שאלה למעשה באבידה של קטן

משתדל להחכים

חבר חדש
הצטרף
7/4/25
הודעות
65
שאלה למעשה שנידונה בשבת:
ילד מצא ברחוב כמה קלפים של סדרה שיצאה זה מכבר, הקלפים חשובים לו מאוד והוא רוצה להדביקם באלבומו האם מותר לו ליקחם לעצמו?
הנידונים:
א' לכא' אף שהיה נראה שלא הונחו שם ומיירי בדרך נפילה מ"מ המספר של הקלפים יכול להיות סימן במיוחד שהיה שם ארבעה קלפים ויוכל הילד המאבד ליתן אותם בתורת סימן, ואף שבעלמא לא חיישינן שהמאבד יזכור כזה סימן [וכגון בשטר כסך שלא חוששים שהמאבד זוכר את המספר הסידורי שבשטר וכמו שהביא בספר השבת אבידה כהלכתה מפוסקי זמנינו] הכא שאני שודאי שקטן שדעתו על קלפים אלו במאוד וזוכר אחת לאחת את מספרי הקלפים שאבדו לו, וממילא חשיב כאבידה עם סימן.
ב' יש שאמרו שמסתבר שהקטן שנפל לו הקלפים אינו יודע לכלל דיני השבת אבידה ומתייאש בדעתו.
ג' אף שנאמר שמתייאש יל"ד אם מועיל בקטנים יאוש ומשמעות הסוגיא בב"מ כב: שלא מועיל בהם יאוש וכך נקט הגרע"א בגליון ועוד, וראה לשון המאירי ב"מ שם 'כל שזכה בו אדם מצד יאוש אם היה של יתומים לא זכה שהיאוש ממין מחילה הוא ויתומים אינן בני מחילה'.
ד' יל"ד אם בכלל יש קנין לקטן בקלפים האלו, ויש לדעת מהיכן קיבל את הקלפים ואם הקנו לו אותם בדעת אחרת או לאו, ואם קיבלם מהמתמידים או מתהילים וכל כה"ג לכא' לא קנאם בכלל בדיני הקניינים, ואם אביו נתן לו כסף בשביל לקנות קלפים עדיין יל"ד אם חשיב דעת אחרת שעל ידה חל קנין לקטן.
ה' אף אם נקנו לו בדעת אחרת יל"ד אם להלכה דעת אחרת מועלת לקנין גמור עד כדי שמתחייב להשיב בחובת השבה וידוע דעת הרמב"ם שחל קנין מדאורייתא בדעת אחרת אך לחולקים יל"ע אם מה שקונה מדרבנן הוא בדיני קניינים או רק שאין להוציא מידו מפני דרכי שלום וכאן שכבר יצא מידו בהיתר אין בזה חובת השבה.
אשמח לדעת הת"ח כאן היושבים ראשונה במלכות
 
