יש"כ לרב כהן שהעלה נוסף חשוב זה, שפירוש 'אלהינו' הוא 'מלכנו' המשגיח עלינו השגחה פרטית, כדמוכח מעשרות מקומות בחז"ל ובראשונים.
ויש להוסיף בזה פרט חשוב שכמעט אף אחד לא שם לב אליו.
הטור הביא את הפסוק "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל יז יג), כדי להוכיח ש'אל' הוא לשון כח וחזק, אך לכאורה אין מפסוק זה ראיה כלל ש'אל' הוא לשון כח, כיון לפי פשוטו של מקרא 'אילי הארץ' הכוונה לשרים ולא אנשי הכח והחוזק, כמו שמפרש שם רש"י שמלך בבל [נבוכדנצר] הגלה את יהויכין ושריו לגולה, ואת שרי ירושלים לקח להיות בידו ערבון שלא ימרוד בו צדקיהו, כמו שנא' שם "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". וכוחם של שרים אלו נאצל עליהם מכח המלך בלבד, ולא היו בעלי כח עצמי כלל, וכן התרגום שם אינו מתרגם 'תקיפי ארעא', אלא 'רברבי ארעא', כל' הממונים והשרים.
על כן ע"כ י"ל שגם לדעת הטור 'אילי הארץ' הם השרים והמושלים, רק הסיבה שהם נִתְכַּנוּ בשם 'אלים' היא משום שאחת מהתכונות העיקריות של השר הוא הכח והסמכות. ואמנם זהו מקור ושורש של שם זה, אבל אין זה הגדרתו, כי אין השם יכול להיות מוגדר על ידי תכונה צדדית, אלא רק על ידי מהות הדבר שהיא העיקר, ולכן פירוש השם 'אילי הארץ' הוא שָֹרֵי ומושלי הארץ, כי זהו מהות השם. וכדוגמת שם העצם 'אבא' שהגדרתו מי שיש לו צאצאים, ואילו כאשר בא שם זה עם כינוי שייכות, כגון 'אבינו', ביחס לקב"ה, הגדרתו היא שיש לו קשר ויחס אלינו בכך שהוא משגיח עלינו.
הבחנה זאת בין הגדרת השם לבין שורש השם מופיעה להדיא בפירוש הרמב"ן עה"ת על הפסוק "מי כמוכה באלים ה'", אשר רש"י פירש רש"י באלים – בחזקים, כמו: "ואת אילי הארץ לקח" (יחז' יז יג), "אילותי לעזרתי חושה" (תה' כב כ). והעיר הרמב"ן על פירוש זה שאכן שורש המילה הוא כח וחוזק, אולם המכוון כאן הוא על המלאכים ושרי מעלה, המכונים 'אלים' על שם תוקפם וחוזקם, וז"ל:
ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמוכה באלים – במלאכי מעלה שהם נקראים 'אלים', מלשון: זה אלי ואנוהו (שמ' טו ב) והקב״ה נקרא אל עליון שהוא עליון על כולם. וכן "וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת" (דניאל יא לו), כמו "הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" (דב' י יז), וכן " הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" (תה' כט א) – כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני האלהים: "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמ' יח יא), "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'" (איוב א ו).
ובזה נוכל לבאר את דעתו של הטור, שהנה אף ששם 'אלהים' נגזר מהשורש 'אל' שהוא תוקף וחוזק, אין הגדרת השם 'תוקף וחוזק' אלא ההגדרה הנכונה היא 'מרות ומשילות' (כמו שכתב רש"י בר' ב, ו). ולכן גם משמעות הכינוי 'אלהינו' הוא מושל ומולך עלינו. ועוד שגם 'תקיף' משמעותו כמושל, כמו שמוכח מהתרגום על הפסוק "הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" (דב' כח מד) שתרגומו: הוּא יְהֵי תַּקִּיף וְאַתְּ תְּהֵי חַלָּשׁ.
ואכן מצאנו בגמרא שרק שרש המילה 'אל' נלמדת מפסוק זה, אבל לא המשמעות:
א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן 'אל' [כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ וגו' (ויקרא יח, כז)] וזה נאמר בהן 'אלה' [כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה, טז)]. ומאי משמע דהאי 'אל' קשה הוא? דכתיב (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח". (בבא בתרא פח:).
ברור, שאין כוונת הגמ' לומר שזה משמעות המלה 'אל' או 'אלה', אלא שזהו שורש המילה, אך משמעותה והגדרתה היא כינוי לרבים, כלומר זוהי צורת הרבים של המילה 'זה'.
וכן זוהי הכוונה גם במקור נוסף בגמרא:
תנו רבנן: 'עזאזל', שיהא עז וקשה. יכול בישוב? ת"ל 'במדבר'. ומנין שבצוק? ת"ל 'גזירה'. תניא אידך 'עזאזל' קשה שבהרים וכן הוא אומר (יחזקאל יז, יג) "ואת אילי הארץ לקח" (יומא סז:).
ובפירוש רש"י שם: שיהא עז וקשה - אל לשון קשה. עכ"ל. כלומר שורש המלה 'אל' הוא קשה. אך הגדרתה כמובן שונה.