לחצו כאן – תרומה לשמואל

בעניין לחמניות וחלות מתוקות, הערה על חזון עובדיה

כאחד העם

חבר קבוע
הצטרף
20/4/25
הודעות
635
קודם כל צריך להקדים

שמלשון מרן השו"ע בשני מקומות, הן בכסף משנה [ברכות פ"ג ה"ט], והן בבית יוסף [סי' קסח], מבואר שכל העניין של לחם מתוק זה "עניין מציאותי", והיינו- שזה דבר שבגלל העיסה ששמים בה הדברים הנ"ל, אין דרך של בני אדם לקבוע על זה סעודה, אלא אוכלים את זה לקינוח וכד' [וכעגות למיניהם שדרך אכילתם לאכול בתור קינוח ולא בתור סעודה].

וא"כ- אם המציאות של החלות והלחמניות שהיום קוראים להם "לחמניותך מתוקות" או "לחמניות מזונות", אם המציאות שלהם שדרך העולם לאכול אותם בתור סעודה ולא בתור קינוח [כעוגות וכד'] א"כ לכו"ע זה המוציא.

והראיה- שהן מלשון הב"י והן מלשון הכסף משנה [ראה מצורף קובץ של לשונו], צריך שיהיה רק "מים וקמח בלבד" בלא תבלינים כלל.

והרי עינינו הרואות- שהרבה ששמים "קצח" או "שום" בעיסה וכד' ומרגישים "התבלינים" ואעפ"כ לכו"ע זה המוציא.

והסבה- דאע"פ שמרגישים את התבלינים שלפי השו"ע בפשטות זה מזונות, מ"מ כיון שדרך העולם לקבוע ע"ז סעודה ולא לאוכלם בתורת קינוח לכן זה המוציא.

וממילא למדנו- דמה שקובע הוא, האם דרך העולם לאכול את זה בתור סעודה, או בתור קינוח [כעוגות וכד'].

מצורף לשון מרן בכסף משנה.
לחם מתוק- כס''מ.JPG

ומצורף לשון מרן הב"י

לחם מתוק- ב''י.JPG

והנה בחזון עובדיה שדיבר בעניין זה, [ברכות עמ' נה] הביא את הכס"מ הנ"ל וכן את הב"י, ואת המשפט הקריטי בדבריו גבי מה הטעם שבלחם עם תבלין אינו המוציא "מהטעם שאין דרך בנ"א לקבוע עליו סעודה" משמיט אותו פעמיים.

וכביכול מביא אותו לקורא וללומד- שזה לא קשור לדרך בני אדם האם קובעים עליו או לא, אלא בסתמא, עיסה שיש בה תבלין ונרגש טעם התבלין אינה המוציא.



אך זה אינו- בשני מקומות הן בב"י והן בכס"מ דתלה את עניין זה דעיסה שמעורב בה תבלין ונרגש טעמה, דהסבה שאינה המוציא, היא, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו.

והיינו- דזה עניין מציאותי גרידא, דאי הדרך שאוכלים את זה בתורת סעודה ובתורת קבע, כן יהיה ברכתו המוציא.


לחם מתוק- חזון עובדיה.JPG
 
והנה בחזון עובדיה שדיבר בעניין זה, [ברכות עמ' נה] הביא את הכס"מ הנ"ל וכן את הב"י, ואת המשפט הקריטי בדבריו גבי מה הטעם שבלחם עם תבלין אינו המוציא "מהטעם שאין דרך בנ"א לקבוע עליו סעודה" משמיט אותו פעמיים.
הערה יפה ודברי טעם.

יש לי בזה הרהורי דברים, אלא שנכתבו שלא בעיון כה"צ, ובכ"ז אמרתי לכותבם לעורר לב המעיין.

האמת שמדברי הדר"מ ניתן לדייק איפכא בהבנת מרן הב"י, כי הנה ז"ל:
אבל אין המנהג כדבריו, שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם על כן נראה דס"ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן דלא כפי' שפירש בית יוסף ומכל מקום נראה לי שאותן מיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינן כדין פת הבאה בכיסנין שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה ועיקר העיסה נילוש בהן: ע"כ.

