מאמין בניסים
חבר קבוע
- הצטרף
- 7/1/25
- הודעות
- 483
תכלת בזמן הזה בירור הדין ודעת רבותינו
- יוזם האשכול החש בראשו
- תאריך התחלה
מחילה מכבוד בעל המנחת אשר שליט"א דבריו תמוהים ביותר! אדרבה אם התפא"י היה רואה שזה מוציא תכלת היה מודה רק היה בטוח שזה מוציא רק סגול
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 592
קשקוש. קליפתו ירוקה וירוק הוא בכלל כחול כידוע
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 592
תכלת דומה לעשבים
נאמן הרעיון היהודי
חבר חדש
- הצטרף
- 17/6/25
- הודעות
- 67
בימינו אין אף גוף או בעל סמכות המחייבים את כלל ישראל, ועל כל יהודי מוטל לברר את האמת ולהוציא דבר הלכה, כדרך רבותינו מקדמת דנא. [כמובן שא"א לברר את כל הסוגיות שבתורה, ובדיוק לכן יש רב, אך דבריו אינם "אורים ותומים" וניתן להכריע לכאן ולכאן]
אין שום סיבה שסוגיית התכלת תזנח רק מפני שגדולי הדור עדיין לא מטילים אותה בציציותיהם. ומכיון שכך, לענ"ד כל אדם שבירר את הנושא ועדיין אינו מטיל, אין לו על מה לסמוך.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
אני כעת עסוק בכתיבת תשובה מקיפה בנושא. אשמח שהחברים יעירו ויאירו. אולם אבקש רק מקורות חדשים, או סברות מוצקות.
גישות שונות או התקפות, וכו'. נא להשאיר לכותבים אחרים, אני אשתדל לא לענות על כגון דא.
על זיהוי התכלת בזמננו
פתיחה: מצוות התכלת – בין גניזה לחידוש
מצוות פתיל תכלת בציצית היא מצווה יקרה אשר נתייחדה בה מעלה מיוחדת, עד שאמרו חז"ל (מנחות מג ע"ב) שהיא מביאה לידי זכירת כל המצוות, והרואה אותה נזכר בכסא הכבוד. אולם, זה דורות רבים שעם ישראל אינו מקיים מצווה זו במלואה, שכן התכלת "נגנזה", כדברי חז"ל במדרשים (במדב"ר יז, ה; תנחומא שלח טו). כבר בזמן התנאים אנו מוצאים עדות לנדירותו של החילזון, כבמעשה שמביא הילקוט שמעוני (דברים, רמז תתקסא) ברבי יוסי שמצא זקן המתפרנס מהחילזון, וכששאלו "ומי מצוי?", השיבו הזקן "השמים, מקום בים שמוטל בין הרים... ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא!".
העובדה שזיהוי החילזון אבד לנו, והמסורת הרציפה נקטעה, מציבה בפנינו חובה הלכתית מן המעלה הראשונה: כל זיהוי מחודש חייב לעמוד בבחינה קפדנית ובדקדוק יתר מול הסימנים המפורשים שנתנו לנו חז"ל והראשונים. אין די בהשערות בעלמא או בממצאים ארכיאולוגיים, חשובים ככל שיהיו. המבחן הוא התאמה מוחלטת למקורות תורתנו הקדושה. כל סטייה מן התיאורים הללו מעוררת חשש כבד, שמא אין זה החילזון המקורי, ואנו עלולים להיכשל חלילה באיסור החמור של "קלא אילן" (צבע אינדיגו ממקור צמחי) שאמרו עליו חז"ל (בבא מציעא סא ע"ב) שהמטילו בבגדו ואומר תכלת הוא – הקב"ה עתיד ליפרע ממנו.
לאור זאת, נבוא לבחון את הזיהוי המוצע של "ארגמון קהה קוצים" אל מול אבני הבוחן של חז"ל.
פרק א': סימני החילזון בגמרא וסתירתם מהמציאות של הארגמון
הברייתא במסכת מנחות (מד ע"א) מוסרת לנו את סימניו המובהקים של חילזון התכלת:
"תנו רבנן: חילזון זה, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".
ננתח סימנים אלו אחד לאחד ונשווה אותם לארגמון קהה הקוצים.
א. "גופו דומה לים"
פירושו הפשוט של מאמר זה, כפי שהבינוהו גדולי הראשונים, הוא שצבע גופו (קונכייתו) של החילזון דומה לצבע הים, הוא צבע התכלת. כך פירש הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב): "מביאין דם חילזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת". 'עינו' של החילזון היא קונכייתו החיצונית. כמו כן, ב מסכת ציצית (מסכתא קטנה) הנוסח הוא "גופו דומה לרקיע ", וכן הוא ב סמ"ג וב מנהיג .
הסתירה מהארגמון: קונכייתו של הארגמון קהה הקוצים אינה דומה כלל לים או לרקיע. צבעה הטבעי הוא חום-אפרפר. היא אינה תכולה כלל ועיקר.
דחיית התירוצים:
1. "צמידה ביולוגית": יש שתירצו כי הקונכייה מכוסה באצות ויצורים זעירים הנותנים לה גוון ירקרק-כחלחל. תירוץ זה קלוש עד למאוד. ראשית, כפי שהערת בצדק, תופעה זו משותפת לכלל היצורים בקרקעית הים, ואינה מהווה סימן זיהוי ייחודי לחילזון זה. לתת סימן המצוי בכולם כדי לזהות מין ספציפי, הרי זו אבסורד, "הא למה הדבר דומה, לאדם שירצה לתאר כיצד נראה אדם 'הודי' ויאמר שיש לו 'אף עיניים ופה'". שנית, הסימן צריך להיות בגוף החילזון עצמו, לא בכיסוי חיצוני מקרי.
2. "צורת גלים": יש שתירצו שהדמיון לים אינו בצבע אלא בצורה, שקמטי הקונכייה דומים לגלי הים. תירוץ זה נסתר במפורש מלשון הרמב"ם והמסכתות הקטנות, שציינו דמיון בצבע ("עין התכלת", "רקיע"). ברקיע אין גלים. יתרה מכך, לטעון כנגד פירושו המפורש של הרמב"ם, ולהציע פירוש חדש המנוגד לו, תוך אמירה ש"פירוש זה יותר פשוט", יש בזה משום חוסר דרך ארץ כלפי רבותינו הראשונים, אשר מימיהם אנו שותים.
ב. "ועולה אחד לשבעים שנה"
מאמר זה מצביע על נדירותו הקיצונית של החילזון, שהופעתו היא אירוע המתרחש אחת ליובל שנים ויותר. זו הסיבה, כפי שמסיימת הברייתא, לערכו הכספי הגבוה: "לפיכך דמיו יקרים" .
הסתירה מהארגמון: חילזון הארגמון אינו נדיר כלל באופן זה. הוא מצוי בים התיכון בכל עת, ודייגים מסחריים שולים אותו בכמויות גדולות לצורכי מאכל. הוא אינו "עולה" מן הים במועדים מיוחדים, אלא שוכן דרך קבע בקרקעית. טענת ה"נדירות" אינה מתקיימת בו כלל.
דחיית התירוצים:
1. נס בזמן המקדש: התירוץ שהיה זה נס שנהג רק בזמן הבית, ובזמננו די למצוא אותו בים, הוא דחוק ואין לו מקור. הברייתא מתארת את טבעו של החילזון, ולא נס זמני.
2. קושי הצביעה: יש אומרים ש"דמיו יקרים" אינו בגלל נדירותו, אלא בגלל הקושי להפיק ממנו צבע (שכן דרושים חלזונות רבים לציצית אחת). אך אין זה פשט לשון הברייתא, הקושרת במפורש את יוקרו לנדירותו (" לפיכך ").
יתירה מזאת, קושייתו של מרן הבית הלוי זצ"ל (הובאה בתשובות הגרי"ש אלישיב זצ"ל), בעינה עומדת: אם חילזון זה היה מצוי כל כך, מדוע לא השתמשו בו כל הדורות? שתיקתם של כל גדולי ישראל במשך מאות שנים מהווה למעשה מסורת שלילית ברורה, הקובעת שאין זה החילזון האמיתי. וכן מבואר בדברי רבי אברהם בן הרמב''ם, שבהיעדר מסורת א''א לחדש את החלזון.
פרק ב': תהליך הצביעה וגוון התכלת – סתירה מוחלטת מדברי הרמב"ם
כאן אנו מגיעים לנקודה המכרעת ביותר, בה הפער בין המקורות לבין הארגמון הוא תהומי ובלתי ניתן לגישור.
א. דם החילזון ותהליך הצביעה
הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב) מתאר את תהליך הצביעה בפירוט: "מביאין דם חילזון... ונותנין אותו בסם עם סממנים... ומבשלין אותו עמהן... והצבע היוצא מדם החילזון עם הסממנים מתחלה הוא שחור כדיו , ואחר כך משתנה לאותו הגוון".
הסתירה מהארגמון: תהליך הפקת הצבע מהארגמון שונה בתכלית:
1. הנוזל אינו שחור: הנוזל המופק מבלוטת החילזון הוא שקוף-צהבהב. אין בו שמץ של שחור.
2. אין צורך בסממנים לצבע: הצבע הכחול נוצר בתהליך פוטוכימי, על ידי חשיפת הנוזל לאור השמש (או קרינת UV) וחמצן. הסממנים המוזכרים ברמב"ם אינם הכרחיים ליצירת הצבע עצמו, בניגוד גמור לתיאורו.
דחיית התירוצים:
1. "שחור כשהוא יבש": הטענה שדם הארגמון הופך לשחור כשהוא מתייבש היא הטעיה גרידא. כל נוזל צבעוני כהה (אדום, סגול וכו') ייראה שחור לאחר ייבוש מוחלט. הרמב"ם מתאר את צבע הנוזל בתחילת תהליך הבישול, לא בסופו. לשונו "שחור כדיו " היא לשון מפורשת וחד משמעית המתארת נוזל שחור ממש.
2. "מנין לרמב"ם?": הטענה כי הרמב"ם טעה בתיאורו היא חמורה ביותר ואין להעלותה על הדעת. היא מערערת את כל סמכותו של גדול הפוסקים, ופותחת פתח לביטול דבריו בכל נושא ועניין שלא ייראה לנו. דרך זו אינה דרכה של תורה.
ב. גוון התכלת
כאן טמון, אולי, המסמר האחרון בארון הקבורה של זיהוי זה. הרמב"ם, בדקדוק לשון שאין שני לו, מגדיר את גוון התכלת המדויק:
"תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע ... וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
הסתירה מהארגמון: הצבע המופק מחילזון הארגמון הוא כחול-כהה, אינדיגו עמוק . הוא דומה לרקיע בשעת בין השמשות או לפני עלות השחר, אך אינו דומה כלל ועיקר ל"טהרו של רקיע" בצהרי היום, שהוא גוון תכלת-שמיים בהיר וצלול. תיאורו של הרמב"ם הוא ספציפי ומדויק – והצבע המופק מהארגמון פשוט אינו תואם לו.
דחיית התירוצים:
1. מחלוקת ראשונים בגוון: יש המנסים לטעון שרש"י חולק וסובר שהצבע כהה ("כרקיע המשחיר"). גם אם נאמר כך, כיצד ניתן לפסוק הלכה למעשה נגד דעתו המפורשת והמפורטת של הרמב"ם, הפוסק לנו את ההלכה, אשר מסיים את דבריו במילים "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית "?
2. "הרמב"ם טעה": שוב, יש מהמצדדים בזיהוי שנאלצו לטעון שהרמב"ם טעה בהגדרת הגוון, וכי הם מחזיקים ב"ראיות מקוריות מהספרי" כביכול. זוהי עזות מצח שאין כדוגמתה, לבוא ולומר שחוקרים בני דורנו מבינים במקורות חז"ל טוב יותר מהרמב"ם, ולפסוק הלכה נגדו.
---
פרק ג': דעת גדולי הדורות וחשש איסור "קלא אילן"
מעבר לכל הסתירות המהותיות שהעלנו, אין להתעלם מדעתם של גדולי ומאורי הדור הקודם, אשר סוגיה זו עלתה על שולחנם והם הכריעו בה בחריפות.
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, פוסק הדור, פרסם דעתו כי "שב ואל תעשה עדיף". מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל וכן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל (בספרו אור לציון) הורו שאין להטיל תכלת זו, מחשש איסור "קלא אילן". הגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א כתב שאין בידו להמליץ על התכלת החדשה.
דעתם אינה מבוססת רק על העיקרון של "חוסר מסורת", אלא על החשש הממשי שמא התכלת מהארגמון היא היא ה"קלא אילן" שהתורה הזהירה עליו. חקירות כימיות הראו שהמולקולה הפעילה בצבע המופק מהארגמון (לאחר החשיפה לשמש) זהה למולקולת האינדיגו המופקת מצמח האיסטיס, הוא ה"קלא אילן". אם כך, ייתכן מאוד שהמטיל צבע זה בבגדו עובר על האיסור החמור, ולא רק שאינו מקיים מצווה – הוא אף נכשל באיסור.
סיכום ומסקנה הלכתית
מן המקובץ עולה תמונה ברורה וחד משמעית:
1. חילזון ה"ארגמון קהה קוצים" אינו תואם את סימני החילזון המפורשים בגמרא: לא בצבעו ("דומה לים"), לא בנדירותו ("עולה אחד לשבעים שנה") ולא בסיבת יוקרו.
2. תהליך הפקת הצבע וגוון הדם סותרים חזיתית את תיאורו המפורט של הרמב"ם: הדם אינו "שחור כדיו", ואין צורך בסממנים ליצירת הצבע.
3. גוון התכלת המופק מהארגמון מנוגד להגדרתו המדויקת של הרמב"ם: הוא כחול-כהה ולא תכלת-רקיע בהיר "בטהרו של רקיע", צבע שהרמב"ם פוסל אותו במפורש.
4. העדר מסורת רציפה ודעתם של גדולי הדורות האחרונים נוטים כולם לדחיית הזיהוי, מתוך חשש כבד לאיסור "קלא אילן".
לאור כל האמור, אין מנוס מן המסקנה ההלכתית כי זיהוי הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת של התורה הוא זיהוי מוטעה ושגוי . הניסיונות ליישב את הסתירות דחוקים, מאולצים, ולעיתים אף כרוכים בדחיית דברי ראשונים מפורשים, ובראשם הרמב"ם.
על כן, הדרך הנכונה והראויה לירא את דבר ה' היא להמשיך ולהחזיק במסורת אבותינו מדור דור, שקיימו מצוות ציצית בחוטי לבן בלבד, ולהימנע מלהטיל בבגדינו צבע שזיהויו מוטל בספק כה גדול. נמשיך להתפלל ולצפות לביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אשר יגלה לנו את סודות התורה, ובכללם את חילזון התכלת האמיתי, ונזכה לקיים את המצווה בשלמותה ובהידורה.
גישות שונות או התקפות, וכו'. נא להשאיר לכותבים אחרים, אני אשתדל לא לענות על כגון דא.
על זיהוי התכלת בזמננו
פתיחה: מצוות התכלת – בין גניזה לחידוש
מצוות פתיל תכלת בציצית היא מצווה יקרה אשר נתייחדה בה מעלה מיוחדת, עד שאמרו חז"ל (מנחות מג ע"ב) שהיא מביאה לידי זכירת כל המצוות, והרואה אותה נזכר בכסא הכבוד. אולם, זה דורות רבים שעם ישראל אינו מקיים מצווה זו במלואה, שכן התכלת "נגנזה", כדברי חז"ל במדרשים (במדב"ר יז, ה; תנחומא שלח טו). כבר בזמן התנאים אנו מוצאים עדות לנדירותו של החילזון, כבמעשה שמביא הילקוט שמעוני (דברים, רמז תתקסא) ברבי יוסי שמצא זקן המתפרנס מהחילזון, וכששאלו "ומי מצוי?", השיבו הזקן "השמים, מקום בים שמוטל בין הרים... ניכר הוא שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא!".
העובדה שזיהוי החילזון אבד לנו, והמסורת הרציפה נקטעה, מציבה בפנינו חובה הלכתית מן המעלה הראשונה: כל זיהוי מחודש חייב לעמוד בבחינה קפדנית ובדקדוק יתר מול הסימנים המפורשים שנתנו לנו חז"ל והראשונים. אין די בהשערות בעלמא או בממצאים ארכיאולוגיים, חשובים ככל שיהיו. המבחן הוא התאמה מוחלטת למקורות תורתנו הקדושה. כל סטייה מן התיאורים הללו מעוררת חשש כבד, שמא אין זה החילזון המקורי, ואנו עלולים להיכשל חלילה באיסור החמור של "קלא אילן" (צבע אינדיגו ממקור צמחי) שאמרו עליו חז"ל (בבא מציעא סא ע"ב) שהמטילו בבגדו ואומר תכלת הוא – הקב"ה עתיד ליפרע ממנו.
לאור זאת, נבוא לבחון את הזיהוי המוצע של "ארגמון קהה קוצים" אל מול אבני הבוחן של חז"ל.
