וגרע פי כמה, כי אם היה מגיע עם מנהג מקומו, הרי זה כקהילה שהגיעה לכאן עם רבה, שיכולים להמשיך במנהגיהם גם לדעת מרן השו"ע.
אבל לא לדעת הגרע"י, שיש לו הסבר אחר ע"פ איך שמציג את התשובות השונות (סי' לב וריב).
זו הקושיא הנפרדת הנ"ל. וזוקקת דיון נפרד.
וכבר נתבאר שבדבר הזה הגרע"י יחיד בדורו.
אין לדבריך טעם וריח. הרי מן הסתם כאשר הגיעו ומנהגם בידם, היו בתי כנסת מעורבים שהושפעו מהם והחלו גם הם לברך על ההלל, ולדבריך "אין בזה כלום". אבל הגר"ע הורה להם לשנות מנהגם שנהגו בו עשרות ומאות שנים, גם בארץ וגם בחו"ל (אמנם בארץ אחר פטירת מרן).
צריך דברים כתובים על הסתם הזה.
ועכ"פ באופן כללי אם יהיה מקום כזה שישנה כולו או רובו את מנהגו - מאיזו סיבה שתהיה - והגרע"י יורה לו לבטל מנהגו,
אכן תהיה זו קושיא על דבריו מדידיה אדידיה.
ולענין ההלל באופן פרטי, גם כבודו מסכים הולך שלדעת הגרע"י 'מדינא' יש שלא לברך, ולא רק ממנהגא. וא"כ לשיטתו אין להקשות משם סתירה בדבריו.
אלא שעל זה גופא כבודו מקשה, מנין שזה מדינא ולא ממנהגא.
ועל מה שכתבתי להליץ בעדו שסובר שמרן נוקט כיש בתרא מדינא, ועל זה הוסיף מנהג, מעיר כבודו:
כבר כתבתי שגם אם תאמר שפסק כי"א בתרא, הרי בכך שהוסיף מנהג, גילה דעתו שאין זה אלא מנהג, דהיינו שהנוהגים כן ימשיכו במנהגם ויש להם לסמוך על הרמב"ם. אבל ברור שהנוהגים כשני עמודי הוראה, הרי"ף (והרמב"ם) [והרא"ש], ימשיכו גם הם במנהגם.
ואיני יודע מה זו השגה על הגרע"י, הרי רשאי הוא לסבור בשופי שדברי מרן מחולקים לשנים: הלכה ומנהג.
את ההלכה הכריע בכותבו יש ויש (שלדעת הגרע"י יש בזה הכרעה חלוטה ליש בתרא),
ואת המנהג הוסיף לאחר מכן, אבל
אין בהוספת המנהג כדי להחליש את ההלכה.
[כשם שאין בהוספת המילים 'וכן דעת הרמב"ם' על 'יש בתרא' כדי להחליש או לצמצם דבר מהכרעת היש בתרא. (הבאתי משפט זה רק לדוגמא ואין להיתפס עליו)].
(וכבר כתבתי שלענ"ד בכל יש ויש חשיב חוסר הכרעה, אלא שכאן אנו דנים במשנת הגרע"י גופיה).
ואם איתא שיש להקשות בזה על הגרע"י מתוקף כלליו בענין יש ויש, היא קושיא אחרת. ואכמ"ל בזה (כשיהיה אשכול על 'יש ויש' נוכל להביא בזה מן החדש).