טיסה לחו"ל לאברכים ובני תורה

[בדרכי אבותינו]

בעלון האחרון של ארגון אגדלך

בעמוד 5

 

[משיב כהלכה]

כל שהדבר נצרך לצורך העולם הזה שלהם

אברך פשוט שיוצא לחו"ל לנפוש על מנת לנוח, עדיף פי כמה על אדמו"ר שעוטף זאת בדברי הבאי.

להלן דברים שפורסמו בתקשורת (כלשונם):

"בעת שהותם של האדמו"רים במקומות הנידחים בכל קצווי תבל, נוהגים הם לתקן ניצוצות קדישין, ע"י כך שעולים למעלה, לפסגות רמות בהרים המושלגים, ושם נוהגים לברך בסילודין ובכוונה גדולה על מיני מאכל ומשתה, וכך זוכים לתקן את כל המקום הנ"ל, ומי יעמוד בסוד קדושים וטהורים"

"על אחד מגדולי האדמו"רים, המכהן באדמו"רות זה למעלה משלושים שנה, מספרים, שנוהג לצאת לפוש מעמלת היום, לחודשיים בהרי שוויץ, כשהוא מתבודד בגפו עם קונו, ואין לאיש רשות לבוא במחיצת הקודש, לחזות בנועם עבודתו הטמירה, בה הוא עובד את ה' בסילודין כשרק רעייתו הרבנית תליט"א, ומשמש אחד שנוהג להסיעו ממקום למקום לתקן ניצוצות זוכים לראותו מעת לעת"

"יש להדגיש כי בניגוד למחשבת החסידים שהאדמו"רים יוצאים למנוחה לצורך אגירת כוחות, הסיבה העיקרית היא להזדהות עם השכינה הקדושה המתפלשת בעפר"

 

[מרנן ורבנן]

אברך פשוט שיוצא לחו"ל לנפוש על מנת לנוח, עדיף פי כמה על אדמו"ר שעוטף זאת בדברי הבאי.

כמה אברכים פשוטים אתה מכיר שנוסעים לנפוש בחו"ל?

 

[משיב כהלכה]

עוד לפני הדיון בעניין היציאה מהארץ שעל פניו מדובר בהיתר דחוק לציבור שנוהג לצרוך קולות ככל שהדבר נצרך לצורך העולם הזה שלהם, ועוד לפני הדיון בסעיף שמירת העיניים, ועוד לפני נידונים נוספים הכרוכים בטיסה ונספחיה, הכותרת מדברת על "אברכים ובני תורה". רק מזכיר

רק מזכיר שהגאון רבי דוד יוסף (אם הוא נמצא בתמונת הפרופיל שלך, מסתמא אתה מעריך אותו מאוד) לקח לפני מספר שנים את כל משפחתו לנופש בכל ימי חג הפסח, אצל תורם מחו"ל שהזמין אותו.

כמובן שרב במעמדו המגיע למקום כזה, מטבע הדברים מבקשים ממנו למסור שיעורים במקום, אבל זה לא סותר שמדובר בנופש עבורו ועבור משפחתו.

 

[משיב כהלכה]

כמה אברכים פשוטים אתה מכיר שנוסעים לנפוש בחו"ל?

ב"ה ציבור האברכים גדל מאוד, ואף שלרובם יש תקציב בקושי לנופש במלון נוף כינרת, אבל למיעוטם יש תקציב נדיב לנופש בחו"ל. רק שבמקומות מסויימים זה יכול להחשב כמודרניזם, ולכן רובא דרובא ישמרו זאת בסוד ולא יפרסמו את הדבר.

ככלל, כל דבר שקשור לכסף יש לו הילה של מודרניזם, בין אם זה וילה עם בריכת שחיה ובין אם זה ג'יפ שחור נוצץ. אברך טוב זה אברך שהולך כפוף עם פרצוף איכה, מתגורר בקומה רביעית בבית מתקלף ורהיטי אספנות, נוסע באוטובוסים וכו'.

זהו גם הבדל מהותי בין אשכנזים לספרדים - אפשר להשוות בין דירתו (רכבו, כסאו וכו') של הגר"ע יוסף לבין זו של הגראי"ל שטיינמן. עבור אשכנזי זה גנאי גדול מאוד לגור או להתנייד בפאר והדר, גם אם נפשו חשקה בתורה והעולם הזה לא מעניין אותו כהוא זה.