פרק א': סימני החילזון בגמרא וסתירתם מהמציאות של הארגמון
הברייתא במסכת מנחות (מד ע"א) מוסרת לנו את סימניו המובהקים של חילזון התכלת:
"תנו רבנן: חילזון זה, גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים".
ננתח סימנים אלו אחד לאחד ונשווה אותם לארגמון קהה הקוצים.
א. "גופו דומה לים"
פירושו הפשוט של מאמר זה, כפי שהבינוהו גדולי הראשונים, הוא שצבע גופו (קונכייתו) של החילזון דומה לצבע הים, הוא צבע התכלת. כך פירש הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב): "מביאין דם חילזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת". 'עינו' של החילזון היא קונכייתו החיצונית. כמו כן, ב מסכת ציצית (מסכתא קטנה) הנוסח הוא "גופו דומה לרקיע ", וכן הוא ב סמ"ג וב מנהיג .
הסתירה מהארגמון: קונכייתו של הארגמון קהה הקוצים אינה דומה כלל לים או לרקיע. צבעה הטבעי הוא חום-אפרפר. היא אינה תכולה כלל ועיקר.
דחיית התירוצים:
1. "צמידה ביולוגית": יש שתירצו כי הקונכייה מכוסה באצות ויצורים זעירים הנותנים לה גוון ירקרק-כחלחל. תירוץ זה קלוש עד למאוד. ראשית, כפי שהערת בצדק, תופעה זו משותפת לכלל היצורים בקרקעית הים, ואינה מהווה סימן זיהוי ייחודי לחילזון זה. לתת סימן המצוי בכולם כדי לזהות מין ספציפי, הרי זו אבסורד, "הא למה הדבר דומה, לאדם שירצה לתאר כיצד נראה אדם 'הודי' ויאמר שיש לו 'אף עיניים ופה'". שנית, הסימן צריך להיות בגוף החילזון עצמו, לא בכיסוי חיצוני מקרי.
2. "צורת גלים": יש שתירצו שהדמיון לים אינו בצבע אלא בצורה, שקמטי הקונכייה דומים לגלי הים. תירוץ זה נסתר במפורש מלשון הרמב"ם והמסכתות הקטנות, שציינו דמיון בצבע ("עין התכלת", "רקיע"). ברקיע אין גלים. יתרה מכך, לטעון כנגד פירושו המפורש של הרמב"ם, ולהציע פירוש חדש המנוגד לו, תוך אמירה ש"פירוש זה יותר פשוט", יש בזה משום חוסר דרך ארץ כלפי רבותינו הראשונים, אשר מימיהם אנו שותים.
ב. "ועולה אחד לשבעים שנה"
מאמר זה מצביע על נדירותו הקיצונית של החילזון, שהופעתו היא אירוע המתרחש אחת ליובל שנים ויותר. זו הסיבה, כפי שמסיימת הברייתא, לערכו הכספי הגבוה: "לפיכך דמיו יקרים" .
הסתירה מהארגמון: חילזון הארגמון אינו נדיר כלל באופן זה. הוא מצוי בים התיכון בכל עת, ודייגים מסחריים שולים אותו בכמויות גדולות לצורכי מאכל. הוא אינו "עולה" מן הים במועדים מיוחדים, אלא שוכן דרך קבע בקרקעית. טענת ה"נדירות" אינה מתקיימת בו כלל.
דחיית התירוצים:
1. נס בזמן המקדש: התירוץ שהיה זה נס שנהג רק בזמן הבית, ובזמננו די למצוא אותו בים, הוא דחוק ואין לו מקור. הברייתא מתארת את טבעו של החילזון, ולא נס זמני.
2. קושי הצביעה: יש אומרים ש"דמיו יקרים" אינו בגלל נדירותו, אלא בגלל הקושי להפיק ממנו צבע (שכן דרושים חלזונות רבים לציצית אחת). אך אין זה פשט לשון הברייתא, הקושרת במפורש את יוקרו לנדירותו (" לפיכך ").
יתירה מזאת, קושייתו של מרן הבית הלוי זצ"ל (הובאה בתשובות הגרי"ש אלישיב זצ"ל), בעינה עומדת: אם חילזון זה היה מצוי כל כך, מדוע לא השתמשו בו כל הדורות? שתיקתם של כל גדולי ישראל במשך מאות שנים מהווה למעשה מסורת שלילית ברורה, הקובעת שאין זה החילזון האמיתי. וכן מבואר בדברי רבי אברהם בן הרמב''ם, שבהיעדר מסורת א''א לחדש את החלזון.
פרק ב': תהליך הצביעה וגוון התכלת – סתירה מוחלטת מדברי הרמב"ם
כאן אנו מגיעים לנקודה המכרעת ביותר, בה הפער בין המקורות לבין הארגמון הוא תהומי ובלתי ניתן לגישור.
א. דם החילזון ותהליך הצביעה
הרמב"ם (הלכות ציצית פ"ב ה"ב) מתאר את תהליך הצביעה בפירוט: "מביאין דם חילזון... ונותנין אותו בסם עם סממנים... ומבשלין אותו עמהן... והצבע היוצא מדם החילזון עם הסממנים מתחלה הוא שחור כדיו , ואחר כך משתנה לאותו הגוון".
הסתירה מהארגמון: תהליך הפקת הצבע מהארגמון שונה בתכלית:
1. הנוזל אינו שחור: הנוזל המופק מבלוטת החילזון הוא שקוף-צהבהב. אין בו שמץ של שחור.
2. אין צורך בסממנים לצבע: הצבע הכחול נוצר בתהליך פוטוכימי, על ידי חשיפת הנוזל לאור השמש (או קרינת UV) וחמצן. הסממנים המוזכרים ברמב"ם אינם הכרחיים ליצירת הצבע עצמו, בניגוד גמור לתיאורו.
דחיית התירוצים:
1. "שחור כשהוא יבש": הטענה שדם הארגמון הופך לשחור כשהוא מתייבש היא הטעיה גרידא. כל נוזל צבעוני כהה (אדום, סגול וכו') ייראה שחור לאחר ייבוש מוחלט. הרמב"ם מתאר את צבע הנוזל בתחילת תהליך הבישול, לא בסופו. לשונו "שחור כדיו " היא לשון מפורשת וחד משמעית המתארת נוזל שחור ממש.
2. "מנין לרמב"ם?": הטענה כי הרמב"ם טעה בתיאורו היא חמורה ביותר ואין להעלותה על הדעת. היא מערערת את כל סמכותו של גדול הפוסקים, ופותחת פתח לביטול דבריו בכל נושא ועניין שלא ייראה לנו. דרך זו אינה דרכה של תורה.
ב. גוון התכלת
כאן טמון, אולי, המסמר האחרון בארון הקבורה של זיהוי זה. הרמב"ם, בדקדוק לשון שאין שני לו, מגדיר את גוון התכלת המדויק:
"תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע ... וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
הסתירה מהארגמון: הצבע המופק מחילזון הארגמון הוא כחול-כהה, אינדיגו עמוק . הוא דומה לרקיע בשעת בין השמשות או לפני עלות השחר, אך אינו דומה כלל ועיקר ל"טהרו של רקיע" בצהרי היום, שהוא גוון תכלת-שמיים בהיר וצלול. תיאורו של הרמב"ם הוא ספציפי ומדויק – והצבע המופק מהארגמון פשוט אינו תואם לו.
דחיית התירוצים:
1. מחלוקת ראשונים בגוון: יש המנסים לטעון שרש"י חולק וסובר שהצבע כהה ("כרקיע המשחיר"). גם אם נאמר כך, כיצד ניתן לפסוק הלכה למעשה נגד דעתו המפורשת והמפורטת של הרמב"ם, הפוסק לנו את ההלכה, אשר מסיים את דבריו במילים "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית "?
2. "הרמב"ם טעה": שוב, יש מהמצדדים בזיהוי שנאלצו לטעון שהרמב"ם טעה בהגדרת הגוון, וכי הם מחזיקים ב"ראיות מקוריות מהספרי" כביכול. זוהי עזות מצח שאין כדוגמתה, לבוא ולומר שחוקרים בני דורנו מבינים במקורות חז"ל טוב יותר מהרמב"ם, ולפסוק הלכה נגדו.
---
פרק ג': דעת גדולי הדורות וחשש איסור "קלא אילן"
מעבר לכל הסתירות המהותיות שהעלנו, אין להתעלם מדעתם של גדולי ומאורי הדור הקודם, אשר סוגיה זו עלתה על שולחנם והם הכריעו בה בחריפות.
מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, פוסק הדור, פרסם דעתו כי "שב ואל תעשה עדיף". מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל וכן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל (בספרו אור לציון) הורו שאין להטיל תכלת זו, מחשש איסור "קלא אילן". הגאב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א כתב שאין בידו להמליץ על התכלת החדשה.
דעתם אינה מבוססת רק על העיקרון של "חוסר מסורת", אלא על החשש הממשי שמא התכלת מהארגמון היא היא ה"קלא אילן" שהתורה הזהירה עליו. חקירות כימיות הראו שהמולקולה הפעילה בצבע המופק מהארגמון (לאחר החשיפה לשמש) זהה למולקולת האינדיגו המופקת מצמח האיסטיס, הוא ה"קלא אילן". אם כך, ייתכן מאוד שהמטיל צבע זה בבגדו עובר על האיסור החמור, ולא רק שאינו מקיים מצווה – הוא אף נכשל באיסור.
סיכום ומסקנה הלכתית
מן המקובץ עולה תמונה ברורה וחד משמעית:
1. חילזון ה"ארגמון קהה קוצים" אינו תואם את סימני החילזון המפורשים בגמרא: לא בצבעו ("דומה לים"), לא בנדירותו ("עולה אחד לשבעים שנה") ולא בסיבת יוקרו.
2. תהליך הפקת הצבע וגוון הדם סותרים חזיתית את תיאורו המפורט של הרמב"ם: הדם אינו "שחור כדיו", ואין צורך בסממנים ליצירת הצבע.
3. גוון התכלת המופק מהארגמון מנוגד להגדרתו המדויקת של הרמב"ם: הוא כחול-כהה ולא תכלת-רקיע בהיר "בטהרו של רקיע", צבע שהרמב"ם פוסל אותו במפורש.
4. העדר מסורת רציפה ודעתם של גדולי הדורות האחרונים נוטים כולם לדחיית הזיהוי, מתוך חשש כבד לאיסור "קלא אילן".
לאור כל האמור, אין מנוס מן המסקנה ההלכתית כי זיהוי הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת של התורה הוא זיהוי מוטעה ושגוי . הניסיונות ליישב את הסתירות דחוקים, מאולצים, ולעיתים אף כרוכים בדחיית דברי ראשונים מפורשים, ובראשם הרמב"ם.
על כן, הדרך הנכונה והראויה לירא את דבר ה' היא להמשיך ולהחזיק במסורת אבותינו מדור דור, שקיימו מצוות ציצית בחוטי לבן בלבד, ולהימנע מלהטיל בבגדינו צבע שזיהויו מוטל בספק כה גדול. נמשיך להתפלל ולצפות לביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אשר יגלה לנו את סודות התורה, ובכללם את חילזון התכלת האמיתי, ונזכה לקיים את המצווה בשלמותה ובהידורה.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
לכבוד ידידי היקר, הרב ... שליט"א,
קראתי בעיון רב את דבריך ואת השגותיך החשובות. אשמח להבהיר את עמדתי ולענות על שאלותיך היסודיות, שכן אתה נוגע בשורש המחלוקת, וטוב ללבן את הדברים עד תומם.
אתה שואל, ובצדק, כיצד אני יכול להביע ודאות כה גמורה ("שאין שום צד שמקיימים מצוה") כאשר קיימות דעות אחרות, ומדוע אני מתבסס כה בחריפות על הברייתא במנחות כנותנת סימנים הלכתיים מחייבים. אנסה, בעזרת ה', לסדר את הדברים באופן ברור, נקודה אחר נקודה.
יסוד ראשון: מעמדה של הברייתא – אגדה או הלכה?
זוהי אכן נקודת המוצא, וכאן טמון המפתח להבנת כל הסוגיא. הטענה כי הברייתא במנחות (מד ע"א) אינה אלא "דברי אגדה", תיאור פיוטי שאינו מחייב אותנו הלכתית, היא טענה שאין לה על מה לסמוך, והיא קורסת אל מול משקלם של הראשונים, ובראש ובראשונה – מרן הרמב"ם ז"ל.
אילו הייתה הברייתא נשארת בגדר מימרא אגדית בעלמא, היה אולי מקום לדון בדבר. אולם, כאשר בא הרמב"ם , פוסק ההלכה הגדול, ומעתיק את עיקרי הדברים אל תוך ספר ההלכה המונומנטלי שלו, "משנה תורה", הוא קובע בכך את מעמדם ההלכתי. בהלכות ציצית (פרק ב' הלכה ב') הוא כותב: "מביאין דם חילזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ". הרי לך שהרמב"ם פוסק להלכה את הסימן "גופו דומה לים" (שכן "עינו" היא קונכייתו, ו"עין התכלת" הוא צבע התכלת, דהיינו צבע הים).
אם כן, הדיון אינו האם "אנכי הקטן" החליט שהברייתא היא סימנים. הדיון הוא האם אנו מקבלים את פסיקת הרמב"ם. הרמב"ם הוא זה שהכריע שהתיאור הזה הוא חלק מהגדר ההלכתי של החילזון. להתעלם מכך, משמעו להתעלם מפסיקת הרמב"ם.
יתירה מזו, כפי שכבר ציינתי, מקורו של הרמב"ם אינו רק בברייתא זו. במסכת ציצית (מסכתא קטנה, סוף פרק א'), שהיא מקור הלכתי תנאי, נאמר במפורש שצביעה כשרה היא דווקא מחילזון "הדומה לרקיע" . הרי לך מקור הלכתי מפורש לכך שצבע קונכייתו של החילזון הוא סימן מובהק לכשרותו! גם התוספתא (מנחות פ"ט מ"ו) קובעת: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה". השילוב של מקורות אלו מבהיר מעל לכל ספק שאין מדובר בתיאור בעלמא, אלא בהגדרה הלכתית של החילזון הספציפי והיחיד הכשר למצוות תכלת.
על כן, נקודת המוצא שלי אינה הנחה בעלמא, אלא יסוד איתן ומוצק בפסיקת הרמב"ם ובמקורות תנאיים. כל ניסיון לחדש את התכלת חייב, אבל חייב, להתחיל בבדיקה האם הזיהוי המוצע תואם להגדרה הלכתית זו. אם הוא נכשל במבחן הראשון והבסיסי ביותר – כל הדיון הופך עקר.
יסוד שני: ספק וחשש – מתי וכיצד?
אתה טוען: "למה לא לחשוש לדעה השניה? לפחות ממידת חסידות...". זו שאלה מצוינת, הנוגעת ליסודות הפסיקה.
התשובה היא, שבכל מערכת ההלכה לא למדנו לחוש לכל דעה וסברא, בפרט כאשר היא נדחית על פי הכללים והיסודות. יש הבדל תהומי בין "מחלוקת" הלכתית לגיטימית, שבה שני הצדדים נטועים היטב במקורות, לבין דעה הנאלצת לדחוק מקורות, לפרשם באופן שאינו מתקבל על הדעת, ואף לדחות דברי ראשונים מפורשים כדי להתקיים. דעה כזו אינה יוצרת "ספק" הלכתי המחייב חומרא. בלשון הפוסקים, יש כאן חשש של "טועה בשיקול הדעת" (שו"ע חו"מ כה).
נבחן זאת על סוגייתנו:
1. כדי לקבל את זיהוי הארגמון, צריך לדחוק ולומר ש"דומה לים" אינו צבע, בניגוד לרמב"ם ולמסכת ציצית.
2. צריך לומר ש"עולה אחד לשבעים שנה" הוא אגדה בעלמא, למרות שהברייתא קושרת זאת באופן ישיר לסיבה הכלכלית ("לפיכך דמיו יקרים").
3. צריך לומר שהרמב"ם טעה כשכתב "דמו שחור כדיו".
4. צריך לומר שהרמב"ם טעה בהגדרת הצבע ("טהרו של רקיע"), או לפרש את דבריו באופן שאינו תואם את פשט הלשון.
5. צריך להתעלם ממסורת של אלף שנה, ומקושייתו האדירה של ה"בית הלוי".
כאשר צד אחד בדיון מבוסס על פשטות המקורות, והצד השני נזקק לסוללה שלמה של דחיות, תירוצים מאולצים ודחיית דברי הרמב"ם – אין זה "ספק שקול". לא כך אנו נוהגים בשום סוגיה אחרת בש"ס. כפי שהעיר הג"ר אשר וייס שליט"א, בשום מקום לא מצאנו דרך לימוד כזו, לקחת מציאות שאינה תואמת את המקורות ולנסות לכופף את המקורות כדי שיתאימו לה. הדרך הפשוטה והישרה היא להסיק שהמציאות הזו אינה המציאות שעליה דיברו חז"ל.