נראה מדבריו שמשיג על הב"י, שהמנהג לא כן, שהרי אע"פ שיש בהם הרבה תבלין מ"מ מברכים המוציא.
ואם איתא דלדעת הב"י כל שדרך בנ"א לקבוע סעודה מברכין המוציא אף כשיש תבלין, מנ"ל להדר"מ להוכיח שהמנהג לא כדבריו, והלא י"ל בפשיטות שבמקום שנהגו לקבוע סעודה לא מיירי כלל, ואף איהו מודה שכל שקובעים סעודה שפיר דמי לברך המוציא. [והדבר ברור שבשבתות ויו"ט היו קובעים ע"ז סעודה מצד עצם הלחם].
אלא ש"מ מדברי הרמ"א, שלדעת הב"י הגם שעיקר ה'טעם' של חז"ל לחלק בין הדברים הוא מצד דרך קביעות הסעודה, מ"מ מעתה חזר הדבר לקביעת חכמים, ואין אנו מביטים בשינויי הדורות, ואין 'מרגישים בטעם התקנה', אלא לאחר שהיא יצרה את החילוק בין סוגי הלחמים, יש לנו לדון אחר סוגיהם בלבד.
ואם כנים הדברים, דעת הדר"מ בהבנת הב"י [וכ"ד הגרע"י] שאת טעם הדבר עלינו לקבוע כאשר היה בזמן חז"ל, אבל משם ואילך הדבר נקבע ועומד בלא שינוי, אלא כל שעומד בתנאים.

ואף שעצם הדבר נשמע דחוק בסברא, שהרי בפשטות הדברים נקבעים לפי קביעות הסעודה עצמה, מ"מ יש לזה קצת סיוע מלשון מרן עצמו בב"י לגבי הכרעת ההלכה במחלוקת הפוסקים בזה, שדעת מרן כפי פשט לשונו, שיש שלש דעות בדבר זה, אימתי הלחם מקבל דיני 'מזונות', ומרן הבין בפשטות שהם חולקים זה על זה, ולא נקט כדברי כולם אלא מכח ספק ברכות. ולכאורה הדבר תמוה, שהרי בפשטות היה לנו לומר דלא פליגי, שהרי בגמ' לא נזכר כלל פירוש 'כיסנין' זה, וממילא י"ל בפשטות שמה שנקט כל אחד מהראשונים דוגמא אחרת, הוא לענין פירוש הסוגיא בלבד, אבל ביסוד הדבר שטעם הדין הוא שכל שאין קובעים סעודה הוי מזונות לא פליגי כלל, וא"כ למה לא נאמר שנקטו כל אחד כפי מנהג מקומו וכיו"ב, ולמה נעשה מחלוקת בחנם היפך הכלל דאפושי פלוגתא לא מפשינן?
וע"כ נראה קצת מהכרעת מרן הנ"ל, דס"ל שהראשונים נתכוונו לקבוע בזה כללים ברורים, אימתי הלחם נקרא 'פת כיסנין', וכל שאין לנו מקור מדבריהם שהוא 'כיסנין', אין לנו לומר כן מדעתנו ולהחליט לפי מנהג העולם לקבוע עליו סעודה.

אלא שכבודו מעיר נכונה, שסו"ס לענין הלכה נמצא שאין אנו משווים מדותינו, שהרי כשיש תבלין כקצח וכדו' עדיין אנו מברכין המוציא באין פוצה פה ומצפצף, וזה נגד פשט לשון מרן שכתב 'שום תבלין', דמשמע שכל תבלין כל שהן די בזה.
ונראה שאכן בזה דחק הגרע"י לשון הב"י, לפי שלא מסתבר לו כלל לומר שבשביל מעט קצח היו אוכלים זאת [בזמן חז"ל] לתענוג.
ועל כן הוא מפרש 'שום תבלין' דהיינו 'תבלין' שיש בהם ממש, אבל כל שהם מעטים ובטלים בעיסה, אף שנרגש טעמם, לא חשיבי כלל.
אמנם הדברים מחודשים בדעת הב"י, שהרי לשון הב"י היא: 'תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא', ומבואר שאין דנים כלל על כמות התבלין, אלא רק על טעמו, וכמ"ש מרן בסו"ד [לגבי מי פירות]: והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה 'דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה'.
ונראה דסתמא דמילתא כל ששמים תבלין כקצח וכדו', טעמם ניכר בעיסה, ואדרבה זו מטרת נתינתם בה.

