תורת הרב אהרן בוטבול שליט"א

[יהודה מ.]

ברמ"א מפורש שהדין הוא על המסובים. אין בזה כלל ספק. ומי שלא אומר כך טועה!

תיקנתי
אבל איפה כתוב ברמ"א מסובין, אם זה משום היסח הדעת בכוס של ברכה למה המסובין גם?

 

[כהן]

תיקנתי
אבל איפה כתוב ברמ"א מסובין, אם זה משום היסח הדעת בכוס של ברכה למה המסובין ג

הדגשתי בהודעה הראשונה. חבל שאתה כותב בלי לדעת מה הנושא בכלל.
הרמ"א כותב 'יתנו' עיניהם בכוס. מי? המקדש 'יתנו'??

 

[יהודה מ.]

הדגשתי בהודעה הראשונה. חבל שאתה כותב בלי לדעת מה הנושא בכלל.
הרמ"א כותב 'יתנו' עיניהם בכוס. מי? המקדש 'יתנו'??

זו הלשון בסימן רעא סעיף י:
מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון ואומר ויכלו מעומד ואחר כך אומר בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש:
הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב (כל בו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב) ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי עיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ד':

 

[כהן]

זו הלשון בסימן רעא סעיף י:
מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון ואומר ויכלו מעומד ואחר כך אומר בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש:
הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב (כל בו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב) ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי עיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ד':

אני לא יודע אם אתה תמים או שאתה ...

האם שמעת את ההקלטה שהעליתי??

השואל אמר במפורש 'בהבדלה' ובקידוש. ועל זה ענה לו שאין דין כזה כלל.
המשיך השואל ואמר: אפילו שזה מופיע ברמ"א? ענה לו שהרמ"א דיבר על המברך ולא על המסובים.

היכן אתה חי בדיוק? מה אתה רוצה? לא חבל על הכבוד שלך ועל של הרב? כל דיבור נוסף רק מחזק את הקושיא יותר. שתיקותך יפה מדיבורך.

 

[אבני הכותל]

אתה מתכוין לשאול באמת או סתם להטריל?

אבל איפה כתוב ברמ"א מסובין, אם זה משום היסח הדעת בכוס של ברכה למה המסובין גם?

לא ברור למה אתה מעיר בלי לקרוא מההתחלה

"אין דין שהמסובים יתנו עיניהם בכוס, מה שכתב הרמ"א זה על המברך"

טעות!

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף א
ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר.
משנה ברורה סימן רצו ס"ק ג
(ג) יתנו עיניהם בכוס - היינו [ה] המבדיל וגם השומעים העונים אמן כדי שלא יסיחו דעתם:

מקור הדברים הוא בטור שם בשם ריצ"ג ועוד.

וה"ה לגבי קידוש

פסקי תשובות אורח חיים סימן רעא אות כט


ודע, שעל304 פי המבואר בפוסקים גם השומעים בכלל הלכה זו, ליתן עיניהם בנרות וביין בעת הקידוש, וכפי המבואר לעיל,

---

304 . שש"כ פמ"ז סעי' ל"א עפ"י הפמ"ג ומשנ"ב ריש סי' רצ"ו.

 

[אבני הכותל]

אני לא יודע אם אתה תמים או שאתה ...

האם שמעת את ההקלטה שהעליתי??

השואל אמר במפורש 'בהבדלה' ובקידוש. ועל זה ענה לו שאין דין כזה כלל.
המשיך השואל ואמר: אפילו שזה מופיע ברמ"א? ענה לו שהרמ"א דיבר על המברך ולא על המסובים.

היכן אתה חי בדיוק? מה אתה רוצה? לא חבל על הכבוד שלך ועל של הרב? כל דיבור נוסף רק מחזק את הקושיא יותר. שתיקותך יפה מדיבורך.

אתה מתכוין לשאול באמת או סתם להטריל?

