אתה משתמש בדפדפן מיושן. ייתכן שהאתר הזה ואתרים אחרים לא יוצגו כראוי.
אנא עדכן את הדפדפן שלך או השתמש בדפדפן אלטרנטיבי.
אנא עדכן את הדפדפן שלך או השתמש בדפדפן אלטרנטיבי.
תורת הרב אהרן בוטבול שליט"א
- יוזם האשכול כהן
- תאריך התחלה
השואלת דיברה על עץ בחצר שלהם.אולי הכוונה של השואל היתה בעץ שבשדה?
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 1,046
כל שאפשר לטפטף לתוכה מים זה אומר שיש עדיין אוירים, אם לא להיכן נכנסים?"אם אני אטחן את המצה דק כמו קמח, ואדחס ואוציא את כל האויר ואטפטף קצת מים כדי שהם יתפסו את האוירים שיש שם תגיע שהנפח והמשקל כמעט אותו דבר".
נ.ב.
אף אחד מהפוסקים לא כתב דבר מוזר זה לטפטף מים.
הרי המים חודרים גם לחומר עצמו ולא רק לאוירים.
כבר בדקנו קמח מצה ע"י דחיסה למזרק ודחיסתו בחוזק [ללא תוספת מים], ונמצא לכל היותר יחס של 2/3.
כל שאפשר לטפטף לתוכה מים זה אומר שיש עדיין אוירים, אם לא להיכן נכנסים
'החומר' עצמו, דהיינו הקמח הוא עצמו בולע. לא רק 'האוירים' הקלושים שיש בין גרגיר לגרגיר.
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 1,046
אם אני ממלא מזרק בקמח, ואין בו אוירים כלל, אין אפשרות להכניס לתוכו שום חומר. אא"א יש אוירים.כמה תמוה שצריכים להסביר דברים כ"כ פשוטים שכל ילד קטן מבין.
'החומר' עצמו, דהיינו הקמח הוא עצמו בולע. לא רק 'האוירים' הקלושים שיש בין גרגיר לגרגיר.
נ.ב.
כנראה שזו מחלה של כל תלמידי הרב יצחק.
בפורום שלהם ניסו להסביר להם את זה שוב ושוב, גם לתלמידי החכמים שבהם, ולא זכו להבין דבר זה, וכפי שמתבאר כאן
עכשיו אנו מבינים כמה צדק רבינו יצחק יוסף שליט"א שמרבה לחזור ולהדגיש כמה אסור שיהיה נגיעות אישיות בהלכה אלא רק לחפש וללמוד את התורה באמת.
תלמידיו הנ"ל צריכים לשנן שוב ושוב את דברי רבם הנ"ל, ולקיים את דבריו במילואם.
יש מישהו שחולק ע"ז?
אסביר יותר לאט.אם אני ממלא מזרק בקמח, ואין בו אבוירים כלל, אין אפשרות להכניס לתוכו שום חומר. אא"א יש אוירים.
יש מישהו שחולק ע"ז?
מים נספגים גם בחומר עצמו, לא רק באוירים שבין החומר.
תקרא את זה כמה פעמים ותבין.
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 1,046
קראתי ופשוט אינך צודק.אסביר יותר לאט.
מים נספגים גם בחומר עצמו, לא רק באוירים שבין החומר.
תקרא את זה כמה פעמים ותבין.
באבן הם לא נכנסים כי אין בה אויר, ובעץ כשהן חודרים העץ מתנפח.
אם החומר בלי אוירים כלל א"א להכנס אליו, ודאי לא בלי להגדיל את הנפח.
אף אדם בעולם לא חלם שצריך 'למעוך' את החללים 'שבתוך החומר'. כל מה שדיברו זה על החללים 'שבין' הגרגירים שנוצרו מחמת הטחינה.אם החומר בלי אוירים כלל א"א להכנס אליו, ודאי לא בלי להגדיל את הנפח.
הרי המשקל הסגולי של חטה ממש היא שני שליש מהמים. א"א להכניס בתוכה מים. כשאתה טוחן את החיטה לא יתכן שתצטרך לעשות דבר שלא עשית כשהיא היתה לפני הטחינה.
" מה שצריך לכוין בק"ש בקצרה הוא: שמע ישראל - קבל ישראל. ה' - היה הוה ויהיה אדון הכל. אלוהינו. תקיף ובעל היכולת ובכל הכוחות כולם. ה' אחד - כפשוטו שה' אחד. זהו"
נ.ב.
העיקר חסר מן הספר. ק"ש נקראת בלשון חז"ל 'קבלת עול מלכות שמים', וגם היא מופיעה בפסוק האחרון של 'מלכויות' בר"ה.
