מצורף תשובה של הרב שמעון ללוש שליט"א.
שאלה: מהי הברכה על "פסק זמן" ו"כיף-כיף", האם מזונות או שהכל?
תשובה: מרן הראש"ל שליט"א ביאר (בשיעורו השבועי במוצש"ק פרשת ויצא), שלפי דברי מרן הב"י (סי' רד) ובכסף משנה (פ"ג מהל' ברכות), ברכת השניצל היא שהכל. כי העוף והדג הם העיקר, והדגן אע"פ שהוא ניתן לטעם, אבל הוא ציפוי בעלמא, והוא טפל
[1].
כעת שואל המאזין לגבי "פסק זמן" ו"כיף-כף", הם ממתקים שעשויים שוקולד, שבתוכו חתיכת דגן, והרי יש כלל שכל שיש בו אחד מחמשת מיני דגן מברכים עליו מזונות. ואם על השניצל היה צד לברך עליו מזונות, א"כ ברור לגבי "פסק זמן" ו"כיף-כף" שצריך לברך מזונות, בגלל שיש בו דגן בשביל להטעים, ולא בשביל להעמיד את השוקולד. אבל עכשיו שיש כלל שכל שהדגן הוא ציפוי בעלמא, כיון שבא רק לשרת את המאכל, אין עליו דין כל שיש בו מחמשת המינים אפילו שהוא לטעם, אז לכאורה הממתקים הללו, ניתן לומר שהדגן בא בשביל לשרת בעלמא, להוסיף שבח בטעם, כיון שהוא עומד בפני עצמו בתוך הממתק, ולכן לכאורה צריך עליהם שהכל
[2].
אבל יש מחלוקת נוספת גם על דגן שבתוך התעורבת, בין המאירי (ברכות לז.), ספר הפרד"ס (ש"א עמ' יד), וכן משמע ב"דרכי משה" (סו"ס רד), לבין הרשב"א (ברכות לז:), הרא"ה (שם), והריטב"א (הל' ברכות פ"א הכ"ח), וכן הוא פשט הבית יוסף (סימן רח). כל דבר שיש בו אחד מחמשת המינים, והוא לא טפל, אלא יש מרכיבים והוא אחד מהם, אבל אינו עיקר התבשיל, אלא מיעוט בעלמא, האם מברכים על המאכל ברכת מזונות כיוון שהוא ממין דגן, או מברכים על שאר המינים לפי העיקר, וכגון במקרה שלנו שהכל על השוקולד, שהוא העיקר.
לפי המאירי והפרד"ס ומשמעות הדרכי משה, מברכים על שאר מינים שהם עיקר, כי הדגן מיעוט בעלמא ונחשב טפל ומשמש. ואילו לפי הרשב"א והרא"ה והריטב"א וכן פשט הבית יוסף, לא צריך שהדגן יהיה העיקר, אלא צריך שיהיה חלק מהמרכיבים ולא טפל בעלמא, ואפילו שהוא מיעוט מברכים מזונות, כי הדגן יש לו חשיבות מיוחדת, שאפילו שהוא מעט, לא נעשה מחמת זה טפל, אלא נחשב תמיד עיקר כאילו הוא הרוב. ולפ"ז הדגן שבשוקולד אפילו שהוא מיעוט בעלמא, ונראה מחמת כן כמשרת בעלמא, אבל כיון שהוא כחלק מהמרכיבים נחשב כמו הרוב ויברך מזונות.
אלא שזהו בדיוק נקודת הבירור איך להתייחס לזה, האם הדגן שבשוקולד מוגדר כדבר בפ"ע שניתן להשביח ולתת טעם, כמו ציפוי שניצל. או שנחשב כחלק מהמרכיבים העיקרים של הממתק.
התשובה, מצד המציאות יש חילוק קטן בין הציפוי של השניצל לבין הדגן שנמצא בממתקים הללו. ציפוי הוא טפל בעלמא, ז"א יש את המאכל ויש את הציפוי שלו. ואילו הדגן הוא בגוף המאכל. מצד אחד יתכן שהוא נקרא טפל, כי יש שוקולד והכניסו עוגיה כדי להוסיף טעם, ומצד שני השוקולד הוא לא מקשה אחת מלכתחילה, כמו העוף, אלא הוא מכלול של כמה מרכיבים שבאו ליצור מרקם אחיד של טעם מסויים ואז נוצר שוקולד, והרי בתוך זה הכניסו גם את העוגיה להוסיף את הגוון שלה בטעם ובמרקם, ואפשר שהיא נהפכת לחלק מהמרכיבים. ולפי זה נוצר פה יצירה חדשה, וזה נחשב כחלק מהמרכיבים העיקרים. ומאחר שזה בא לתת טעם ולא לדבק, ברכתו תהיה מזונות
[3].