לכן, הוודאות שלי אינה נובעת מהתעלמות, חלילה, אלא מבחינה מדוקדקת של הדעות, והגעה למסקנה שאין בדעות החולקות בסיס הלכתי מוצק מספיק כדי ליצור "ספק" שמצריך לחוש לו. יתרה מכך, כאשר רובם המכריע של גדולי ישראל בדור הקודם והנוכחי דחו את הזיהוי, והזהירו מפני חשש איסור "קלא אילן", הרי שהחשש צריך להיות הפוך – החשש להיכשל באיסור, ולא החשש מביטול מצוות עשה שקיומה מוטל בספק כה גדול.
יסוד שלישי: טענות נוספות המחזקות את הפסול
גם אם נניח לרגע בצד את הוויכוח על "סימני הברייתא", עדיין הבעיות בזיהוי הארגמון הן כה חמורות, עד שדי בהן לבדן כדי לפסול אותו.
הצבע: הגדרת הרמב"ם לצבע היא חדה וברורה: "דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע". זהו תכלת בהיר ושמימי. הצבע המופק מהארגמון הוא כחול כהה, אינדיגו. הרמב"ם מסיים ואומר: " וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית ". זו פסיקה מפורשת, לא תיאור.
העמידות: הרמב"ם דורש "צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה". והנה, כפי שציינתי, ידיד נאמן שבדק בעצמו את התכלת מהארגמון במבחן מי הרגלים של ארבעים יום (כמפורט בגמרא וברמב"ם), מצא שהצבע דהה באופן ניכר. אם כן, הוא נפסל גם לפי מבחן העמידות של הרמב"ם.
סיכום
לכבודו, הרב קומי אורי. אינני בא מתוך זלזול בדעות אחרות, אלא מתוך בחינה קפדנית של היסודות. אין לי ספק שלא מקיימים מצווה בתכלת זו, משום שהיא נכשלת בכל מבחן הלכתי מהותי:
א. מבחן הזיהוי: אינה תואמת את סימני החילזון שקבעו חז"ל והרמב"ם להלכה.
ב. מבחן התהליך: אינה תואמת את תיאור הפקת הדם והצבע של הרמב"ם.
ב. מבחן התוצאה: אינה תואמת את הגדרת הגוון המדויקת של הרמב"ם, אשר פוסל במפורש גוונים אחרים.
ד. מבחן המסורת: אין לה מסורת, והיא עומדת בניגוד לשתיקת כל הדורות.
ה. מבחן הפסיקה: רוב גדולי ישראל דחו אותה, ורבים הזהירו מפני חשש איסור.
צירוף כל אלו יחד אינו מותיר מקום לספק, אלא למסקנה ברורה. אין כאן "שני צדדים" שווים במשקלם. יש כאן דעת תורה ברורה המיוסדת על המקורות, ומולה דעה חדשה המנסה להתאים את המקורות לממצא ארכיאולוגי, תוך דוחק ועיקום של יסודות ההלכה.
קראתי בעיון רב את דבריך ואת השגותיך החשובות. אשמח להבהיר את עמדתי ולענות על שאלותיך היסודיות, שכן אתה נוגע בשורש המחלוקת, וטוב ללבן את הדברים עד תומם.
אתה שואל, ובצדק, כיצד אני יכול להביע ודאות כה גמורה ("שאין שום צד שמקיימים מצוה") כאשר קיימות דעות אחרות, ומדוע אני מתבסס כה בחריפות על הברייתא במנחות כנותנת סימנים הלכתיים מחייבים. אנסה, בעזרת ה', לסדר את הדברים באופן ברור, נקודה אחר נקודה.
יסוד ראשון: מעמדה של הברייתא – אגדה או הלכה?
זוהי אכן נקודת המוצא, וכאן טמון המפתח להבנת כל הסוגיא. הטענה כי הברייתא במנחות (מד ע"א) אינה אלא "דברי אגדה", תיאור פיוטי שאינו מחייב אותנו הלכתית, היא טענה שאין לה על מה לסמוך, והיא קורסת אל מול משקלם של הראשונים, ובראש ובראשונה – מרן הרמב"ם ז"ל.
אילו הייתה הברייתא נשארת בגדר מימרא אגדית בעלמא, היה אולי מקום לדון בדבר. אולם, כאשר בא הרמב"ם , פוסק ההלכה הגדול, ומעתיק את עיקרי הדברים אל תוך ספר ההלכה המונומנטלי שלו, "משנה תורה", הוא קובע בכך את מעמדם ההלכתי. בהלכות ציצית (פרק ב' הלכה ב') הוא כותב: "מביאין דם חילזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ". הרי לך שהרמב"ם פוסק להלכה את הסימן "גופו דומה לים" (שכן "עינו" היא קונכייתו, ו"עין התכלת" הוא צבע התכלת, דהיינו צבע הים).
אם כן, הדיון אינו האם "אנכי הקטן" החליט שהברייתא היא סימנים. הדיון הוא האם אנו מקבלים את פסיקת הרמב"ם. הרמב"ם הוא זה שהכריע שהתיאור הזה הוא חלק מהגדר ההלכתי של החילזון. להתעלם מכך, משמעו להתעלם מפסיקת הרמב"ם.
יתירה מזו, כפי שכבר ציינתי, מקורו של הרמב"ם אינו רק בברייתא זו. במסכת ציצית (מסכתא קטנה, סוף פרק א'), שהיא מקור הלכתי תנאי, נאמר במפורש שצביעה כשרה היא דווקא מחילזון "הדומה לרקיע" . הרי לך מקור הלכתי מפורש לכך שצבע קונכייתו של החילזון הוא סימן מובהק לכשרותו! גם התוספתא (מנחות פ"ט מ"ו) קובעת: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה". השילוב של מקורות אלו מבהיר מעל לכל ספק שאין מדובר בתיאור בעלמא, אלא בהגדרה הלכתית של החילזון הספציפי והיחיד הכשר למצוות תכלת.
על כן, נקודת המוצא שלי אינה הנחה בעלמא, אלא יסוד איתן ומוצק בפסיקת הרמב"ם ובמקורות תנאיים. כל ניסיון לחדש את התכלת חייב, אבל חייב, להתחיל בבדיקה האם הזיהוי המוצע תואם להגדרה הלכתית זו. אם הוא נכשל במבחן הראשון והבסיסי ביותר – כל הדיון הופך עקר.
יסוד שני: ספק וחשש – מתי וכיצד?
אתה טוען: "למה לא לחשוש לדעה השניה? לפחות ממידת חסידות...". זו שאלה מצוינת, הנוגעת ליסודות הפסיקה.
התשובה היא, שבכל מערכת ההלכה לא למדנו לחוש לכל דעה וסברא, בפרט כאשר היא נדחית על פי הכללים והיסודות. יש הבדל תהומי בין "מחלוקת" הלכתית לגיטימית, שבה שני הצדדים נטועים היטב במקורות, לבין דעה הנאלצת לדחוק מקורות, לפרשם באופן שאינו מתקבל על הדעת, ואף לדחות דברי ראשונים מפורשים כדי להתקיים. דעה כזו אינה יוצרת "ספק" הלכתי המחייב חומרא. בלשון הפוסקים, יש כאן חשש של "טועה בשיקול הדעת" (שו"ע חו"מ כה).
נבחן זאת על סוגייתנו:
1. כדי לקבל את זיהוי הארגמון, צריך לדחוק ולומר ש"דומה לים" אינו צבע, בניגוד לרמב"ם ולמסכת ציצית.
2. צריך לומר ש"עולה אחד לשבעים שנה" הוא אגדה בעלמא, למרות שהברייתא קושרת זאת באופן ישיר לסיבה הכלכלית ("לפיכך דמיו יקרים").
3. צריך לומר שהרמב"ם טעה כשכתב "דמו שחור כדיו".
4. צריך לומר שהרמב"ם טעה בהגדרת הצבע ("טהרו של רקיע"), או לפרש את דבריו באופן שאינו תואם את פשט הלשון.
5. צריך להתעלם ממסורת של אלף שנה, ומקושייתו האדירה של ה"בית הלוי".
כאשר צד אחד בדיון מבוסס על פשטות המקורות, והצד השני נזקק לסוללה שלמה של דחיות, תירוצים מאולצים ודחיית דברי הרמב"ם – אין זה "ספק שקול". לא כך אנו נוהגים בשום סוגיה אחרת בש"ס. כפי שהעיר הג"ר אשר וייס שליט"א, בשום מקום לא מצאנו דרך לימוד כזו, לקחת מציאות שאינה תואמת את המקורות ולנסות לכופף את המקורות כדי שיתאימו לה. הדרך הפשוטה והישרה היא להסיק שהמציאות הזו אינה המציאות שעליה דיברו חז"ל.
לכן, הוודאות שלי אינה נובעת מהתעלמות, חלילה, אלא מבחינה מדוקדקת של הדעות, והגעה למסקנה שאין בדעות החולקות בסיס הלכתי מוצק מספיק כדי ליצור "ספק" שמצריך לחוש לו. יתרה מכך, כאשר רובם המכריע של גדולי ישראל בדור הקודם והנוכחי דחו את הזיהוי, והזהירו מפני חשש איסור "קלא אילן", הרי שהחשש צריך להיות הפוך – החשש להיכשל באיסור, ולא החשש מביטול מצוות עשה שקיומה מוטל בספק כה גדול.
יסוד שלישי: טענות נוספות המחזקות את הפסול
גם אם נניח לרגע בצד את הוויכוח על "סימני הברייתא", עדיין הבעיות בזיהוי הארגמון הן כה חמורות, עד שדי בהן לבדן כדי לפסול אותו.
הצבע: הגדרת הרמב"ם לצבע היא חדה וברורה: "דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע". זהו תכלת בהיר ושמימי. הצבע המופק מהארגמון הוא כחול כהה, אינדיגו. הרמב"ם מסיים ואומר: " וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית ". זו פסיקה מפורשת, לא תיאור.
העמידות: הרמב"ם דורש "צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה". והנה, כפי שציינתי, ידיד נאמן שבדק בעצמו את התכלת מהארגמון במבחן מי הרגלים של ארבעים יום (כמפורט בגמרא וברמב"ם), מצא שהצבע דהה באופן ניכר. אם כן, הוא נפסל גם לפי מבחן העמידות של הרמב"ם.
סיכום
לכבודו, הרב קומי אורי. אינני בא מתוך זלזול בדעות אחרות, אלא מתוך בחינה קפדנית של היסודות. אין לי ספק שלא מקיימים מצווה בתכלת זו, משום שהיא נכשלת בכל מבחן הלכתי מהותי:
א. מבחן הזיהוי: אינה תואמת את סימני החילזון שקבעו חז"ל והרמב"ם להלכה.
ב. מבחן התהליך: אינה תואמת את תיאור הפקת הדם והצבע של הרמב"ם.
ב. מבחן התוצאה: אינה תואמת את הגדרת הגוון המדויקת של הרמב"ם, אשר פוסל במפורש גוונים אחרים.
ד. מבחן המסורת: אין לה מסורת, והיא עומדת בניגוד לשתיקת כל הדורות.
ה. מבחן הפסיקה: רוב גדולי ישראל דחו אותה, ורבים הזהירו מפני חשש איסור.
צירוף כל אלו יחד אינו מותיר מקום לספק, אלא למסקנה ברורה. אין כאן "שני צדדים" שווים במשקלם. יש כאן דעת תורה ברורה המיוסדת על המקורות, ומולה דעה חדשה המנסה להתאים את המקורות לממצא ארכיאולוגי, תוך דוחק ועיקום של יסודות ההלכה.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
לכבוד ידידי היקר, הרב חיים פרידמן שליט"א,
קראתי בעיון את דבריך החשובים, ואתה נוגע בנקודות עדינות ויסודיות בליבון הגדרת צבע התכלת על פי מרן הרמב"ם ז"ל, והוא אכן מעיקרי הדיון. אשמח להרחיב ולהבהיר את הדברים, כפי העולה מן המקורות, למען תתלבן הסוגיא כדבעי.
אתה מעלה, למעשה, שלוש טענות מרכזיות:
א. שינוי הגרסה ברמב"ם, ללא המילים "לעין השמש".
ב. שיטת רש"י שהתכלת היא "כרקיע המשחיר".
ג. הגדרת "כוחל" כשחור, וממילא "פתוך שבכוחל" כגוון בהיר יותר של שחור.
אדון בדברים אחד לאחד, בעזרת ה'.
א. משמעות המונחים "כוחל" ו"פתוך" בדברי הרמב"ם
זהו שורש העניין, ולכן נפתח בו. הטענה כי "כוחל" בלשון חז"ל והרמב"ם הוא שחור, וכי "פתוך שבכוחל" הוא רק שחור בהיר יותר, היא טענה שאין לה על מה שתסמוך, ואדרבה, עיון בדברי הרמב"ם עצמו במקומות אחרים מוכיח היפוכו הגמור.
הגדרת "פתוך": המילה "פתוך" אינה מילה סתומה. הרמב"ם עצמו מגדיר לנו את משמעותה בהלכות טומאת צרעת (פרק א' הלכה ב'): "והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך ". הרי לנו הגדרה ברורה: "פתוך" משמעו תערובת של צבע בסיס עם צבע אחר, ובמקרה דנן, עם לבן. גם ה"ערוך" (ערך 'פתך') מבאר שמשמעותו תערובת.
אם כן, כאשר הרמב"ם כותב "כפתוך שבכוחל", כוונתו ברורה כשמש: צבע ה"כוחל" אשר עורבב ודולל (ככל הנראה עם לובן, בדומה להגדרתו בצרעת), וכך נוצר גוון בהיר יותר.
הגדרת "כוחל": האם "כוחל" הוא שחור? חלילה. "כוחל" הוא המקור לצבע הכחול (Blue). הוא יכול להיות כהה מאוד, עד כדי כך שניתן להמשילו לשחור, אך אין הוא שחור ממש. הראיה הברורה ביותר לכך היא מהלכות טריפות, שם מבחינים בין הריאות. על ריאה שנשתנה מראה, שנינו: "ככוחלא כשרה, כדיותא טרפה". כלומר, גוון הדומה לכחול כהה (כוחל) – כשר, אך גוון שחור ממש (דיו) – טרף.
כשהרמב"ם רוצה לתאר גוון כחול כהה מאוד, הנוטה לשחור, הוא משתמש בלשון מדויקת: "שחור ככוחלא" . כלומר, שחור הדומה לכוחל, אך לא כוחל עצמו. אך כאשר הוא כותב "כוחל" סתם, כוונתו לצבע הכחול (בלע"ז Blue), וכאשר הוא כותב "פתוך שבכוחל" כוונתו לכחול בהיר, המכונה בלשוננו "תכלת" (Light Blue).
ראיה נוספת ונפלאה מצאתי בדברי ה מהר"י קורקוס (על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש), המבאר במפורש כי "כוחל" הוא כחול, ובלשון ספרד "אזוּל" – הוא צבע השמים.
אם כן, הפירוש הפשוט, הברור והמתחייב מדברי הרמב"ם עצמו הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), מערבבים ומדללים אותו ("פתוך"), עד שמקבלים גוון תכלת בהיר .
ב. משמעות "טהרו של רקיע" והגרסאות ברמב"ם
כאן אנו מגיעים לתיאור הציורי והמדויק של התוצאה הסופית.
"וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו של רקיע" .
אכן, ראיתי במהדורות מדעיות (כגון מהדורת פרנקל) שמציינים לכתבי יד שבהם המילים "לעין השמש" חסרות. אך גם אם נקבל גרסה זו, אין הדבר משנה את התמונה כלל ועיקר, ואולי אף מחזק אותה.
הביטוי "בטהרו של רקיע" הוא המפתח. מתי הרקיע נמצא "בטהרתו"? האם בשעת דמדומים, כאשר צללי ערב נוטים והשמים מקבלים גוון כחול-עמוק וכהה? ודאי שלא. "טהרה" משמעה צלילות, בהירות, ניקיון. זהו תיאור מדויק של הרקיע בצהרי יום בהיר, כאשר אין בו שמץ של עננות או קדרות.
הגע בעצמך, ידידי, אילו הרמב"ם היה מתכוון לגוון כחול-כהה (אינדיגו), מדוע היה לו צורך להדגיש "בטהרו של רקיע"? הרי גוון כזה נראה היטב גם כאשר הרקיע אינו בשיא טהרתו, ואף כשיש עננים פזורים. עצם ההדגשה על "טהרתו" באה לומר לנו שמדובר בגוון העדין והבהיר, זה שנראה רק כאשר השמים צלולים לחלוטין.
יתירה מכך, אילו כוונתו הייתה לגוון של הערב, כשיטת ר''מ הדרשן המובא ברש"י, היה לו לכתוב זאת במפורש: "כדמות הרקיע לעת ערב", או "בעת שקיעת החמה", או כל לשון דומה. הרמב"ם, הידוע בדקדוק לשונו שאין כמותו, בחר בתיאור החד-משמעי ביותר של צבע בהיר – "טהרו של רקיע".
ואם תאמר, שמא "טהרו" הוא רק "נקי מעננים"? הנה דברי הגמרא בברכות (נט ע"א) יוכיחו: "אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה". וכי מיום החורבן לא היה יום אחד ללא עננים? ודאי שהיו. אלא הכוונה לזוך והבהירות המיוחדת, לאיכות הצבע והאור, היא שנפגמה. זוהי ה"טהרה" שעליה מדבר הרמב"ם.