קבלת המלכות היא במילים 'ה' אלוהינו'. וכפי שכתבו כמה ראשונים ומהם:
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת ברכות (לפי דפי הרי"ף) דף ח עמוד א
עול מלכות שמים, דהיינו יי אלהינו עי"ש.
ספר אבודרהם דיני קריאת שמע
עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו: אחת קבלת עול מלכות שמים שנא' ה' אלהינו. שנית ייחוד השם שנא' ה' אחד וכו' עי"ש.
המילים 'ה' אלוהינו' מבטאים שה' הוא 'שופט ומושל ומנהיג אותנו בהשגחה פרטית', ואנו מקבלים אותו לאלוה וחפצים בהנהגתו.
המשפט 'תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם' - לא מבטא כלל את היחס של הקב"ה אלינו ואת הקבלה שלנו אותו לאלוה וקבלת מלכותו, ולכן מי שלא כיון כן לא יצא ידי חלק עיקרי מהמצוה הנ"ל.
נ.ב.
העיקר חסר מן הספר. ק"ש נקראת בלשון חז"ל 'קבלת עול מלכות שמים', וגם היא מופיעה בפסוק האחרון של 'מלכויות' בר"ה.
קבלת המלכות היא במילים 'ה' אלוהינו'. וכפי שכתבו כמה ראשונים ומהם:
רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף מסכת ברכות (לפי דפי הרי"ף) דף ח עמוד א
עול מלכות שמים, דהיינו יי אלהינו עי"ש.
ספר אבודרהם דיני קריאת שמע
עוד תמצא עשרה מצות עשה קבועות בפרשה זו: אחת קבלת עול מלכות שמים שנא' ה' אלהינו. שנית ייחוד השם שנא' ה' אחד וכו' עי"ש.
המילים 'ה' אלוהינו' מבטאים שה' הוא 'שופט ומושל ומנהיג אותנו בהשגחה פרטית', ואנו מקבלים אותו לאלוה וחפצים בהנהגתו.
המשפט 'תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם' - לא מבטא כלל את היחס של הקב"ה אלינו ואת הקבלה שלנו אותו לאלוה וקבלת מלכותו, ולכן מי שלא כיון כן לא יצא ידי חלק עיקרי מהמצוה הנ"ל.
נכון שמי שיחשוב על זה בלי להבין, לא יצא כי הוא לא הבין וממילא לא קיבל עומ"ש.המשפט 'תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם' - לא מבטא כלל את היחס של הקב"ה אלינו ואת הקבלה שלנו אותו לאלוה וקבלת מלכותו, ולכן מי שלא כיון כן לא יצא ידי חלק עיקרי מהמצוה הנ"ל.
אבל מי שמבין את משמעות הדברים ומהרהר בה בשעת ק"ש, הרי הוא מקבל עול מלכות שמים.
א"א לומר משהו אחד ולכוין משהו אחר.אבל מי שמבין את משמעות הדברים ומהרהר בה בשעת ק"ש, הרי הוא מקבל עול מלכות שמים.
המשפט הנ"ל לא מראה קשר בין הקב"ה 'אלינו', אלא מראה על חוזק ה' בצורה כללית, גם על הגויים, וממילא אין כאן קבלת עול מלכות שמים.
זה מנא לך?וממילא אין כאן קבלת עול מלכות שמים
אם אני מכוון שהקב"ה שליט על הכל, ואני מבין את זה, אז אני מבין שהוא שליט עלי (בין היתר).
יש 'אלוהינו' ויש 'אלוהים'. תקיף וכו' זה מתאים ל'אלוהים', דהיינו בכל כח 'בכללי'.זה מנא לך?
אם אני מכוון שהקב"ה שליט על הכל, ואני מבין את זה, אז אני מבין שהוא שליט עלי (בין היתר).
אלוהינו זה מיוחס אלינו בדוקא, וצריך לכוין את זה להדיא.
אם אתה מכוין בשם זה את הכונה של שם אלוהים - לא עשית כלום, כיון שלא לחינם אמרו ה' אלוהינו ולא ה' אלוהים.
מסכים שהכוונה לכתחילה היא להוסיף את ההשגחה והשליטה הפרטית עלי,לא עשית כלום,
השאלה היא אם 'לא עשית כלום'?