אשר ע"כ נראה דלענין חלות מתוקות וכדו' יש מקום בראש ליישב דברי הגרע"י, וכנ"ל ע"פ דקדוק לשון הב"י והכרעתו.
אבל תגדל הקושיא מתערובת קצח וכדו'.
וצריך להביא מקור לדבר שהגרע"י נוקט לדינא להקל בתערובת הקצח הנ"ל, ולראות מה טעמו בזה.
 
והרי עינינו הרואות- שהרבה ששמים "קצח" או "שום" בעיסה וכד' ומרגישים "התבלינים" ואעפ"כ לכו"ע זה המוציא.

והסבה- דאע"פ שמרגישים את התבלינים שלפי השו"ע בפשטות זה מזונות,
מי אמר שאם התבלין "נילוש עם העיסה" ונרגש טעמו שיברך "המוציא"?
 
מי אמר שאם התבלין "נילוש עם העיסה" ונרגש טעמו שיברך "מזונות"?
הבאתי לך את לשון החזון עובדיה
ושם תלה זאת "כל שטעם התערובת ניכר בעיסה"
והיינו- במילים אחרות אם מרגיש את התבלין
וע"ז הערתי- דא"כ גם בתבלין כ "שום" "וקצח" שנרגש טעמם וכי יהיה מזונות?.

והתשובה- שלא יהיה מזונות כי הטעם של עיסה שיש בה תבלין היא מזונות היא עניין של "דרך לאוכלה לקינוח ולא לקביעות סעודה", וכיון שבלחם הנ"ל הדרך לקבוע עליו סעודה הוא המוציא, וממילא הה"נ בלחם מתוק שנילוש בתבלין מתוק ג"כ יהיה דינא הכי

כי אין הבדל לפי הרמב"ם והשו"ע- באיזה תבלין מדובר, אלא סתמו "תבלין"
 
האמת שמדברי הדר"מ ניתן לדייק איפכא בהבנת מרן הב"י, כי הנה ז"ל:
אבל אין המנהג כדבריו, שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם על כן נראה דס"ל דלא יצא מכלל לחם במה שעירב בו תבלין או שאר משקין מעט אלא אם כן עיקר העיסה נילוש באותן דברים ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן דלא כפי' שפירש בית יוסף ומכל מקום נראה לי שאותן מיני מתיקה שקורין לעקו"ך דינן כדין פת הבאה בכיסנין שהרי יש בהן דבש ובשמים הרבה ועיקר העיסה נילוש בהן: ע"כ.
אני דווקא רואה כאן איפכא

דההשגה של הדרכי משה היא- שאצלם כן הדרך לאכול כקביעות סעודה, ולכן העיר "שהרי אנו בשבתות וימים טובים וכו' מברכים המוציא עליהם"
והיינו- שדרכינו שזה לחם רגיל שהדרך לקבוע עליו סעודה ולכן לנו הוא המוציא
ועל זה מוסיף מיד הדרכי משה- "שאותן מיני מתיקה שקורין לעקיך" וכו', שכאן- מביא מקרה של הרמב"ם שנילוש בתבלין ואין דרך לקבוע עליו סעודה הוי מזונות.