א' לכא' אף שהיה נראה שלא הונחו שם ומיירי בדרך נפילה מ"מ המספר של הקלפים יכול להיות סימן במיוחד שהיה שם ארבעה קלפים ויוכל הילד המאבד ליתן אותם בתורת סימן, ואף שבעלמא לא חיישינן שהמאבד יזכור כזה סימן [וכגון בשטר כסך שלא חוששים שהמאבד זוכר את המספר הסידורי שבשטר וכמו שהביא בספר השבת אבידה כהלכתה מפוסקי זמנינו] הכא שאני שודאי שקטן שדעתו על קלפים אלו במאוד וזוכר אחת לאחת את מספרי הקלפים שאבדו לו, וממילא חשיב כאבידה עם סימן.
ב' יש שאמרו שמסתבר שהקטן שנפל לו הקלפים אינו יודע לכלל דיני השבת אבידה ומתייאש בדעתו.
ג' אף שנאמר שמתייאש יל"ד אם מועיל בקטנים יאוש ומשמעות הסוגיא בב"מ כב: שלא מועיל בהם יאוש וכך נקט הגרע"א בגליון ועוד, וראה לשון המאירי ב"מ שם 'כל שזכה בו אדם מצד יאוש אם היה של יתומים לא זכה שהיאוש ממין מחילה הוא ויתומים אינן בני מחילה'.
אכן, פשוט שכיון שיתומים לאו בני מחילה נינהו א"כ גם אין להם דין יאוש (כ"כ רוב האחרונים, ודלא כמעין החכמה ואגודת אזוב ועוד)
ד' יל"ד אם בכלל יש קנין לקטן בקלפים האלו, ויש לדעת מהיכן קיבל את הקלפים ואם הקנו לו אותם בדעת אחרת או לאו, ואם קיבלם מהמתמידים או מתהילים וכל כה"ג לכא' לא קנאם בכלל בדיני הקניינים, ואם אביו נתן לו כסף בשביל לקנות קלפים עדיין יל"ד אם חשיב דעת אחרת שעל ידה חל קנין לקטן.
ה' אף אם נקנו לו בדעת אחרת יל"ד אם להלכה דעת אחרת מועלת לקנין גמור עד כדי שמתחייב להשיב בחובת השבה וידוע דעת הרמב"ם שחל קנין מדאורייתא בדעת אחרת אך לחולקים יל"ע אם מה שקונה מדרבנן הוא בדיני קניינים או רק שאין להוציא מידו מפני דרכי שלום וכאן שכבר יצא מידו בהיתר אין בזה חובת השבה.
אשמח לדעת הת"ח כאן היושבים ראשונה במלכות
כל שיש צד שאביו הביא לו כסף יתחייב להחזיר. (ואף לאומרים שזה מדרבנן אפשר לומר דחשיב כמי שהשאילו)
 
1769334268229.png
 
אמנם קטן לא קונה בסתמא ואינו בתורת מו"ו, אולם היכא שזה ניתן לו כשכר פעולה הרי הוא קונה מדאו'.
וא"כ תלוי הוי כספק אי שלו מדאו' או רק מדרכי שלום.
ובאנו למח' בדין יאוש שלא מדעת משום שקטן אינו בר יאוש, ואם שלו מדאו' לא הוי יאוש.
אולם לפי הב"י בסימן רס כל שנטל וא"א להחזיר הרי זכה בו, ועיי"ש בסמ"ע וש"ך באיזה אופן איירי.
ומ"מ היכא שקטן נטלם לכאו' אינו חייב בהשבה.
 
אכן, פשוט שכיון שיתומים לאו בני מחילה נינהו א"כ גם אין להם דין יאוש (כ"כ רוב האחרונים, ודלא כמעין החכמה ואגודת אזוב ועוד)
לכא' היה נראה מסברא שיאוש שונה במהות ממחילה, יאוש הוא הוצאה בעל כורחו מרשותו ואין בזה עשיית חלות מה שאין כן הפקר שמוציא מרשותו ובעינן דעת שאין בקטן אשמח להבין מדוע רבותינו האחרונים לא הבינו כך
כל שיש צד שאביו הביא לו כסף יתחייב להחזיר. (ואף לאומרים שזה מדרבנן אפשר לומר דחשיב כמי שהשאילו)
כל דבר שאבא מביא לקטן מדעת נחשב כאילו השאילו? בעצם זה ממון של האב?
אם ככה באנו לדון כאן מדין יאוש שלא מדעת כלפי האב כיון שמסתמא האב לא יודע כלל מהאבידה וגם אם הוא בסוף יודע זה אחר שהרים הקטן המוצא את האבידה.
אלא שאם באמת נדון כאן את הקלפים לממון האב אכתי יל"ד אם יש באמת חובת השבת אבידה לקטן בדבר שאין בו סימן שלכא' לפ"ד הרמב"ן שכל הסברא להתחייב בהשבה הוא משום שומר אבידה זה אינו שייך בקטן שמוצא שודאי אינו נעשה שומר אבידה.
אלא שפשוט לכת"ר שכאן המספרים של הקלפים נחשבים כסימן ושוב א"ש אף לדברי הרמב"ן
אולם נראה שאם באמת אנו דנים את הקלפים לממון של האב הרי זה ככל הדברים שדעת בני אדם לא להקפיד עליהם שאין עליהם חיוב השבה
מה דעת כת"ר בזה?
 