ואם לא די בכל אלה, הנה בא בנו של הרמב"ם, רבינו אברהם , ומפרש את דברי אביו וכותב שמדובר ב" כחול זך ". כלום יש ביטוי ברור מזה? "זך" – נקי, צלול, בהיר. זהו תרגום מדויק ל"פתוך שבכוחל" ול"טהרו של רקיע".
ג. שיטת רש"י וההכרעה להלכה
אכן, דעת רש"י הקדוש (מנחות מג ע"א ד"ה התכלת) היא שהתכלת דומה "לרקיע המשחיר לעת ערב". אין חולק על גדלותו של רש"י, ושיטתו עומדת במקומה.
אולם, יש לזכור שני דברים יסודיים:
1. אנו דנים כעת האם זיהוי הארגמון תואם את שיטת הרמב"ם . אי אפשר ליצור "יצור כלאיים" הלכתי, ולקחת את החילזון המוצע, שצבעו מתאים (אולי) לשיטת רש"י, ולומר שאנו מקיימים בכך את מצוות התכלת לשיטת הרמב"ם, אשר פוסל במפורש גוון זה!
2. הרמב"ם אינו רק מתאר תיאור בעלמא. הוא פוסק הלכה ומסיים את דבריו במילים חותכות: "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית" . כלומר, גם אם תמצא את החילזון הנכון, אך לא תצליח להפיק ממנו את הגוון המדויק של "טהרו של רקיע" – הצביעה פסולה. לאור פסיקה נחרצת זו, כיצד ניתן להכשיר צבע כחול-כהה, הנוגד את הגדרתו המפורשת?
סיכום הדברים
לסיכום, ידידי היקר, דברי הרמב"ם בנויים לתלפיות ומהווים מערכת משולשת של זיהוי שאין לזוז ממנה:
א. צבע הבסיס: "כוחל" – כחול.
ב. תהליך הבהרה: "פתוך" – דילול ותערובת עם לובן.
ג. התוצאה הסופית: "דמות הרקיע בטהרו", "כחול זך" – תכלת בהירה ושמימית.
הצבע המופק מחילזון הארגמון קהה הקוצים הוא כחול כהה, המתאים אולי לתיאורו של רש"י, אך הוא עומד בסתירה מוחלטת, חזיתית וישירה לכל שלושת המרכיבים בהגדרתו ההלכתית והפסקנית של הרמב"ם. משכך, המטיל צבע זה בבגדו, לא זו בלבד שאינו יכול לטעון שהוא מקיים את המצווה לשיטת הרמב"ם, אלא שהוא משתמש בצבע שהרמב"ם פוסלו במפורש.
אני מקווה שהדברים הובהרו כראוי, ונזכה כולנו שיאיר ה' עינינו בתורתו.
קראתי בעיון את דבריך החשובים, ואתה נוגע בנקודות עדינות ויסודיות בליבון הגדרת צבע התכלת על פי מרן הרמב"ם ז"ל, והוא אכן מעיקרי הדיון. אשמח להרחיב ולהבהיר את הדברים, כפי העולה מן המקורות, למען תתלבן הסוגיא כדבעי.
אתה מעלה, למעשה, שלוש טענות מרכזיות:
א. שינוי הגרסה ברמב"ם, ללא המילים "לעין השמש".
ב. שיטת רש"י שהתכלת היא "כרקיע המשחיר".
ג. הגדרת "כוחל" כשחור, וממילא "פתוך שבכוחל" כגוון בהיר יותר של שחור.
אדון בדברים אחד לאחד, בעזרת ה'.
א. משמעות המונחים "כוחל" ו"פתוך" בדברי הרמב"ם
זהו שורש העניין, ולכן נפתח בו. הטענה כי "כוחל" בלשון חז"ל והרמב"ם הוא שחור, וכי "פתוך שבכוחל" הוא רק שחור בהיר יותר, היא טענה שאין לה על מה שתסמוך, ואדרבה, עיון בדברי הרמב"ם עצמו במקומות אחרים מוכיח היפוכו הגמור.
הגדרת "פתוך": המילה "פתוך" אינה מילה סתומה. הרמב"ם עצמו מגדיר לנו את משמעותה בהלכות טומאת צרעת (פרק א' הלכה ב'): "והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם הוא הנקרא פתוך ". הרי לנו הגדרה ברורה: "פתוך" משמעו תערובת של צבע בסיס עם צבע אחר, ובמקרה דנן, עם לבן. גם ה"ערוך" (ערך 'פתך') מבאר שמשמעותו תערובת.
אם כן, כאשר הרמב"ם כותב "כפתוך שבכוחל", כוונתו ברורה כשמש: צבע ה"כוחל" אשר עורבב ודולל (ככל הנראה עם לובן, בדומה להגדרתו בצרעת), וכך נוצר גוון בהיר יותר.
הגדרת "כוחל": האם "כוחל" הוא שחור? חלילה. "כוחל" הוא המקור לצבע הכחול (Blue). הוא יכול להיות כהה מאוד, עד כדי כך שניתן להמשילו לשחור, אך אין הוא שחור ממש. הראיה הברורה ביותר לכך היא מהלכות טריפות, שם מבחינים בין הריאות. על ריאה שנשתנה מראה, שנינו: "ככוחלא כשרה, כדיותא טרפה". כלומר, גוון הדומה לכחול כהה (כוחל) – כשר, אך גוון שחור ממש (דיו) – טרף.
כשהרמב"ם רוצה לתאר גוון כחול כהה מאוד, הנוטה לשחור, הוא משתמש בלשון מדויקת: "שחור ככוחלא" . כלומר, שחור הדומה לכוחל, אך לא כוחל עצמו. אך כאשר הוא כותב "כוחל" סתם, כוונתו לצבע הכחול (בלע"ז Blue), וכאשר הוא כותב "פתוך שבכוחל" כוונתו לכחול בהיר, המכונה בלשוננו "תכלת" (Light Blue).
ראיה נוספת ונפלאה מצאתי בדברי ה מהר"י קורקוס (על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש), המבאר במפורש כי "כוחל" הוא כחול, ובלשון ספרד "אזוּל" – הוא צבע השמים.
אם כן, הפירוש הפשוט, הברור והמתחייב מדברי הרמב"ם עצמו הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), מערבבים ומדללים אותו ("פתוך"), עד שמקבלים גוון תכלת בהיר .
ב. משמעות "טהרו של רקיע" והגרסאות ברמב"ם
כאן אנו מגיעים לתיאור הציורי והמדויק של התוצאה הסופית.
"וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו של רקיע" .
אכן, ראיתי במהדורות מדעיות (כגון מהדורת פרנקל) שמציינים לכתבי יד שבהם המילים "לעין השמש" חסרות. אך גם אם נקבל גרסה זו, אין הדבר משנה את התמונה כלל ועיקר, ואולי אף מחזק אותה.
הביטוי "בטהרו של רקיע" הוא המפתח. מתי הרקיע נמצא "בטהרתו"? האם בשעת דמדומים, כאשר צללי ערב נוטים והשמים מקבלים גוון כחול-עמוק וכהה? ודאי שלא. "טהרה" משמעה צלילות, בהירות, ניקיון. זהו תיאור מדויק של הרקיע בצהרי יום בהיר, כאשר אין בו שמץ של עננות או קדרות.
הגע בעצמך, ידידי, אילו הרמב"ם היה מתכוון לגוון כחול-כהה (אינדיגו), מדוע היה לו צורך להדגיש "בטהרו של רקיע"? הרי גוון כזה נראה היטב גם כאשר הרקיע אינו בשיא טהרתו, ואף כשיש עננים פזורים. עצם ההדגשה על "טהרתו" באה לומר לנו שמדובר בגוון העדין והבהיר, זה שנראה רק כאשר השמים צלולים לחלוטין.
יתירה מכך, אילו כוונתו הייתה לגוון של הערב, כשיטת ר''מ הדרשן המובא ברש"י, היה לו לכתוב זאת במפורש: "כדמות הרקיע לעת ערב", או "בעת שקיעת החמה", או כל לשון דומה. הרמב"ם, הידוע בדקדוק לשונו שאין כמותו, בחר בתיאור החד-משמעי ביותר של צבע בהיר – "טהרו של רקיע".
ואם תאמר, שמא "טהרו" הוא רק "נקי מעננים"? הנה דברי הגמרא בברכות (נט ע"א) יוכיחו: "אמר רב חסדא: מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה". וכי מיום החורבן לא היה יום אחד ללא עננים? ודאי שהיו. אלא הכוונה לזוך והבהירות המיוחדת, לאיכות הצבע והאור, היא שנפגמה. זוהי ה"טהרה" שעליה מדבר הרמב"ם.
ואם לא די בכל אלה, הנה בא בנו של הרמב"ם, רבינו אברהם , ומפרש את דברי אביו וכותב שמדובר ב" כחול זך ". כלום יש ביטוי ברור מזה? "זך" – נקי, צלול, בהיר. זהו תרגום מדויק ל"פתוך שבכוחל" ול"טהרו של רקיע".
ג. שיטת רש"י וההכרעה להלכה
אכן, דעת רש"י הקדוש (מנחות מג ע"א ד"ה התכלת) היא שהתכלת דומה "לרקיע המשחיר לעת ערב". אין חולק על גדלותו של רש"י, ושיטתו עומדת במקומה.
אולם, יש לזכור שני דברים יסודיים:
1. אנו דנים כעת האם זיהוי הארגמון תואם את שיטת הרמב"ם . אי אפשר ליצור "יצור כלאיים" הלכתי, ולקחת את החילזון המוצע, שצבעו מתאים (אולי) לשיטת רש"י, ולומר שאנו מקיימים בכך את מצוות התכלת לשיטת הרמב"ם, אשר פוסל במפורש גוון זה!
2. הרמב"ם אינו רק מתאר תיאור בעלמא. הוא פוסק הלכה ומסיים את דבריו במילים חותכות: "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית" . כלומר, גם אם תמצא את החילזון הנכון, אך לא תצליח להפיק ממנו את הגוון המדויק של "טהרו של רקיע" – הצביעה פסולה. לאור פסיקה נחרצת זו, כיצד ניתן להכשיר צבע כחול-כהה, הנוגד את הגדרתו המפורשת?
סיכום הדברים
לסיכום, ידידי היקר, דברי הרמב"ם בנויים לתלפיות ומהווים מערכת משולשת של זיהוי שאין לזוז ממנה:
א. צבע הבסיס: "כוחל" – כחול.
ב. תהליך הבהרה: "פתוך" – דילול ותערובת עם לובן.
ג. התוצאה הסופית: "דמות הרקיע בטהרו", "כחול זך" – תכלת בהירה ושמימית.
הצבע המופק מחילזון הארגמון קהה הקוצים הוא כחול כהה, המתאים אולי לתיאורו של רש"י, אך הוא עומד בסתירה מוחלטת, חזיתית וישירה לכל שלושת המרכיבים בהגדרתו ההלכתית והפסקנית של הרמב"ם. משכך, המטיל צבע זה בבגדו, לא זו בלבד שאינו יכול לטעון שהוא מקיים את המצווה לשיטת הרמב"ם, אלא שהוא משתמש בצבע שהרמב"ם פוסלו במפורש.
אני מקווה שהדברים הובהרו כראוי, ונזכה כולנו שיאיר ה' עינינו בתורתו.
נערך לאחרונה:
לא מבין מה האריכות. אם אתה רוצה כחול בהיר תוסיף מים ויצא לך בהיר כמו כל צבע. ועוד הרי הרמב"ם קורא לזה צבע המשחיר ולשיטתך אין קשר לשחור. וגם חבל שלא עברת על דברי יענקלביץ שמוכיח ברור שפתול {עירבוב} שבכוחל {שחור} זה הכוונה ברמב"ם. וכ"כ הרב קפאח.
תביא גם את דבריו של הכותב שהגבת לו. תהיה ישר
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
בס"ד, כ' שבט ה'תשפ"ה.
לכבוד ידידי היקר ה"ה הרב חיים פרידמן שליט"א,
שלום וברכה.
שמחתי לראות את חיות הלימוד והלהט בבירור סוגיא דתכלת, שהיא מן החמורות והיסודיות. ניכר כי הדברים נוגעים ללב כל אחד ואחד, והרצון להגיע לחקר האמת מפעפע בקרב כל הנוטלים חלק בדיון. אין ספק כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כאשר כל צד חותר להבין את דברי רבותינו כפי דרכו. אולם, חובתנו כמלמדי ומבקשי תורה היא לבחון את הדברים בשכל ישר, בהיגיון למדני ובנאמנות מוחלטת לפשטות לשון המקורות, ולא להיגרר אחר דוחקים ופירושים מאולצים, יהיו אשר יהיו.
ראיתי את שלל הטענות והמענות שהעליתם, ובפרט דבריך, ידידי הרב פרידמן, אשר ירדת בהם לעומקם של ביאורי מילים והגדרות צבעים. אנסה, בעזרת השי"ת, להתייחס לדברים אחד לאחד, ולבאר מדוע, לעניות דעתי, הדרך שהתוויתי היא הדרך הישרה והפשוטה בהבנת דברי הרמב"ם, ומדוע הניסיונות לזהות את תכלת הרמב"ם עם הצבע הכחול-הכהה המופק מן הארגמון, אינם עומדים במבחן הביקורת הלמדנית.
---
פרק א': לב הסוגיא – "כוחל" מהו? ו"פתוך" מה טיבו?
כל הדיון סובב וחוזר אל הגדרת המפתח של הרמב"ם: "כפתוך שבכוחל" . אתה, ידידי, עומד על כך ש"כוחל" הוא שחור, וממילא "פתוך שבכוחל" הוא גוון של שחור שהתבהר. אך טענה זו, עם כל הכבוד, אינה עומדת בפני המקורות עצמם.
א. "כוחל" אינו מילה נרדפת לשחור.
הראיה הניצחת לכך היא ההבחנה המפורשת שעושים חז"ל והרמב"ם עצמו בהלכות טריפות, לעניין מראה הריאה: " ככוחלא – כשרה, כדיותא – טרפה ". הרי לנו הבחנה ברורה בין שני גוונים: גוון הדומה ל"כוחל" (שהוא כחול כהה) – עדיין בגדר הכשרות, אך גוון הדומה ל"דיו" (שחור מוחלט) – הריהו טרף. אילו "כוחל" היה שחור, מה פשר ההבחנה?
כשהרמב"ם עצמו רוצה לתאר את הגוון הכהה ביותר בסקאלת הכחול, הוא משתמש בלשון מדוייקת: "שחור ככוחלא" . הדימוי "כ-" בא ללמד על קרבה ודמיון, לא על זהות. כשם שאם אומר "אדום כאש" אין פירושו שאש היא מילה נרדפת לאדום, כך "שחור ככוחל" פירושו גוון שחור שיש בו מן הכחול, או כחול כהה עד מאד עד שדומה לשחור. אך "כוחל" סתם, הוא הצבע הכחול (בלע"ז Blue).
ואכן, כך הבינו זאת גדולי המפרשים. כבר הבאתי את דברי ה "בית דוד" אשר כתב בפירוש שבדרך כלל "כחול" הוא בלו"א (Blue), ורק לגבי טריפות ישנו דיון מיוחד. טענתך שה"בית דוד" תומך בשיטתך אינה מדויקת; הוא דן בתמיהת ה"תבואות שור" על ההקשר הספציפי של ריאה, אך מכך גופא מוכח שההבנה הפשוטה והבסיסית של "כוחל" היא כחול, ולא שחור.
ב. "פתוך" – הבהרה ולא רק עירוב.
"פתוך" פירושו, כפי שהרמב"ם עצמו מגדיר בהלכות צרעת, תערובת . ומהי התערובת כאן? רבנו אברהם בן הרמב"ם, הנאמן הגדול על תורת אביו, מבאר במפורש בפירושו על התורה כי "פתוך שבכוחל" הוא תערובת של כחול עם לבן . וזו לשונו בפירושו לפרשת תרומה (שהוציא לאור הר"ד סלימאן ששון): "הכוונה לכחול המעורב בלבן, והוא התכלת". כלום יש עדות ברורה מזו?
ומה שכתב ר' דוד עראמה בתרגומו להגהה מכתב יד הרמב"ם "כחול צח", ור' אברהם בן הרמב"ם "כחול זך" – טענתך, ידידי, שאין "צח" ו"זך" מלמדים על בהירות, היא דוחק גדול. וכי "שמן זית זך" הוא שמן עכור וכהה? הלא כל משמעותו שהוא צלול, נקי משמרים, ובהיר. ו"דודי צח ואדום" מתורגם "חיור" (לבן). "זך" ו"צח" הן מילים המורות על ניקיון, צלילות ובהירות, ההיפך הגמור מקדרות ושחרות.
אם כן, הפירוש הפשוט והמתבקש הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), ומדללים ומבהירים אותו ("פתוך") על ידי תערובת עם לובן , עד שמקבלים "כחול זך", הוא התכלת הבהירה.
