וכן למר, על כל דבריך בפורום, תוכן מעמיק ויופי בהגשה.
אלימות תרבותית - היא דרך אחרת לומר השפעה חברתית חזקה, כשסבתא שלי הלכה לפעולה ב"צופים" הרשעים בשבת והמדריכה הסבירה שמותר להדליק אש ויש לקצר את השרוולים, אבא שלה [של סבתא] שהיה יהודי ירא שמים נחרד אבל לא היתה לו השפעה מול כל החברה וכו', זה פחות או יותר מה שקרה באירופה מאתיים שנה קודם, וגם שם היו השפעות כספיות, שלילת זכויות, הפעלת קשרים אצל השלטונות על מנת לפגוע בחיי הקהילה של ה"אדוקים" כידוע מדברי הימים. ואין כאן שום גנאי לאלה או מעלה לאלה, רק תופעה אנושית הגיונית של אדם נמשך אחר סביבתו. [אגב במידה רבה ההשכלה גם שינתה את מהלך החיים אצל אומות העולם בתחומים שונים וגם שם השמרנים איבדו את כוחם ומעמדם בהקשרים רבים].
בגדול, מסכים.
אבל יש הבדלים חשובים בפרטים הקטנים.
הפרט הראשון, שאני לא התכוונתי ללחץ חברתי רק במובן של לעשות משהו או לא לעשות אותו, אלא אלימות תרבותית שמזלזלת בכל קומת האדם, מכף רגל ועד ראש, במחשבות שלו ובהרגשות שלו וברצונות שלו, בעצמה דורסנית עד כדי שאין לו פתחון פה לדבר ולהביע את עצמו וכתוצאה מכך גם שכלו כמעט ולא מסוגל לחשוב אחרת, (על דרך שחרש שאינו יכול לדבר מאבד את כח הדעת שלו).
דבר נוסף, שבחוץ לארץ למרות האלימות שהיתה וכמו שכתבת, עדיין היה מרחב תמרון ואפשרויות מחיה, מה שאין כן לרוב העולים לארץ.
לגבי מה שכתבת דרך אגב, לפי עניות דעתי באומות העולם התופעה היא דרך אגב אצל עם ישראל, כי כשלב העולם וסגולתו [-שהוא עם ישראל] מתקלקל, אז אומות העולם מתקלקלים כפועל יוצא.
עוד דבר קצת מחוץ לנידון. אם אנו דנים האם הבעיה השורשית של הלחץ החברתי – נפתרה, כלומר האם אנו נמצאים כבר במקום שההשפעה החילונית שמלגלגת עלינו, באמת מתפוגגת, ושאנו נמצאים במקום שאנו חשים מספיק בטוחים עם עצמנו, ואדרבה להיפך, שאנו מבינים גודל דלותם ושפלותם של אחינו החילונים, ואת עומק האמללות שהם שרויים בה. בנושא הזה אפשר לומר באופן בטוח שעולם הישיבות לא הביא פתרון לבעיה הזו, ודוקא במסלול הספרדי שהוא מסלול שמפתח עצמאיות ומרחב ריבוני לכל יחיד במקומו, דוקא שם נמצא הפתרון האמיתי לבעיה. אני כותב זאת בקיצור, אבל כיון דחזיתיה לדעתיה דמר שהנך בגדר חכם ומבין מדעתו אז אסתפק בזה.
אני לא בטוח, אבל מרוח הדברים נראה שהם מכוונים ביחס למה שכתבתי על תקומת עולם התורה ה"אשכנזי" אחרי השואה, ואם כך הוא - קשה לי מאוד לקבל את הקביעה שהחילוניות מיצתה את עצמה, המדינה קמה שנים ספורות אחר סיום מלחמת העולם השניה, והכוחות שהכריזו מרד בה' ובתורתו היו בשיא כוחם הציבורי והחברתי פי כמה וכמה מימי מאבקי חיים וייצמן נגד גדולי התורה של היישוב הישן, ובטח שלא היתה אפילו התחלה לתופעת החזרה בתשובה עד תקופת מלחמת יום הכיפורים וקצת לאחריה, ברור שאת היסודות שיצקו גדולי עולם התורה ה"אשכנזי" הם ינקו בילדותם באירופה מפי גדולי התורה שנפטרו טרם השואה או מאלה שנרצחו בה הי"ד.
אם הכוונה למה שכתבתי על עולם התורה המכונה "ספרדי", אני לא מייחס אף הצלחה לאף אחד, אלא בא לתאר את העובדות כפי שהן, בוודאי שרוח התשובה העצומה איננה שייכת לעולם התורה, אלא לרבים רבים שעסקו בקירוב, ובראשם לרבינו הגדול חכם עובדיה, שהוא זה שהעמיד על הרגליים מבחינה רוחנית את רבבות בני התורה ואת בתיהם, אבל זו רק חצי דרך - יש הבדל בין לשלוח ילדים לחינוך תורני, להתקרב לקב"ה, להתחזק בצניעות, ללכת לשיעורי תורה ועוד ועוד, לבין להעמיד ת"ח, ואת החלק של להעמיד ת"ח - זה עשו ראשי הישיבות, שלהוציא את הישיבה המפוארת "כסא רחמים" ואולי עוד מעטות שלא זכיתי להכיר, כמעט כולם [ראשי הישיבות] תלמידיהם של אותם - שהיו תלמידיהם של אלה שהעמידו את צורת עולם הישיבות באירופה לפני השואה, כשהוא מכוון למלחמה נגד החילוניות.