לשון החפץ חיים בספרו שם עולם חלק א' פרק י"ב:
וגם על עיקר קבלת מלכות שמים שמעתי בשם הגאון האמיתי ר' ישראל סלאנטער זצ"ל שהתאונן שבעו"ה אין אנו נוהגין כראוי אמת שאין אנו מתעצלין להמליך הש"י על כל השבעה רקיעים ועל הארץ בד' רוחותיה כדין אבל על עצמנו אם אנו מקבלין אותו למלך שיהיו אברינו נשמעין לקבל עליהם עול מלכותו ית' וכמה פעמים שוכחין דבר זה לגמרי [ובאמת המשנה בברכות י"ד הזהיר על זה ואמרה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות הרי הזהירה שיקבל עליו ויותר מזה מצאתי מפורש בהלכות גדולות הגירסא שם בפרק היה קורא י"ג ע"ב א"ל לא צריכת אלא כדי שתמליכהו עליך ולמעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים ואצלנו בש"ס חסר תיבת עליך או שלא הזכירו מצד שהוא דבר פשוט מאד ונזכר כבר במשנה וכנ"ל]
וגם על עיקר קבלת מלכות שמים שמעתי בשם הגאון האמיתי ר' ישראל סלאנטער זצ"ל שהתאונן שבעו"ה אין אנו נוהגין כראוי אמת שאין אנו מתעצלין להמליך הש"י על כל השבעה רקיעים ועל הארץ בד' רוחותיה כדין אבל על עצמנו אם אנו מקבלין אותו למלך שיהיו אברינו נשמעין לקבל עליהם עול מלכותו ית' וכמה פעמים שוכחין דבר זה לגמרי [ובאמת המשנה בברכות י"ד הזהיר על זה ואמרה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות הרי הזהירה שיקבל עליו ויותר מזה מצאתי מפורש בהלכות גדולות הגירסא שם בפרק היה קורא י"ג ע"ב א"ל לא צריכת אלא כדי שתמליכהו עליך ולמעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים ואצלנו בש"ס חסר תיבת עליך או שלא הזכירו מצד שהוא דבר פשוט מאד ונזכר כבר במשנה וכנ"ל]
אכן, לא קיבלת 'עליך' עול מלכות שמים, אלא 'על כל העולם', ולא זו המטרה.מסכים שהכוונה לכתחילה היא להוסיף את ההשגחה והשליטה הפרטית עלי,
השאלה היא אם 'לא עשית כלום'?
כבר אמרתי שהוא מכליל את עצמו במחשבתו.אכן, לא קיבלת 'עליך' עול מלכות שמים, אלא 'על כל העולם', ולא זו המטרה.
אבל כבר הביאו כאן את דבריו של הח"ח שצריך להוסיף "עליך" והוא דבר פשוט. בטלה דעתי לגמרי.
ואני תפילתי
חבר חדש
- הצטרף
- 25/4/25
- הודעות
- 61
יש"כ לרב כהן שהעלה נוסף חשוב זה, שפירוש 'אלהינו' הוא 'מלכנו' המשגיח עלינו השגחה פרטית, כדמוכח מעשרות מקומות בחז"ל ובראשונים.
ויש להוסיף בזה פרט חשוב שכמעט אף אחד לא שם לב אליו.
הטור הביא את הפסוק "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל יז יג), כדי להוכיח ש'אל' הוא לשון כח וחזק, אך לכאורה אין מפסוק זה ראיה כלל ש'אל' הוא לשון כח, כיון לפי פשוטו של מקרא 'אילי הארץ' הכוונה לשרים ולא אנשי הכח והחוזק, כמו שמפרש שם רש"י שמלך בבל [נבוכדנצר] הגלה את יהויכין ושריו לגולה, ואת שרי ירושלים לקח להיות בידו ערבון שלא ימרוד בו צדקיהו, כמו שנא' שם "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". וכוחם של שרים אלו נאצל עליהם מכח המלך בלבד, ולא היו בעלי כח עצמי כלל, וכן התרגום שם אינו מתרגם 'תקיפי ארעא', אלא 'רברבי ארעא', כל' הממונים והשרים.
על כן ע"כ י"ל שגם לדעת הטור 'אילי הארץ' הם השרים והמושלים, רק הסיבה שהם נִתְכַּנוּ בשם 'אלים' היא משום שאחת מהתכונות העיקריות של השר הוא הכח והסמכות. ואמנם זהו מקור ושורש של שם זה, אבל אין זה הגדרתו, כי אין השם יכול להיות מוגדר על ידי תכונה צדדית, אלא רק על ידי מהות הדבר שהיא העיקר, ולכן פירוש השם 'אילי הארץ' הוא שָֹרֵי ומושלי הארץ, כי זהו מהות השם. וכדוגמת שם העצם 'אבא' שהגדרתו מי שיש לו צאצאים, ואילו כאשר בא שם זה עם כינוי שייכות, כגון 'אבינו', ביחס לקב"ה, הגדרתו היא שיש לו קשר ויחס אלינו בכך שהוא משגיח עלינו.