וא"כ- למדנו- שהמח' היא מח' מציאותית האם הדרך לאכול הלחם הנ"ל כסעודה או כקינוח

ואיה"נ- אם היום הדרך לאוכלה כסעודה לכו"ע הוא המוציא
 
אני דווקא רואה כאן איפכא

דההשגה של הדרכי משה היא- שאצלם כן הדרך לאכול כקביעות סעודה, ולכן העיר "שהרי אנו בשבתות וימים טובים וכו' מברכים המוציא עליהם"
והיינו- שדרכינו שזה לחם רגיל שהדרך לקבוע עליו סעודה ולכן לנו הוא המוציא
ועל זה מוסיף מיד הדרכי משה- "שאותן מיני מתיקה שקורין לעקיך" וכו', שכאן- מביא מקרה של הרמב"ם שנילוש בתבלין ואין דרך לקבוע עליו סעודה הוי מזונות.

וא"כ- למדנו- שהמח' היא מח' מציאותית האם הדרך לאכול הלחם הנ"ל כסעודה או כקינוח

ואיה"נ- אם היום הדרך לאוכלה כסעודה לכו"ע הוא המוציא
שומע אני את דבריך.
אתה מתכוין לפרש 'אין המנהג כדבריו', כלומר המציאות מראה שהוא טועה במה שהסיק שכל תערובת משויא ליה כיסנין.
כי הדבר תלוי בכל מקום כפי מנהגו.
אבל לשונו צע"ק, כי ריהטת הלשון מורה שהוא בא לחלוק על הב"י בעצם ההגדרה, ולא רק לומר ש'לנו' הוא המוציא, אלא - כך אני מבין מדבריו - שגם לבני ספרד כן הדין. וזה שהמשיך ש'אפשר שגם דעת הרמב"ם כן ודלא כדפירש הב"י'.

מלבד זאת, ההערה ממה שמרן הבין בפשטות שזו מחלוקת ראשונים, ולא חשב לומר דלא פליגי אלא כל אחד נקט דוגמא בעלמא לפת כיסנין, היא גם בעלת משקל אצלי.
 
והנה בחזון עובדיה שדיבר בעניין זה, [ברכות עמ' נה] הביא את הכס"מ הנ"ל וכן את הב"י, ואת המשפט הקריטי בדבריו גבי מה הטעם שבלחם עם תבלין אינו המוציא "מהטעם שאין דרך בנ"א לקבוע עליו סעודה" משמיט אותו פעמיים.

וכביכול מביא אותו לקורא וללומד- שזה לא קשור לדרך בני אדם האם קובעים עליו או לא, אלא בסתמא, עיסה שיש בה תבלין ונרגש טעם התבלין אינה המוציא.



אך זה אינו- בשני מקומות הן בב"י והן בכס"מ דתלה את עניין זה דעיסה שמעורב בה תבלין ונרגש טעמה, דהסבה שאינה המוציא, היא, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו.

והיינו- דזה עניין מציאותי גרידא, דאי הדרך שאוכלים את זה בתורת סעודה ובתורת קבע, כן יהיה ברכתו המוציא.
לכו"ע ברור הטעם שמברכים על פת הבאה בכיסנין בורא מיני מזונות היא משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה.
אף אחד לא חולק על זה ולא צריך את הלשונות של הב"י והכס"מ בשביל זה.

- השאלה היא אם זה "כלל" שלמדים ממנו שכל שקובע סעודה ואינו אוכל לקינוח יהיה ברכתו "המוציא" או לא, וזהו דיון ארוך עד למאוד...
 
לכו"ע ברור הטעם שמברכים על פת הבאה בכיסנין בורא מיני מזונות היא משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה.
אף אחד לא חולק על זה ולא צריך את הלשונות של הב"י והכס"מ בשביל זה.

- השאלה היא אם זה "כלל" שלמדים ממנו שכל שקובע סעודה ואוכל לקינוח יהיה ברכתו "המוציא" או לא, וזהו דיון ארוך עד למאוד...
זה בדיוק הדיון של פותח האשכול.
ולכן הוא הביא את לשונות הב"י, ולמד מהם שזה 'כלל'.
על זה אנו דנים כאן.