 

[שאינו יודע לשאול]

כתבתי בזה בעבר, ואשתדל לפרוס כמה ממחשבותיי בזה בהתאמה לטענות החשובות שעלו כאן

 

[שאינו יודע לשאול]

בשאלה זו עמד הגאון רבי שלמה דיכובסקי שליט"א, לשעבר חבר בית הדין הגדול בירושלים, ונשיא בית הדין הרבניים, ומסקנתו היא להתיר יציאה לחו"ל לכל צורך שהוא, כולל טיול לצורך בריאות הנפש או ביקור בקברי צדיקים, וכמובן שאתה יכול לסמוך על פסק ההלכה שלו.

ונביא להלן את נימוקי ההיתר בקצרה.

א. יציאה לצורך עסקים או ביקור קרוב משפחה: הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט) פסק: "אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה". לפירוש הראב"ד, מותרת יציאה לחו"ל גם להרווחה, שמשמעותה צבירת נכסים נוספת.

לשו"ע, היציאה לחו"ל מותרת רק כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה, כדעת התוס'. לכאורה, דבר זה הוא בניגוד למה שנפסק בשו"ע או"ח (תקלא, ד) כראב"ד וכרא"ש, שהיתר הגילוח בחול המועד חל גם על "הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל, ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל". מדבריו דייק במגן-אברהם (ס"ק ז): "אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה". הוא רומז לרמ"א שכתב לעיל (או"ח רמח, ד): "כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל". כדברי מג"א פסק במשנה-ברורה (תקלא,יד), ועיין בביאור הגר"א שם ובשער-הציון ס"ק יב. הרי שבשו"ע פסק שהיציאה לחו"ל מותרת גם לצורך הרווחה וכן לראיית פני חבר. כדי ליישב סתירה זו, צריך לחלק בין יציאתו של כהן לחו"ל לבין איסור היציאה החל על ישראל. לכהן יש איסור כפול: יציאה מארץ ישראל, וטומאת ארץ העמים. ועל כן ההיתר שלו הוא מצומצם, לדעת השו"ע. ואילו על ישראל חל רק איסור היציאה לחו"ל, ועל כן ההיתר רחב יותר.

מכאן, לכאורה, שלישראל מותר לצאת לחו"ל גם לצרכים נוספים, כמו הרווחה וראית פני חבירו, ואילו לכהנים ההיתר מצומצם מאד: לישא אשה או ללמוד תורה. אמנם גם לגבי כהנים יש פתח להתיר היום יותר, שכן הש"ך (יו"ד שסט,ב) כתב שאיסור ארץ העמים החל על הכהן, הוא רק "בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה." אז "אסור לכהן לילך מא"י לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, שהיו הגויים קוברים מתיהם בכל מקום." גם הט"ז (שם ס"ק ג) כתב: "זה קאי בזמן שהיו טהרות בארץ ישראל". רבי עקיבא איגר הוסיף בגליון שו"ע: "ועכשיו לא נהגו ליזהר, מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד גוי… אי נמי, בגלל שכולנו טמאי מתים." היתרים אלו מעמידים את הכהנים בדרגה השווה לישראלים באשר ליציאתם לחו"ל.

מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ לחו"ל, ונחשבת כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת.

ב. יציאה לנופש: כבר ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?

"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת הגוף - על שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל, כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?

ג. יציאה לטיול: התייחס לכך הר"ש וואזנר שליט"א בשו"ת שבט-הלוי (ח"ה סי' קעג). השואל שאלו על טיול לאילת ולשארם א-שייח, והאם לאיסור היציאה מהארץ יש שיעור זמן. תשובת הר"ש וואזנר היא: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה". אבחנתו של הר"ש וואזנר בין יציאה להשתקעות בחו"ל, לבין יציאה זמנית המותרת אף לצורך כל דהו, מתאימה לדעת הראב"ד והרא"ש, שכמותם נפסק בשו"ע. אמנם טיול לדעת הר"ש וואזנר אינו נחשב אף לצורך כל דהו, אך הוא עצמו כתב שניתן להפוך את הטיול לדבר של צורך, ע"י שייחדו אותו להתבוננות ב"השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". יש להמליץ על כך את הפסוק "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיו", שאותו פירש הרמב"ם (הל' דעות ג,ב): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד".