הבחנה זאת בין הגדרת השם לבין שורש השם מופיעה להדיא בפירוש הרמב"ן עה"ת על הפסוק "מי כמוכה באלים ה'", אשר רש"י פירש רש"י באלים – בחזקים, כמו: "ואת אילי הארץ לקח" (יחז' יז יג), "אילותי לעזרתי חושה" (תה' כב כ). והעיר הרמב"ן על פירוש זה שאכן שורש המילה הוא כח וחוזק, אולם המכוון כאן הוא על המלאכים ושרי מעלה, המכונים 'אלים' על שם תוקפם וחוזקם, וז"ל:
ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמוכה באלים – במלאכי מעלה שהם נקראים 'אלים', מלשון: זה אלי ואנוהו (שמ' טו ב) והקב״ה נקרא אל עליון שהוא עליון על כולם. וכן "וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת" (דניאל יא לו), כמו "הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" (דב' י יז), וכן " הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" (תה' כט א) – כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני האלהים: "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמ' יח יא), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א ו).
ובזה נוכל לבאר את דעתו של הטור, שהנה אף ששם 'אלהים' נגזר מהשורש 'אל' שהוא תוקף וחוזק, אין הגדרת השם 'תוקף וחוזק' אלא ההגדרה הנכונה היא 'מרות ומשילות' (כמו שכתב רש"י בר' ב, ו). ולכן גם משמעות הכינוי 'אלהינו' הוא מושל ומולך עלינו. ועוד שגם 'תקיף' משמעותו כמושל, כמו שמוכח מהתרגום על הפסוק "הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" (דב' כח מד) שתרגומו: הוּא יְהֵי תַּקִּיף וְאַתְּ תְּהֵי חַלָּשׁ.
ואכן מצאנו בגמרא שרק שרש המילה 'אל' נלמדת מפסוק זה, אבל לא המשמעות:
א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן 'אל' [כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ וגו' (ויקרא יח, כז)] וזה נאמר בהן 'אלה' [כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה, טז)]. ומאי משמע דהאי 'אל' קשה הוא? דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". (בבא בתרא פח:).
ברור, שאין כוונת הגמ' לומר שזה משמעות המלה 'אל' או 'אלה', אלא שזהו שורש המילה, אך משמעותה והגדרתה היא כינוי לרבים, כלומר זוהי צורת הרבים של המילה 'זה'.
וכן זוהי הכוונה גם במקור נוסף בגמרא:
תנו רבנן: 'עזאזל', שיהא עז וקשה. יכול בישוב? ת"ל 'במדבר'. ומנין שבצוק? ת"ל 'גזירה'. תניא אידך 'עזאזל' קשה שבהרים וכן הוא אומר (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח" (יומא סז:).
ובפירוש רש"י שם: שיהא עז וקשה - אל לשון קשה. עכ"ל. כלומר שורש המלה 'אל' הוא קשה. אך הגדרתה כמובן שונה.
ויש להוסיף בזה פרט חשוב שכמעט אף אחד לא שם לב אליו.
הטור הביא את הפסוק "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל יז יג), כדי להוכיח ש'אל' הוא לשון כח וחזק, אך לכאורה אין מפסוק זה ראיה כלל ש'אל' הוא לשון כח, כיון לפי פשוטו של מקרא 'אילי הארץ' הכוונה לשרים ולא אנשי הכח והחוזק, כמו שמפרש שם רש"י שמלך בבל [נבוכדנצר] הגלה את יהויכין ושריו לגולה, ואת שרי ירושלים לקח להיות בידו ערבון שלא ימרוד בו צדקיהו, כמו שנא' שם "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". וכוחם של שרים אלו נאצל עליהם מכח המלך בלבד, ולא היו בעלי כח עצמי כלל, וכן התרגום שם אינו מתרגם 'תקיפי ארעא', אלא 'רברבי ארעא', כל' הממונים והשרים.