לא ברור למה אתה מעיר בלי לקרוא מההתחלה

ברוך שכיוונתי

 

[כהן]

"רוב הפירות היום הם כלאים. האפרסק כלאים. המשמש כלאים. שזיף כלאים. אגס כלאים. כל האפרסקים היום עושים כלאים עם שקד".

נ.ב.
אינו מדוייק!

מעטים הם הפירות שמורכבים ודאי באינו מינם. הרוב מורכבים או במינם או בספק מינם, שלגבי ברכת האילנות אפשר לברך עליהם, משום שגם על ודאי הרכבה אין איסור ממש אלא 'טוב' להזהר, וכפי שפסק הרב עובדיה בעצמו.

אלו הם הדברים המסתברים של הרב יהודה עמיחי [ראש מכון התורה והארץ] באתר 'כושרות':

נראה שעלינו לחלק את עצי הפרי לשתי קבוצות. האחת שאפשר לברך עליהם ברכת האילנות, והם כוללים:

א. עצים שאין בהם הרכבות. (כגון: שבעת המינים, אבוקדו, אנונה, אפרסמון, גויאבה, חרוב, חבוש, ליצ'י, צבר, קיווי, פאפיה, פיגו'יאה, תפוח ועוד).

ב. עצים שיש ספק הלכתי האם הרכבתם אסורה (בייחוד מיני הדר שההרכבה היא בספק מינה, תפוז, אשכולית, לימון, קליפים ועוד[1]).

ג. עצים שרובם לא מורכבים ומיעוט העצים בארץ מורכבים (כגון: אפרסק, משמש, נקטרינה, שסק), ואין אפשרות לדעת האם נעשה בעץ זה איסור, או שמא נעשה על ידי גוי שיש מקום להקל במעשיו[2].



בכל שלשת הסוגים הללו, אם לא ידוע שהייתה הרכבה אסורה אפשר לברך ברכת הראיה.



הקבוצה השנייה היא עצים שחלקם הגדול מורכב באיסור (כגון: אגס, שזיף, שקד). על עצים אלו עדיף לא לברך את ברכת הראיה, אבל אין למחות בידי מי שמברך גם על עצים מסוג זה.


[1] . אמנם יש פוסקים שאין כאן ספק מינו אלא ודאי כלאים, אבל אלו ספקות הלכתיים שאינם נתנים להכרעה ועל כן לעניין ברכת האילנות אפשר להקל. ובייחוד שהם נעשים על פי רוב על ידי נכרים והיהודי רק נוטע, ולחלק מהפוסקים אין כאן איסור כלאים כלל.

[2] . אצל הגויים הקובע הוא הרגש המינים ולא חילוקי דיני הרמב"ם, ועל כן כל זמן שאין שינוי ניכר הרי זה מינו ואין כאן איסור.

 

[כהן]

"אם אני מתארח אצל מישהו בשבת ורוצה להביא לו בקבוק יין אם אני אומר לו הבאתי לך מתנה בקבוק יין אסור כיון שזה קנין. אם מישהו אחר הביא לי בקבוק יין אני אחשוב שאני לא רוצה לקנות".

נ.ב.
בדברי מאכל שהם צורך היום אין איסור מתנה בשבת, וכפי שכתב הגר"ז
שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שו סעיף טו
וכן הנוהגים ליתן כלים במתנה לחתן הדורש לא יפה הם עושים שאסור ליתן שום דבר במתנה לחבירו בשבת ויו"ט אלא מיני מאכל ומשקה שלצורך היום כמ"ש בסי' שכ"ג ותקי"ז ע"כ. והעתיקו להלכה הקצות השולחן ועוד.

 

[כהן]

"מותר להוציא תקע של כיריים של גז ביו"ט אע"פ שלא הוציא אותו שנה או שנתיים ואין בזה משום בונה וסותר, כמו דלת של מקלט שלא פתחו אותה שנתיים שמותר לפתוח ולא נקרא סותר ובונה משום שהיא מיועדת לפתיחה וסגירה, גם חיבור של תקע ושקע מיועד לפירוק והרכבה ולכן מותר".