נמצא שטיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול - לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה - כדי להתירו.

ד. השטתחות על קברי צדיקים: כל עליה על קברי צדיקים - גם בחו"ל - מותרת מאותו טעם של צורך, שהרי יש בה גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל שדי-חמד (מערכת ארץ ישראל): "אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים, שרי". אמנם, אדם הנוסע לחו"ל במטרה להשתטח על קברי צדיקים סתם, מבלי שתהיה לו נפקא מינה מיהו הצדיק הקבור שם, עליו יש מקום לתמוה: עד שאתה מחפש קברי צדיקים בחו"ל, כלך לך אצל קברי הצדיקים אשר בארץ המה. אולם המחפש קברים של צדיקים מסויימים מחמת שהוא מרגיש עצמו קשור בהם, ושהעליה על קברם תעורר אותו במיוחד - בודאי צורך זה אינו נופל מיציאה להרווחה, ויש להתירו. וכל הנ"ל אמור גם לגבי ביקור באילת.

אכן הרב וואזנר התיר, וגם המנחת יצחק ח"ג סימן כו אות ז התיר והסתמך על המג"א בהלכות חוה"מ שהביא כת"ר (תקל"א סק"ז).

מה ששוכחים לציין כל אלה שמביאים את הרב וואזנר שהוא כותב שם : "שבדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראיית פלאי הטבע של יוצר בראשיצת יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה".

הרי שלא סבירא ליה כלל שנופש נקרא צורך, מצד עצם זה שהוא רפואת הנפש.

ומה שכתב שאם דעתו לחזור לא גזרו צ"ע רב מההיא דגיטין עו ע"ב שהיו מלווים עד עכו שהיא גבול א"י כי אסור לצאת וכו', ולדבריו מה החסרון הרי בדעתם לחזור וצ"ע.

[ובעוסקי בזה בעבר מצאתי שלטי גיבורים בשבועות ח ע"א מדפי הרי"ף שהתיר לצאת על מנת לשוב, ובהערות הגרי"ש אלישיב בכתובות בסוף שתמה טובא על זה, והסיק שכוונתו שאין זה עיקר האיסור מדאורייתא].

קצת משונה שהרב דיכובסקי הנ"ל לא מביא את סוף דברי המשנ"ב שאוסר להדיא בטיול, וטיול היינו על מנת לחזור, ומשמע דס"ל שאין סברא להקל מצד מנוחת הנפש וכו', א"כ המשנ"ב סובר שעל מנת לחזור זה לא סיבה להתיר, וכן שמנוחת הנפש איננה נחשבת צורך.

[וזה גם תמיהה על הגר"ש וואזנר, אע"פ שבכמה מקומות נתקלתי שהוא מורה דלא כהמשנ"ב, רק שכאן אפילו לא הביא אותו, ואולי התשובה לא נכתבה עבור הספר אלא עבור השואל בקצרה ולא ראה לפרוס את כל היריעה, וכן יש ללמוד זכות על הגר"ש דיכובסקי שלא ראיתי את התשובה עצמה ולא זכיתי להכירו בעוונותי].

בהליכות שלמה תפלה עמוד רעו מביא שהגרש"ז אוירבאך אסר, וכן ראיתי באוצר החכמה שמביאים מספר שומר מצוה עמוד רפא בשם ר' בן ציון קוק שהרב אלישיב אסר.

וכן המשנה הלכות וכמו שהביא כאן הרב מאמין בניסים.

זכורני שחכם עובדיה מדבר בזה ביחוה דעת וכן ביביע אומר בכמה מקומות, [האחרונה שראיתי היא בחלק יא יורה דעה דומני סימן לד, ואין לי לפני כרגע שום אפשרות לחפש], אם אינני טועה דעתו נוטה יותר לאסור. [הגר"מ מאיה אומר תמיד שאסור, ואפשר לומר שהוא תלמידו המובהק].

מה שהבאתם מהשדי חמד לגבי קברי צדיקים מופיע כבר בחיד"א והובאו דבריו ביחוה דעת בתשובה הרלוונטית.

 

[שאינו יודע לשאול]

נראה שמכל מה שכתבתי לעיל קראת רק את המילים "הגר"ש דיכובסקי", ומיד התיישבת לגלות לנו את אמריקה.