אמנם קטן לא קונה בסתמא ואינו בתורת מו"ו, אולם היכא שזה ניתן לו כשכר פעולה הרי הוא קונה מדאו'.
אשמח למקורות
וא"כ תלוי הוי כספק אי שלו מדאו' או רק מדרכי שלום
למה כת"ר דן משום דרכי שלום משום שאולי האבא נתנם לו?
אם היה דעת אחרת י"א שקנה אף מדאורייתא כל זכורני שדעת הרמב"ם, איני זוכר מה דעת השו"ע בזה
 
לכא' היה נראה מסברא שיאוש שונה במהות ממחילה, יאוש הוא הוצאה בעל כורחו מרשותו ואין בזה עשיית חלות מה שאין כן הפקר שמוציא מרשותו ובעינן דעת שאין בקטן אשמח להבין מדוע רבותינו האחרונים לא הבינו כך
זה מפורש בהדיא בגמרא לגבי תמרי דזיקא דהוא בגדר יאוש שלא מדעת אצל הקטן, וצריך עיון איך אפשר לחלוק על זה.
 
א' לכא' אף שהיה נראה שלא הונחו שם ומיירי בדרך נפילה מ"מ המספר של הקלפים יכול להיות סימן במיוחד שהיה שם ארבעה קלפים ויוכל הילד המאבד ליתן אותם בתורת סימן, ואף שבעלמא לא חיישינן שהמאבד יזכור כזה סימן [וכגון בשטר כסך שלא חוששים שהמאבד זוכר את המספר הסידורי שבשטר וכמו שהביא בספר השבת אבידה כהלכתה מפוסקי זמנינו] הכא שאני שודאי שקטן שדעתו על קלפים אלו במאוד וזוכר אחת לאחת את מספרי הקלפים שאבדו לו, וממילא חשיב כאבידה עם סימן.
עדיין הוא לא ידע שנפלו קלפים אלה כאחד בבת אחת, ולכן אין זה מועיל במקום שהם דרך נפילה.
 
ד' יל"ד אם בכלל יש קנין לקטן בקלפים האלו, ויש לדעת מהיכן קיבל את הקלפים ואם הקנו לו אותם בדעת אחרת או לאו, ואם קיבלם מהמתמידים או מתהילים וכל כה"ג לכא' לא קנאם בכלל בדיני הקניינים, ואם אביו נתן לו כסף בשביל לקנות קלפים עדיין יל"ד אם חשיב דעת אחרת שעל ידה חל קנין לקטן.
ה' אף אם נקנו לו בדעת אחרת יל"ד אם להלכה דעת אחרת מועלת לקנין גמור עד כדי שמתחייב להשיב בחובת השבה וידוע דעת הרמב"ם שחל קנין מדאורייתא בדעת אחרת אך לחולקים יל"ע אם מה שקונה מדרבנן הוא בדיני קניינים או רק שאין להוציא מידו מפני דרכי שלום וכאן שכבר יצא מידו בהיתר אין בזה חובת השבה.
אם הקטן אכן זכה, יש חסרון של יאוש וכנ"ל, אבל אם האב זכה, נראה דיש לדון שבמה שנתן לידו חשוב יאוש מדעת מאחר שהקטן אינו בר שמירה על הנכסים שבאים לידו, והוי כיאוש מדעת ופטור מהשבה לגמרי.
 
