תפילין בת"ב ומנהג כפרות

[משיב כהלכה]

לבד מזה כתבתי לעיל שדעתו בדעת מרן שהוי "ברכה לבטלה" כי"א בתרא ולא רק "מנהג".

הכל תלוי ביחס למה שכתב השו"ע, האם כשציין מנהג כוונתו "לפסוק שזה ברכה לבטלה" או כוונתו שהנוהגים כן ימשיכו במנהגם.

ואגב, לא קיבלנו הוראות מרן רק לגבי ענייני ברכה לבטלה.

 

[משיב כהלכה]

כבר שאלתי כאן כמה פעמים, מנין שזו ההבנה בדעת הגרע"י? יש דברים מפורשים שכתב שכאן הוא גם מדינא ולא רק ממנהגא?

ללא ספק, הוא מדגיש את ענין מנהג ארץ ישראל לכל אורך דבריו (גם לגבי ברכת המגילה ליחיד וגם לגבי ברכה על ההלל):

"ונראה לפע"ד שהואיל והמנהג פשוט בירושלים ובא"י שאין היחיד מברך לאחריה, וכמו שהעידו האחרונים, גם אנשי בגדאד אשר זכו לעלות לארץ ישראל, עליהם לנהוג כמנהגינו שלא לברך לאחריה, ולא יעשו אגודות אגודות, וימנעו עצמם מספק ברכה לבטלה. וכיו"ב הוריתי מכבר לאנשי פרס ומרוקו שעלו לארץ ישראל, שלא יברכו על קריאת ההלל בראש חודש, אף על פי שמנהגם בחו"ל היה לברך עליו, וכבר העיד מרן הש"ע (סי' תכב) שבכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה המנהג שלא לברך על קריאת ההלל בראש חודש, וזאת עפ"ד רבינו הגדול הרמב"ם מרא דאתרא דס"ל (בסוף הלכות ברכות, ובפ"ג מהל' חנוכה ה"ז) שהואיל וקריאת ההלל בר"ח אינה אלא מנהג (תענית כח ב) אין לברך על המנהג. והואיל ואלה שזכו לעלות לארץ ישראל, על דעת שלא לחזור לחו"ל, נעשו כתושבי א"י ממש בין להקל בין להחמיר, הא ודאי שאין להם להכנס בספק ברכות לבטלה, ואסור להם לשנות מן המנהג של א"י".

וכמה תמיהות בדבר:

א. כל העולים לא"י במאה שנים האחרונות פגשו בארץ ישראל מנהג שאינו אחיד.

ב. מה שכתב כלל שאין לברך על המנהג, הוא עצמו סתר כלל זה כמה פעמים (עיין במאמר הנ"ל שהעליתי, שהביא דוגמאות לברכה על מנהג).

 

[משיב כהלכה]

בתפילין לא כתב 'הלכה' אלא רק 'מנהג'.

גם להניח תפילין בשחרית או מנחה זו הלכה שנפסקה בשו"ע. לא רק מה שקשור לברכה לבטלה וכיו"ב.

 

[איתן]

גם להניח תפילין בשחרית או מנחה זו הלכה שנפסקה בשו"ע. לא רק מה שקשור לברכה לבטלה וכיו"ב.

לדעתך.
לדעת הגרע"י אינו אלא מנהג, ומשכך אין להקשות עליו בזה מכח ההנחה שלך.
תוכל לתמוה מנין ההנחה שלו.
אולי זה יועיל קצת:

תפילין בט' באב זה בסה"כ מנהג
גם מרן מודה שזה לא עבירה להניח בשחרית, בסה"כ כתב להניח במנחה כי כך נהגו בזמנו, ואולי גם סבר שזה המנהג הנכון, אבל אין כאן איסור והיתר והלכות, לא דאורייתא ולא דרבנן

 

[איתן]

הגר"ע פסק נגד המנהג החדש (שבעצם הוא מנהג וותיק בחו"ל, עוד לפני מרן השו"ע), בשם המנהג הישן ובשם השו"ע.

שוב:
המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.
כיון שהמנהג הפשוט בא"י היה שלא לברך, לדעתו כל העולים ארצה היו כפופים למנהג המקום.
וכבר אמרתי זה פעמים, שאפשר וצריך לדון על יסוד דבריו, מנין שהם נכפפים, אבל אי אפשר להקשות מדידיה אדידיה.