הוא והגר"ש וואזנר התייחסו לכך בדבריהם וכתבו דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. וטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך, ולכן יש לאסור טיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי, אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול - לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה - כדי להתירו.

ביוצא לטייל על מנת לטייל, ודו"ק.

אי אפשר לומר שהרב וואזנר והר"ש דיכובסקי מפרשים את המשנ"ב באין דעתו לחזור, זה מאוד רחוק ודחוק לומר שטיול היינו שלא על מנת לחזור והמשנ"ב מדבר על טיול, וסתם טיול הוא שחוזר לביתו, ולכן אפשר להסתמך על הרב וואזנר וכו' אבל לא לומר שאין מי שאסר להדיא בזה, וחלק נכבד מגדולי המורים בדור האחרון אסרו כמו המשנ"ב הגרשז"א והגרי"ש אלישיב, ואני כמעט בטוח שגם חכם עובדיה.

וכבר כתבתי שבגיטין עו ע"ב מוכח שגם על מנת לחזור נאסר, אמנם בשלטי גבורים נראה כדבריהם וכבר תמה הגרי"ש אלישיב ונדחק ליישב דבריו, זכורני שיש גם רא"ש וריטב"א במו"ק דף י לגבי לחזור ואעיין בעת הפנאי אי"ה.

 

[שאינו יודע לשאול]

יש לך מושג כמה מגדולי ישראל טסו לנופש בחו"ל?

אין למדין הלכה מפי מעשה.

ולגבי אדמורים יש לומר שעושין כן ללקט ניצוצות [איני בקיא בזה - אבל כת"ר הביא כן ושמעתי מעוד אנשים] :

להלן דברים שפורסמו בתקשורת (כלשונם):

"בעת שהותם של האדמו"רים במקומות הנידחים בכל קצווי תבל, נוהגים הם לתקן ניצוצות קדישין, ע"י כך שעולים למעלה, לפסגות רמות בהרים המושלגים, ושם נוהגים לברך בסילודין ובכוונה גדולה על מיני מאכל ומשתה, וכך זוכים לתקן את כל המקום הנ"ל, ומי יעמוד בסוד קדושים וטהורים"

"על אחד מגדולי האדמו"רים, המכהן באדמו"רות זה למעלה משלושים שנה, מספרים, שנוהג לצאת לפוש מעמלת היום, לחודשיים בהרי שוויץ, כשהוא מתבודד בגפו עם קונו, ואין לאיש רשות לבוא במחיצת הקודש, לחזות בנועם עבודתו הטמירה, בה הוא עובד את ה' בסילודין כשרק רעייתו הרבנית תליט"א, ומשמש אחד שנוהג להסיעו ממקום למקום לתקן ניצוצות זוכים לראותו מעת לעת"

"יש להדגיש כי בניגוד למחשבת החסידים שהאדמו"רים יוצאים למנוחה לצורך אגירת כוחות, הסיבה העיקרית היא להזדהות עם השכינה הקדושה המתפלשת בעפר"

ואומן זה סוגיא נפרדת של קברי צדיקים שגם החיד"א התיר, והשדי חמד כפי שהביא כת"ר.

האשכול כאן הוא לגבי טיול.

 

[שאינו יודע לשאול]

מעולם התעניינתי בתחום,
אך אשאל,
יש מלונות ומקומות נופש ברמת כשרות של העד"ח וכיו"ב בהכשרים המהודרים כאן בארץ?
יש מקומות נופש שאפשר לנפוש בהם בלי להיתקל כל רגע מראות נגעים? [ואל תענה לי שגם בארץ זה כך, כי יש מקומות, האם גם בחו"ל יש?]

אפשר למצוא גם בחו"ל הכשרים מהודרים. ומראות נגעים יש בכל מקום, תוכל לצאת בחורף כשכולם מכוסים, או פשוט לעשות את המוטל עליך ולשמור על העיניים (ואז כבר לא תדע היכן יש מראות נגעים והיכן אין).

חפץ חיים כלל ו סעיף קטן יד :
ואין להקשות על סוגיא זו מהא דאמרינן בבבא בתרא (נ"ז ע"ב) מאי דכתיב ועוצם עיניו מראות ברע זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וקפריך הגמרא היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתי רשע הוא ואי דליכא דרכא אחריתי אנוס הוא, לעולם דליכא דרכא אחריתי ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה, ופירש הרשב"ם רשע הוא ואף על פי שהוא עוצם עיניו דלא היה לו להתקרב בהאי דרך דקיימא לן הרחק מן הכיעור וכו' עי"ש.