זה מפורש בהדיא בגמרא לגבי תמרי דזיקא דהוא בגדר יאוש שלא מדעת אצל הקטן, וצריך עיון איך אפשר לחלוק על זה.
שם זה מחילה ברצון שדעת בנ"א למחול ע"כ ובזה אמרינן שלא אומרים כן בקטנים
מה שאין כן כל דבר שנאבד לו בעל כורחו
ביתר ביאור אותו אדם שמוחל על התמרים אחר ששרצים ורמשים אוכלים אותם, בעיקרון בידו לא למחול עליהם וישאר ברשותו אם כל השקצים והרמשים שעליהם, אלא שבעלמא דרך בני אדם למחול ובזה מבואר בגמ' שבקטנים זה לא שייך.
כל זה בתמרי דזיקי שהוא בעניין מחילה והפקר אך בדבר שנאבד ויצא מרשותו ואין בזה סימן הרי זה בעל כורחו יוצא מרשותו ולא צריך בזה שום עשיית חלות של הפקר
 
שם זה מחילה ברצון שדעת בנ"א למחול ע"כ ובזה אמרינן שלא אומרים כן בקטנים
מה שאין כן כל דבר שנאבד לו בעל כורחו
ביתר ביאור אותו אדם שמוחל על התמרים אחר ששרצים ורמשים אוכלים אותם, בעיקרון בידו לא למחול עליהם וישאר ברשותו אם כל השקצים והרמשים שעליהם, אלא שבעלמא דרך בני אדם למחול ובזה מבואר בגמ' שבקטנים זה לא שייך.
כל זה בתמרי דזיקי שהוא בעניין מחילה והפקר אך בדבר שנאבד ויצא מרשותו ואין בזה סימן הרי זה בעל כורחו יוצא מרשותו ולא צריך בזה שום עשיית חלות של הפקר
אני מבין את הצד שאתה מצדד בו, אבל הוא נראה לי תמוה, שאדם עומד על ממונו האבד ממנו ותובע עליו בעלות, ואילו איתא לבעלות שכזו לעולם לא יהיה מושג של יאוש כי הוא יכול לתבוע בעלות על אי זכיה.
 
עדיין הוא לא ידע שנפלו קלפים אלה כאחד בבת אחת, ולכן אין זה מועיל במקום שהם דרך נפילה.
אתה מתכון דרך הינוח?
לענ"ד נראה שאף בדרך נפילה כיון שיודע שנפלו לו הרי אף בקלף אחד המספר חשוב סימן
לעצם הענין אכן היכא שהסימן בא על ידי הצטברות של מספרים לכא' אין נחשב סימן בדרך נפילה, כמו שלגבי סימן של מנין מבואר בגמ' שאינו שייך בדרך נפילה ואין סברא לכא' שיהיה שונה כאן.
 
אני מבין את הצד שאתה מצדד בו, אבל הוא נראה לי תמוה, שאדם עומד על ממונו האבד ממנו ותובע עליו בעלות, ואילו איתא לבעלות שכזו לעולם לא יהיה מושג של יאוש כי הוא יכול לתבוע בעלות על אי זכיה.
לא זכיתי להבין סברת כת"ר, הבעלות שלו קיימת בתמרים בכל אופן אלא שבדרך כלל אדם מפקיר תמרים כיון שיש בהם שקצים
בכל אופן זה פעולה של הפקר וצריך לזה דעת לענ"ד עדיין קיים אצלו בעלות על התמרים אלא שדרכו להפקירם
 