פרק ב': הרקיע של הרמב"ם – רקיע של צהריים, לא של ערביים
כאן הוויכוח מתחדד. הרמב"ם מתאר את הגוון כ" דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע ".
אני מקבל כי יש כתבי יד בהם חסרה התיבה "לעין השמש". אך גם בלעדיה, הביטוי " בטהרו של רקיע " הוא חד משמעי. "טהרת הרקיע" אינה לעת ערב כשהשמים מקדירים. הטהרה היא בשיא היום, כשהשמים צלולים ובהירים, ללא עננים וללא אובך. הניסיון לפרש "טהרו" כ"טהור מלבנונית השמש", כפירוש הראדזינער, הוא פירוש יצירתי אך מנוגד לפשטות הלשון. לו הרמב"ם היה מתכוון לגוון של ערב, כשיטת רש"י, היה כותב זאת: "כרקיע בין הערביים", "כעת נטות צללי ערב". מדוע יבחר בתיאור המטעה ביותר – "טהרו של רקיע" – כדי לתאר גוון כהה?
ואכן, כל המערכת של הרמב"ם עולה בקנה אחד: "פתוך שבכוחל" (כחול מעורב בלבן) הוא הוא "טהרו של רקיע" (הגוון הבהיר של צהרי היום), והוא הוא "כחול זך" (בלשונו של בנו). זוהי שיטה עקבית ומאירת עיניים. לנסות ולפרק אותה ולהכניס לתוכה את הגוון הכהה של הארגמון, זו מלאכת הרכבה מאולצת שאינה עולה יפה.
אשר לשיטת רש"י ("כרקיע המשחיר"), איש לא יחלוק על מקומה. אלו שתי שיטות בראשונים. אך לא ניתן לקחת את צבעו של הארגמון, שמתאים (אולי) לשיטת רש"י, ולטעון שהוא כשר לשיטת הרמב"ם, אשר פוסל גוון זה במפורש במילים "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
פרק ג': על מתרגמים, כתבי יד, ואבן הספיר
נמתחה ביקורת על הסתמכותי על מתרגמים, ונטען כי הם "אפיקורסים". זוהי טענה שאין לה מקום בדיון תורני. הבאתי את תרגומו של ר' דוד עראמה, מגדולי מפרשי הרמב"ם הקדמונים, אשר דבריו מובאים בכסף משנה. הבאתי את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, הן בתרגום ד"ר דנה והן בתרגום הגר"פ קורח שליט"א. האם כולם טועים ומטעים? התוכן הוא העיקר, והתוכן ברור: "כחול זך", "כחול צח", "מעורב בלבן".
אשר לכתבי היד. אכן, חקר כתבי יד הוא כלי חשוב. אך אין לפסול את כל דפוסי שונצינו ודפוס רומא כ"שיבוש" רק מפני שאינם תואמים לשיטתנו. הבאתי גם כתבי יד (אוקספורד, קיימברידג') הגורסים "כחול", כך שאין כאן הכרעה חד משמית לטובת גירסת "כוחל". אך כאמור, הדיון הוא עקרוני יותר ממשחק של ו' אחת, שכן גם "כוחל" אינו "שחור".
בעניין אבן הספיר , שהבאת מדרש שהיא "שחור דומה לכחול" (מדרש שלא ציינת את מקורו, ובמדרש רבה במדבר פ"ב על דגל יששכר כתוב "שצבע מפה שלו שחור דומה לכחול" והכוונה לצבע הכוחל ולא לספיר). ראשית, מדרשי אגדה אין למדים מהם הלכה למעשה באופן מדויק כזה. שנית, רוב הראשונים (רבינו בחיי, אברבנאל) מתארים את הספיר כבעלת גוון תכלת מובהק, וזהו גם מראה האבן במציאות. לעיתים יש בה "גידים" שחורים, אך עיקר צבעה הוא כחול-שמיים זוהר.
בעניין דברי הגאון הרב קאפח זצ"ל , אשר לכאורה פוסל צבע בהיר. אכן, בנקודה זו פירש הרב קאפח ברמב"ם פירוש ייחודי משלו, ולדעתו הגוון הוא כהה. אך יש לזכור שני דברים: ראשית, פירושו עומד בניגוד לדעת ר' אברהם בן הרמב"ם והרד"ע, אשר בוודאי קדמו לו בנאמנותם לפירוש המקור. שנית, הרב קאפח עצמו, באותו מאמר, פוסל כל זיהוי שאינו תואם לשאר סימני החילזון (כגון היותו "דג" עם עצמות וגידים, כפי שהוא מפרש בירושלמי), סימנים אשר הארגמון אינו עומד בהם כלל. על כן, אין להביא ראיה חלקית משיטתו ולהתעלם משאר דבריו השוללים את זיהוי הארגמון מכל וכל.
סיכום ומסקנה
ידידי היקרים, הבה נסכם את הדברים בכנות וביושר אינטלקטואלי:
- שיטת הרמב"ם ברורה ועקבית: תכלת היא גוון בהיר , "כחול זך", הדומה ל"טהרו של רקיע", ומתקבל מערבוב ("פתוך") של "כחול" עם לובן.
- הארגמון קהה קוצים: מפיק צבע כהה , אינדיגו, המתאים ל"רקיע המשחיר" של רש"י, אך נפסל במפורש על ידי הרמב"ם. הוא אינו תואם את סימני החילזון, לא בצבע קונכייתו ולא בנדירותו.
- ההכרח לדחוק את המקורות: כדי להכשיר את הארגמון לשיטת הרמב"ם, יש צורך בסדרה שלמה של דוחקים: לפרש "כוחל" כשחור, "פתוך" כלא-נודע, "טהרו של רקיע" כערב, להתעלם מעדותו של ר' אברהם בן הרמב"ם, ולפסוק נגד לשונו המפורשת של הרמב"ם עצמו.
אין זו דרכה של תורה. כאשר המקורות ברורים כל כך, והמציאות המוצעת סותרת אותם, המסקנה הפשוטה היא שהמציאות המוצעת אינה נכונה. חילזון הארגמון קהה הקוצים איננו חילזון התכלת של הרמב"ם. המטיל צבע זה בטליתו, לא זו בלבד שאינו יכול להיות בטוח בקיום המצווה, אלא שיש חשש כבד, כדעת רוב גדולי ישראל, שמא נכשל באיסור קלא אילן.
יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולראות במהרה בהתגלות סודותיה של תורתנו, ובכללם זיהויו הוודאי של חילזון התכלת, בביאת גואל צדק בב"א.
בהוקרה ובידידות,
לכבוד ידידי היקר ה"ה הרב חיים פרידמן שליט"א,
שלום וברכה.
שמחתי לראות את חיות הלימוד והלהט בבירור סוגיא דתכלת, שהיא מן החמורות והיסודיות. ניכר כי הדברים נוגעים ללב כל אחד ואחד, והרצון להגיע לחקר האמת מפעפע בקרב כל הנוטלים חלק בדיון. אין ספק כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כאשר כל צד חותר להבין את דברי רבותינו כפי דרכו. אולם, חובתנו כמלמדי ומבקשי תורה היא לבחון את הדברים בשכל ישר, בהיגיון למדני ובנאמנות מוחלטת לפשטות לשון המקורות, ולא להיגרר אחר דוחקים ופירושים מאולצים, יהיו אשר יהיו.
ראיתי את שלל הטענות והמענות שהעליתם, ובפרט דבריך, ידידי הרב פרידמן, אשר ירדת בהם לעומקם של ביאורי מילים והגדרות צבעים. אנסה, בעזרת השי"ת, להתייחס לדברים אחד לאחד, ולבאר מדוע, לעניות דעתי, הדרך שהתוויתי היא הדרך הישרה והפשוטה בהבנת דברי הרמב"ם, ומדוע הניסיונות לזהות את תכלת הרמב"ם עם הצבע הכחול-הכהה המופק מן הארגמון, אינם עומדים במבחן הביקורת הלמדנית.
---
פרק א': לב הסוגיא – "כוחל" מהו? ו"פתוך" מה טיבו?
כל הדיון סובב וחוזר אל הגדרת המפתח של הרמב"ם: "כפתוך שבכוחל" . אתה, ידידי, עומד על כך ש"כוחל" הוא שחור, וממילא "פתוך שבכוחל" הוא גוון של שחור שהתבהר. אך טענה זו, עם כל הכבוד, אינה עומדת בפני המקורות עצמם.
א. "כוחל" אינו מילה נרדפת לשחור.
הראיה הניצחת לכך היא ההבחנה המפורשת שעושים חז"ל והרמב"ם עצמו בהלכות טריפות, לעניין מראה הריאה: " ככוחלא – כשרה, כדיותא – טרפה ". הרי לנו הבחנה ברורה בין שני גוונים: גוון הדומה ל"כוחל" (שהוא כחול כהה) – עדיין בגדר הכשרות, אך גוון הדומה ל"דיו" (שחור מוחלט) – הריהו טרף. אילו "כוחל" היה שחור, מה פשר ההבחנה?
כשהרמב"ם עצמו רוצה לתאר את הגוון הכהה ביותר בסקאלת הכחול, הוא משתמש בלשון מדוייקת: "שחור ככוחלא" . הדימוי "כ-" בא ללמד על קרבה ודמיון, לא על זהות. כשם שאם אומר "אדום כאש" אין פירושו שאש היא מילה נרדפת לאדום, כך "שחור ככוחל" פירושו גוון שחור שיש בו מן הכחול, או כחול כהה עד מאד עד שדומה לשחור. אך "כוחל" סתם, הוא הצבע הכחול (בלע"ז Blue).
ואכן, כך הבינו זאת גדולי המפרשים. כבר הבאתי את דברי ה "בית דוד" אשר כתב בפירוש שבדרך כלל "כחול" הוא בלו"א (Blue), ורק לגבי טריפות ישנו דיון מיוחד. טענתך שה"בית דוד" תומך בשיטתך אינה מדויקת; הוא דן בתמיהת ה"תבואות שור" על ההקשר הספציפי של ריאה, אך מכך גופא מוכח שההבנה הפשוטה והבסיסית של "כוחל" היא כחול, ולא שחור.
ב. "פתוך" – הבהרה ולא רק עירוב.
"פתוך" פירושו, כפי שהרמב"ם עצמו מגדיר בהלכות צרעת, תערובת . ומהי התערובת כאן? רבנו אברהם בן הרמב"ם, הנאמן הגדול על תורת אביו, מבאר במפורש בפירושו על התורה כי "פתוך שבכוחל" הוא תערובת של כחול עם לבן . וזו לשונו בפירושו לפרשת תרומה (שהוציא לאור הר"ד סלימאן ששון): "הכוונה לכחול המעורב בלבן, והוא התכלת". כלום יש עדות ברורה מזו?
ומה שכתב ר' דוד עראמה בתרגומו להגהה מכתב יד הרמב"ם "כחול צח", ור' אברהם בן הרמב"ם "כחול זך" – טענתך, ידידי, שאין "צח" ו"זך" מלמדים על בהירות, היא דוחק גדול. וכי "שמן זית זך" הוא שמן עכור וכהה? הלא כל משמעותו שהוא צלול, נקי משמרים, ובהיר. ו"דודי צח ואדום" מתורגם "חיור" (לבן). "זך" ו"צח" הן מילים המורות על ניקיון, צלילות ובהירות, ההיפך הגמור מקדרות ושחרות.
אם כן, הפירוש הפשוט והמתבקש הוא: לוקחים צבע בסיס כחול ("כוחל"), ומדללים ומבהירים אותו ("פתוך") על ידי תערובת עם לובן , עד שמקבלים "כחול זך", הוא התכלת הבהירה.
פרק ב': הרקיע של הרמב"ם – רקיע של צהריים, לא של ערביים
כאן הוויכוח מתחדד. הרמב"ם מתאר את הגוון כ" דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע ".
אני מקבל כי יש כתבי יד בהם חסרה התיבה "לעין השמש". אך גם בלעדיה, הביטוי " בטהרו של רקיע " הוא חד משמעי. "טהרת הרקיע" אינה לעת ערב כשהשמים מקדירים. הטהרה היא בשיא היום, כשהשמים צלולים ובהירים, ללא עננים וללא אובך. הניסיון לפרש "טהרו" כ"טהור מלבנונית השמש", כפירוש הראדזינער, הוא פירוש יצירתי אך מנוגד לפשטות הלשון. לו הרמב"ם היה מתכוון לגוון של ערב, כשיטת רש"י, היה כותב זאת: "כרקיע בין הערביים", "כעת נטות צללי ערב". מדוע יבחר בתיאור המטעה ביותר – "טהרו של רקיע" – כדי לתאר גוון כהה?
ואכן, כל המערכת של הרמב"ם עולה בקנה אחד: "פתוך שבכוחל" (כחול מעורב בלבן) הוא הוא "טהרו של רקיע" (הגוון הבהיר של צהרי היום), והוא הוא "כחול זך" (בלשונו של בנו). זוהי שיטה עקבית ומאירת עיניים. לנסות ולפרק אותה ולהכניס לתוכה את הגוון הכהה של הארגמון, זו מלאכת הרכבה מאולצת שאינה עולה יפה.
אשר לשיטת רש"י ("כרקיע המשחיר"), איש לא יחלוק על מקומה. אלו שתי שיטות בראשונים. אך לא ניתן לקחת את צבעו של הארגמון, שמתאים (אולי) לשיטת רש"י, ולטעון שהוא כשר לשיטת הרמב"ם, אשר פוסל גוון זה במפורש במילים "וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית".
פרק ג': על מתרגמים, כתבי יד, ואבן הספיר
נמתחה ביקורת על הסתמכותי על מתרגמים, ונטען כי הם "אפיקורסים". זוהי טענה שאין לה מקום בדיון תורני. הבאתי את תרגומו של ר' דוד עראמה, מגדולי מפרשי הרמב"ם הקדמונים, אשר דבריו מובאים בכסף משנה. הבאתי את דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, הן בתרגום ד"ר דנה והן בתרגום הגר"פ קורח שליט"א. האם כולם טועים ומטעים? התוכן הוא העיקר, והתוכן ברור: "כחול זך", "כחול צח", "מעורב בלבן".
אשר לכתבי היד. אכן, חקר כתבי יד הוא כלי חשוב. אך אין לפסול את כל דפוסי שונצינו ודפוס רומא כ"שיבוש" רק מפני שאינם תואמים לשיטתנו. הבאתי גם כתבי יד (אוקספורד, קיימברידג') הגורסים "כחול", כך שאין כאן הכרעה חד משמית לטובת גירסת "כוחל". אך כאמור, הדיון הוא עקרוני יותר ממשחק של ו' אחת, שכן גם "כוחל" אינו "שחור".
בעניין אבן הספיר , שהבאת מדרש שהיא "שחור דומה לכחול" (מדרש שלא ציינת את מקורו, ובמדרש רבה במדבר פ"ב על דגל יששכר כתוב "שצבע מפה שלו שחור דומה לכחול" והכוונה לצבע הכוחל ולא לספיר). ראשית, מדרשי אגדה אין למדים מהם הלכה למעשה באופן מדויק כזה. שנית, רוב הראשונים (רבינו בחיי, אברבנאל) מתארים את הספיר כבעלת גוון תכלת מובהק, וזהו גם מראה האבן במציאות. לעיתים יש בה "גידים" שחורים, אך עיקר צבעה הוא כחול-שמיים זוהר.
בעניין דברי הגאון הרב קאפח זצ"ל , אשר לכאורה פוסל צבע בהיר. אכן, בנקודה זו פירש הרב קאפח ברמב"ם פירוש ייחודי משלו, ולדעתו הגוון הוא כהה. אך יש לזכור שני דברים: ראשית, פירושו עומד בניגוד לדעת ר' אברהם בן הרמב"ם והרד"ע, אשר בוודאי קדמו לו בנאמנותם לפירוש המקור. שנית, הרב קאפח עצמו, באותו מאמר, פוסל כל זיהוי שאינו תואם לשאר סימני החילזון (כגון היותו "דג" עם עצמות וגידים, כפי שהוא מפרש בירושלמי), סימנים אשר הארגמון אינו עומד בהם כלל. על כן, אין להביא ראיה חלקית משיטתו ולהתעלם משאר דבריו השוללים את זיהוי הארגמון מכל וכל.
סיכום ומסקנה
ידידי היקרים, הבה נסכם את הדברים בכנות וביושר אינטלקטואלי:
- שיטת הרמב"ם ברורה ועקבית: תכלת היא גוון בהיר , "כחול זך", הדומה ל"טהרו של רקיע", ומתקבל מערבוב ("פתוך") של "כחול" עם לובן.
- הארגמון קהה קוצים: מפיק צבע כהה , אינדיגו, המתאים ל"רקיע המשחיר" של רש"י, אך נפסל במפורש על ידי הרמב"ם. הוא אינו תואם את סימני החילזון, לא בצבע קונכייתו ולא בנדירותו.
