ברכה על 'פסק זמן'

ספיר ויהלום

חבר חדש
הצטרף
8/5/25
הודעות
56
מחד יש בו דגן, ואת הדין של כל שיש בו,
מאידך העיקר זה השוקולד, והדגן רק טפל
האם זה קשור למחלו' הרא"ש והרשב"א בריש סי' רח,
מה ההכרעה בזה
 
ידוע על מישהו שכתב/הורה למעשה לברך ע"כ שהכל?

מעניין לעניין באותו עניין, ראיתי אתמול חטיף של חברת כרמית, והוא פופקורן מקורמל מצופה בשוקולד, ואמרו לי שכתוב על האריזה שברכתו שהכל. ולכאו' היה צריך להיות לכו"ע (חוץ מהגר"מ אליהו) ברכתו האדמה. וחשבתי שאולי דימו את זה לנידון הפסק-זמן והבונבון וכו', שהבסיס בא רק לייצב את השוקולד עליו בצורה מסויימת ובפריכות מסויימת, ולא שזה עיקר החטיף. (ואמנם צ"ע עוד בחטיף זה).
 
מעניין לעניין באותו עניין, ראיתי אתמול חטיף של חברת כרמית, והוא פופקורן מקורמל מצופה בשוקולד, ואמרו לי שכתוב על האריזה שברכתו שהכל. ולכאו' היה צריך להיות לכו"ע (חוץ מהגר"מ אליהו) ברכתו האדמה. וחשבתי שאולי דימו את זה לנידון הפסק-זמן והבונבון וכו', שהבסיס בא רק לייצב את השוקולד עליו בצורה מסויימת ובפריכות מסויימת, ולא שזה עיקר החטיף. (ואמנם צ"ע עוד בחטיף זה).
יש מבני אשכנז המברכים על הפוקפורן שהכל.
 
הפשטות, דינו ככל שיש בו - שברכתו מזונות, הפס מזונות שיש בו בא לטעם טוב. ויש שכתבו שמזונות שבא למיצוע של טעם אינו חשיב כבא לטעם, אלא כבא לדבק. ודבר זה חידוש לענ"ד דהרי מ"מ הטעם שלו הוא גורם המיצוע. לכן שאני למדתי עלה בידי שהפשטות כמ"ש.
 
מחד יש בו דגן, ואת הדין של כל שיש בו,
מאידך העיקר זה השוקולד, והדגן רק טפל
האם זה קשור למחלו' הרא"ש והרשב"א בריש סי' רח,
מה ההכרעה בזה
לענ''ד ברור שהכל.
שהדגן אינו אלא מוסת מתיקות בעלמא
שו"ע אורח חיים - סימן ריב
"ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל" וכו'. ע''ש
 
נערך לאחרונה:
לענ''ד ברור שהכל.
שהדגן אינו אלא מוסת מתיקות בעלמא
לא ברור לי עומק הסברא בזה, דבשלמא דגן הבא לצבע, אין הוא בא למטרת אוכל כלל - ומובן אמאי אינו חשוב להיות העיקר [דהיינו משום כל שיש בו], אבל דגן הבא למטרת אוכל [מ"מ], רק שמווסת מתיקות, צריכים אנו לחדש עוד "תת דרגה" ולומר דאעפ"כ אינו חשוב כיון שבא באוכל שבו לסוות מתיקות.
ראיתי בעבר סברא זו במשנ"ב איש מצליח כמדומה. כתלמיד השואל, האם ישנה ראיה מוצקת לסברא זו, או שהיא סברא בעלמא שאפשר לדחוף לכאן ולכאן.
 
לא ברור לי עומק הסברא בזה, דבשלמא דגן הבא לצבע, אין הוא בא למטרת אוכל כלל - ומובן אמאי אינו חשוב להיות העיקר [דהיינו משום כל שיש בו], אבל דגן הבא למטרת אוכל [מ"מ], רק שמווסת מתיקות, צריכים אנו לחדש עוד "תת דרגה" ולומר דאעפ"כ אינו חשוב כיון שבא באוכל שבו לסוות מתיקות.
הגדרת טפל של דבר שמחמת מליחותו אוכלים פת להעביר המליחות, או חריפות מפורשת בש''ס. ומאי שנא ממתיקות רבה, שבה אדם גם צריך הנמכה, דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו, ולכן ודאי שאין כאן כוונה לאכול דגן, אלא להעביר מעט מטעם המתיקות.
ועיקר וטפל כהאי גוונא מצינו אף בפת, כמו שציינתי לעיל לריש סימן ריב. וגם בסעיף ב' "מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם". ואף שבסעיף ב' אינו כבסעיף א' דהינו להוריד מהמליחות, אלא להחזיק את הריבה, נראה ברור שבכה''ג לית מאן דפליג שההגדה ש"הדבר ידוע שאין מתכונים לאכול מיני דגן" שייכת כאן.
וראה בספר בית נאמן לגר''מ מזוז, שטוען שגם בופלים עיקר השביעה היא מהשוקולד וכו'. אולם בזה יש מקום רב לחלוק, דסו''ס אנשים שבעים מזה ויש בו דגן באופן משמעותי וניכר לעין, ולכן אנשים יכולים לאכול לארוחת בקר בשעת הדחק מזה. ולכן כיון דהוא חמשת מיני דגן הוי עיקר הברכה על פיו. אך בכה''ג דהדגן כמעט ואינו ניכר ואם שרוצה להשביע עצמו אינו נוטל ממתק כזה ודאי דברכתו שהכל.
ראיתי בעבר סברא זו במשנ"ב איש מצליח כמדומה. כתלמיד השואל, האם ישנה ראיה מוצקת לסברא זו, או שהיא סברא בעלמא שאפשר לדחוף לכאן ולכאן.
 