אשמח למקורות
עיין תוספות סנהדרין דף סח עמוד ב
וז"ל "אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא"
ועי' שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רע
מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום; לפיכך עבר א' וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים. הגה ודוקא מציאה, שאין דעת אחרת מקנה לו, אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין (ב"י בשם הרשב"א).
וכתב הסמ"ע
ז"ל הרשב"א [המובא בציונים אות א'] וד"מ הביאו, אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח, הרי הוא שלו גמור [פירוש, ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו, ובסוף סעיף ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו הרי זה של אביו], עכ"ל. ובעיר שושן כתב ז"ל, אבל שכירות של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו" לו, מוציאין בדיינים, עכ"ל. מה שכתב להקנותו לו, לאו דוקא קאמר, אלא ר"ל שחייב האחר "ליתן" לו
ועיין עוד קצות החושן סימן רמג ס"ק ד הביא התוס' הנ"ל וכתב
ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו
ונ"ל יש עוד מקורותאולם אינני זוכר כעת
 
עיין תוספות סנהדרין דף סח עמוד ב
וז"ל "אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא"
ועי' שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רע
מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום; לפיכך עבר א' וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים. הגה ודוקא מציאה, שאין דעת אחרת מקנה לו, אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין (ב"י בשם הרשב"א).
וכתב הסמ"ע
ז"ל הרשב"א [המובא בציונים אות א'] וד"מ הביאו, אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח, הרי הוא שלו גמור [פירוש, ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו, ובסוף סעיף ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו הרי זה של אביו], עכ"ל. ובעיר שושן כתב ז"ל, אבל שכירות של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו" לו, מוציאין בדיינים, עכ"ל. מה שכתב להקנותו לו, לאו דוקא קאמר, אלא ר"ל שחייב האחר "ליתן" לו
ועיין עוד קצות החושן סימן רמג ס"ק ד הביא התוס' הנ"ל וכתב
ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו
ונ"ל יש עוד מקורותאולם אינני זוכר כעת
ויל"ד עוד האם בשכר לימוד ומתמידים הוי שלו כשכירות או לא
 
עיין תוספות סנהדרין דף סח עמוד ב
וז"ל "אי נמי במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא"
ועי' שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רע
מציאת חרש שוטה וקטן אין בה משום גזל אלא מפני דרכי שלום; לפיכך עבר א' וגזלה מידם אינה יוצאה בדיינים. הגה ודוקא מציאה, שאין דעת אחרת מקנה לו, אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין בדיינין (ב"י בשם הרשב"א).
וכתב הסמ"ע
ז"ל הרשב"א [המובא בציונים אות א'] וד"מ הביאו, אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח, הרי הוא שלו גמור [פירוש, ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו, ובסוף סעיף ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו הרי זה של אביו], עכ"ל. ובעיר שושן כתב ז"ל, אבל שכירות של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו" לו, מוציאין בדיינים, עכ"ל. מה שכתב להקנותו לו, לאו דוקא קאמר, אלא ר"ל שחייב האחר "ליתן" לו
ועיין עוד קצות החושן סימן רמג ס"ק ד הביא התוס' הנ"ל וכתב
ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו
ונ"ל יש עוד מקורותאולם אינני זוכר כעת
ישר כוח גדול
מה באמת הסברא בזה הרי אין לו דעת לקנות האם הוא משום דעת אחרת מקנה, כך נראה מלשון הרמ"א שהשווה הדברים
אולם הרשב"א שהביא הסמ"ע חילק הדברים ואולי אה"נ וגם הוא כוונתו לדעת אחרת מה יודע כת"ר בזה?
 
מצ"ב דברים שכתבתי בעבר בדברי הב"י בדין יאוש שלא מדעת
בסימן ר"ס גבי אבידה שמונחת בדרך הינוח שדינא הוא שאין ליגע בה ואפי' שיש בה סימן כדי שלא להטריח את הבעלים ובאופן שאין בה סימן הוי מאבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו סימן להחזירה. ואף בספק הינוח לא יגע בה. ובאופן שאין סימן ונגע באבידה אין לו להחזירה לשם, ואם אין סימן חידש הרמב"ם וכן הביא מרן בשו"ע שזכה בו ואינו חייב להחזירו, ונתחבטו האחרונים בדין זה אמאי היא שנטל חפץ שאין בו סימן יכול לקחתו לעצמו הרי זה ספק הינוח וא"כ זה כספק יאוש שלא מדעת שלא הוי יאוש. ובפוסקים ביארו בכמה אופנים דין זה.