למסקנה: יש להורות לברך מזונות מכל הטעמים הנזכרים, ואם מישהו יברך שהכל, י"ל ע"מ שיסמוך, כי לפי המאירי וספר הפרד"ס ומשמעות הדרכי משה ברכתם שהכל.
[1] ובתוכנית שלנו (לפרשת וישלח, ונכתב בעלון וישב גליון 6), אחד המאזינים שאל לפ"ז מה הברכה על שניצל תירס או סויה, ובארנו שם שלאחר הבירור עם החברות, יש שניצלים שיש בהם תערובת דגן, וזה רק כדי לייצב את השניצל, ויש שניצלים שאין תערובת בדגן אלא רק בציפוי. ולכן הברכה על כל השניצלים היא שהכל.
[2] צריך לדעת, שמרן הראש"ל שליט"א למד מדברי מרן הכסף משנה (על הרמב"ם פ"ג מברכות) והבית יוסף (סו"ס רד), שאם הדגן הוא טפל, ואפילו שניתן לטעם, לא מברכים מזונות. זה לא משנה אם הוא ציפוי בעלמא, או שהוא בתוך המאכל, כיון שבא לשרת בעלמא.
שהרי המקור להכרעתו של מרן שליט"א, מהכס"מ והב"י, שהביא ראיה מהרמב"ם שדיבר על מין דגן של חלב חיטה מרוקח בדבש, לדברי חבריו של הטור שנחלקו עם הטור בדין פירות המרוקחים בדבש. ולכאורה אין קשר בין דגן בדבש לפירות בדבש, שהרי בדגן כל שאינו לדבק לעולם הוא עיקר, ומה ראיה לויכוח הטור עם חביריו שדנו אם הפירות או הדבש עיקר. אלא בהכרח, שאם בא לשרת בעלמא, אפילו להוסיף בשביעה או בטעם, אבל במהות של משרת בעלמא, אין שום חילוק בין דגן לשאר מינים, שהרי נחשב טפל, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה, (כמו מליח שפוטר את הפת). וכיון שברמב"ם מבואר שחלב חיטה בדבש מברך עליו ולא על הדבש, הוכיח מכאן מרן הכס"מ שאינו משרת אלא עיקר, וסייע בזה דברי חביריו של הטור שפירות בדבש אינם משרתים אלא עיקר. ומכאן מוכח שאם הדגן משרת בעלמא, לא שייך הדין כל שיש בו מחמשת המינים.
ולכן אין הבדל אם הוא ציפוי או בתוך המאכל, שהרי אח"כ מרן הכסף משנה כתב שאלה ותירוץ, מדוע לא יהיה הדבש עיקר כלפי הדבר המרוקח בו, והרי הוא ניתן לטעם, ומצדד שם ליישב, דאפשר שהחלב חיטה או הפירות המרוקחים בדבש, כאשר הם ניתנים לתוך הדבש, צורת הפעולה מבטאת ומוכיחה, שהדבש רק משמש ומשרת להם, כמים שנותנים בהם בשר להתבשל, שבודאי המים רק משרתים ומשמשים. והרי הדבש מעורב בפירות ממש ולא כציפוי בעלמא, (שהרי בב"י מבואר שמדובר בפירות כתושים המרוקחים בדבש, ולא בחתיכות של פירות שמצופים דבש), ולכן אף שלגבי דבש במרקחת מרן רק צדד בדרך אפשר שמא נחשב משרת בעלמא, אבל מבואר בדבריו בהחלט, דכל שהוא משרת בעלמא פשיטא שנחשב טפל, אף שניתן לטעם. ונמצינו למדים, דכל שניתן כמשמש ומשרת בעלמא, אף שניתן לשביעה או לטעם, ואפילו מין דגן, בין שניתן בתוך המאכל בין שניתן סביבו, נחשב טפל ונפטר בברכת העיקר.
אם כן על הממתקים הללו, לכאורה היה אפשר לומר, שהדגן שבתוכם הוא רק לשמש ולשרת אותם, ולכאורה לא היה צריך לברך עליהם מזונות אלא שהכל.
[3] ואף שאין הכרח שחילוק דק זה שבין ציפוי לדגן שבשוקולד ישנה את ההלכה, אבל סו"ס חילוק יש. ומה שבודאי אפשר להגדיר כמשרת, הוא מציאות של ציפוי בעלמא, אבל יותר מזה קשה להחליט מה נחשב משרת בעלמא ומה נחשב חלק מהמרכיבים אלא שהוא מיעוט.
ומלבד זאת הרי יש אחרונים כמו הברכת ה' וכן הלכה ברורה, הפוסקים שאפילו שניצל שיש בו ציפוי דגן בעלמא, מברכים מזונות. אז כך לגבי הממתקים האלה, שזה עשוי מתרכובת, ויש דגן כמו כל המרכיבים, נכון יותר להורות לברך מזונות.