נ.ב. המודגש כנראה ט"ס, וצ"ל 'שקובע סעודה ואינו אוכל לקינוח'.
 
- ואדגיש זאת ביותר בירור.

- אם כל הגדר הוא אם "בני אדם קובעים על זה סעודה או לא" מדוע הב"י בסי' קסח כתב שרק "מספק" הלכה כמו כל הג' שיטות, ולכן אנחנו לא מברכים ברכת מזונות על דבר שהובא בסוף הסעודה?
הרי אם אין רגילות וודאי שברכתו מזונות!?

-
ע"כ הדבר לא קשור ל"רגילות" אלא ביאור מה נקרא "פת הבאה בכיסנין" המובאת בגמ', ואם כל הנידון פה הוא רק פירוש הגמ' אז ברור שגם אם לפעמים אדם אוכל זאת בצורת "קבע" הברכה לא תשתנה ותשאר מזונות.
וכמו שאמרתי מהב"י אין כלל ראיה, וברור לכולם שבכל הג' דוגמאות לא מברכים "סתם" מזונות, אלא בגלל שלא רגילים לקבוע עליהם סעודה.
 
אז ברור שגם אם לפעמים אדם אוכל זאת בצורת "קבע" הברכה לא תשתנה ותשאר מזונות.
זה ברור
ועם זה אני מסכים

אך אני מדבר על מקרה אחר- והוא, דבר שהרגילות לאוכלו כקבע, ובתורת סעודה, ולא בתורת קינוח

וכגון- החלות המצויות היום שקוראים להם חלות מתוקות או לחמניות מזונות, שכל דרך אכילתן היא כקבע ולא כקינוח
צריך להיות ברכתן המוציא, אף לשו"ע, כי אע"פ שנילושו עם תבלין, מ"מ כיון שדרך אכילתו כקבע אין הם בגדר "פת הבאה בכיסנין"
 
עמק ברכה דין לחם לענין ברכה סימן ב
הנה לענין פת הבאה בכיסנין דמברכין עליו במ"מ ומעין ג' אף דאיקרי לחם, כנ"ל, כתב הב"י בסי' קס"ח, דהוא משום דלא קבעו חכמים לברך המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שדרך לקבוע עליו סעודה. והי' נראה לכאורה לומר, דזהו עיקר הדין, דבעינן לחם של קביעות סעודה, וכל מיני לחמים דאין קובעים עליהם סעודה אין מברכין עליהם אלא במ"מ ומעין ג'. ולפ"ז, מה שנתחדשו כיום שעושין מיני עוגות ואין לשין אותן אלא במעט מי פירות ושמן והרוב מים או בעסענץ טיי ואין קובעין עליהן סעודה אלא אוכלין אותן לשם תענוג, אף דאין להם דין פת הבאה בכיסנין, מ"מ אין מברכין עליהן אלא במ"מ ומעין ג', כיון דאין קובעים עליהם סעודה. ואף שבדורות הקודמים ובזמן חז"ל הי' הדרך שלא לקבוע סעודה אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות ולא בלחמים אלו, מ"מ לא משגחינן אלא בכל זמן וזמן כפי מנהגו.
אולם מכל הפוסקים משמע דגם השתא בזמה"ז אין מברכין במ"מ ומעין ג' אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות, כפי המנהג שהי' בזמן חז"ל, ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו. וע"כ מוכח מזה דלחם של קביעות סעודה אינו עיקר הדין, דזה אינו אלא טעם על התקנה, אלא עיקר הדין הוא שתקנו דעל מיני לחמים של פת הבאה בכיסנין ולחמניות אין מברכין אלא במ"מ ומעין ג', ועל מיני לחם שתקנו תקנו ועל מה שלא תקנו לא תקנו.
 