ואם כן הכא נמי אמאי פסקינן דאפשר ולא מכוין, דהיינו שאפשר לו לילך בדרך אחר ולא יפגע באיסור הנאה של עכומ"ז והוא הולך בדרך זו, כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מכוין להנות שרי ולאו דוקא בעכומ"ז דכל שכן הוא בכל אסורין שבעולם כמו שכתב הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב בסופו, ומה דשרינן הוא אפילו אם הוא רואה ושומע וכנ"ל, והכא בב"ב קרינהו הגמרא רשע לפירוש הרשב"ם אפילו אם הוא עוצם עיניו כיון שיש לו דרך אחרת, ואפילו לפסק החכמת אדם שהובא למעלה שפסק דצריך לאטום אזניו ולעצום עיניו גם כן קשה דהלא על כל פנים באטימת אזנים ועצימת עינים שרי אפילו אם יש לו דרך אחרת כיון שהוא הולך לדרכו ואינו מתכוין בשביל להנות, ואם כן הכא נמי הרי הוא הולך על שפת הנהר כמו שמשמע בפירוש הרשב"ם שם ואינו הולך בשביל זה ואפילו הכי קוראתו הגמרא רשע.

... ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי"ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס"א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל והכל מטעם שכתבתי כנ"ל. ומ"ש רשב"ם דקי"ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד.

 

[שאינו יודע לשאול]

מפני שהקב"ה לא חננו בממון ובקושי יש סיפק בידו לתקוע אוהל על שפת הכינרת, דואג הוא שאף אחד לא יצא לנופש בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה"

אם חושדים אדם שבגלל שאין לו ממון [מנלן?] הוא מוטה ואוסר את המותר מפני קנאתו.

באותה מידה יש לחשוד את מי שיש לו ממון וכ"ש שכבר נסע לחו"ל שהוא מוטה ומתיר את האסור מפני בושתו. שנסע כבר ולא רוצה להודות שהיה זה באיסור, או שניסיון העושר עיוור את עיניו...

 

[שאינו יודע לשאול]

נופש. בחו"ל יש יותר מרגוע לנפש, הניתוק הוא מושלם.

בדברי הגר"ש וואזנר שציטטתי קודם מבואר שזה לא נקרא צורך [והוא מהמתירים], וגם התשובה של רבי יצחק יוסף שהביא כת"ר שהמיקל יש לו על מה לסמוך נראה במפורש שדעתו שזה לא נקרא צורך אלא רק אם אפשר לתלות במצוה ובשבח הבריאה שהיא מפעלות ה' וכו'.

 

[שאינו יודע לשאול]

לגבי ההשקפה – בוודאי שחלה תמורה גדולה בדור האחרון אצל בני התורה בכל הנושא של הסתפקות במועט, אבל אני לא רואה טעם לדרוך על זה ולשמוח בזה, זו בוודאי לא אג'נדה, נכון שבדור הקודם בתוך היכלי הכוללים היה מקובל הסתפקות במועט במידה גדושה שהיום כמעט לא שייך לבקש, אבל זה לא אידיאל לזנוח את זה כמה שיותר, ובשלמא בדבר שהוא חלק לפי ההלכה יש לומר לב יודע מרת נפשו, וכל אחד יורה לעצמו דרך עבודתו, אבל בדבר שהוא לכל הפחות מחלוקת בין ענקי מורי ההוראה, אי אפשר לומר שזה דבר חלק ונכון, ועד שאדם מתפלל על דברי תורה וכו'.

 

[מאמין בניסים]

הגר"מ מאיה אומר תמיד שאסור

כך שמעתי מנכדו [נשוי לנכדתו] של הרב.

 

[מאמין בניסים]

שאינו יודע לשאול אני רואה שאולי לשאול אתה לא יודע, אבל לענות אתה יודע ויודע...

 

[משיב כהלכה]

מה ששוכחים לציין כל אלה שמביאים את הרב וואזנר שהוא כותב שם : "שבדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראיית פלאי הטבע של יוצר בראשיצת יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה".

הרי שלא סבירא ליה כלל שנופש נקרא צורך, מצד עצם זה שהוא רפואת הנפש.

נהפוך הוא: רק טיול לשם טיול אינו צורך, אבל טיול לשם מנוחת הנפש בוודאי הוא "צורך כל דהו".