על כן ע"כ י"ל שגם לדעת הטור 'אילי הארץ' הם השרים והמושלים, רק הסיבה שהם נִתְכַּנוּ בשם 'אלים' היא משום שאחת מהתכונות העיקריות של השר הוא הכח והסמכות. ואמנם זהו מקור ושורש של שם זה, אבל אין זה הגדרתו, כי אין השם יכול להיות מוגדר על ידי תכונה צדדית, אלא רק על ידי מהות הדבר שהיא העיקר, ולכן פירוש השם 'אילי הארץ' הוא שָֹרֵי ומושלי הארץ, כי זהו מהות השם. וכדוגמת שם העצם 'אבא' שהגדרתו מי שיש לו צאצאים, ואילו כאשר בא שם זה עם כינוי שייכות, כגון 'אבינו', ביחס לקב"ה, הגדרתו היא שיש לו קשר ויחס אלינו בכך שהוא משגיח עלינו.
הבחנה זאת בין הגדרת השם לבין שורש השם מופיעה להדיא בפירוש הרמב"ן עה"ת על הפסוק "מי כמוכה באלים ה'", אשר רש"י פירש רש"י באלים – בחזקים, כמו: "ואת אילי הארץ לקח" (יחז' יז יג), "אילותי לעזרתי חושה" (תה' כב כ). והעיר הרמב"ן על פירוש זה שאכן שורש המילה הוא כח וחוזק, אולם המכוון כאן הוא על המלאכים ושרי מעלה, המכונים 'אלים' על שם תוקפם וחוזקם, וז"ל:
ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמוכה באלים – במלאכי מעלה שהם נקראים 'אלים', מלשון: זה אלי ואנוהו (שמ' טו ב) והקב״ה נקרא אל עליון שהוא עליון על כולם. וכן "וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת" (דניאל יא לו), כמו "הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" (דב' י יז), וכן " הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" (תה' כט א) – כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני האלהים: "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמ' יח יא), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א ו).
ובזה נוכל לבאר את דעתו של הטור, שהנה אף ששם 'אלהים' נגזר מהשורש 'אל' שהוא תוקף וחוזק, אין הגדרת השם 'תוקף וחוזק' אלא ההגדרה הנכונה היא 'מרות ומשילות' (כמו שכתב רש"י בר' ב, ו). ולכן גם משמעות הכינוי 'אלהינו' הוא מושל ומולך עלינו. ועוד שגם 'תקיף' משמעותו כמושל, כמו שמוכח מהתרגום על הפסוק "הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" (דב' כח מד) שתרגומו: הוּא יְהֵי תַּקִּיף וְאַתְּ תְּהֵי חַלָּשׁ.
ואכן מצאנו בגמרא שרק שרש המילה 'אל' נלמדת מפסוק זה, אבל לא המשמעות:
א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן 'אל' [כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ וגו' (ויקרא יח, כז)] וזה נאמר בהן 'אלה' [כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה, טז)]. ומאי משמע דהאי 'אל' קשה הוא? דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". (בבא בתרא פח:).
ברור, שאין כוונת הגמ' לומר שזה משמעות המלה 'אל' או 'אלה', אלא שזהו שורש המילה, אך משמעותה והגדרתה היא כינוי לרבים, כלומר זוהי צורת הרבים של המילה 'זה'.
וכן זוהי הכוונה גם במקור נוסף בגמרא:
תנו רבנן: 'עזאזל', שיהא עז וקשה. יכול בישוב? ת"ל 'במדבר'. ומנין שבצוק? ת"ל 'גזירה'. תניא אידך 'עזאזל' קשה שבהרים וכן הוא אומר (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח" (יומא סז:).
ובפירוש רש"י שם: שיהא עז וקשה - אל לשון קשה. עכ"ל. כלומר שורש המלה 'אל' הוא קשה. אך הגדרתה כמובן שונה.
פתיחת וסגירת מכסה הניקוז של האמבטיה - פסק תמוה מאוד.
בתחלת השיעור ביום שישי כ"ה באייר תשפ"ה פתח את שידורו ברדיו ואמר שעיין בסוגיא זו [ולא בשליפה] ופסק בסכינא חריפא שאפילו עם בית אחיזה אסור, ואפילו שעשוי לפתיחה וסגירה תדירה ג"כ אסור, והביא את דברי הפמ"ג במש"ז ש"ח סק"י שהובא במ"ב בס"ק מ': אבל בפמ"ג כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפילו כשיש בית אחיזה להדלת אסור ע"כ.