שו"ת אור לציון פרק יב אות ד
ועוד נראה, שכמו שנתבאר לעיל בבאורים לתשובה הקודמת לענין מצה, שמן הראוי היה לברך עליה המוציא, כיון שרגילות לקבוע עליה סעודה, ולכן ירא שמים לא יאכלנה אלא בתוך הסעודה, הוא הדין לענין חלות ולחמניות מתוקות, שודאי רגילות לקבוע עליהם סעודה, ועל כן אף שהמנהג לברך עליהם מזונות, מ"מ ירא שמים לא יאכלם אלא בתוך הסעודה
 
זה ברור
ועם זה אני מסכים

אך אני מדבר על מקרה אחר- והוא, דבר שהרגילות לאוכלו כקבע, ובתורת סעודה, ולא בתורת קינוח

וכגון- החלות המצויות היום שקוראים להם חלות מתוקות או לחמניות מזונות, שכל דרך אכילתן היא כקבע ולא כקינוח
צריך להיות ברכתן המוציא, אף לשו"ע, כי אע"פ שנילושו עם תבלין, מ"מ כיון שדרך אכילתו כקבע אין הם בגדר "פת הבאה בכיסנין"
וזה הנידון בפוסקי זמנינו האם זה שרגילים לאכול אותו דרך קבע ישנה את ברכתו להמוציא או לא.

ומ"מ מלשון הב"י והכס"מ שמרן הגרע"י זצוק"ל השמיט אין ראיה כלל, ואדרבה את הלשונות שכן יש לדון בדבריו הביא.

(דהיינו השמיט את הטעם למה "מברכים מזונות" והביא את הטעם "למה מברכים המוציא" שמפה רצית להביא ראיה)
 
עמק ברכה דין לחם לענין ברכה סימן ב
הנה לענין פת הבאה בכיסנין דמברכין עליו במ"מ ומעין ג' אף דאיקרי לחם, כנ"ל, כתב הב"י בסי' קס"ח, דהוא משום דלא קבעו חכמים לברך המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שדרך לקבוע עליו סעודה. והי' נראה לכאורה לומר, דזהו עיקר הדין, דבעינן לחם של קביעות סעודה, וכל מיני לחמים דאין קובעים עליהם סעודה אין מברכין עליהם אלא במ"מ ומעין ג'. ולפ"ז, מה שנתחדשו כיום שעושין מיני עוגות ואין לשין אותן אלא במעט מי פירות ושמן והרוב מים או בעסענץ טיי ואין קובעין עליהן סעודה אלא אוכלין אותן לשם תענוג, אף דאין להם דין פת הבאה בכיסנין, מ"מ אין מברכין עליהן אלא במ"מ ומעין ג', כיון דאין קובעים עליהם סעודה. ואף שבדורות הקודמים ובזמן חז"ל הי' הדרך שלא לקבוע סעודה אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות ולא בלחמים אלו, מ"מ לא משגחינן אלא בכל זמן וזמן כפי מנהגו.
אולם מכל הפוסקים משמע דגם השתא בזמה"ז אין מברכין במ"מ ומעין ג' אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות, כפי המנהג שהי' בזמן חז"ל, ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו. וע"כ מוכח מזה דלחם של קביעות סעודה אינו עיקר הדין, דזה אינו אלא טעם על התקנה, אלא עיקר הדין הוא שתקנו דעל מיני לחמים של פת הבאה בכיסנין ולחמניות אין מברכין אלא במ"מ ומעין ג', ועל מיני לחם שתקנו תקנו ועל מה שלא תקנו לא תקנו.

א' מי הם ?
ב' זה דלא כדעת מרן ?
 
ולפ"ז, מה שנתחדשו כיום שעושין מיני עוגות ואין לשין אותן אלא במעט מי פירות ושמן והרוב מים או בעסענץ טיי ואין קובעין עליהן סעודה אלא אוכלין אותן לשם תענוג, אף דאין להם דין פת הבאה בכיסנין, מ"מ אין מברכין עליהן אלא במ"מ ומעין ג', כיון דאין קובעים עליהם סעודה. ואף שבדורות הקודמים ובזמן חז"ל הי' הדרך שלא לקבוע סעודה אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות ולא בלחמים אלו, מ"מ לא משגחינן אלא בכל זמן וזמן כפי מנהגו.
מה שהבאת הוא מקרה הפוך ממה שהבאתי, והיינו- בדבר שהרגילות לאכלו לקינוח ולתענוג.