 

[משיב כהלכה]

לדעתך.
לדעת הגרע"י אינו אלא מנהג, ומשכך אין להקשות עליו בזה מכח ההנחה שלך.

זאת אומרת שאפשר לחלוק באופן חופשי על השו"ע, רק צריך לתת את ההגדרה הנכונה, זו לא הלכה אלא מנהג בעלמא.

 

[משיב כהלכה]

שוב:
המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

 

[איתן]

טעות בידך, הגר"ע יוסף אמנם מדבר על המנהג אך לא נמנע מלציין בכל תשובותיו את דעת השו"ע בנושא. ראה שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן נו: "אין לנו להכנס בחשש ברכה לבטלה נגד דעת הרמב"ם ומרן ונגד מנהג א"י".

זה שאינו נמנע לציין, אפשר שהוא לאלומי מילתא, אבל עיקר עניינו הוא מהמנהג.
וגם מה שכתבת כאן:

וראה בשו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן לח: "ומרן השלחן ערוך א"ח (סי' תכב ס"ב) כתב, וקוראים ההלל בראש חודש בדילוג, בין יחיד בין צבור, ואף הצבור אין מברכים עליו לא בתחלה ולא בסוף. וזה דעת הרמב"ם, וכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה".

פשוט שאינו דיוק כלל.
הוא בא להביא את המקור של המנהג, והמקור כתוב בשו"ע שהעיד עליו. אין שום הכרח לדייק מזה דבר נוסף.

מצד שני, יש ממש בדבריך, מטעמא אחרינא. וזו אצלי קשה מן הראשונה.
הגרע"י נוקט בהחלט שהמברך על ההלל בא"י, אין לענות אחריו אמן.
אולם - מעדות בנו - הוא עצמו ענה אמן על ברכת הסוכה שבירכו חכמי תימן שעלו לבקרו בסוכות, אף שלא אכלו סעודה שם.
ולשאלת בנו, השיב שמרן לא כתב אלא 'נהגו' שלא לברך אלא בשעת סעודה', ולאו מדינא.

וקשיא לי, מאי שנא האי מנהגא מהאי מנהגא.
ואולי זה יוכיח כדבריך וכדברי הרב @אור יעקב שהגרע"י תפס את מנהג ההלל כדינא וגם מנהגא. והיינו שלפי דברי מרן נהגו כדעת הרמב"ם בזה שיש בזה איסור ברכה לבטלה. וצ"ע.

 

[איתן]

זאת אומרת שאפשר לחלוק באופן חופשי על השו"ע, רק צריך לתת את ההגדרה הנכונה, זו לא הלכה אלא מנהג בעלמא.

הטעם שנתן המגיב בהודעה שציטטתי, הגדרה נאה יש בו:
אין כאן איסור והיתר, לא מה"ת ולא מדרבנן.

 

[איתן]

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

לא הבנתי כוונתך.

 

[משיב כהלכה]

הרש"ש התחיל את המנהג בירושלים להניח תפילין בשחרית ת"ב, ומשם התפשט לעוד בתי כנסת. ולזה מתאימים דבריך לעיל (בשינוי קל):

המנהג החדש כולו בא מהעולים ארצה. ואין זה משנה להגרע"י באיזו שנה היתה עלייתם.
כיון שהמנהג הפשוט בא"י היה להניח תפילין במנחה ולא בשחרית, לדעתו כל העולים ארצה היו כפופים למנהג המקום.

 

[משיב כהלכה]

אין כאן איסור והיתר, לא מה"ת ולא מדרבנן.

והגבתי על זה לעיל, שבוודאי שייך כאן איסור והיתר, בראשונים יש אוסרים להניח תפילין בת"ב ויש מתירים, והראשונים עשו פשרה ביניהם והניחו במנחה במקום בשחרית.

ושוב אכתוב שאם קיבלנו הוראות השו"ע, זה כולל הכל, ולא רק מה שאנחנו רוצים לקבל.

 

[עת שערי רצון]

הרש"ש לא עלה ארצה מתימן?