שהדגן אינו אלא מוסת מתיקות בעלמא
וכי אנשים לא אוכלים שוקולד בלי וופל?!
הוופל נועד לתת פריכות ושהשוקולד יהיה ננגס.
והיו כאלה שרצו לטעון שמחמת שזה רק לנוחות וכיף האכילה, ולא עצם טעמו, לכן מברכים מזונות (וה"ה בשוקולד הנקרא "בונבון") ורוב ככל הפוסקים, הלומדים והמעיינים לא כתבו כן (בהו"א וק"ו שלא) במסקנא.
 
וכי אנשים לא אוכלים שוקולד בלי וופל?!
בכמות הרבה יותר נמוכה. כי ריבוי המתיקות עוצר את התיאבון
הוופל נועד לתת פריכות ושהשוקולד יהיה ננגס.
והעיקר להוריד המתיקות. ועדיין אין זה שימוש עצמי אלא טפל לשוקולד.
והיו כאלה שרצו לטעון שמחמת שזה רק לנוחות וכיף האכילה, ולא עצם טעמו, לכן מברכים מזונות (וה"ה בשוקולד הנקרא "בונבון")
או קי
ורוב ככל הפוסקים, הלומדים והמעיינים לא כתבו כן (בהו"א וק"ו שלא) במסקנא.
לא באתי להתמודד עם אביר המעיינים, ובקי בכל הפוסקים,
אבל אין בדבריך כל דבר חדש ומשכנע.
 
הגדרת טפל של דבר שמחמת מליחותו אוכלים פת להעביר המליחות, או חריפות מפורשת בש''ס. ומאי שנא ממתיקות רבה, שבה אדם גם צריך הנמכה, דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו, ולכן ודאי שאין כאן כוונה לאכול דגן, אלא להעביר מעט מטעם המתיקות.
ועיקר וטפל כהאי גוונא מצינו אף בפת, כמו שציינתי לעיל לריש סימן ריב. וגם בסעיף ב' "מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם". ואף שבסעיף ב' אינו כבסעיף א' דהינו להוריד מהמליחות, אלא להחזיק את הריבה, נראה ברור שבכה''ג לית מאן דפליג שההגדה ש"הדבר ידוע שאין מתכונים לאכול מיני דגן" שייכת כאן.
וראה בספר בית נאמן לגר''מ מזוז, שטוען שגם בופלים עיקר השביעה היא מהשוקולד וכו'. אולם בזה יש מקום רב לחלוק, דסו''ס אנשים שבעים מזה ויש בו דגן באופן משמעותי וניכר לעין, ולכן אנשים יכולים לאכול לארוחת בקר בשעת הדחק מזה. ולכן כיון דהוא חמשת מיני דגן הוי עיקר הברכה על פיו. אך בכה''ג דהדגן כמעט ואינו ניכר ואם שרוצה להשביע עצמו אינו נוטל ממתק כזה ודאי דברכתו שהכל.
חזק וברוך נעלם ממני מקור הדברים.
אבל לפ"ז צריך לומר דזה דווקא שהוא אינו חפץ כלל בדגן ובתוך לבו היה שמח אם לא היה צריך אותו, וכהסוגיא דפת ומליח עמו
דשם איירי שהוא אינו רוצה כלל את הפת, וכל הסיבה שאוכלה כי מלוח לו, ואכילה כזו אנו חשובה אכילה כלל וממילא אין כאן ברכה [ובאמת אם נתכוין גם לשובע כתבו הפוס' דיברך המוציא ובהמ"ז, כ"כ בשעה"צ שם בשם הגר"ז]. ובאמת מעניין לעשות סקר האם המציאות בעולם היא כך.
 
אבל לפ"ז צריך לומר דזה דווקא שהוא אינו חפץ כלל בדגן ובתוך לבו היה שמח אם לא היה צריך אותו, וכהסוגיא דפת ומליח עמו
אכן אם הכונה של האדם היא לשבוע, וחפץ בדגן, אני מסכים. (ולכן בופלים רגילים אינני סבור כדעת הגר''מ מזוז והגר''מ לוי שברכתם שהכל).
 
איזה מח' יש בין הרשב"א לרא"ש?
הב"י הביא ד' שניהם בחדא מחתא.
זה נדון ארוך מאוד.
ואכן הפשטות כדבריך
הבעיה שרוב האחרונים הבינו שאפי' מעט אם ניתן לטעם ברכתו מזונות. ומשמע דפליגי.
ובאמת פרט עמום זה לא נתבאר דיו בספרי האחרונים, וצע"ג.
נודה למי שיעלה מכתבי רבותינו שעמדו בנקודה זו דייקא
 
זה נדון ארוך מאוד.
ואכן הפשטות כדבריך
הבעיה שרוב האחרונים הבינו שאפי' מעט אם ניתן לטעם ברכתו מזונות. ומשמע דפליגי.
ובאמת פרט עמום זה לא נתבאר דיו בספרי האחרונים, וצע"ג.
נודה למי שיעלה מכתבי רבותינו שעמדו בנקודה זו דייקא
היא גופא דברי שלכו"ע בכה"ג ברכתו מזונות.
 
ראשי תחתית