"מדוע אברך שהתחתן בגיל 20 ועוד לא טעם בקושי טעם של לימוד סוגיא, צריך ללכת לכולל הלכה?! הוא בקושי יודע ללמוד! מדוע כל הכוללים כמעט ללא יוצא מן הכלל הם כוללי הלכה, ואין כוללים שלומדים נשים נזיקין בעיון ישיבתי, וכי אפשר לחשוב שכל הבחורים מיצו כבר את ההתפתחות בלימוד בעיון בהגיעם לשידוכים?!"
לדבריו אין הבנה כלל, הלא אמרו חז"ל ש"תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה", ואם בחור ישיבה בזבז כמה וכמה שנים בחייו כדי "לדעת ללמוד" ולא למד, מה יועיל כולל?
כוללי ש"ס הם בזבוז זמן משווע, אותם אברכים יכלו להיות רבנים ודיינים אבל אפילו ש"ס אין בידם, ואחרי כמה וכמה שנים בכולל עדיין הם בגדר עמי הארץ הן בהלכה והן בידיעת הש"ס, וסביר להניח שגם בלימוד.
רובא דרובא מהבחורי ישיבות לא באמת לומדים בישיבה "איך ללמוד". רובם מעבירים את הזמן בשטויות והבלים, או שמלעיטים אותם בדברי האחרונים והם חוזרים עליהם כמו תוכי. לימוד בעיון אמיתי נמצא בישיבות בודדות ואצל ר"מים בודדים, בדרך כלל תלמידי בריסק. ואם אדם רוצה לבחון את עצמו אם הוא יודע ללמוד, שפשוט יקח גמ' שוטנשטיין ויראה אם מצליח לכוון לכל ההערות או לפחות לרוב ההערות. אם יש קושיה שמישהו הקשה והוא פיספס, זה אומר שהוא לא יודע ללמוד.
"גם בעניין פלפול ועיון ההלכה היה מורי [האר"י] זלה"ה אומר כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע, ואמנם עסק התורה ממש אינו העיון רק קריאת התורה בעצמה בארבע דרכים שהם ראשי תיבות פרד"ס (ראשי תיבות של פשט רמז דרש סוד יוצא צירוף אותיות פרדס) כנודע וכמו שמי שרוצה לאכול האגוז צריך תחלה לשבר קליפותיו כן צריך להקדים העיון בתחלה והיה מורי ז"ל אומר כי מי ששכלו זך ודק וחריף לעיין הלכה בשעה או על הרוב בשתי שעות ודאי הוא שטוב לו מאד שיטרח שעה או שתי שעות בתחלה בעיון לסבה הנזכרת, אבל מי שמבין בעצמו שהוא קשה העיון וטורח בו זמן הרבה עד שיעיין ההלכה לא טוב הוא עושה ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים ואינו אוכל מה שבתוכם ויותר טוב לו שיעסוק בתורה עצמה
בדינין ובמדרשים וסודות" (ספר "פתורא דאבא" חלק ב' סימן כז).
זאת אומרת, גם על לימוד ההלכה היה אומר האר"י לא לעיין יותר משעה-שעתיים, אבל להבין את הגמ' מאן דכר שמיה...
בימינו שכחו לגמרי שמטרת הלימוד היא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
העמל העיקרי הוא להבין "למה" כתוב מה שכתוב. להתייגע על כל מילה, למה כתוב כך ולא אחרת, מה עומק הסברא, ואיך להוציא מכאן הלכה למעשה.
כדי שאדם יתרגל בעמל זה, הוא משקיע ימים ושנים בחיידר, בישיבה קטנה, ובישיבה גדולה, ללא שוטנשטיין וללא שום כלי עזר. זה זמן מספיק בהחלט.
אולם יכול אדם לשרוף שנים רבות, ולסיים את הישיבה כבור ועם הארץ שאינו יודע ללמוד, מפני שאף אחד לא לימד אותו איך ללמוד.
ומאידך גיסא מספיק שיעור עוצמתי אחד, כדי לדעת 'איך ללמוד'.
סיפר לי ידיד שלמד בישיבת אור ברוך: הוא היה אצל הרבה ר"מים בישיבה קטנה וישיבה גדולה, אבל אף אחד מהם לא לימד אותו "איך ללמוד" כמו שלימד אותו הגאון ר' יואל טולדנו, כיום ראש ישיבת ברית יעקב, שאז היה ר"מ שיעור ג' בישיבה הקטנה של אור ברוך (הגר"י טולדנו משתייך לבית בריסק).
הגר"י פתח את השיעור הראשון ואמר לתלמידים שהבן שלו הקטן יודע להכין דף גמרא בעשר דקות. ואם כן, בשביל מה להשקיע כל יום כמה שעות בלימוד כמה שורות בדף גמרא? לא חבל על הזמן?
אבל זהו לא באמת לימוד. אני אלמד אתכם איך לומדים, אמר ופתח בתחילת בבא בתרא. "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע". ואז התחיל להמטיר שאלות על התלמידים ההמומים, כשהוא מכניס את כל מהלך הגמ' והראשונים בתוך דברי המשנה (אני כותב מהזכרון, ממה שסופר לי, ואקווה שהעקרון יובן).
על איזה חצר מדובר, חצר משותפת?
אז למה 'לעשות מחיצה', למה לא כתוב 'לחצות'?
מה זאת אומרת 'רצו', צריך דוקא ששניהם ירצו? ואם רק אחד מהם רוצה?
"רצו" הכוונה שהסכימו לחלק את החצר ביניהם, או שהסכימו לבנות כותל?
אם רצו לעשות מחיצה, אז למה כותל דוקא?
מה זאת אומרת 'באמצע', וכי לא הייתי יודע לבד שהמחיצה היא באמצע?
וכך המשיך עד סוף המשנה עם קושיות רבות על כל מילה ומילה. המחשה זו הועילה לאותו אחד יותר מכל השיעורים ששמע בימי חייו, עם קושיות ותירוצי האחרונים על הסוגיה.