- ההכרח לדחוק את המקורות: כדי להכשיר את הארגמון לשיטת הרמב"ם, יש צורך בסדרה שלמה של דוחקים: לפרש "כוחל" כשחור, "פתוך" כלא-נודע, "טהרו של רקיע" כערב, להתעלם מעדותו של ר' אברהם בן הרמב"ם, ולפסוק נגד לשונו המפורשת של הרמב"ם עצמו.
אין זו דרכה של תורה. כאשר המקורות ברורים כל כך, והמציאות המוצעת סותרת אותם, המסקנה הפשוטה היא שהמציאות המוצעת אינה נכונה. חילזון הארגמון קהה הקוצים איננו חילזון התכלת של הרמב"ם. המטיל צבע זה בטליתו, לא זו בלבד שאינו יכול להיות בטוח בקיום המצווה, אלא שיש חשש כבד, כדעת רוב גדולי ישראל, שמא נכשל באיסור קלא אילן.
יהי רצון שנזכה כולנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולראות במהרה בהתגלות סודותיה של תורתנו, ובכללם זיהויו הוודאי של חילזון התכלת, בביאת גואל צדק בב"א.
בהוקרה ובידידות,
רק שאלה אחת קטנה למה הרמב"ם קורא לזה "אם צבע בצבע אחר משחיר פסול"
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
בס"ד, כ"ד שבט ה'תשפ"ה
לכבוד ידידי היקר, חריף ובקי, ה"ה הרב ... שליט"א,
שלום וברכה,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואני רואה כי לבך חפץ וחותר להגיע אל חקר האמת בסוגיא חמורה זו, ועל כן אתה מעלה קושיות וטענות הראויות לבירור וליבון. אשרי חלקך שאתה עוסק במצוות ציצית, מצווה השקולה כנגד כל המצוות. אך דווקא משום חשיבותה, חלה עלינו החובה לדקדק בה כחוט השערה, ולא להניח לשום סברא, ולו המתוחכמת ביותר, לדחות מפנינו את פשטות דברי רבותינו, אשר הם כנטועים מסמרות ולא יזוזו ממקומם.
אשיב על דבריך אחד לאחד, ויהי רצון שיצא אור בהיר וברור מתוך משא ומתן זה של תורה.
א. בעניין "שחור כדיו" – על ערבוב סוגיות והתעלמות מן המציאות
כתבת, וזה לשונך: "איני מבין איך אפשר לומר שדם הארגמון אינו שחור כדיו. הרי הגמ' אומרת בנדה יט. ש אפילו שחור ככוחל... טהור, וזה בגלל שא"א לומר עליו שהוא אדום שלקה. אבל בדם הארגמון לכו"ע יש אדום בנוסף לכוחל".
ומחילה מכבוד תורתך, אך נדהמתי עד למאוד מדרך לימוד זו. כיצד ניתן ליטול סוגיא עמוקה בהלכות טומאת דמים, העוסקת בהגדרת דם נידה ובמראות הטמאים והטהורים, ולהשליך ממנה על זיהויו הפיזי-מציאותי של צבע חילזון התכלת?
ראשית, כל בר בי רב דחד יומא יודע כי הסוגיא בנדה עוסקת כולה בהגדרת דם היוצא מן המקור. המושג "אדום שלקה" הוא הסבר הלכתי מדוע דם שחור נחשב טמא – משום שהוא בעצם דם אדום שעבר שינוי. הנוזל המופק מן הארגמון איננו "דם אדום שלקה", אלא חומר שתרכובתו המקורית היא סגולה-אדמדמה. לנסות ולכפות עליו את המונח ההלכתי "אדום שלקה" כדי להגדירו כ"שחור", זו מלאכה שאין לה ידיים ורגליים בעולם הלמדנות.
שנית, והוא העיקר – הרי הדברים מפורשים בגמרא ובראשונים במקומות אחרים, ואי אפשר להתעלם מהם. כפי שכבר חזרתי והדגשתי, הגמרא במסכת חולין (לעניין מראה הריאה) מבחינה במפורש בין "ככוחלא" שכשרה, ל"כדיותא" שטרפה. הרי לך חילוק ברור בין שני גוונים שונים! אם "כוחל" היה בסך הכל גוון על סקאלת השחור, מה פשר החילוק? אלא ודאי ש"כוחל" הוא כחול, ו"דיו" הוא שחור, ושני גוונים המה.
ויתירה מכך, הרי מפורש בדברי הפוסקים, וכפי שהבאתי מדברי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו "קרית מלך", שהגוון "שחור כדיו" הוא החמור והעמוק שבגווני השחור, שחור יותר מ"כזפת" ומ"כעורב". ואתה, ידידי, בא וטוען שנוזל סגול, שגם לאחר שמתחמצן ומתייבש אינו מגיע לעומק שחרותו של זפת, הוא הוא "שחור כדיו"? הרי כל רואה בעין בלתי מזוינת יעיד שאין הדברים כן. האם נעצום עינינו מן המציאות הגלויה וניגרר אחר פלפולים דחוקים?
המציאות היא שדם הארגמון סגול הוא. והרמב"ם והסמ"ג כתבו "שחור כדיו". ואין סגול כשחור כדיו, כשם שאין יום כלילה. כל ניסיון לטשטש הבדל מהותי זה, סופו שיטשטש את גבולות האמת.
ב. בעניין "דומה עינו לעין הים" – על סימן זיהוי ועל אבסורד
טענת טענה נוספת, שמא "דומה עינו לעין הים" כוונתו שהוא נדמה לסביבתו בים, והסקת מכך שאם כן, "כל חלזון ימי כשר".
ושוב תמה אני. וכי לשם כך נתנה לנו התורה סימנים? וכי לשם כך טרחה הברייתא לפרט? אם כוונת חז"ל הייתה שכל חילזון ימי הדומה לסביבתו כשר, היו אומרים זאת! מדוע יתנו סימן שחל על אלפי מינים, כדי לזהות מין אחד ויחיד? הרי כל מטרתו של "סימן" הוא לייחד ולהבדיל את הדבר המסומן מכל השאר. בפירושך, הפכת את הסימן לחסר כל משמעות, שהרי רובם ככולם של יצורי קרקעית הים מוסווים בסביבתם.
הפירוש הפשוט, כפי שהבאתי בשם הרמב"ם ("עינו כעין התכלת") ובשם מסכת ציצית ("גופו דומה לרקיע"), הוא שצבע קונכייתו של החילזון עצמו הוא כצבע התכלת. זהו סימן זיהוי ברור, חד וייחודי. הארגמון, שקונכייתו חומה, נכשל במבחן פשוט זה. נקודה.
ג. בעניין תמונות ומראית עין
שלחת תמונות, וטענת כי הנוזל נראה "שחור כדיו". ידידי היקר, האם על פי תמונה נכריע הלכה? האם צילום של נוזל מרוכז, אשר כל נוזל כהה ייראה בו כשחור, הוא תחליף להגדרה מדויקת של חז"ל והרמב"ם? כבר הערתי בעבר על אותם שהציגו תמונות של דיו הארגמון לאחר שנתייבש לחלוטין, וקראו לזה "הוכחה" שהוא שחור. אין זו אלא אחיזת עיניים. המבחן אינו מהו צבע הנוזל כשהוא מרוכז בשקית, או כשהוא יבש על אבן, אלא מהו טיבו ומהותו כפי שהגדירוהו חז"ל. והם הגדירוהו "שחור כדיו", הגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים, והארגמון אינו עומד בה.
סיכום
נמצאנו למדים שגם שלוש טענותיך האחרונות אין בהן ממש, ואינן יכולות לעמוד בפני הביקורת הלמדנית:
1. ההיקש מהלכות נדה – אינו ממין העניין.
2. הפירוש ב"דומה לים" – מרוקן את הסימן מתוכנו.
3. ההוכחה מהתמונות – אינה ראיה כלל.
האמת, ידידי, היא פשוטה וברורה למי שחפץ בה. חז"ל נתנו סימנים ברורים. הרמב"ם פסק הלכה פסוקה וחד-משמעית. חילזון הארגמון קהה הקוצים אינו תואם לא לסימנים ולא להלכה, לא בזיהוי החילזון, לא בתהליך הצביעה ולא בגוון הסופי. כל ניסיון לכפות את הזיהוי על המקורות נידון לכישלון, ומוטב לנו להודות על האמת, ולהמשיך לצפות בכליון עיניים לגילוי האמיתי, שיבוא עם גואל צדק בב"א.
בהוקרה ובידידות,
לכבוד ידידי היקר, חריף ובקי, ה"ה הרב ... שליט"א,
שלום וברכה,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואני רואה כי לבך חפץ וחותר להגיע אל חקר האמת בסוגיא חמורה זו, ועל כן אתה מעלה קושיות וטענות הראויות לבירור וליבון. אשרי חלקך שאתה עוסק במצוות ציצית, מצווה השקולה כנגד כל המצוות. אך דווקא משום חשיבותה, חלה עלינו החובה לדקדק בה כחוט השערה, ולא להניח לשום סברא, ולו המתוחכמת ביותר, לדחות מפנינו את פשטות דברי רבותינו, אשר הם כנטועים מסמרות ולא יזוזו ממקומם.
אשיב על דבריך אחד לאחד, ויהי רצון שיצא אור בהיר וברור מתוך משא ומתן זה של תורה.
א. בעניין "שחור כדיו" – על ערבוב סוגיות והתעלמות מן המציאות
כתבת, וזה לשונך: "איני מבין איך אפשר לומר שדם הארגמון אינו שחור כדיו. הרי הגמ' אומרת בנדה יט. ש אפילו שחור ככוחל... טהור, וזה בגלל שא"א לומר עליו שהוא אדום שלקה. אבל בדם הארגמון לכו"ע יש אדום בנוסף לכוחל".
ומחילה מכבוד תורתך, אך נדהמתי עד למאוד מדרך לימוד זו. כיצד ניתן ליטול סוגיא עמוקה בהלכות טומאת דמים, העוסקת בהגדרת דם נידה ובמראות הטמאים והטהורים, ולהשליך ממנה על זיהויו הפיזי-מציאותי של צבע חילזון התכלת?
ראשית, כל בר בי רב דחד יומא יודע כי הסוגיא בנדה עוסקת כולה בהגדרת דם היוצא מן המקור. המושג "אדום שלקה" הוא הסבר הלכתי מדוע דם שחור נחשב טמא – משום שהוא בעצם דם אדום שעבר שינוי. הנוזל המופק מן הארגמון איננו "דם אדום שלקה", אלא חומר שתרכובתו המקורית היא סגולה-אדמדמה. לנסות ולכפות עליו את המונח ההלכתי "אדום שלקה" כדי להגדירו כ"שחור", זו מלאכה שאין לה ידיים ורגליים בעולם הלמדנות.
שנית, והוא העיקר – הרי הדברים מפורשים בגמרא ובראשונים במקומות אחרים, ואי אפשר להתעלם מהם. כפי שכבר חזרתי והדגשתי, הגמרא במסכת חולין (לעניין מראה הריאה) מבחינה במפורש בין "ככוחלא" שכשרה, ל"כדיותא" שטרפה. הרי לך חילוק ברור בין שני גוונים שונים! אם "כוחל" היה בסך הכל גוון על סקאלת השחור, מה פשר החילוק? אלא ודאי ש"כוחל" הוא כחול, ו"דיו" הוא שחור, ושני גוונים המה.
ויתירה מכך, הרי מפורש בדברי הפוסקים, וכפי שהבאתי מדברי מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו "קרית מלך", שהגוון "שחור כדיו" הוא החמור והעמוק שבגווני השחור, שחור יותר מ"כזפת" ומ"כעורב". ואתה, ידידי, בא וטוען שנוזל סגול, שגם לאחר שמתחמצן ומתייבש אינו מגיע לעומק שחרותו של זפת, הוא הוא "שחור כדיו"? הרי כל רואה בעין בלתי מזוינת יעיד שאין הדברים כן. האם נעצום עינינו מן המציאות הגלויה וניגרר אחר פלפולים דחוקים?
המציאות היא שדם הארגמון סגול הוא. והרמב"ם והסמ"ג כתבו "שחור כדיו". ואין סגול כשחור כדיו, כשם שאין יום כלילה. כל ניסיון לטשטש הבדל מהותי זה, סופו שיטשטש את גבולות האמת.
ב. בעניין "דומה עינו לעין הים" – על סימן זיהוי ועל אבסורד
טענת טענה נוספת, שמא "דומה עינו לעין הים" כוונתו שהוא נדמה לסביבתו בים, והסקת מכך שאם כן, "כל חלזון ימי כשר".
ושוב תמה אני. וכי לשם כך נתנה לנו התורה סימנים? וכי לשם כך טרחה הברייתא לפרט? אם כוונת חז"ל הייתה שכל חילזון ימי הדומה לסביבתו כשר, היו אומרים זאת! מדוע יתנו סימן שחל על אלפי מינים, כדי לזהות מין אחד ויחיד? הרי כל מטרתו של "סימן" הוא לייחד ולהבדיל את הדבר המסומן מכל השאר. בפירושך, הפכת את הסימן לחסר כל משמעות, שהרי רובם ככולם של יצורי קרקעית הים מוסווים בסביבתם.
הפירוש הפשוט, כפי שהבאתי בשם הרמב"ם ("עינו כעין התכלת") ובשם מסכת ציצית ("גופו דומה לרקיע"), הוא שצבע קונכייתו של החילזון עצמו הוא כצבע התכלת. זהו סימן זיהוי ברור, חד וייחודי. הארגמון, שקונכייתו חומה, נכשל במבחן פשוט זה. נקודה.
ג. בעניין תמונות ומראית עין
שלחת תמונות, וטענת כי הנוזל נראה "שחור כדיו". ידידי היקר, האם על פי תמונה נכריע הלכה? האם צילום של נוזל מרוכז, אשר כל נוזל כהה ייראה בו כשחור, הוא תחליף להגדרה מדויקת של חז"ל והרמב"ם? כבר הערתי בעבר על אותם שהציגו תמונות של דיו הארגמון לאחר שנתייבש לחלוטין, וקראו לזה "הוכחה" שהוא שחור. אין זו אלא אחיזת עיניים. המבחן אינו מהו צבע הנוזל כשהוא מרוכז בשקית, או כשהוא יבש על אבן, אלא מהו טיבו ומהותו כפי שהגדירוהו חז"ל. והם הגדירוהו "שחור כדיו", הגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים, והארגמון אינו עומד בה.
סיכום
נמצאנו למדים שגם שלוש טענותיך האחרונות אין בהן ממש, ואינן יכולות לעמוד בפני הביקורת הלמדנית:
1. ההיקש מהלכות נדה – אינו ממין העניין.
2. הפירוש ב"דומה לים" – מרוקן את הסימן מתוכנו.
3. ההוכחה מהתמונות – אינה ראיה כלל.
האמת, ידידי, היא פשוטה וברורה למי שחפץ בה. חז"ל נתנו סימנים ברורים. הרמב"ם פסק הלכה פסוקה וחד-משמעית. חילזון הארגמון קהה הקוצים אינו תואם לא לסימנים ולא להלכה, לא בזיהוי החילזון, לא בתהליך הצביעה ולא בגוון הסופי. כל ניסיון לכפות את הזיהוי על המקורות נידון לכישלון, ומוטב לנו להודות על האמת, ולהמשיך לצפות בכליון עיניים לגילוי האמיתי, שיבוא עם גואל צדק בב"א.
בהוקרה ובידידות,
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
בס"ד, כ"ה שבט ה'תשפ"ה
לכבוד ידידי היקר, החריף והבקי, ה"ה הרב .. שליט"א,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואתה נוגע בנקודה דקה ויסודית, המנסה ליישב את הסתירות הגדולות בין המציאות של חילזון הארגמון לבין תיאורו של הרמב"ם, על ידי חילוק בין "הצובע" ל"נצבע". אכן, דרך זו נזכרה כבר בספר "תבואות שור", אך אבקש להראות בעזרת ה', כי בסוגייתנו לא זו בלבד שדרך זו אינה מיישבת את הקושיות, אלא שהיא יוצרת דוחק גדול יותר ומעמידה את כל שיטת הרמב"ם על כרעי תרנגולת. הבה נלבן את הדברים בסדר נכון.
א. בעניין ה"תבואות שור" והביאור הלכה – בין הגדרת צבע לתיאור חומר
טענתך, המבוססת על דברי ה"תבואות שור" בסימן ל"ח, היא שיש לחלק בין ה"כוחל" כחומר גלם לצביעה, שהוא "שחור הרבה", לבין התוצאה הסופית הנצבעת ממנו. ולפי זה אתה מבקש לדחות את ראייתי הברורה מדברי ה"ביאור הלכה" (בסימן ל"ב), אשר קבע כי "כוחל" הוא הצבע הכחול (בלע"ז בלו"א).
ומחילה מכבוד תורתך, אך נראה שלא ירדת לסוף דעתו של מרן בעל ה"ביאור הלכה", ועיקר ראייתו ודבריו עומדים במקומם במלוא תוקפם, ואף מתחזקים.