אולי תבאר לי מה הכוונה שהישיבות לא העמידו כלים מתאימים. כלומר: איני מבין את דבריך בכלל באיזה נושא מדובר, וגם אני לא מבין שצריך להיות איזה שינוי מהותי בצורת הישיבה, יכול להיות שצריך התאמה מקומית לנסיונות החדשים, אבל איני רואה שצריך איזה מהפכה דרמטית ושינוי דרך כדי להתמודד עם הבעיות.
אוסיף ככלל, (כי אני מסתפק שמא מעכ"ת חותר לענין כגון זה), שבעיניי התיאור של פעליו של רבי ישראל מסלנט זיע"א, אילו היה מקביל לו
בכל מובן בציבור שלנו, הוא היה נצבע בהרבה פחות צבעים ותיאורים, וגם היו מייחסים לו הרבה יותר פשטות, והוא לא היה מתואר כמהפכה וכיוצא בזה. ולא בגלל שלא היו מעריכים ומכבדים את זה אלא כי היו מבינים את הדברים בצורה היותר פשטנית וישירה, והיו מעריכים ומכבדים בעיקר את גודל האישיות ותרומיות המידות של העושה והפועל, לא את התחכום והכח שבו הוא פעל. יש בלבי עוד דברים בהבנת ההבדל בגישות בזה, אבל איני מוצא את המילים להגדיר את הדברים.
בנוסף, הגאון הנ"ל לא חידש את כחות הרוח, כי בשנים ההמה היו קיימים בטבע ובמציאות היום יום הרבה יותר מזמנינו, וכל מי שקורא בספרות הפשוטה (כלומר: לא התורנית) רואה את עוז הרוח שהיתה אז לכל אדם. והדבר היחיד שהוא חידש זה ההכוונה הנכונה של הרגשות הללו. ובזה אין ספק שאחינו האשכנזים הם
עזי הבעה הרבה יותר מאיתנו, למרות שלא יותר עזים וחזקים בפועל בשום נושא ובשום עניין, (וכושר השרידה שלנו יוכיח, ופוק מחוץ לרחובות שלנו, וראה מי סובל יותר ומי עובר על פשע, האם הימין או השמאל, מי משתולל כמו חיה פצועה בשביל שטויות והבלים, ומוכר את כל הקדוש והיקר לעם ישראל בשביל השגת מאוויו, ומי שותק וסובל בשקט כדי לשמור על הכלל. ודון מינה ואוקי באתרין, כי אין שום הבדל מהותי בנושא זה בין מה שקורה שם לבין מה שקורה אצלנו), ולכן אוטומטית כשאנו קוראים תיאור, מרחוק ולא מקרוב, ולא מבינים באמת את הלך הרוח כי אין לנו שום גישה לדעת את זה, זה נשמע לנו הרבה יותר דרמטי ממה שזה היה באמת.
כל מה שכתבתי בעיני הוא נכון גם לגבי שיטות לימוד וכל כיוצא בזה.
מה שכתבתי שהחילוניות מיצתה את עצמה, הכוונה בעיקר היא למשבר שעברו יהודי אירופה בכל תפיסת העולם שלהם לגבי מקומם בעולם כאחד העמים כו'. כאחד שראה בספרי ההיסטוריה אני משוכנע שאתה יודע כמה זה תפס מקום מרכזי בכל תפיסת העולם אצלם.
המאבק שעליו אתה מדבר, (של ח"ו), הוא אחד מני רבים. היו עשרות תנועות מבולבלות בין היהודים האירופיים, והבלאגן שם היה קטסטרופלי.
עוד שני פרטים. ממה שהבנתי מאנשי אותו דור, החזרה בתשובה התחילה אחרי מלחמת ששת הימים. לא יודע מעצמי, וגם אולי לא הבנתי נכון.
פרט נוסף, זה ברור (עיין בעיתון בית יעקב בין תש"כ לתש"ל), שהיתה ירידה אידיאולוגית חדה מאד מיד אחרי קום המדינה, ומשברי ערכים ברמה שהטריפה את דעתם של דור המייסדים, יעויין במקור שציינתי (מדור בעקבות התועים), נמצא באוצר החכמה.
ההצלחה שלהם מסחררת, ואין פעם שאני חושב בדבר ולא נרגש ומתפעם עד עמקי נשמתי. רק שיש שני חלקים להעמדת תלמידי חכמים בציבור שלנו וכפי שביארתי בקטע הקודם, וב"ה יש מספיק קרדיט לכולם.
השאלה שאנו עוסקים בה היא האם דוקא מה שהיה בישיבות ההן, הוא זה שהביא את גידול התלמיד חכם, או שלא דוקא הוא. ואני מצדד בצד שלישי, שאולי גידול התלמיד חכם היה למרות שהוא היה שם, א-ל אלוקים הוא יודע.
ולמרות שאנו נותנים קרדיט לכולם, אם אנו רוצים למרכז את עצמנו למקומות שלנו, עלינו לתת את הדעת להתמקד בטוב שלנו, ודוקא לא להזכר במערכות האחרות. כלומר שהעיקר בזה הוא נפקא מינה
להבא ולא לעבר.