קודם כל צריך להקדים
שמלשון מרן השו"ע בשני מקומות, הן בכסף משנה [ברכות פ"ג ה"ט], והן בבית יוסף [סי' קסח], מבואר שכל העניין של לחם מתוק זה "עניין מציאותי", והיינו- שזה דבר שבגלל העיסה ששמים בה הדברים הנ"ל, אין דרך של בני אדם לקבוע על זה סעודה, אלא אוכלים את זה לקינוח וכד' [וכעגות למיניהם שדרך אכילתם לאכול בתור קינוח ולא בתור סעודה].
וא"כ- אם המציאות של החלות והלחמניות שהיום קוראים להם "לחמניותך מתוקות" או "לחמניות מזונות", אם המציאות שלהם שדרך העולם לאכול אותם בתור סעודה ולא בתור קינוח [כעוגות וכד'] א"כ לכו"ע זה המוציא.
והראיה- שהן מלשון הב"י והן מלשון הכסף משנה [ראה מצורף קובץ של לשונו], צריך שיהיה רק "מים וקמח בלבד" בלא תבלינים כלל.
והרי עינינו הרואות- שהרבה ששמים "קצח" או "שום" בעיסה וכד' ומרגישים "התבלינים" ואעפ"כ לכו"ע זה המוציא.
והסבה- דאע"פ שמרגישים את התבלינים שלפי השו"ע בפשטות זה מזונות, מ"מ כיון שדרך העולם לקבוע ע"ז סעודה ולא לאוכלם בתורת קינוח לכן זה המוציא.
וממילא למדנו- דמה שקובע הוא, האם דרך העולם לאכול את זה בתור סעודה, או בתור קינוח [כעוגות וכד'].
מצורף לשון מרן בכסף משנה.
ומצורף לשון מרן הב"י
והנה בחזון עובדיה שדיבר בעניין זה, [ברכות עמ' נה] הביא את הכס"מ הנ"ל וכן את הב"י, ואת המשפט הקריטי בדבריו גבי מה הטעם שבלחם עם תבלין אינו המוציא "מהטעם שאין דרך בנ"א לקבוע עליו סעודה" משמיט אותו פעמיים.
וכביכול מביא אותו לקורא וללומד- שזה לא קשור לדרך בני אדם האם קובעים עליו או לא, אלא בסתמא, עיסה שיש בה תבלין ונרגש טעם התבלין אינה המוציא.
אך זה אינו- בשני מקומות הן בב"י והן בכס"מ דתלה את עניין זה דעיסה שמעורב בה תבלין ונרגש טעמה, דהסבה שאינה המוציא, היא, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו.
והיינו- דזה עניין מציאותי גרידא, דאי הדרך שאוכלים את זה בתורת סעודה ובתורת קבע, כן יהיה ברכתו המוציא.
שמלשון מרן השו"ע בשני מקומות, הן בכסף משנה [ברכות פ"ג ה"ט], והן בבית יוסף [סי' קסח], מבואר שכל העניין של לחם מתוק זה "עניין מציאותי", והיינו- שזה דבר שבגלל העיסה ששמים בה הדברים הנ"ל, אין דרך של בני אדם לקבוע על זה סעודה, אלא אוכלים את זה לקינוח וכד' [וכעגות למיניהם שדרך אכילתם לאכול בתור קינוח ולא בתור סעודה].
וא"כ- אם המציאות של החלות והלחמניות שהיום קוראים להם "לחמניותך מתוקות" או "לחמניות מזונות", אם המציאות שלהם שדרך העולם לאכול אותם בתור סעודה ולא בתור קינוח [כעוגות וכד'] א"כ לכו"ע זה המוציא.
והראיה- שהן מלשון הב"י והן מלשון הכסף משנה [ראה מצורף קובץ של לשונו], צריך שיהיה רק "מים וקמח בלבד" בלא תבלינים כלל.
והרי עינינו הרואות- שהרבה ששמים "קצח" או "שום" בעיסה וכד' ומרגישים "התבלינים" ואעפ"כ לכו"ע זה המוציא.
והסבה- דאע"פ שמרגישים את התבלינים שלפי השו"ע בפשטות זה מזונות, מ"מ כיון שדרך העולם לקבוע ע"ז סעודה ולא לאוכלם בתורת קינוח לכן זה המוציא.
וממילא למדנו- דמה שקובע הוא, האם דרך העולם לאכול את זה בתור סעודה, או בתור קינוח [כעוגות וכד'].
מצורף לשון מרן בכסף משנה.
ומצורף לשון מרן הב"י
והנה בחזון עובדיה שדיבר בעניין זה, [ברכות עמ' נה] הביא את הכס"מ הנ"ל וכן את הב"י, ואת המשפט הקריטי בדבריו גבי מה הטעם שבלחם עם תבלין אינו המוציא "מהטעם שאין דרך בנ"א לקבוע עליו סעודה" משמיט אותו פעמיים.
וכביכול מביא אותו לקורא וללומד- שזה לא קשור לדרך בני אדם האם קובעים עליו או לא, אלא בסתמא, עיסה שיש בה תבלין ונרגש טעם התבלין אינה המוציא.
אך זה אינו- בשני מקומות הן בב"י והן בכס"מ דתלה את עניין זה דעיסה שמעורב בה תבלין ונרגש טעמה, דהסבה שאינה המוציא, היא, כיון שאין דרך בנ"א לקבוע סעודתן עליו.
והיינו- דזה עניין מציאותי גרידא, דאי הדרך שאוכלים את זה בתורת סעודה ובתורת קבע, כן יהיה ברכתו המוציא.