ה"ביאור הלכה" שם דן בשאלה מהו הצבע הכשר לכתיבת סת"ם. הוא מביא את דעת הרמב"ם שכל "מראה שחור כדיו" כשר. לאחר מכן, הוא בא לדון בצבע הכחול (בלו"א), ומסיק שיש להחמיר בו, וראייתו מהגמרא בחולין (מ"ז ע"ב): " ככוחלא כשירה, כדיותא טריפה ". כלומר, לעניין טריפות, יש הבדל מהותי בין גוון הדומה לכוחל (שהוא כחול כהה) לבין גוון הדומה לדיו (שהוא שחור). וממשיך ה"ביאור הלכה" ומבאר, שאף שלעניין רצועות תפילין (בסימן ל"ג) די בגוון "שחור ככוחל", הרי שלכתיבת סת"ם בעינן "שחור כמו דיו".
הנקודה היוצאת מדבריו ברורה כשמש: "כוחל" הוא שם לצבע הכחול (בלו"א), והוא גוון בפני עצמו, השונה מהותית מ"דיו" שהוא שחור. על בסיס הבנה זו של המונחים, קובע ה"ביאור הלכה" את הלכותיו.
עתה, נחזור לדברי הרמב"ם בהלכות ציצית. הרמב"ם אינו כותב "התכלת נעשית מחומר שחור ששמו כוחל". הוא מתאר את הגוון הסופי: "הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל ". על פי הגדרת ה"ביאור הלכה", פירוש הדברים הוא: גוון המתקבל מדילול ("פתוך") של הצבע הכחול ("כוחל"). כפי שכבר הארכתי, "פתוך" הוא תערובת עם לובן, כפי שמגדיר הרמב"ם עצמו בהלכות צרעת. התוצאה היא בהכרח כחול בהיר , הוא התכלת. ה"תבואות שור", שדן בהקשר של טריפות, אינו יכול לעקור את ההגדרה הברורה והפשוטה הזו, המתארת את מראה הצבע הסופי.
ומה שהבאת מההגהה ב"ספר החתום", הרי גם שם נתפסת לדעת ה"יש אומרים", שהיא דעת ר' משה הדרשן המובאת ברש"י, שהיא דעה צדדית, בעוד הפירוש הראשון והעיקרי שם הוא " כחול טהור ", התואם לחלוטין את שיטתנו.
אם כן, המסקנה מדברי ה"ביאור הלכה" בעינה עומדת: "כוחל" הוא כחול. "פתוך שבכוחל" הוא כחול בהיר. וזהו הגוון הכשר לתכלת לדעת הרמב"ם. כל ניסיון להכניס בדוחק את הצבע הכהה של הארגמון לתוך הגדרה זו, נידון לכישלון.
ב. על הברומו, החיזור, וההטעיה שבטענה
טענת, וזה לשונך: "בלי חיזור לא יעזור שום שמש. שמו שם מחזר חזק ורק זה מאפשר לשמש לנדף את הברומו. וכמ"ש הרמב"ם הקימוניא שהוא חומר מחזר".
ופה, ידידי, טמונה הטעיה גדולה, או אי-הבנה יסודית בתהליכים הכימיים ובהשוואתם למקורות.
ראשית, נדייק בעובדות. תהליך הפיכת הצבע מהארגמון לסגול ואז לכחול (אינדיגו) הוא תהליך של חימצון (Oxidation) וחשיפה לאור (Photodebromination), שבו אטומי הברום מתנתקים מהמולקולה. החיזור (Reduction) בתהליך צביעת היורה (Vat dyeing) הוא שלב נפרד לחלוטין, שנועד להפוך את הפיגמנט למסיס במים כדי שיוכל להיספג בצמר. אין לו קשר ישיר ליצירת הצבע הכחול מהסגול. לומר שהסממנים של הרמב"ם באו "לנדף את הברומו" זהו אנכרוניזם מדעי שאין לו שחר.
שנית, וזה העיקר – הבה נשווה את התהליכים כפי שהם מתוארים במקורות ובתעשייה המודרנית של הארגמון:
תהליך הרמב"ם: מתחילים עם נוזל שהוא "שחור כדיו" . מבשלים אותו עם סממנים כמו "קמוניא" (שהוא מחזר), והצבע משתנה לשחור ומשם לגוון התכלת. כלומר, הסממנים הם הגורם לשינוי הצבע, והם חלק אינטגרלי מהגדרת התהליך.
תהליך הארגמון: מתחילים עם נוזל שקוף-צהבהב . הוא הופך לסגול מעצמו בחשיפה לחמצן, והופך לכחול בחשיפה לאור השמש. הסממנים (המחזרים) נדרשים רק כדי להכניס את הצבע לצמר, אך יצירת הצבע עצמה היא תהליך טבעי-פוטוכימי.
התהליכים שונים בתכלית! לנסות ולכפות את תהליך הארגמון על תיאורו של הרמב"ם זה לעוות את דבריו. הרמב"ם מדבר על שינוי צבע מכוון על ידי סממנים, ואילו בארגמון מדובר על שינוי צבע טבעי על ידי אור.
ג. על מסורת שלילית וטשטוש העובדות
בנוגע לטענת המסורת, אשר הובאה בשם מרן הגר"ד לנדו שליט"א, כי "מכיון שגדולי ישראל גרו לאורך חופי הים התיכון ביוון ואיטליה, ואין אחד מהם שהטיל תכלת מהפורפורא... ה"ז כמסורת ברורה שהתכלת שמהפורפורא פסולה". טענה זו חזקה כברזל, ואין עליה תשובה ניצחת. זו אינה רק "העדר מסורת", אלא "מסורת של הימנעות", שהיא בעלת משקל הלכתי כבד.
וראיתי שניסית לטעון כאילו "גילוי" היכולת להפיק כחול מהארגמון על ידי חשיפה לשמש הוא דבר חדש, שלא היה ידוע לרב הרצוג, וזו הסיבה שטעה. וכבר הבאתי והוכחתי שאין זו אלא הטעיה. הזואולוג פרופ' אהרוני, במאמרו ב"ההד" משנת תרצ"ז, לצד מאמרי הרב הרצוג, כותב במפורש על תופעה זו כדבר ידוע, שחשיפה לשמש הופכת את גווני הסגול לכחול ולתכול. אם כן, הרב הרצוג ראה ידיעה זו לפניו, ובכל זאת דחה את הזיהוי על הסף, לא בגלל בעיית הגוון (שהייתה רק אחת מני רבות), אלא בגלל שזיהוי הארגמון סותר את כל סימני הגמרא! הוא אינו "דומה לים", אינו "עולה אחת לשבעים שנה", ודמו אינו "שחור כדיו". טענות אלו בעינן עומדות, וכל הדיון על תהליך הצביעה הוא למעלה מן הצורך.
סיכום ומסקנה
ידידי היקר, דרכה של תורה היא דרך הישרות והאמת הפשוטה. כאשר אנו ניצבים בפני זיהוי המושתת על סוללה של דוחקים, וכל קושיא מתורצת בקושיא אחרת, וכדי לקיימו עלינו לפרש את הרמב"ם היפך פשטות לשונו, להתעלם מראיות ברורות ב"ביאור הלכה", לכפות תהליכים כימיים מודרניים על תיאורים הלכתיים עתיקים, ולהתעלם ממסורת של שתיקה רועמת בת מאות שנים – עלינו לעצור ולשאול את עצמנו בכנות: האם זוהי דרכה של הלכה?
האמת היא כי חילזון הארגמון אינו עומד במבחנים היסודיים ביותר שקבעו לנו חז"ל והרמב"ם. הוא נכשל במבחן הזיהוי, נכשל במבחן התהליך, ונכשל במבחן התוצאה.
אני חוזר וממתין, כדבריך, לחילזון ש"דמו שחור כדיו", ושהפיכת צבעו לתכלת תלויה ב"סממנים" ובישול כהלכה, ולא בחשיפה מקרית לשמש. חילזון שיתאים לסימני הגמרא ויתאים לפסיקתו הברורה של הרמב"ם. עד שיבוא אליהו ויגלה לנו את סודות התורה, נחזיק במסורת אבותינו, ונקיים את מצוות הציצית בחוטי לבן, ללא חשש וללא פקפוק.
בהוקרה רבה,
לכבוד ידידי היקר, החריף והבקי, ה"ה הרב .. שליט"א,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואתה נוגע בנקודה דקה ויסודית, המנסה ליישב את הסתירות הגדולות בין המציאות של חילזון הארגמון לבין תיאורו של הרמב"ם, על ידי חילוק בין "הצובע" ל"נצבע". אכן, דרך זו נזכרה כבר בספר "תבואות שור", אך אבקש להראות בעזרת ה', כי בסוגייתנו לא זו בלבד שדרך זו אינה מיישבת את הקושיות, אלא שהיא יוצרת דוחק גדול יותר ומעמידה את כל שיטת הרמב"ם על כרעי תרנגולת. הבה נלבן את הדברים בסדר נכון.
א. בעניין ה"תבואות שור" והביאור הלכה – בין הגדרת צבע לתיאור חומר
טענתך, המבוססת על דברי ה"תבואות שור" בסימן ל"ח, היא שיש לחלק בין ה"כוחל" כחומר גלם לצביעה, שהוא "שחור הרבה", לבין התוצאה הסופית הנצבעת ממנו. ולפי זה אתה מבקש לדחות את ראייתי הברורה מדברי ה"ביאור הלכה" (בסימן ל"ב), אשר קבע כי "כוחל" הוא הצבע הכחול (בלע"ז בלו"א).
ומחילה מכבוד תורתך, אך נראה שלא ירדת לסוף דעתו של מרן בעל ה"ביאור הלכה", ועיקר ראייתו ודבריו עומדים במקומם במלוא תוקפם, ואף מתחזקים.
ה"ביאור הלכה" שם דן בשאלה מהו הצבע הכשר לכתיבת סת"ם. הוא מביא את דעת הרמב"ם שכל "מראה שחור כדיו" כשר. לאחר מכן, הוא בא לדון בצבע הכחול (בלו"א), ומסיק שיש להחמיר בו, וראייתו מהגמרא בחולין (מ"ז ע"ב): " ככוחלא כשירה, כדיותא טריפה ". כלומר, לעניין טריפות, יש הבדל מהותי בין גוון הדומה לכוחל (שהוא כחול כהה) לבין גוון הדומה לדיו (שהוא שחור). וממשיך ה"ביאור הלכה" ומבאר, שאף שלעניין רצועות תפילין (בסימן ל"ג) די בגוון "שחור ככוחל", הרי שלכתיבת סת"ם בעינן "שחור כמו דיו".
הנקודה היוצאת מדבריו ברורה כשמש: "כוחל" הוא שם לצבע הכחול (בלו"א), והוא גוון בפני עצמו, השונה מהותית מ"דיו" שהוא שחור. על בסיס הבנה זו של המונחים, קובע ה"ביאור הלכה" את הלכותיו.
עתה, נחזור לדברי הרמב"ם בהלכות ציצית. הרמב"ם אינו כותב "התכלת נעשית מחומר שחור ששמו כוחל". הוא מתאר את הגוון הסופי: "הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל ". על פי הגדרת ה"ביאור הלכה", פירוש הדברים הוא: גוון המתקבל מדילול ("פתוך") של הצבע הכחול ("כוחל"). כפי שכבר הארכתי, "פתוך" הוא תערובת עם לובן, כפי שמגדיר הרמב"ם עצמו בהלכות צרעת. התוצאה היא בהכרח כחול בהיר , הוא התכלת. ה"תבואות שור", שדן בהקשר של טריפות, אינו יכול לעקור את ההגדרה הברורה והפשוטה הזו, המתארת את מראה הצבע הסופי.
ומה שהבאת מההגהה ב"ספר החתום", הרי גם שם נתפסת לדעת ה"יש אומרים", שהיא דעת ר' משה הדרשן המובאת ברש"י, שהיא דעה צדדית, בעוד הפירוש הראשון והעיקרי שם הוא " כחול טהור ", התואם לחלוטין את שיטתנו.
אם כן, המסקנה מדברי ה"ביאור הלכה" בעינה עומדת: "כוחל" הוא כחול. "פתוך שבכוחל" הוא כחול בהיר. וזהו הגוון הכשר לתכלת לדעת הרמב"ם. כל ניסיון להכניס בדוחק את הצבע הכהה של הארגמון לתוך הגדרה זו, נידון לכישלון.
ב. על הברומו, החיזור, וההטעיה שבטענה
טענת, וזה לשונך: "בלי חיזור לא יעזור שום שמש. שמו שם מחזר חזק ורק זה מאפשר לשמש לנדף את הברומו. וכמ"ש הרמב"ם הקימוניא שהוא חומר מחזר".
ופה, ידידי, טמונה הטעיה גדולה, או אי-הבנה יסודית בתהליכים הכימיים ובהשוואתם למקורות.
ראשית, נדייק בעובדות. תהליך הפיכת הצבע מהארגמון לסגול ואז לכחול (אינדיגו) הוא תהליך של חימצון (Oxidation) וחשיפה לאור (Photodebromination), שבו אטומי הברום מתנתקים מהמולקולה. החיזור (Reduction) בתהליך צביעת היורה (Vat dyeing) הוא שלב נפרד לחלוטין, שנועד להפוך את הפיגמנט למסיס במים כדי שיוכל להיספג בצמר. אין לו קשר ישיר ליצירת הצבע הכחול מהסגול. לומר שהסממנים של הרמב"ם באו "לנדף את הברומו" זהו אנכרוניזם מדעי שאין לו שחר.
שנית, וזה העיקר – הבה נשווה את התהליכים כפי שהם מתוארים במקורות ובתעשייה המודרנית של הארגמון:
תהליך הרמב"ם: מתחילים עם נוזל שהוא "שחור כדיו" . מבשלים אותו עם סממנים כמו "קמוניא" (שהוא מחזר), והצבע משתנה לשחור ומשם לגוון התכלת. כלומר, הסממנים הם הגורם לשינוי הצבע, והם חלק אינטגרלי מהגדרת התהליך.
תהליך הארגמון: מתחילים עם נוזל שקוף-צהבהב . הוא הופך לסגול מעצמו בחשיפה לחמצן, והופך לכחול בחשיפה לאור השמש. הסממנים (המחזרים) נדרשים רק כדי להכניס את הצבע לצמר, אך יצירת הצבע עצמה היא תהליך טבעי-פוטוכימי.
התהליכים שונים בתכלית! לנסות ולכפות את תהליך הארגמון על תיאורו של הרמב"ם זה לעוות את דבריו. הרמב"ם מדבר על שינוי צבע מכוון על ידי סממנים, ואילו בארגמון מדובר על שינוי צבע טבעי על ידי אור.
ג. על מסורת שלילית וטשטוש העובדות
בנוגע לטענת המסורת, אשר הובאה בשם מרן הגר"ד לנדו שליט"א, כי "מכיון שגדולי ישראל גרו לאורך חופי הים התיכון ביוון ואיטליה, ואין אחד מהם שהטיל תכלת מהפורפורא... ה"ז כמסורת ברורה שהתכלת שמהפורפורא פסולה". טענה זו חזקה כברזל, ואין עליה תשובה ניצחת. זו אינה רק "העדר מסורת", אלא "מסורת של הימנעות", שהיא בעלת משקל הלכתי כבד.
וראיתי שניסית לטעון כאילו "גילוי" היכולת להפיק כחול מהארגמון על ידי חשיפה לשמש הוא דבר חדש, שלא היה ידוע לרב הרצוג, וזו הסיבה שטעה. וכבר הבאתי והוכחתי שאין זו אלא הטעיה. הזואולוג פרופ' אהרוני, במאמרו ב"ההד" משנת תרצ"ז, לצד מאמרי הרב הרצוג, כותב במפורש על תופעה זו כדבר ידוע, שחשיפה לשמש הופכת את גווני הסגול לכחול ולתכול. אם כן, הרב הרצוג ראה ידיעה זו לפניו, ובכל זאת דחה את הזיהוי על הסף, לא בגלל בעיית הגוון (שהייתה רק אחת מני רבות), אלא בגלל שזיהוי הארגמון סותר את כל סימני הגמרא! הוא אינו "דומה לים", אינו "עולה אחת לשבעים שנה", ודמו אינו "שחור כדיו". טענות אלו בעינן עומדות, וכל הדיון על תהליך הצביעה הוא למעלה מן הצורך.
סיכום ומסקנה
ידידי היקר, דרכה של תורה היא דרך הישרות והאמת הפשוטה. כאשר אנו ניצבים בפני זיהוי המושתת על סוללה של דוחקים, וכל קושיא מתורצת בקושיא אחרת, וכדי לקיימו עלינו לפרש את הרמב"ם היפך פשטות לשונו, להתעלם מראיות ברורות ב"ביאור הלכה", לכפות תהליכים כימיים מודרניים על תיאורים הלכתיים עתיקים, ולהתעלם ממסורת של שתיקה רועמת בת מאות שנים – עלינו לעצור ולשאול את עצמנו בכנות: האם זוהי דרכה של הלכה?
האמת היא כי חילזון הארגמון אינו עומד במבחנים היסודיים ביותר שקבעו לנו חז"ל והרמב"ם. הוא נכשל במבחן הזיהוי, נכשל במבחן התהליך, ונכשל במבחן התוצאה.