ואמר: תמצית הדברים של הפמ"ג שכיסוי בור ודות הוא לא כיסוי אורגינאלי, כגון חתיכת עץ בעלמא, ובזה אם יש בית אחיזה מותר, אבל אם הוא כיסוי אורגינאלי ונפתח בכוח ועוצמה והוא חלק אורגינאלי מהריצפה - לא יעזור בית אחיזה, וזה איסור תורה של בונה וסותר, ולכן אין שום היתר לפתוח פתח ביקורת בשביל לגרוף מים, ואף כאשר נוהגים לעשות כן בימות החול הדבר אסור כי הולכים אחר מנהג בני אדם שלא פותחים את פתח הביקורת אלא כאשר יש סתימה, ואם לא - לא פותחים מעולם, וזה נקרא חלק אורגינאלי מהריצפה. ובפרט שהוא נדבק לריצפה בחוזקה וצריך לפעמים פטיש או מברג בשביל להוציאו ולהכניסו, וזה נקרא 'תקיעה' וחייב, ולכן אינני רואה שום היתר בדבר הזה בשבת.
ובהמשך השידור עלתה אשה שכבר נבהלה מאיסור זה ושאלה שהיא רגילה לפתוח בכל שבוע, ואמר לה שזה לא עוזר ועדיין זה אסור וכנ"ל.
אולם פסק זה טעות גמורה היא, ומצוה לפרסם זאת, שאין שום קשר בין הפמ"ג לבין הפתח הנ"ל, דהפמ"ג דיבר ב'ציר' שהוא 'מחובר ממש' לריצפה, ורוצה להסיר אותו לגמרי, כמו להסיר חלון או דלת, שבזה אסור אפילו שדרכו בכך, אבל דבר שרק 'מונח' ללא ציר, אף שהוא מתוקן לכך - אין שום איסור אם עשוי לזה, ולא כמו שהבין הוא שהחילוק הוא בין כיסוי אורגינאלי או לא. וכך נקטו בפשיטות כל חכמי דורנו, אף שפסקו כדעת המ"ב שאסר בציר, וכדעת הפמ"ג.
ילקוט יוסף שבת ב הערות סימן שח סעיף ו - דיני מוקצה מחמת גופו אות יט
ועל כל פנים לדינא יש לתפוס דכל היכא שיש בית אחיזה לצינור - הניקוז שבבית, מותר לפותחו ולסוגרו בשבת ואין בזה גם משום מוקצה. [ועיין בכף החיים אות פו, פז]. ועיין בשמירת שבת כהלכתה חלק א' (פרק כג הערה כח), שהוסיף שאם חקוק במכסה צורה מיוחדת כדי לאחוז בה, יש לומר דהוי דומיא דבית אחיזה דשרי. וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א.
פסקי תשובות אורח חיים סימן שח אות כז
לענין המכסים של פתחי ניקוז למיניהן בבית וברחוב, וכן המכסים של קופסאות החשמל והטלפון שבכתלי הבית, אלו שאין רגילין לפתוח ולסגור תדיר260 אסור261 לפותחן ולסוגרם בשבת ויו"ט, משום איסור 'בונה וסותר', ולכן אם נשמטו ונפלו, אסור להרימן ואסור לטלטלם ממקום למקום, כי מוקצים הם, אא"כ יש חשש262 נזק לציבור.
וכל זה אפילו יש להם בית אחיזה (ידית, טבעת, בליטות או נקבים וכיוצב"ז בשביל תפיסת היד), ורק אם מחובר בצירים וכדומה, כדלתות וחלונות, מותר263 לפותחם ולסוגרם, ואפילו אין רגילין בכך.
ואותם מכסים של פתחי ניקוז שרגילים לפתוח ולסגור תדיר בעת שטיפת הבית וכדו', אם יש להם בית אחיזה מותר לפתוח ולסגור, ואם אין להם בית אחיזה, אסרו חכמים לפותחן264 ולסוגרן, כי דומה265 לבונה וסותר, ויש266 הכותבים שמכסים שלנו כיון שיש להם שפה בולטת סביב העשוי בשביל לתופסו שם ולהקל על הפתיחה, הרי זה כעין בית אחיזה ומותר לפותחן ולסוגרן, וכמו כן פקק נקב ההשקה שבמקוה כשעשוי באופן שבולט החוצה בשביל תפיסת היד להוציאו ולהחזירו.
260 . והיינו בתדירות של פעם בשבוע ולכל הפחות פעם בחודש, עיין סי' שי"ג אות א'.
261 . וכמבואר בסי' שי"ג סעי' א' לענין פקק החלון. ולכן אותם שפותחין פתח ניקוז שברחוב בראש השנה על מנת לומר 'תשליך', שלא כדין עושים, ואפילו יש לו בית אחיזה, איסור יש בידם.