 

[משיב כהלכה]

קצת משונה שהרב דיכובסקי הנ"ל לא מביא את סוף דברי המשנ"ב שאוסר להדיא בטיול, וטיול היינו על מנת לחזור, ומשמע דס"ל שאין סברא להקל מצד מנוחת הנפש וכו', א"כ המשנ"ב סובר שעל מנת לחזור זה לא סיבה להתיר, וכן שמנוחת הנפש איננה נחשבת צורך.
[וזה גם תמיהה על הגר"ש וואזנר, אע"פ שבכמה מקומות נתקלתי שהוא מורה דלא כהמשנ"ב, רק שכאן אפילו לא הביא אותו, ואולי התשובה לא נכתבה עבור הספר אלא עבור השואל בקצרה ולא ראה לפרוס את כל היריעה, וכן יש ללמוד זכות על הגר"ש דיכובסקי שלא ראיתי את התשובה עצמה ולא זכיתי להכירו בעוונותי].

מה שהמשנ"ב "אוסר להדיא" הוא בטיול לשם טיול גרידא, וזה גם הגר"ש דיכובסקי והגר"ש וואזנר "אוסרים להדיא".

והגר"ש דיכובסקי הביא את המג"א שלראות פני חבירו שרי ומקרי מצווה, ורומז לרמ"א (שבעצם זה דבריו של ר"ת שהביא הטור) שכתב שאינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל (לשם טיול) וכן פסק משנ"ב.

ואם לראות פני חברו חשיב מצווה, על אחת כמה וכמה שרפואת בריאות הנפש חשיבא מצווה, בטיול פעם בשנה וכיו"ב. והגר"ש וואזנר כתב שאפילו ראיית פלאי הבורא חשיבא מצווה, וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן ה פרק ב) כתב "שיש לנו יסוד גדול ויתד נאמן לסמוך על דעת ר"ת לומר שהכל נחשב דבר מצוה חוץ מלטיול".

וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ה סימן שצג):

"ומיהו ב"מגן אברהם" או"ח סימן תקל"א (ס"ק ז') מצינו שמרחיב את היתר היציאה, שאסר רק יציאה לשם טיול והתיר יציאה להרויח או לראות פני חבירו, דמיקרי מצוה, וכן פסק שם ב"משנה ברורה" (ס"ק י"ד), ומעתה יש לומר כיון שאפילו יש לו פרנסה בארץ ישראל מותר לו לצאת לחוץ לארץ להרויח יותר, הוא הדין דיש להתיר לנסוע מארץ ישראל לחו"ל לנופש והבראה אם ירגיש שם טוב יותר, אף שמספיק להבראתו בארץ, שכן לא נחמיר גופו מבממונו.

ונראה שיש לחלק דעד שלושים יום נקרא עראי... וכעין זה שמעתי על גדול אחד זצ"ל, שכשבא לבקר בארץ ישראל, נזהר שלא לשהות יותר משלושים יום, שאז הוי קבוע בארץ ישראל, ולא יוכל לצאת אלא בתנאים מסוימים, ועיקר האיסור לצאת הוא כשקבוע, אבל כשהוא עראי בארץ לא חמור לצאת שלא נשתרש כאן.

ולפי דברינו אם נוסע לנופש והבראה לחוץ לארץ, ומרגיש עצמו שם טוב יותר, מכל מקום אין להתירו יותר משלשים יום, אלא אם מוטב לו דוקא שמה להבראה, אבל לטייל ולשוט כדי לראות העולם בלבד, לכאורה אין להתיר בשום אופן, שמבזה בזה ארץ חמדה, כשמחפש תענוגות יתר, ונוסע לשם כך לחוץ לארץ".

וכן הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל כתב שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש (תחומין כ', עמ' 403).

 

[דמדומי זריחה]

אני יודע שכל מי ששואל את הגאון רבי אשר וייס שליט"א גאב"ד דרכי תורה הוא מתיר לו בצורה חד משמעית,

וודאי שצורך הנפש ודבר שיעזור לו באיכות הלימוד, בקשר יותר טוב ונכון עם אשתו וילדיו וכדו' כגון בהא לא דיבר השו"ע

בכל אופן מי שהדיון שלו ממקום של השקפה ולא הלכתי חבל על האנרגיה שהוא משקיע סתם, והמזוודה המליאה הלא נכונה שהוא סוחב על גבו (מהמשל של הח"ח/המגיד מדובנא)...