הרש''ש הנהיג כן, ע''פ האר''י. לא בגלל שהוא תימני.
כמו שקבלו הוראות מרן בנגלה (פחות או יותר, לא משנה ענין כזה או אחר, תפילין או הלל) כך קיבלו את הרש''ש כמכריע בדעת האר''י. ועובדא, שהחיד''א והבן איש חי תמכו במנהג זה של תפילין בט''ב, כי שרשו ע''פ הקבלה, שאין הבדל בין ט''ב לשאר ימים.

 

[עת שערי רצון]

והגבתי על זה לעיל, שבוודאי שייך כאן איסור והיתר, בראשונים יש אוסרים להניח תפילין בת"ב ויש מתירים, והראשונים עשו פשרה ביניהם והניחו במנחה במקום בשחרית.

מה הפשרה בזה ?
אולי היו מניחים בלי ברכה זה היה פשרה.
מי שאוסר, אוסר גם במנחה. וזה איסור + ברכה לבטלה.
ואגב, בזמן הראשונים היו הרבה קהילות שמניחים תפילין במנחה כל ימות השנה. היום מנהג זה כמעט ונכחד.

 

[משיב כהלכה]

עיין בתשובת הרב הלל לעיל.

 

[משיב כהלכה]

הרש''ש הנהיג כן, ע''פ האר''י. לא בגלל שהוא תימני.

ידוע שלא הנהיג כן מחמת שהוא תימני, אבל כתבתי זאת לדבריו של המגיב ש"לא משנה שנת עלייתו".

 

[משיב כהלכה]

זה שאינו נמנע לציין, אפשר שהוא לאלומי מילתא, אבל עיקר עניינו הוא מהמנהג.
הוא בא להביא את המקור של המנהג, והמקור כתוב בשו"ע שהעיד עליו. אין שום הכרח לדייק מזה דבר נוסף.

חבל על המאמץ מצידך, הוא כתב דברים מפורשים בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן לא):

"העולים מחוץ לארץ לארץ ישראל, וממשיכים במנהגם לברך על ההלל בראש חודש, לא יפה עושים, וראוי להם יותר לנהוג כמנהג כל העדות שלנו שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו הנאמנה של מרן השלחן ערוך... שהואיל והרמב"ם ומרן השלחן ערוך נתקבלו בכל ארץ ישראל וגלילותיה למרי דאתרא, לפיכך כל דבריהם והוראותיהם נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, וכל הזז מדבריהם כאילו זז מדיני התורה ומזלזל בכבוד רבותיו".

אבל כשהגיע להנחת תפילין בשחרית ת"ב, נעלם ממנו שהשו"ע הוא הלכה למשה מסיני.

 

[איתן]

כמו שקבלו הוראות מרן בנגלה (פחות או יותר, לא משנה ענין כזה או אחר, תפילין או הלל) כך קיבלו את הרש''ש כמכריע בדעת האר''י. ועובדא, שהחיד''א והבן איש חי תמכו במנהג זה של תפילין בט''ב, כי שרשו ע''פ הקבלה, שאין הבדל בין ט''ב לשאר ימים.

דברים נכונים. אך לא בדעת הגרע"י. לדעתו אפילו את דברי האריז"ל לא קיבלו כהכרעה ודאית.
אמנם באשכול אחר כתבתי מדנפשאי לבאר בדעת הגרע"י, שגם הוא אזיל בתר מנהגי האריז"ל כשאין בדבר איסור והיתר.
ואם כן יכולים דבריך להיות נכונים מאוד בשיטתו.
אלא שלא נזקק לזה כאן כלל, ולא הזכיר שמחמת היותו מנהג 'קבלי' יש לו יותר תוקף. אלא אדרבה ציין רק ל'גאוני ירושלים' מצד חכמתם.

