הגדרת טפל של דבר שמחמת מליחותו אוכלים פת להעביר המליחות, או חריפות מפורשת בש''ס. ומאי שנא ממתיקות רבה, שבה אדם גם צריך הנמכה, דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו, ולכן ודאי שאין כאן כוונה לאכול דגן, אלא להעביר מעט מטעם המתיקות.
ועיקר וטפל כהאי גוונא מצינו אף בפת, כמו שציינתי לעיל לריש סימן ריב. וגם בסעיף ב' "מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם". ואף שבסעיף ב' אינו כבסעיף א' דהינו להוריד מהמליחות, אלא להחזיק את הריבה, נראה ברור שבכה''ג לית מאן דפליג שההגדה ש"הדבר ידוע שאין מתכונים לאכול מיני דגן" שייכת כאן.
וראה בספר בית נאמן לגר''מ מזוז, שטוען שגם בופלים עיקר השביעה היא מהשוקולד וכו'. אולם בזה יש מקום רב לחלוק, דסו''ס אנשים שבעים מזה ויש בו דגן באופן משמעותי וניכר לעין, ולכן אנשים יכולים לאכול לארוחת בקר בשעת הדחק מזה. ולכן כיון דהוא חמשת מיני דגן הוי עיקר הברכה על פיו. אך בכה''ג דהדגן כמעט ואינו ניכר ואם שרוצה להשביע עצמו אינו נוטל ממתק כזה ודאי דברכתו שהכל.