וודאי שא"צ להיות מחמיר יותר מגדולי ישראל שליט"א שהקלו בזה, והמחמיר בכך יש לחשוש ליוהרא...

 

[משיב כהלכה]

שפתיים ישק.

 

[משיב כהלכה]

אי אפשר לומר שהרב וואזנר והר"ש דיכובסקי מפרשים את המשנ"ב באין דעתו לחזור

זו לא כוונתם, וכנ"ל, פול גז בניוטרל.

 

[משיב כהלכה]

ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל

גם זה פול גז בניוטרל, כי כל מה שכתבתי הוא שבכל נופש בכל מקום שהוא יש מראות נגעים (וגם להסתכל על אשה צנועה אין שום היתר), וא"כ תאסור לצאת לנופש גם בארץ ישראל ולא רק בחו"ל.

 

[משיב כהלכה]

אם חושדים אדם שבגלל שאין לו ממון [מנלן?] הוא מוטה ואוסר את המותר מפני קנאתו.

באותה מידה יש לחשוד את מי שיש לו ממון וכ"ש שכבר נסע לחו"ל שהוא מוטה ומתיר את האסור מפני בושתו. שנסע כבר ולא רוצה להודות שהיה זה באיסור, או שניסיון העושר עיוור את עיניו...

כך זה בכל העניינים, יש מקום לומר זאת לשני הצדדים, ולכן רואים מי נחפז להטיף מוסר לאחרים, מכניס ראשו בין ההרים ועושה עצמו כפוסק הלכה ומדבר גבוהה גבוהה, ועל ראש הגנב בוער הכובע.

אבל מי שבסך הכל עונה לו, מהיכי תיתי לחשוד שעושה זאת מחמת אינטרס? וכי ישתוק לו ויתן לו לעוות את ההלכה, או להוציא לעז על כלל ישראל?

 

[דעה את ה']

אתה עכשיו גם קובע מי גדול אמיתי ומי לא?

בתחילה מסתתרים מאחרי חומרא בעלמא, והמלצה לבני תורה להחמיר, ולבסוף מגלים את הפרצוף האמיתי.

גדולי תורה וענקיה, כמה מתוכם אתה מכיר שנסעו? ובעיקר, לא חסידים.

החזו"א? הגרע"י? הגרב"צ? הגראי"ל? הגרי"ש? הרב שך? ועוד ועוד אטו כרוכלא וכו'.

נכון, הגרי"ז כנראה נסע, גם הגר"ש וואזנר (חסידי).

ויתירה מזו יש לשים לב, לחילוק במציאות בין אלו שנולדו בחו"ל ועלו לא"י בבגרותם, שיש הרבה יותר אחוזים שנסעו, בהשוואה לאלו שנולדו ועכ"פ גדלו מילדותם המוקדמת בא"י.

 

[דעה את ה']

ואצטט עוד מדברי הראש"ל הרב יצחק יוסף בתשובתו:

"ומעתה לגבי נידון דידן, האם מותר לצאת לחו"ל לזמן מועט מאד, אך ורק על מנת לראות את פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה. הנה בכהאי גוונא יש מקום לצדד להקל. וע' בספר לקט יושר שהעיד על רבו רבינו ישראל איסרלן, בעל תרומת הדשן, שהלך בשבת כברת ארץ לראות זוג אריות שהובאו לעירו ושער מקומו. וסיפר מרן החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת ב' אות כ"ב) שבהיותו בלונדון ביקר בגן החיות, וראה שם חיות שונות ומשונות ונשר יפה מאוד בן מאה שנה. ובספרו מעגל טוב השלם הרחיב יותר הדיבור בעניין זה.

"ואשר על כן, המיקל לצאת לחו"ל גם בנסיעה לראות פלאי הטבע, או בכדי לפוש לצורך מנוחה, באופן שאינו יכול לעשות כן בארץ, בכדי שאח"כ יוכל לחזור וללמוד יותר טוב, יש לו על מה לסמוך, כיון שאינו יוצא לגמרי, אלא על דעת לחזור".

נו, מה כתוב כאן???

מותר לצאת???


או "יש מקום לצדד להקל". "יש לו על מי לסמוך".