אלא שהחכם @משיב כהלכה סבור שהמנהג להניח במנחה, אינו 'מנהג בעלמא' אלא בסוג 'הלכה' יחשב כיון שיש בו 'פשרה בין הדעות'.
אבל לדידי לא מכרעא כלל, כי דומה שלא נזכר בראשונים שהוא פשרה, ואדרבה לגבי המחלוקת אם להניח או לא, כתב הטור ומרן בסי' לח כדבר פשוט שיש להניח. ואת המנהג להניח דוקא במנחה הזכיר מרן כמנהג ולא כתב טעמו, ובפשטות מהלך לשונו בב"י משמע שנוקט כמ"ש בסי' לח שיש חובה להניח ואין לחוש לשיטות האוסרים. (ואף שיש לבע"ד מקום לחלוק, מ"מ אי אפשר לבנות קושיא ע"ז).

 

[איתן]

הרש"ש התחיל את המנהג בירושלים להניח תפילין בשחרית ת"ב, ומשם התפשט לעוד בתי כנסת. ולזה מתאימים דבריך לעיל (בשינוי קל):

אכן, אבל לא הגיע עם 'מנהג מקומו' לכאן, שאז היה עליו -תיכף בבואו - להתבטל למנהג המקום.
אבל - וכאן הדמיון לנדון דידן - לו יהי שהיה מגיע עם מנהג מקומו, ומשכנע את כל תושבי המקום לבטל מנהגם ולעשות מנהג חדש, והיו שומעים לו, לא היה הגרע"י מתנגד בטענת 'מנהג שכתב מרן', אלא אדרבה היה מציין לעוד כמה וכמה מנהגים שנשתנו מזמן מרן לזמנינו.

נמצא שעיקר החילוק - אליבא דהגרע"י - הוא,
שהמנהג שנהגו חכמי מרוקו לברך על ההלל, כיון שהגיעו לכאן צריכים לשנות מנהגם. אמנם אם היו עוקרים את מנהג המקום עצמו, לא משנה מאיזו סיבה, והיו תושבי א"י משנים מנהגם, לא היה בזה כלום.
והמנהג שנהגו תושבי ירושלים וכדו' להניח בשחרית, עשו כן מעצמם ושינו מנהגם. ואת זה רוצה הגרע"י לקיים.
לא הורה למי שאינו נוהג כן לנהוג כן. הורה למי שכבר שינו במקומם, שרשאים להמשיך במנהגם האחרון.

 

[איתן]

חבל על המאמץ מצידך, הוא כתב דברים מפורשים בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן לא):

"העולים מחוץ לארץ לארץ ישראל, וממשיכים במנהגם לברך על ההלל בראש חודש, לא יפה עושים, וראוי להם יותר לנהוג כמנהג כל העדות שלנו שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו הנאמנה של מרן השלחן ערוך... שהואיל והרמב"ם ומרן השלחן ערוך נתקבלו בכל ארץ ישראל וגלילותיה למרי דאתרא, לפיכך כל דבריהם והוראותיהם נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, וכל הזז מדבריהם כאילו זז מדיני התורה ומזלזל בכבוד רבותיו".

ייש"כ.
הגם שהיה קצת מקום לדחות שלא שירבב שמו של מרן אלא אגב הרמב"ם (שאל"כ למה בכלל להזכיר דעת הרמב"ם כאן).
מ"מ כבר מילתי אמורה לעיל - שיש לכאורה ראיה מדברי הגרע"י שסבור שהדבר הוא דין גמור ולא מנהג. וא"כ דבריו הנ"ל מחזקים ענין זה.
ונצטרך לומר כמ"ש הרב @אור יעקב שהוא לפי הכלל שסובר כיש בתרא. ולדעתו זה פסק מרן.

(וכמובן שגם בכל כה"ג אפשר לדון ולהקשות מנין שהלכה כיש בתרא וכו'. אבל אין לדבר סוף.
כדי לסתור פסק הגרע"י - כמו כל פוסק אחר - אפשר לדון על הענפים (ההלכה הפרטית) ואפשר לדון על השורשים (כללי לשון מרן).
אבל אי אפשר להקשות מדידיה אדידיה כשלא מקבלים את הנחותיו).

אבל כשהגיע להנחת תפילין בשחרית ת"ב, נעלם ממנו שהשו"ע הוא הלכה למשה מסיני.

ושוב אנו שבים לטענה זו, כאשר כבודו אינו מסכים לקבל שהגרע"י מתייחס להנחת תפילין כמנהג בעלמא.

ודומה שבאשכול זה, כל הסברות לשני הצדדים הועלו בטוט"ד.