נ.ב.
החילוק ביניהם ברור. דלת לא מוציא אותה ממקומה אלא רק מזיז אותה כשהיא נשארת מחוברת, משא"כ כאן עוקר לגמרי את החיבור מהקרקע, ובזה בודאי שאסור אם אין דרך לעשות כן תדיר. וכן כתבו רבותינו האחרונים;

שו"ת אור לציון חלק ב - באורים פרק מא - דינים שונים בעניני חשמל בשבת אות ח
נראה שבניתוק חיבור הטלפון ע"י הוצאת התקע מן השקע יש בזה משום סותר, שכיון שהטלפון מחובר לקיר הבית ע"י החוט שמחובר לשקע, יש בהוצאתן משום סותר. ואעפ"י שאין הוא מחובר ע"י מסמרים ג"כ נחשב סותר, וכמו שבהוצאת הדלת מציריה יש בזה משום סותר, כמבואר בשו"ע בסימן ש"ח סעיף ט' ע"ש.

שמירת שבת כהלכתה פרק י אות יד
אין שם קטן, והמדובר בתקע שרגילים להוציאו ולהחזירו גם בימות החול, יכול גם הגדול להוציאו עי"ש.

 

[כהן]

"מותר לפתוח דלת של מקרר שיש בה תאורה של לד במקום הצורך, כיון שהוא איסור דרבנן של מוליד אבל אני לא מתכוין ולא צריך אותו כיון שיש לי אור במטבח, ולכן נקרא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צורך".

נ.ב.
חוזר על פסק זה פעמים רבות, אולם אינו מובן כלל מדוע אינו ניחא ליה. כל העם אשר בשער יודעים שתאורה במקרר עוזרת מאוד. שום מנורה במטבח לא מועילה כמו התאורה בתוך המקרר שמוסיפה הרבה. גם אם האדם יכול להסתדר בלעדיה - ודאי שאיתה נוח לו יותר, ולכן עושים את התאורה הזו. לא היו עושים אותה סתם. מספיק 'קצת' ניחותא כדי שיחשב ניחא ליה, ולכן הוי פס"ר בדרבנן דניחא ליה, ובודאי אין להתיר.
מה גם שיש מאחרוני דורנו שנוקטים שאינו בגדר פס"ר אלא בגדר מעשה בידים ממש, כיון שכך היא צורת הדלקת האור במקרר ואין אפשרות להדליק בצורה אחרת.

 

[משנה אחרונה]

יתר על כן
הסביר הגרש"ז אוריבך במנחת שלמה שהדלקת האור במקרר ניחא ליה ולכן זה נמצא שם
ומה שלא ניחא ליה כעת זה רק בגלל האיסור, ובכה"ג לא אמרינן דלא הוי ניח"ל ודבריו מוסכמים.

 

[כהן]

מה שלא ניחא ליה כעת זה רק בגלל האיסור,

הרב הנ"ל טוען שלא איכפת ליה 'אף פעם' מהאור, והוא אומר שהוא עצמו לא צריך כלל את האור.
גם אם כן - תימה גדולה להורות כן לרבים, בעוד שכל העולם כן צריך את האור.
וגם בטוחני שהוא עצמו נהנה מהאור כשהוא קיים, אע"פ שיכול להסתדר גם בלעדיו.

 

[אור נאמן]

"מותר לפתוח דלת של מקרר שיש בה תאורה של לד במקום הצורך, כיון שהוא איסור דרבנן של מוליד אבל אני לא מתכוין ולא צריך אותו כיון שיש לי אור במטבח, ולכן נקרא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צורך".

נ.ב.
חוזר על פסק זה פעמים רבות, אולם אינו מובן כלל מדוע אינו ניחא ליה. כל העם אשר בשער יודעים שתאורה במקרר עוזרת מאוד. שום מנורה במטבח לא מועילה כמו התאורה בתוך המקרר שמוסיפה הרבה. גם אם האדם יכול להסתדר בלעדיה - ודאי שאיתה נוח לו יותר, ולכן עושים את התאורה הזו. לא היו עושים אותה סתם. מספיק 'קצת' ניחותא כדי שיחשב ניחא ליה, ולכן הוי פס"ר בדרבנן דניחא ליה, ובודאי אין להתיר.
מה גם שיש מאחרוני דורנו שנוקטים שאינו בגדר פס"ר אלא בגדר מעשה בידים ממש, כיון שכך היא צורת הדלקת האור במקרר ואין אפשרות להדליק בצורה אחרת.

