עתה נדבר בעוד סוגייא גבי גורר אדם כיסא וספסל, ונראה עוד דינא דגמ' דפ"ר בדרבנן דלא ניח"ל אסור
ותחילה אני אפתח ממה שסיימתי בהודעה הקודמת גבי השו"ע שכתב
"בין גדולים"
שם איתא בזה הלשון בשו"ע,
דבר שאין מתכוין מותר והוא שלא יהא פסיק רישיה, הלכך גורר אדם וכו' בין גדולים ובין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
דקודם כל להדיא בשו"ע- שבגורר אדם מיטה כסא וספסל צריך שלא יהא פסיק רישיה וכלשונו שלא יהא פסיק רישיה, הילכך גורר וכו'.
וא"ת- והרי כתב
"בין גדולים", אך עיין בב"י- להדיא דהביא שיטת הראשונים שהתירו בין גדולים ובין קטנים והם הרי"ף והרמב"ם וכו', והביא את הגה' מיימוני' דגם ס"ל הכי בין גדולים ובין קטנים וכתב שם ובלבד שלא יהא פ"ר, דוודאי גם בהיתר של גדולים לא הוי פ"ר וכלשונו בשו"ע דבר שאין מתכוין והוא שלא יהא פ"ר.
וכל אלו הראשונים- זה לאפוקי משי' הרא"ם שלשי' קטנים אסור לגרור ואין את ההיתר של דבר שאין מתכוין בקטנים משום שיכול להרים בידו, אך בגדולים שאין יכול להרים בידו שרי מדין דבר שאין מתכוין.
וא"כ איפכא- מאי דכתב בשו"ע בין גדולים ובין קטנים, הרבוותא לקטנים דאף שיכול להרימו בידו שרי בדבר שאין מתכוין ואין פ"ר.
וכן הוא להדיא בר' אברהם בן הרמב"ם- בתשובה שם על שאלה יט, גבי הסוגייא של גרירה כותב להדיא
"אבל עשית חריץ לעולם בין גדולים בין קטנים אינו ודאי", דלהדיא- גם בגדולים שהתירו דעדיין אין זה ודאי שיעשה חריץ.
וכן בהמשך הב"י- הביא את שיטת רש"י בסוגיין בדף מו: גבי מרא וחצינא, דשם בגמ' היה הו"א לומר דשמא ר' שמעון מה שהתיר דבר שאין מתכוין זה רק במלאכות שאפי' שכן יש כוונה למלאכה והוי מתכוין זה יהא עדיין דרבנן בזה התיר, אך אם זה מלאכה כשהוא מתכוין יהא דאו' יהא אסור אף באינו מתכוין.
ועתה נביא הסוגייא דשבת מו:
וזה דברי הגמ' שם מו:- הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ר' שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחילה.
ומבאר רש"י- כגון במלאכת חורש במרא וחצינא דאף שיתכוין לחרוש לא יהא דאו' משום שזה חופר כלאחר יד, משא"כ מחרישה עצמה שזה דאו', ואע"פ- שהגמ' דחתה סברא זו מ"מ הדחיה של הגמ' זה רק כלפי הדבר שאין מתכוין דשרי אף בדאו'.
וממילא מה שהב"י- הביא את הקטע הזה סך הכל להודיעך שגורר מיטה כיסא וספסל הוי מלאכה דרבנן משום דזה כלאחר יד וכמרא וחצינא.
וכל זה- לאפוקי מכמה אחרונים שראיתי שהקשו הרי הדין הזה לא להלכה א"כ למה הב"י הביא זה?, אך מ"מ- אין זה קושיא כלל ועיקר דהביא רק ללמדך שזה דרבנן אבל אין ה"נ בדבר שאין מתכוין ודאי דשרי אף בדאו' לר' שמעון כשזה לא פ"ר.
א"כ גם לפי ב"י- כתוב להדיא שמיטה כיסא וספסל הוי דרבנן ואפ"ה כותב לך דכל ההיתר זה רק שאינו פ"ר.
וראיתי כמה- שניסו לומר בסוגיא זו דאע"פ שהב"י הביא את רש"י שמרא וחצינא זה דרבנן, מ"מ יש את ר"ת בספר הישר דפליג ארש"י וס"ל דגם מרא וחצינא הוי דאו' וכן מוכח מרש"י במקומות אחרים בש"ס שקורא לחורש במרא וחצינא שם של חורש, על כרחך- דכאן זה דאו'.
אך גם זה אינו- משום דגם לשי' ר"ת [בספר הישר חלק החידושים סי' רל"ג] דחלק על רש"י, הרי הוא צריך להסתדר עם הסוגייא בדף מו: שהבאנו לעיל, שגבי גורר כיסא וספסל, היה לה צד לומר שרק בזה התיר ר"ש כי זה מלאכה דרבנן אך בדבר שאין מתכוין שזה מלאכה דאו' לא התיר אף שאין פ"ר ואין מתכוין.
אלא מאי- עיין שם בספר הישר דביאור הסוגיא שונה, והוא- דדוקא גורר אדם מיטה כיסא וספסל דאיירי בביתו דאז כל חורש בביתו הוי דרבנן כי זה מקלקל, והיינו אף אם יכוין לחרוש יהא דרבנן כי זה מקלקל אז רק בזה שרי ר"ש, כשאינו מתכוין וכשזה לא פ"ר, אך אם זה מלאכה דאו' וכגון שגורר כיסא וספסל ברה"ר דשם אם יתכוין הוי דאו' א"כ יהא אסור אף באין מתכוין ואין פ"ר, קמ"ל שגם בדאו' והיינו שגורר ברה"ר את הכיסא ג"כ שרי כשאין מתכוין ולא פ"ר.