262 . וכדלעיל אות כ"ב שהתירו חכמים איסורים מדבריהם במקום נזק לרבים (עיין שם דלענין מוקצה י"א שהתירו גם בחשש נזק ליחיד), אמנם יש להדגיש, דכשמְכַסֶה היטב ובאופן מושלם הר"ז איסור דאורייתא, ולכן יש להקפיד ולא לכסות היטב, ויעשה היכר חוצה לו שלא יפלו בו בני אדם (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' מ'), או יכסה באיזה כיסוי אחר כגון קורת עץ או אבן גדולה (אף על פי שהם מוקצים, התירו מוקצה במקום נזק, וכנ"ל), ורק אם יש חשש (אפילו רחוק) של סכנת חיים (כגון בור ניקוז ברחובה של עיר שנפתח, ואם לא יכסוהו היטב, יש חשש שמא ימעדו פנימה גדולים או קטנים, וסתימתו בכיסוי אחר, אינה מסלקת לגמרי חשש זה), מותר לכסותו היטב וכרגיל ואפילו כרוך הדבר באיסור תורה, ואם אפשר יעשו על ידי גוי.
263 . כמבואר בסי' שי"ג אות א'.
264 . ואם נפתחו או נשמטו ממקומם אסורים אפילו בטלטול בעלמא, כי מוקצים הם, כמבואר במשנ"ב סקמ"ב.
265 . ואינו בונה וסותר ממש, כיון שעשוי לפתוח ולסגור תדיר, אך מ"מ איסור דרבנן איכא, ואף שמשתמש בהם תמיד (כמבואר במשנ"ב בתחילת דבריו), מכל מקום כיון שאינו נראה ומוכח על המכסה שעומד לכך אסרוהו, משא"כ כשיש לו בית אחיזה אזי מוכח לכל שעשוי לפתוח ולסגור ושוב אינו דומה לבונה וסותר, אם אכן פותחו וסוגרו תדיר, וכנ"ל.
266 . שש"כ פכ"ג הערה ל"א והערה קמ"ו.
בתחלת השיעור ביום שישי כ"ה באייר תשפ"ה פתח את שידורו ברדיו ואמר שעיין בסוגיא זו [ולא בשליפה] ופסק בסכינא חריפא שאפילו עם בית אחיזה אסור, ואפילו שעשוי לפתיחה וסגירה תדירה ג"כ אסור, והביא את דברי הפמ"ג במש"ז ש"ח סק"י שהובא במ"ב בס"ק מ': אבל בפמ"ג כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפילו כשיש בית אחיזה להדלת אסור ע"כ.
ואמר: תמצית הדברים של הפמ"ג שכיסוי בור ודות הוא לא כיסוי אורגינאלי, כגון חתיכת עץ בעלמא, ובזה אם יש בית אחיזה מותר, אבל אם הוא כיסוי אורגינאלי ונפתח בכוח ועוצמה והוא חלק אורגינאלי מהריצפה - לא יעזור בית אחיזה, וזה איסור תורה של בונה וסותר, ולכן אין שום היתר לפתוח פתח ביקורת בשביל לגרוף מים, ואף כאשר נוהגים לעשות כן בימות החול הדבר אסור כי הולכים אחר מנהג בני אדם שלא פותחים את פתח הביקורת אלא כאשר יש סתימה, ואם לא - לא פותחים מעולם, וזה נקרא חלק אורגינאלי מהריצפה. ובפרט שהוא נדבק לריצפה בחוזקה וצריך לפעמים פטיש או מברג בשביל להוציאו ולהכניסו, וזה נקרא 'תקיעה' וחייב, ולכן אינני רואה שום היתר בדבר הזה בשבת.
ובהמשך השידור עלתה אשה שכבר נבהלה מאיסור זה ושאלה שהיא רגילה לפתוח בכל שבוע, ואמר לה שזה לא עוזר ועדיין זה אסור וכנ"ל.
אולם פסק זה טעות גמורה היא, ומצוה לפרסם זאת, שאין שום קשר בין הפמ"ג לבין הפתח הנ"ל, דהפמ"ג דיבר ב'ציר' שהוא 'מחובר ממש' לריצפה, ורוצה להסיר אותו לגמרי, כמו להסיר חלון או דלת, שבזה אסור אפילו שדרכו בכך, אבל דבר שרק 'מונח' ללא ציר, אף שהוא מתוקן לכך - אין שום איסור אם עשוי לזה, ולא כמו שהבין הוא שהחילוק הוא בין כיסוי אורגינאלי או לא. וכך נקטו בפשיטות כל חכמי דורנו, אף שפסקו כדעת המ"ב שאסר בציר, וכדעת הפמ"ג.