מבלי להיכנס לדיון (ודעת מרן הגר"מ מאזוז שליט"א לקולא, ואכמ"ל) - פלא גדול שאינו מזכיר דברי חותנו הרב ע"ה שכתב מפורש להחמיר בזה, בשו"ת יבי"ע ח"ט ס"ס ק"ח [והעיר על מרן הנאמ"ן והגר"מ לוי שהקילו], ובחזו"ע שבת ח"ו.

 

[כהן]

"אמבטיה פרטית נקיה מאוד מאוד ומקפידים על נקיונה ועל האוורוור ולכן הלכה למעשה אמבטיה שאין בה שירותים מותר מעיקר הדין להרהר בה בד"ת וגם לומר שם דברי תורה".

נ.ב.
טעות חמורה. דין אמבטיה פרטית היא כדין הבית האמצעי של המרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר, וכפי שהאריך בשו"ת יבי"א ח"ה סי' י"א עי"ש.

 

[כהן]

"בחזו"ע הרב כותב לגבי טלטול המצות בערב פסח שחל בשבת שאפשר להניח ע"ז חזרת. והוא מביא את זה בשם הבא"ח. אני מאוד לא מבין את זה. הבא"ח כתב את זה. אולם הדין של כא"ת זה או משום מת או בכלי שמלאכתו לאיסור שמותר מחמה לצל ע"י כא"ת, וגם זה מחלוקת ראשונים אלא שמרן פסק להקל. אבל שאר המוקצים לא מועיל כא"ת. כיון שאנו קובעים שהמוקצה הוא מוקצה מחמת איסור איך אפשר להתיר. עיינתי במה שהרב כותב הוא לא כותב הסבר הוא מצטט את הבא"ח, אבל אני לא מבין מותר לשאול.
הציבור לא מבין יש טעות שחושבים שהמצה היא מוקצה מחמת חסרון כיס. אין חסרון כיס באוכל. תבינו. ברגע שזה אוכל אין חסרון כיס.
אדם עני שהפקידו אצלו כבייאר שעולה 2000 שח קילו מותר לו לטלטל כיון שזה אוכל.
ההבנה היא אחרת, שזה לא אוכל. כיון שחז"ל אסרו את זה באכילה בדיוק כמו טבל.
אלא מה מצות רגילות ראויות לקטן אז זה מוגדר כאוכל. אבל המצה היקרה שלא מיועדת לקטן אסור לנו לאכול אותה. זה מוקצה לא מחמת חסרון כיס אלא מוקצה מחמת האיסור. האיסור ביטל ממנה שם אוכל".

נ.ב.
א. הבא"ח לא אמר ולא כתב דבר כזה. חס ליה למרן הבא"ח לומר דבר כזה. זה טעות הבנה בחזו"ע למי שמעיין שם. הרב עובדיה כתב את זה בדעת 'עצמו'.
ואכן דבריו צ"ע, לאור מה שהוא עצמו פסק בחזו"ע שבת ג' עמ' נ"ח בהערה שלמעשה העיקר להחמיר שלא מועיל כא"ת במוקצה מחמת חסרון כיס עי"ש.
ויש לפרסם דבר זה, משום ששמעתי כמה רבנים שיודעים רק מדברי החזו"ע בהלכות פסח ומורים שמותר לשים איזה תבשיל וכדומה על המצות הרכות ולטלטלם בשבת, ואין הדבר כן.

ב. המצה היא מוקצה מחמת חסרון כיס כפי ש'טועים העולם', ולא מוקצה מחמת איסור כפי שאמר הוא.
בדיוק מהסיבה שלא נותנים אותה לקטן אף שהיא ראויה לו - היא היא הנותנת שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס.
גם באוכלין יכול להיות מוקצה מחמת חסרון כיס כמו אתרוג בשבת שלפני סוכות וכדומה.

