמענו כמעט השכם והערב כבלע את הקודש בהשתמשות בשמותיהם הקדושים של רבי החובלים של מקדשנו התלמודי לצורך הכרזותיהם לכבוד עצמם ועושים אותם ממש כאסקופה נדרסת רח"ל

על דא הוא דבעינן למיבכא על כי נוטל כובד הראש של ההוראה מבית חיינו ומורא שמים לרבות תלמידי חכמים המה "ארזי הלבנון אדירי התורה" לא יעלה על ראש וקויים בנו ממש את הנאמר בחז"ל על דור עקבתא דמשיחא "חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת" וקטיגוריא בתלמידי חכמים וכפירש"י ז"ל בסוף כתובות "הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם"

לכן נגד כל האמור צריכים לצאת במלחמתינו הרוחנית ובהשכל ודעת ולשוב להחדיר בין ההמונים הרחבים דעת תורה האמיתית ובדברים היוצאים מן הלב דלמעשה ייעשו בסופו של דבר המכריזים על "היתרים" זולים גם בעיני שומעיהם השותים כעת בצמא את דבריהם, בבחינה של "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי",

ולצאת בקריאה גדולה ונלהבת ובקול נגיד מצוה לאסור איסור להוציא את התורה לרחובה של עיר ומלצאת אל ההמונים כאילו בחסותה בהכרזות נבובות ושדופות קדים של הראשונים כמלאכים
ומזקנם נתבונן דמעולם לא ראינו מפוסקים אמיתיים חדורי דעת תורה שיקלו ראשם להעלות על שפתותיהם נוסחאות צורמות כאלה התורה היא תורת חיים שנתנה לנו מן השמים באור פני ה' ולנצחים ומקפת את כל החיים ובעיותיה בכל הדורות
ויש לשומרה בטהרה בנרתיק קדושה ולהשתמש בה ברתת ובזיע מדי בואנו לפתור לאורה בעיות החיים, ובאופן שירגישו במוחש שההוראות ממקום קדוש יהלכון לכן כל זר לא יקרב אליה, ואז רק אז חפץ ה' בידינו יצליח להחדירה בקרב כל המוני בית ישראל די בכל אתר ואתר ולהעמיק בקרבם את ההכרה הברורה כי אמנם אין אומתנו אומה אלא בתורתה