מרן הבית יוסף כתב לבאר וז"ל "ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (כא:) דפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסקא הלכתא כאביי (כב:) דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה, היינו לומר דאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם, שהרי אין בהם סימן ולמקום שמצאם אין לו להחזירם כמו שנתבאר, ממילא זכה בהם, דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא" וחידש כאן כמה דינים ראשית שיש דמיון בין ספק הינוח לבין יאוש שלא מדעת שדין אחד הם. וכן ביאר שההיתר לקחת הוא כי אין לו יכולת להחזיר ולא אמרינן יהא מונח היכא שלא כתוב בהדיא.


ביאור האחרונים בדברי הב"י שזכה בממון

ובהבנת הדברים האריכו ונתחבטו האחרונים האיך זכה באבידה ומה ההיתר לקחתו לעצמו. ועי' מש"כ הסמ"ע (ס"ק מב) שביאר ש'כיון שבשעה שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו, אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון שאין בו סימן, ס"ל בזה דכו"ע מודים דיחזיקנו המוצא לעצמו'. והיינו כמבואר בדרישה וכן ביאר ברעק"א שכיון שבזמן שהרים דעתו ורצונו היה להחזיר לא עבר על לא תוכל להתעלם, וכל חובתו זה רק מדין השב תשיבם, וכיון שעכשיו לא יכול להשיבו דאין לו סימן לא שייך לחייבו בהשבה וע"כ זוכה לעצמו[1].

ועיין עוד במ"ש הש"ך (ס"ק כ"ו) לבאר שההיתר לזכות לעצמו היינו רק עד שיבואו הבעלים, וכל זמן שלא נתברר מי הבעלים יכול זה לעשות בו מה שרוצה. ואף בזה הק' הנתיבות איך יכול להשתמש בדבר שאינו שלו, ועיי"ש מש"כ ליישב ולהלן יבואר עוד.


פשטות כוונת הרמב"ם והב"י

והאמת אומר שליבי בל עימי בפירושים אלו דאנן בתר דברי הב"י אזלינן וכמו שביאר דברי הרמב"ם כפי דעתו, ופשיטא בדבריו ש'זוכה בו לעצמו' והוסיף בזה עוד ש'אינו חייב להחזירו' וודאי כוונתו למה שכתב ולא הראה כלל שצריך להחזיר כשיבוא הבעלים, וכן אין במשמע שהיתר רק באופן שנטל ע"מ להחזיר אבל אי נטל ע"מ לקחת יהיה צריך להחזיר, אולם דברי הרמב"ם והשו"ע צריך לבאר ע"מ לידע דצריך אע"פ ראוי לילך בה.

והנה שמח ליבי בראותי בשו"ת הרדב"ז שאף הוא דן בדברי הרמב"ם וס"ל שמה שכתב שזכה בו היינו כפשוטו ודייק יתור לשון הרמב"ם שכתב זכה בו ואינו חייב להחזירו, וביאר זאת מטעם ספק ספיקא עי"ש. וגם בדרישה הנ"ל כתב 'ובאמת שלשון ואם נטל לא יחזיר מסייע להרמב"ם דמשמע לא יחזיר כלל אלא יחזיק לעצמו'. ונ"ל שאין לנו יותר מפורש ממה שכתבו רבותינו.

וראה עוד בב"ח שם שכתב וז"ל "דעת הרמב"ם דאיהו מפרש ואם נטל לא יחזיר כמשמעו שאין צריך להחזירו דשלו הוא, ואף על גב דבאיסורא אתא לידיה מכל מקום כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי, אינו בדין שיהא מונח עד שיבא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא ודו"ק" נראה כוונתו שאחר שאין למי להחזיר הוי כאין לו בעלים, ואף שיש לבאר כוונתו מ"מ מבואר שהבין דברי הב"י כפשטן שהאבידה של המוצא.