אשל אברהם (בוטשאטש) סימן שח
מצת מצוה בערב פסח בשבת אין לו דין אוכלין והוא הדין אוכלי בהמה אין להם דין אוכלין. והיינו לגבי טלטול שלא לצורך לגמרי שמותר באוכלין בשבת קודש. ונראה שאם אין לו מצת מצוה רק בצמצום הוא גם כן כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסור בשום טלטול גם לצורך מקומו
שמירת שבת כהלכתה פרק כ אות כב
וכן מצה של מצוה בערב פסח שחל להיות בשבת, דינם כמוקצה מחמת חסרון - כיס ואין לטלטלם.

 

[הלכה ברורה]

"בחזו"ע הרב כותב לגבי טלטול המצות בערב פסח שחל בשבת שאפשר להניח ע"ז חזרת. והוא מביא את זה בשם הבא"ח. אני מאוד לא מבין את זה. הבא"ח כתב את זה. אולם הדין של כא"ת זה או משום מת או בכלי שמלאכתו לאיסור שמותר מחמה לצל ע"י כא"ת, וגם זה מחלוקת ראשונים אלא שמרן פסק להקל. אבל שאר המוקצים לא מועיל כא"ת. כיון שאנו קובעים שהמוקצה הוא מוקצה מחמת איסור איך אפשר להתיר. עיינתי במה שהרב כותב הוא לא כותב הסבר הוא מצטט את הבא"ח, אבל אני לא מבין מותר לשאול.
הציבור לא מבין יש טעות שחושבים שהמצה היא מוקצה מחמת חסרון כיס. אין חסרון כיס באוכל. תבינו. ברגע שזה אוכל אין חסרון כיס.
אדם עני שהפקידו אצלו כבייאר שעולה 2000 שח קילו מותר לו לטלטל כיון שזה אוכל.
ההבנה היא אחרת, שזה לא אוכל. כיון שחז"ל אסרו את זה באכילה בדיוק כמו טבל.
אלא מה מצות רגילות ראויות לקטן אז זה מוגדר כאוכל. אבל המצה היקרה שלא מיועדת לקטן אסור לנו לאכול אותה. זה מוקצה לא מחמת חסרון כיס אלא מוקצה מחמת האיסור. האיסור ביטל ממנה שם אוכל".

אתמול בשיעור מרן הראש"ל ביאר שמצה היא מוקצה גם מחמת גופו (שכ"מ בפרי מגדים), וגם מוקצה מחמת חסרון כיס (כהאשל אברהם). ולכן לא מועיל כיכר או תינוק, למ"ד שזה מוקצה מחמת גופו לכו"ע לא מועיל, וגם אם זה מוקצה מחמת חסרון כיס לדעת המג"א ורוב האחרונים אסור.

 

[כהן]

"לא צריך להניח אבן על הקבר. הענין הזה הוא דבר תמוה. זה לא כתוב בפוסקים. זה כתוב באיזה מנהג. מי שמניח אבן רק מקלקלת את השיש. עושה כתם על השיש.
חשבתי לבאר את הענין של הנחת האבן, שבשנים קדמוניות לא היו עושים מצבה עם שיש אלא היה גל אבנים, והוא היה המצבה. כשמוסיפים אבן על גל האבנים אני מחזק את המצבה. אבל היום זה להיפך. יש מצבה של שיש והאבן רק מקלקלת את המצבה. ולכן זה לא מנהג להניח אבן".

נ.ב.
איך אפשר לומר דברים כאלו שוב ושוב [חזר על זה כמה פעמים]. מפורש בפוסקים שהוא מנהג קדום וכתבו כמה טעמים לזה.
באר היטב אורח חיים סימן רכד ס"ק ח
כתב בדרשות מהר"ש: מה שתולשין עשב או צרור ומשימין על מצבה אינו אלא משום כבוד המת להראות שהוא היה על קברו עי"ש.
והובא בחזו"ע אבלות א' תנ"ח עי"ש. ושם הוסיף את המנהג המאוחר של הנחת 'אבן' ע"ג המצבה, ודחה מי שכתב שהאבן דינה כסקילה ואין לשים אותה עי"ש.
ועכ"פ ודאי שאין המנהג מחמת הטעם שהמציא הרב הנ"ל, וח"ו לומר שזה מופיע רק באיזה מנהג ולא בפוסקים.