 

[בנאות דשא]

קצת התקלתי,

גם בארץ, אין בתי מלון או בתי הארחה רבים שרמת ההכשר שלהם איכותית ואמינה,
מה שידוע לי שתעודה ממש, יש לבודדים, כינורות, ציפורי - העד"ח. עוד אחד שארית.
אין מלון 'יורה דעה' או 'בד"ץ מהדרין',
בפיקוח הרב פלוני או אלמוני, יתכן ואפשר לסמוך, אבל רבו כמו רבו המכשולים והתקלות.

בן תורה סטנדרטי, שאינו מחפש וחוקר אינו סומך אלא על תעודה רשמית, מה שבחו"ל יש רק באומן בר"ה.

ואולי בבתי מלון שבתוך קהילות בארה"ב או בשאר ריכוזים, אבל לא בנופשים רחוקים. מהשערה ולא מידיעה.

 

[משיב כהלכה]

גדולי תורה וענקיה, כמה מתוכם אתה מכיר שנסעו? ובעיקר, לא חסידים.

החזו"א? הגרע"י? הגרב"צ? הגראי"ל? הגרי"ש? הרב שך? ועוד ועוד אטו כרוכלא וכו'.

ענין של מנטליות, שמצויה יותר אצל חסידים. אבל האם אין אצלם גדולי תורה?

 

[משיב כהלכה]

נו, מה כתוב כאן???
מותר לצאת???
או "יש מקום לצדד להקל". "יש לו על מי לסמוך".

כי כל מה שאביו לא פסק להדיא, הוא מפחד לפסוק, כי ביסודו אינו אלא מלקט ("ילקוט יוסף"), וגם בהנ"ל רק ליקט דעות הפוסקים ולכן כתב לשונות כאלה.

 

[דעה את ה']

אברך פשוט שיוצא לחו"ל לנפוש על מנת לנוח, עדיף פי כמה על אדמו"ר שעוטף זאת בדברי הבאי.

להלן דברים שפורסמו בתקשורת (כלשונם):

"בעת שהותם של האדמו"רים במקומות הנידחים בכל קצווי תבל, נוהגים הם לתקן ניצוצות קדישין, ע"י כך שעולים למעלה, לפסגות רמות בהרים המושלגים, ושם נוהגים לברך בסילודין ובכוונה גדולה על מיני מאכל ומשתה, וכך זוכים לתקן את כל המקום הנ"ל, ומי יעמוד בסוד קדושים וטהורים"

"על אחד מגדולי האדמו"רים, המכהן באדמו"רות זה למעלה משלושים שנה, מספרים, שנוהג לצאת לפוש מעמלת היום, לחודשיים בהרי שוויץ, כשהוא מתבודד בגפו עם קונו, ואין לאיש רשות לבוא במחיצת הקודש, לחזות בנועם עבודתו הטמירה, בה הוא עובד את ה' בסילודין כשרק רעייתו הרבנית תליט"א, ומשמש אחד שנוהג להסיעו ממקום למקום לתקן ניצוצות זוכים לראותו מעת לעת"

"יש להדגיש כי בניגוד למחשבת החסידים שהאדמו"רים יוצאים למנוחה לצורך אגירת כוחות, הסיבה העיקרית היא להזדהות עם השכינה הקדושה המתפלשת בעפר"

לא הבנתי.

לעיל באת להביא ראיה ממנהג האדמורי"ם, ובהאי דהכא נסתרה הראיה כליל.

וכמובן דפשיטא להו להני שבא"י כבר נתעלו כל הניצו"ק ואי"צ אלא להעלות אלו שבחו"ל, ונגזרה עליהם גזירת הגלות [וכמובא בספרים, שלולא שחטאו ישראל, היו מתקנים כל הניצו"ק שבכל העולם בישיבתם בא"י, ורק מחמת החטא הוצרכו לגלות, כדי ללקטם ולהעלותם ואכמ"ל בנסתרות שאין לי עסק בהם]

 

[משיב כהלכה]

רבו כמו רבו המכשולים והתקלות

בכל מלון ובכל מסעדה (גם לבד"ץ העדה אין ביטוח נגד תקלות), ולכן המחמיר ישאר בביתו ויאכל משחיטתו.

 

[משיב כהלכה]

ובהאי דהכא נסתרה הראיה כליל.

בגלל איזה שוטה שמבאר במילי דשטותא את מנהגם לנפוש בחו"ל?