אני מדבר על מקרה הפוך- בדבר שהרגילות לאוכלו לשם סעודה, וכגון החלות והלחמניות המצויות היום שקוראים להם "לחמניות מזונות"
 
ומ"מ מלשון הב"י והכס"מ שמרן הגרע"י זצוק"ל השמיט אין ראיה כלל,
אין ראיה כלל ???

כתוב מפורש בלשונות שהבאתי- שהטעם בחלות הנילושות שהם מזונות "כי אין דרך לאוכלם בתורת סעודה"

ולזה אתה קורא שאין ראיה?, זה דברים מפורשים וכתובים פעמיים, גם בב"י וגם בכס"מ
 
אין ראיה כלל ???

כתוב מפורש בלשונות שהבאתי- שהטעם בחלות הנילושות שהם מזונות "כי אין דרך לאוכלם בתורת סעודה"

ולזה אתה קורא שאין ראיה?, זה דברים מפורשים וכתובים פעמיים, גם בב"י וגם בכס"מ
אמרתי לך זה ברור לכולם שטעם ברכת מזונות על פת הבאה בכיסנין הוא בגלל שאין דרך לאכלם בסעודה, ואין "חידוש" בדברי הב"י.

- אבל מהלשון שלו בהתחלה "שלא קבעו חכמים לברך המוציא וברכת המזון אלא בלחם שדרך בנ"א לקבוע עליו סעודה"
אם כבר יש ראיה זה מהדברים האלה.
 
א' מי הם ?
ב' זה דלא כדעת מרן ?
כנראה שכוונתו לדברי הרמ"א בדרכי משה וש"א שחלקו על מרן בענין חלות מתוקות.
מה שהבאת הוא מקרה הפוך ממה שהבאתי, והיינו- בדבר שהרגילות לאכלו לקינוח ולתענוג.

אני מדבר על מקרה הפוך- בדבר שהרגילות לאוכלו לשם סעודה, וכגון החלות והלחמניות המצויות היום שקוראים להם "לחמניות מזונות"
מה זה משנה אם זה מקרה הפוך.
היסוד הוא שזה רק טעם הגזירה, למה קבעו שעיסה שניכר המתיקות אינו דינו כלחם רגיל. זה לא חלק מההגדרה.
אחר שקבעו לא משנה אם עכשיו נשתנו הדברים ואנשים אוכלים אותו גם לקביעות סעודה
 
אולם מכל הפוסקים משמע דגם השתא בזמה"ז אין מברכין במ"מ ומעין ג' אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות, כפי המנהג שהי' בזמן חז"ל, ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו. וע"כ מוכח מזה דלחם של קביעות סעודה אינו עיקר הדין, דזה אינו אלא טעם על התקנה, אלא עיקר הדין הוא שתקנו דעל מיני לחמים של פת הבאה בכיסנין ולחמניות אין מברכין אלא במ"מ ומעין ג', ועל מיני לחם שתקנו תקנו ועל מה שלא תקנו לא תקנו.
יישר כח.
ברוך שכיוונתי לכך למעלה.
ואם כנים הדברים, דעת הדר"מ בהבנת הב"י [וכ"ד הגרע"י] שאת טעם הדבר עלינו לקבוע כאשר היה בזמן חז"ל, אבל משם ואילך הדבר נקבע ועומד בלא שינוי, אלא כל שעומד בתנאים.
ומה שכתב 'מכל הפוסקים משמע', בפשטות היינו מכך שנתנו כללים לדבר, מה נקרא פהב"כ ולחמניות, 'ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו', שא"כ היו כותבים כללא, שכל שמנהג המקום לקבוע יש לברך המוציא.
למסגרת הכללית הזאת, סובר ה'עמק ברכה' שכולם מודים.
 
ראשי תחתית