ילקוט יוסף שבת ב הערות סימן שח סעיף ו - דיני מוקצה מחמת גופו אות יט
ועל כל פנים לדינא יש לתפוס דכל היכא שיש בית אחיזה לצינור - הניקוז שבבית, מותר לפותחו ולסוגרו בשבת ואין בזה גם משום מוקצה. [ועיין בכף החיים אות פו, פז]. ועיין בשמירת שבת כהלכתה חלק א' (פרק כג הערה כח), שהוסיף שאם חקוק במכסה צורה מיוחדת כדי לאחוז בה, יש לומר דהוי דומיא דבית אחיזה דשרי. וכן השיב לי מרן אאמו"ר שליט"א.
פסקי תשובות אורח חיים סימן שח אות כז
לענין המכסים של פתחי ניקוז למיניהן בבית וברחוב, וכן המכסים של קופסאות החשמל והטלפון שבכתלי הבית, אלו שאין רגילין לפתוח ולסגור תדיר260 אסור261 לפותחן ולסוגרם בשבת ויו"ט, משום איסור 'בונה וסותר', ולכן אם נשמטו ונפלו, אסור להרימן ואסור לטלטלם ממקום למקום, כי מוקצים הם, אא"כ יש חשש262 נזק לציבור.
וכל זה אפילו יש להם בית אחיזה (ידית, טבעת, בליטות או נקבים וכיוצב"ז בשביל תפיסת היד), ורק אם מחובר בצירים וכדומה, כדלתות וחלונות, מותר263 לפותחם ולסוגרם, ואפילו אין רגילין בכך.
ואותם מכסים של פתחי ניקוז שרגילים לפתוח ולסגור תדיר בעת שטיפת הבית וכדו', אם יש להם בית אחיזה מותר לפתוח ולסגור, ואם אין להם בית אחיזה, אסרו חכמים לפותחן264 ולסוגרן, כי דומה265 לבונה וסותר, ויש266 הכותבים שמכסים שלנו כיון שיש להם שפה בולטת סביב העשוי בשביל לתופסו שם ולהקל על הפתיחה, הרי זה כעין בית אחיזה ומותר לפותחן ולסוגרן, וכמו כן פקק נקב ההשקה שבמקוה כשעשוי באופן שבולט החוצה בשביל תפיסת היד להוציאו ולהחזירו.
260 . והיינו בתדירות של פעם בשבוע ולכל הפחות פעם בחודש, עיין סי' שי"ג אות א'.
261 . וכמבואר בסי' שי"ג סעי' א' לענין פקק החלון. ולכן אותם שפותחין פתח ניקוז שברחוב בראש השנה על מנת לומר 'תשליך', שלא כדין עושים, ואפילו יש לו בית אחיזה, איסור יש בידם.
262 . וכדלעיל אות כ"ב שהתירו חכמים איסורים מדבריהם במקום נזק לרבים (עיין שם דלענין מוקצה י"א שהתירו גם בחשש נזק ליחיד), אמנם יש להדגיש, דכשמְכַסֶה היטב ובאופן מושלם הר"ז איסור דאורייתא, ולכן יש להקפיד ולא לכסות היטב, ויעשה היכר חוצה לו שלא יפלו בו בני אדם (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' מ'), או יכסה באיזה כיסוי אחר כגון קורת עץ או אבן גדולה (אף על פי שהם מוקצים, התירו מוקצה במקום נזק, וכנ"ל), ורק אם יש חשש (אפילו רחוק) של סכנת חיים (כגון בור ניקוז ברחובה של עיר שנפתח, ואם לא יכסוהו היטב, יש חשש שמא ימעדו פנימה גדולים או קטנים, וסתימתו בכיסוי אחר, אינה מסלקת לגמרי חשש זה), מותר לכסותו היטב וכרגיל ואפילו כרוך הדבר באיסור תורה, ואם אפשר יעשו על ידי גוי.
263 . כמבואר בסי' שי"ג אות א'.
264 . ואם נפתחו או נשמטו ממקומם אסורים אפילו בטלטול בעלמא, כי מוקצים הם, כמבואר במשנ"ב סקמ"ב.
265 . ואינו בונה וסותר ממש, כיון שעשוי לפתוח ולסגור תדיר, אך מ"מ איסור דרבנן איכא, ואף שמשתמש בהם תמיד (כמבואר במשנ"ב בתחילת דבריו), מכל מקום כיון שאינו נראה ומוכח על המכסה שעומד לכך אסרוהו, משא"כ כשיש לו בית אחיזה אזי מוכח לכל שעשוי לפתוח ולסגור ושוב אינו דומה לבונה וסותר, אם אכן פותחו וסוגרו תדיר, וכנ"ל.
266 . שש"כ פכ"ג הערה ל"א והערה קמ"ו.