אני חוזר וממתין, כדבריך, לחילזון ש"דמו שחור כדיו", ושהפיכת צבעו לתכלת תלויה ב"סממנים" ובישול כהלכה, ולא בחשיפה מקרית לשמש. חילזון שיתאים לסימני הגמרא ויתאים לפסיקתו הברורה של הרמב"ם. עד שיבוא אליהו ויגלה לנו את סודות התורה, נחזיק במסורת אבותינו, ונקיים את מצוות הציצית בחוטי לבן, ללא חשש וללא פקפוק.
בהוקרה רבה,
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
בס"ד, כ"ט שבט ה'תשפ"ה
לכבוד ידידי היקר, החריף והבקי, ה"ה הרב .. שליט"א,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואני רואה כי אתה ממשיך לחקור ולדרוש בסוגיא חמורה זו, ועל כך אשריך. אך דא עקא, שדווקא מתוך דבריך האחרונים, נראה כי שיטתך הולכת ומסתבכת בסתירות פנימיות ונדחקת לפירושים שאינם עולים בקנה אחד עם פשטות לשון רבותינו, בין בדעת הרמב"ם ובין בדעת רש"י. אבוא ואפרש שיחתי, ואראה בעזרת ה' כי הדרך שהתוויתי היא הדרך הישרה והפשוטה, ואילו דרכך מלאה חתחתים.
א. בין "שחור כדיו" ל"שחור ככוחל" – עיוות המושגים ההלכתיים
כתבת, וזה לשונך: "החילזון שצובע כחול גם בלי סממנים, דמו שחור ככוחל ולא כדיו... אם הרמב"ם כותב שחור כדיו... בהכרח שיש בו אדמומיות, ולכן חייבים סממנים".
ומחילה מכבוד תורתך, אך עירבת כאן שני נושאים שונים לחלוטין, ויצרת סברא חדשה שאין לה שורש ועיקר בדברי הפוסקים.
ראשית, ההבחנה בהלכה בין "כדיו" ל"ככוחל" אינה נוגעת כלל להרכב הכימי של החומר או להימצאות "אדמומיות" בו, אלא אך ורק ל עוצמת השחרות ולגוון המדויק. ההלכה מבחינה בין דרגות שונות של שחור. כפי שכבר הארכנו, הגמרא בנדה (כ' ע"א) קובעת ששחור "כדיו" הוא דרגת השחרות הגבוהה ביותר, שחור יותר מ"כזפת" ו"כעורב". לעומתו, "ככוחל" הוא גוון כחול כהה מאוד, הנוטה לשחור, אך אינו שחור מוחלט כדיו. לומר שההבדל ביניהם תלוי בתוספת אדמומיות, זו המצאה שאין לה בסיס. הרמב"ם, בדקדוק לשונו המופלא, בחר בתיאור "שחור כדיו" כדי להורות על צבע שחור עמוק ואמיתי, ולא על כחול-כהה.
שנית, הקישור שעשית בין "שחור כדיו" לבין צורך ב"סממנים להפריד את האדמומיות" הוא אנכרוניזם גמור, הכופה תהליכים כימיים מודרניים על לשון הרמב"ם. הרמב"ם מתאר תהליך בו הסממנים הם הגורם הפעיל ההופך את הצבע השחור לתכלת. בארגמון, לעומת זאת, שינוי הצבע לסגול ואז לכחול מתרחש באופן טבעי על ידי חמצן ואור שמש. ה"סממנים" (החומרים המחזרים) שמשתמשים בהם היום בצביעת הארגמון נועדו למטרה אחרת לחלוטין – להפוך את הפיגמנט למסיס במים כדי שיוכל להיספג בצמר (צביעת יורה). אלו שני תהליכים שונים בתכלית.
ב. על לשון ערבי, "כוחל צח" ודקדוקי סרק
אשר ללעזך על התרגום "כחול צח" וטענתך שמדובר בעברית מודרנית ושיבוש של המילה הערבית "כוחל". ידידי, הלא כבר הבאתי את דברי ר' דוד עראמה, מגדולי מפרשי הרמב"ם הקדמונים, שתרגם בעצמו "צאפי אלכחל" כ"הכחול הצח". וכי "צח" ו"זך" בעברית, לשון הקודש, משמעם כהה וחשוך? הלא "דודי צח ואדום" מתורגם לבן, ו"שמן זית זך " הוא הנקי והצלול. לטעון ש"כוחל הצח" פירושו "שחור נוטה לכחול" זהו היפך משמעות המילים והיפך כוונת ר' אברהם בן הרמב"ם שביאר שמדובר בתערובת של כחול עם לובן .
ג. שיטת רש"י – התעלמות מרוב מוחלט של המקורות
וכאן, ידידי, הגענו לנקודה התמוהה ביותר בדבריך. נתלית בדברי רש"י בסוטה, הכותב שהתכלת דומה לים ולא לרקיע, כדי להוכיח שהצבע כהה. ועל בסיס מקור יחיד זה, אתה מבקש לבנות שיטה שלמה, בעודך מתעלם כליל, באופן שיטתי ומפליא, משיטתו העקבית והמפורשת של רש"י בכל שאר הש"ס ועל התורה!
הבה נסדר את הדברים:
1. רש"י על התורה (שמות כ"ה, ד'): "ותכלת – צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק ".
2. רש"י על התורה (במדבר ט"ו, ל"ח): "תכלת – צבע ירוק של חילזון".
3. רש"י על הש"ס (ברכות ט' ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי ".
4. רש"י על הש"ס (גיטין ל"א ע"ב): "סרבלא דכרתי – צבע תכלת דומה לכרתי ". (וידועה תמונת הכרתי, שהיא ירוקה-בהירה).
5. רש"י על הש"ס (ברכות נ"ז ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, ומי שפניו ירוקים חולה הוא". הדימוי לחולה שפניו הוריקו, ודאי אינו מתאים לצבע כחול-מלכותי כהה.
איך אפשר, בכנות למדנית, להתעלם מחמישה מקורות מפורשים (ויש עוד) הקובעים שצבע התכלת לשיטת רש"י הוא ירוק , ולהיבנות על מקור אחד בסוטה, שגם משמעותו ("ים") אינה בהכרח כהה? הים בטהרתו, סמוך לחוף, הוא בצבע טורקיז ותכלת-ירקרק.
הטענה שהקטע על "הרקיע המשחיר לעת ערב" מובא בשם ר' משה הדרשן, היא טענה נכונה, אך גם אם רש"י הביאו בשתיקה, אין בכך כדי לעקור את כל דבריו המפורשים במקומות אחרים. וכפי שכבר כתב ה"משכיל לדוד", גם אם נאמר שכוונתו לירוק כהה, הרי שעדיין הוא ירוק, ורחוק מהכחול-סגול הכהה של הארגמון.
האמת הפשוטה היא, ששיטת רש"י העקבית היא שגוון התכלת הוא ירוק-תכול, כצבע הכרישה. כל ניסיון לבנות את שיטתו על מקור צדדי תוך התעלמות מהרוב המכריע, אינו אלא מה שכיניתי בעבר: "סימון המטרה, וציור העיגול סביבה".
סיכום
נמצאנו למדים, ידידי היקר, כי טענותיך האחרונות אינן עומדות במבחן הביקורת:
ההבחנה בין "דיו" ל"כוחל" אינה תלויה ב"אדמומיות", אלא בעומק השחרות.
הניסיון ליישב את תהליך הצביעה של הארגמון עם דברי הרמב"ם הוא כפיית תהליך מודרני על מקור קדום.
שיטתו המרכזית של רש"י היא שהתכלת היא ירוקה , ואין להתעלם מכך.
לאור כל זאת, אני חוזר על מסקנתי הברורה: זיהוי הארגמון קהה הקוצים סותר באופן חזיתי הן את שיטת הרמב"ם (הדורש צבע תכלת בהיר, כ"טהרו של רקיע") והן את שיטתו העקבית של רש"י (הדורש צבע ירוק, כצבע הכרישה). אין הוא יכול להיות חילזון התכלת, לא לפי מר ולא לפי מר.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך הישר והאמת, ולא ניכשל בדבר הלכה.
בהוקרה ובברכת התורה,
לכבוד ידידי היקר, החריף והבקי, ה"ה הרב .. שליט"א,
עיינתי בדבריך האחרונים, ואני רואה כי אתה ממשיך לחקור ולדרוש בסוגיא חמורה זו, ועל כך אשריך. אך דא עקא, שדווקא מתוך דבריך האחרונים, נראה כי שיטתך הולכת ומסתבכת בסתירות פנימיות ונדחקת לפירושים שאינם עולים בקנה אחד עם פשטות לשון רבותינו, בין בדעת הרמב"ם ובין בדעת רש"י. אבוא ואפרש שיחתי, ואראה בעזרת ה' כי הדרך שהתוויתי היא הדרך הישרה והפשוטה, ואילו דרכך מלאה חתחתים.
א. בין "שחור כדיו" ל"שחור ככוחל" – עיוות המושגים ההלכתיים
כתבת, וזה לשונך: "החילזון שצובע כחול גם בלי סממנים, דמו שחור ככוחל ולא כדיו... אם הרמב"ם כותב שחור כדיו... בהכרח שיש בו אדמומיות, ולכן חייבים סממנים".
ומחילה מכבוד תורתך, אך עירבת כאן שני נושאים שונים לחלוטין, ויצרת סברא חדשה שאין לה שורש ועיקר בדברי הפוסקים.
ראשית, ההבחנה בהלכה בין "כדיו" ל"ככוחל" אינה נוגעת כלל להרכב הכימי של החומר או להימצאות "אדמומיות" בו, אלא אך ורק ל עוצמת השחרות ולגוון המדויק. ההלכה מבחינה בין דרגות שונות של שחור. כפי שכבר הארכנו, הגמרא בנדה (כ' ע"א) קובעת ששחור "כדיו" הוא דרגת השחרות הגבוהה ביותר, שחור יותר מ"כזפת" ו"כעורב". לעומתו, "ככוחל" הוא גוון כחול כהה מאוד, הנוטה לשחור, אך אינו שחור מוחלט כדיו. לומר שההבדל ביניהם תלוי בתוספת אדמומיות, זו המצאה שאין לה בסיס. הרמב"ם, בדקדוק לשונו המופלא, בחר בתיאור "שחור כדיו" כדי להורות על צבע שחור עמוק ואמיתי, ולא על כחול-כהה.
שנית, הקישור שעשית בין "שחור כדיו" לבין צורך ב"סממנים להפריד את האדמומיות" הוא אנכרוניזם גמור, הכופה תהליכים כימיים מודרניים על לשון הרמב"ם. הרמב"ם מתאר תהליך בו הסממנים הם הגורם הפעיל ההופך את הצבע השחור לתכלת. בארגמון, לעומת זאת, שינוי הצבע לסגול ואז לכחול מתרחש באופן טבעי על ידי חמצן ואור שמש. ה"סממנים" (החומרים המחזרים) שמשתמשים בהם היום בצביעת הארגמון נועדו למטרה אחרת לחלוטין – להפוך את הפיגמנט למסיס במים כדי שיוכל להיספג בצמר (צביעת יורה). אלו שני תהליכים שונים בתכלית.
ב. על לשון ערבי, "כוחל צח" ודקדוקי סרק
אשר ללעזך על התרגום "כחול צח" וטענתך שמדובר בעברית מודרנית ושיבוש של המילה הערבית "כוחל". ידידי, הלא כבר הבאתי את דברי ר' דוד עראמה, מגדולי מפרשי הרמב"ם הקדמונים, שתרגם בעצמו "צאפי אלכחל" כ"הכחול הצח". וכי "צח" ו"זך" בעברית, לשון הקודש, משמעם כהה וחשוך? הלא "דודי צח ואדום" מתורגם לבן, ו"שמן זית זך " הוא הנקי והצלול. לטעון ש"כוחל הצח" פירושו "שחור נוטה לכחול" זהו היפך משמעות המילים והיפך כוונת ר' אברהם בן הרמב"ם שביאר שמדובר בתערובת של כחול עם לובן .
ג. שיטת רש"י – התעלמות מרוב מוחלט של המקורות
וכאן, ידידי, הגענו לנקודה התמוהה ביותר בדבריך. נתלית בדברי רש"י בסוטה, הכותב שהתכלת דומה לים ולא לרקיע, כדי להוכיח שהצבע כהה. ועל בסיס מקור יחיד זה, אתה מבקש לבנות שיטה שלמה, בעודך מתעלם כליל, באופן שיטתי ומפליא, משיטתו העקבית והמפורשת של רש"י בכל שאר הש"ס ועל התורה!
הבה נסדר את הדברים:
1. רש"י על התורה (שמות כ"ה, ד'): "ותכלת – צמר צבוע בדם חילזון וצבעו ירוק ".
2. רש"י על התורה (במדבר ט"ו, ל"ח): "תכלת – צבע ירוק של חילזון".
3. רש"י על הש"ס (ברכות ט' ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, וקרוב לצבע כרתי ".
4. רש"י על הש"ס (גיטין ל"א ע"ב): "סרבלא דכרתי – צבע תכלת דומה לכרתי ". (וידועה תמונת הכרתי, שהיא ירוקה-בהירה).
5. רש"י על הש"ס (ברכות נ"ז ע"ב): "תכלת – ירוק הוא, ומי שפניו ירוקים חולה הוא". הדימוי לחולה שפניו הוריקו, ודאי אינו מתאים לצבע כחול-מלכותי כהה.
איך אפשר, בכנות למדנית, להתעלם מחמישה מקורות מפורשים (ויש עוד) הקובעים שצבע התכלת לשיטת רש"י הוא ירוק , ולהיבנות על מקור אחד בסוטה, שגם משמעותו ("ים") אינה בהכרח כהה? הים בטהרתו, סמוך לחוף, הוא בצבע טורקיז ותכלת-ירקרק.
הטענה שהקטע על "הרקיע המשחיר לעת ערב" מובא בשם ר' משה הדרשן, היא טענה נכונה, אך גם אם רש"י הביאו בשתיקה, אין בכך כדי לעקור את כל דבריו המפורשים במקומות אחרים. וכפי שכבר כתב ה"משכיל לדוד", גם אם נאמר שכוונתו לירוק כהה, הרי שעדיין הוא ירוק, ורחוק מהכחול-סגול הכהה של הארגמון.
האמת הפשוטה היא, ששיטת רש"י העקבית היא שגוון התכלת הוא ירוק-תכול, כצבע הכרישה. כל ניסיון לבנות את שיטתו על מקור צדדי תוך התעלמות מהרוב המכריע, אינו אלא מה שכיניתי בעבר: "סימון המטרה, וציור העיגול סביבה".
סיכום
נמצאנו למדים, ידידי היקר, כי טענותיך האחרונות אינן עומדות במבחן הביקורת:
ההבחנה בין "דיו" ל"כוחל" אינה תלויה ב"אדמומיות", אלא בעומק השחרות.
הניסיון ליישב את תהליך הצביעה של הארגמון עם דברי הרמב"ם הוא כפיית תהליך מודרני על מקור קדום.
שיטתו המרכזית של רש"י היא שהתכלת היא ירוקה , ואין להתעלם מכך.
לאור כל זאת, אני חוזר על מסקנתי הברורה: זיהוי הארגמון קהה הקוצים סותר באופן חזיתי הן את שיטת הרמב"ם (הדורש צבע תכלת בהיר, כ"טהרו של רקיע") והן את שיטתו העקבית של רש"י (הדורש צבע ירוק, כצבע הכרישה). אין הוא יכול להיות חילזון התכלת, לא לפי מר ולא לפי מר.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך הישר והאמת, ולא ניכשל בדבר הלכה.
בהוקרה ובברכת התורה,
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 592
אקוה שכת"ר ישמח גם בהערות קטנות, שאינם נוגעים כי אם לשיפור הכתיבה
כדאי להבהיר שע"פ פשט האיסור הוא רק כשמרמה אנשים אחרים (עי' תוס' רא"ש ושטמ"ק על אתר), אמנם ע"פ קבלה ישש חשש בכל אופן, וכמ"ש בבן יהוידע, וכ"כ מהר"י צמח בשם האר"י ז"ל שהלובש קל"א הוא כאילו עובד ע"ז ח"ו (זוהר הרקיע פ' ויחי דף רל"ז ע"ב, נגיד ומצוה דף ו' ע"א, זר זהב סי' ח' וסי' י"ט [ובספר תורת נתן למהר"ן שפירא (דפוס ווארשא דף ח"י ע"ב) הביא דברים אלו בשם "הרח"ו ז"ל מכת"י עצמו של האר"י ז"ל"])
"עינו" פירושו צבעו, כמו "ועינו כעין הבדולח" "כעין תרשיש"
כך אכן רגילין לצבוע, אבל כמדומה ששייך לצבוע איתו גם כחול בהיר הרבה יותר
זוהי עדות חשובה, וייש"כ
למען הדיוק, אלו לא דברי הר"ד עראמה, כי אם גליון בספר החתום, וכת"ר טעה בזה מחמת חוסר בהירות ברמב"ם פרנקל
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,542
כוונתי עינו הוא צבעו של הקונכייה החיצונית. אתקן זאת. ויישר כח.