אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שההלכה הוכרעה בתורת ודאי, אז ממילא הדעה הדחוייה היא בטלה כדברי ב"ש אצל ב"ה שאינן משנה.
ורק מחמת שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל ההכרעות שלנו (לפחות מחתימת התלמוד ואילך) הן מחמת הספק, יש מקום להחמיר.
ומשכך בעצם, רוב ככל הדעות (חוץ מטעות ודאית, המוגדרת "טועה בדבר משנה"), הן בגדר ספק.
ועכשיו יבוא השואל וישאל, אם כך נקיים כל הדאורייתות מספק, או לחילופין נקל בכל הדרבננים מספק ?
והתשובה, שגם לנו יש כח הכרעה למדוד במשקל את השיטות, איזו חמורה יותר ואיזו קלה יותר.
ולכן רש"י מניחים עם ברכה למרות שהוא ספק, ור"ת לא מניחים אלא מי שרגיל בחסידות (הגם שהוא ספק) רק בלי ברכה בגלל שהוא ספק.
והרבה הלכות בתפילין כתוב שהם פסולים, ולאידך מי שאין לו תפילין אלא אלו יניח בלי ברכה.
קשה מאד לאמוד את רמת החומרא, מתי היא מחייבת ומתי פחות ומתי רק ע"ד החומרא ומתי גם זה לא.
מה גם שהדבר נתון בהחלט לשיקול הדעת של הפוסק מחד, ולמציאות בשטח (כוונתי המנהג הרווח) מאידך.
נושא התכלת הוא דבר שהתעורר בדור האחרון, מעולם לא עסקו בו, ואין לנו עליו כלים למדוד אותו איזו חומרא לתת לו.
לאידך, גם הגילוי נעשה בשלבים איטיים שכללו התנגדויות (ראדז'ין, ג'נטין, מורקס), שהוכיחו שהגדולים לא בהכרח ראו בזה חומרא גדולה כ"כ, וגם אלו שלבשו לא הורו זה באופן גורף, וגם הם לא בהכרח הקפידו ע"ז כאילו מבטלים פה מ"ע דאו'.
ובהצטרף השאלות שעדיין קיימות במורקס מחד (הסוגיות עדיין פתוחות וניתנות לליבון, מי אמר שזה זה, מי אמר שמפיקים הצבע המדוייק ובצורה הנכונה וכו' וכו'), לצד החששות העולות לאידך (אולי יתירו מחר שעטנז בציצית, ואנחנו מכירים את הקנאים המתלהבים מחידושים).
לצד הגישה ההשקפתית, אני לא אומר שהיא המניע המרכזי (אולי בפועל כן, אבל בתכלס לא), והוא מה שהנהיג החת"ס "החדש אסור מן התורה", והיינו שלא לשנות יותר מדאי. - כלומר, לשים ברקסים לפני שממהרים להחליט בדבר חדש.
כל זה מלמד אותי, שעדיין אין זה בבחינת "ספיקא דאורייתא לחומרא" במובן שכל מי שלומד הסוגיא ומסתפק בה חייב ללבוש.