 

[כהן]

"אם אני אטחן את המצה דק כמו קמח, ואדחס ואוציא את כל האויר ואטפטף קצת מים כדי שהם יתפסו את האוירים שיש שם תגיע שהנפח והמשקל כמעט אותו דבר".

נ.ב.
אף אחד מהפוסקים לא כתב דבר מוזר זה לטפטף מים.
הרי המים חודרים גם לחומר עצמו ולא רק לאוירים.

כבר בדקנו קמח מצה ע"י דחיסה למזרק ודחיסתו בחוזק [ללא תוספת מים], ונמצא לכל היותר יחס של 2/3.

 

[כהן]

"מצה שמורה זה חסידות. דעת מרן השו"ע שאין צריך לאכול מצה שמורה, וכן אני נוהג שאיני אוכל מצה שמורה".

נ.ב.
רב בישראל שאומר כן בשידור, יש בזה חשש של חילול ה' האמור בסוף יומא.
הרי במשך הדורות האחרונים, נהגו ציבור היראים ותלמידי החכמים להקפיד לאכול מצה שמורה כל שבעה, וכפי שהביא הכה"ח גם בשם האשכנזים וגם בשם הספרדים
תנ"ג אות נ"ט.
וכתב חיי אדם כלל קכ"ח אות ל' וז"ל ואף שמצד הדין אין צריך שמירה זו אלא לכזית של חובה, מכל מקום נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה וכו' ואדונינו הגר"א החמיר מאד בזה שלא לאכול רק מצה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח
ובאות ס"ב.
ובארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה. מחזיק ברכה סימן ת"ס אות ג'. והביאו שערי תשובה בסימן זה אות ח'.
ובאות ס"ג
[סג] יש נוהגין לאכול כל המצה שאוכל בפסח שיהיו החטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו. הרב דברי יוסף סימן מ"ה, ועיין שם שהאריך בכל פרטי הדינים והחומרות יעו"ש, ברכי יוסף אות ז', שערי תשובה אות ח', מועד לכל חי שם אות ה'. וכתב שם המועד לכל חי ולא יחוס על הדמים כי ביוקר עמדו לו החטים דגם ה' ביוקר עמדו לו ישראל כדי להוציאם ממצרים כמ"ש רז"ל על פסוק הבן יקיר לי אפרים דידוע החשבון דמוע"ד דאם מוסיף מוסיפין לו עכ"ד. וכן כתב חיי אדם כלל קכ"ח אות ל' דהגר"א החמיר מאד בדבר שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח יעו"ש ע"כ.

גם כיום כמדומני שרוב בני התורה, ואפילו בעלי הבתים היודעים ספר מקפידים לאכול שמורה.

רב שאומר בסוג של הפגנתיות - 'אני לא אוכל שמורה', מקרר את הציבור שמקפיד, וזה ממש כדברי הגמ' לגבי ר' יוחנן שהולך ד"א ללא תפילין משום שראש כואב, ושאר הדוגמאות שם.

 

[כהן]

"אם אוכלים מתחת העץ לא צריך לעשר, וזה לא תלוי בכמות, כל מה שתאכלי את פטורה מלעשר".

נ.ב.
דלא כהמשנה במעשרות ונפסק ברמב"ם ובשו"ע בסי' של"א סצ"א:
גפן שנטועה בחצר, לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת. וכן ברמון, לא יטול את כל הרמון, אלא (קעא*') פורט את הרמון באילן, ואוכל הפרט משם. וכן באבטיח, סופתו (פי' חותכו) בקרקע, ואוכלו שם ע"כ.