[1] והנה בנותן טעם להוסיף בזה שדברי הרעק"א מסתברי אם ננקוט שיסוד הדין של יאוש שלא מדעת הוא משום שבאיסורא אתי לידיה ויסוד הדין הוא מחמת שכבר התחייב בהשבה כשבא החפץ לידו וכשי' תוס' (ב"ק סו. ד"ה הכא נמי) לכן בסתמא אין לו היתר אפי' שהבעלים התייאש כי עדיין חיובא דהשבה עליו, אולם הכא שאינו יכול להשיב ולא שייך בו דינא דהשב תשיבם שוב יכול לזכות לעצמו אחר שהבעלים התיאשו.

אולם הקצות בסימן רנט (ס"ק א) האריך להביא את דברי הרמב"ן שיסוד יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה הוא מטעם אחר, והוא שאחר שהמוצא החזיק החפץ ונתחייב בהשבה תו לא מהני יאוש כי המוצא חשיב כשומר שכר שלו וידו כיד בעלים ואין מהני יאוש ברשות בעלים. ולפ"ז אף באופן דידן כיון שבשעת המציאה החזיק עבור הבעלים של החפץ שוב נעשה כשומר שלו ולא שייך בחפץ זה יאוש, וא"כ מה לי יכול להשיב בפועל מה לי אין יכול כי אין סימן סו"ס אין כאן יאוש ולא איכפת לן אם יכול לקיים את ההשב תשיבם שהרי קודם יאוש בשום אופן א"א לזכות באבידה.

אולם נראה שהסמ"ע לא ס"ל כדברי הרמב"ן וא"ש דבריו לשיטתו, דהנה בסימן רנט סעיף ד הובא דינא של מוצא חביות יין בעיר שרובה עכו"ם ונפסק הדין שהרי אלו שלו, אולם יש חשש יין נסך ואסור בשתיה, ומבואר שבאופן שבא ישראל ונתן סימן מותרת למוצאה אף בשתיה, וכתב הסמ"ע (ס"ק י) ומיהו צריך שיהא דבר שמרגיש בו מיד בנפילתו דאי לאו הכי הוי יאוש שלא מדעת ואינו יכול לזכות בחבית.

והעיר ע"ז הרעק"א שלפי שי' הרמב"ן שהיאוש לא מהני מחמת שמחזיק לבעלים את החפץ, הכא כיון שתלה ברוב עכו"ם לא שמרו לבעלים אלא מחזיק לעצמו וא"כ אח"כ שמתברר שהוא של ישראל שהתייאש מהני היאוש דלא הוי ידו כיד בעלים.

ומדברי הסמ"ע שס"ל שבעינן להעמיד בחפץ שמרגיש בו בנפילתו מוכח דלא ס"ל הכי, וא"כ לכאו' מבואר שהסמ"ע לא ס"ל כהרמב"ן וא"ש הכא כיון שאינו יכול להחזיר השתא מהני היאוש ול"ח ברשות בעלים.
 
מה באמת הסברא בזה הרי אין לו דעת לקנות האם הוא משום דעת אחרת מקנה, כך נראה מלשון הרמ"א שהשווה הדברים
לענ"ד הפשט הוא שהוא כמחליף עבודתו בשכרו
דהיינו מעשה ידיו שלו והממון הוא התןצאה הנולדת מפעולתו
 
ואיך למעשה הוא זוכה בממון, כלומר מדוע שלא ניקח לו את הממון מהיכן באה בעלותו
כפי שיש לו בעלות על מעשיו
כמשל ידועים דברי הגרשש"ק למה פירות העץ שייכים לבעל העץ? כי השכל אומר שמה שנולד ממנו שייך למוליד
 
ראשי תחתית