וא"כ- גם לר"ת מה שחלק ארש"י שמרא וחצינא זה דאו' כל זה דווקא ברה"ר וזה חייב להאמר משום דהגמ' קוראת לגורר אדם כיסא וספסל דרבנן, השאלה למה זה דרבנן, לרש"י בגלל הכיסא שזה כלאחר יד, ולר"ת בגלל שזה בביתו ומקלקל, אבל קודם כל זה דינא דגמ' שזה דרבנן.
ואם לחשך לומר- דשמא השו"ע בדין גורר כיסא וספסל איירי לא בביתו דאז לשי' ר"ת ודעימיה הוי דאו' ולכן אסור שזה פ"ר דהוי פ"ר בדאו'.
אך קודם כל- בב"י זה לא מתבאר וכפי שכתבנו שהביא את שי' רש"י, אך גם עיקש ופתלתול שעדיין יאמר דאיירי כשי' ר"ת וא"כ כאן זה רה"ר ולכן אסור לגרור בפ"ר כי זה פ"ר בדאו'.
אך כל טענה זו לא מתחילה- דעיקר הסוגיא של גורר אדם כיסא וספסל שעל זה אמרנו שלא יהא פ"ר איירי בסוגיא כט: כפי שכותב הב"י
"מסקנא דגמ' בפרק במה מדליקין", ושם זה היה בבית ששם גררו בעלייה של שיש מרוצפת וגררו ספסל שם והוא אסר להם משום דהוא ס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור וגזרינן עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא, ועל זה מביאה הגמ' שהריש כנישתא של בצרה גרר ספסל לפני ר' ירמיה וכו' ומסיקה הגמ' שלר"ש דבר שאין מתכוין שרי.
א"כ- סוגיא זו דאיירי בבית בעיליתא ורק שם מי שאסר כי סבר כר' יהודה וגזר אטו עלייה דעלמא אך אנן כר"ש דשרי אף בעיליתא דעלמא שרי בדבר שאינו מתכוין.
וא"כ- ודאי שהב"י איירי כאן בביתו דזה עיקר הסוגיא ב-כט: כמו שהביא הב"י וא"כ בבית תמיד זה דרבנן הן לרש"י בגלל שזה כסא וספסל והן לר"ת דהוי מקלקל ואפ"ה אסור שזה פ"ר.
ועוד יש ליישב- דברי רש"י בשאר מקומות דכתב דחורש מלאכה היא, כוונתו דהיא שייכת במלאכה דאו' דהא מלאכת חורש מלאכה הוא, וכיון ששייכת לה מלאכה דאו' לכן ר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ור' שמעון אוסר אן יהיה פ"ר, ובא למעוטי- כשזה דרבנן גמור ואין לו יסוד בדאו' דשרי.
והנה מצאתי להדיא כחילוק זה
בבעל ההשלמה שבת מא.- דמחלק בין מלאכה דיש לה שייכות בדאו' כחורש, מאשר צירוף דהוא דרבנן בלא שייכות למלאכה דאו', יעויין לקמן דנביא לשונו.
וא"כ כחילוקו הה"נ נימא ברש"י.
וכן עיין לקמן דנוכיח הכי
מהר"ן.
ודוחק טובא לומר- דכל מה שרש"י כתב הוא רק להו"א של הסוגייא דמח' ר"י ור"ש רק בדבר שאין מתכוין דרבנן אך בדאו' כולם יאסרו, אך למסקנה דפליגי גם אדאו' א"כ הה"נ חורש במרא וחצינא הוא דאו'.
דזה אינו- דמה שדחתה הגמ' הוא רק על מה פליגי ולא על המציאות של גדר מלאכת חורש, דוודאי שם
הוא דרבנן הן מצד דזה כלאחר יד והן מצד שזה מקלקל.
ואע"פ שיש אחרונים דכך אמרו ויישבו דברי רש"י וכגון החת"ס יומא לד' וכן הזכור ליצחק [הררי], אך עיין לקמן דנביא שאר ראשונים ואחרונים בעניין זה דמלאכת חורש דנקטו בפשטות דהוי חורש כלאחר יד והוא דרבנן, עיין בסמוך.
כאן נדבר בעניין תוס' שכתבו דהוי ניח"ל, וכן ניישב סתירה בדברי המ"א בעניין מקלקל.
והן אמת- שראיתי דברי תוס' בכתובות ה: ד"ה את"ל, דשם רוצים ליישב דברי ר' יהודה עם הסוגיות דאסר אף בדבר שאין מתכוין ומה הסיבה שאסר גרירת כיסא וספסל, הא הוא גם אינו מתכוין וגם הוא מקלקל, ומתרץ תוס'- דר' יהודה יאמר דאין זה ממש מקלקל לגמרי כי יש פה תיקון קצת, והוא כלפי ההשוואת גומות, והיינו- שהאף אומנם כלפי החריץ הוי קילקול דהא בבית לעשות חריץ הוא קילקול, אך מ"מ כשגורר בבית ישנם מקומות שיש שם גומות וכשהכסא עובר על גבי המקום הגבוה ומשפילו ועי"ז מיישר את הגומא שהייתה, וכלפי זה הוי תיקון.
וכן הוא בתוס' בכורות כד: ד"ה והיינו.
אך ודאי- דכל זה הוא אליבא דר' יהודה דאסר מצד התיקון, אך בר' שמעון איירי בסוגייא זו רק אחריץ דשרי כשאין מתכוין ולא פ"ר, וכלשון השו"ע,
"והוא שלא יתכוין לעשות חריץ", דהנושא אצלינו הוא רק מצד החריץ ולא מצד ההשוואת גומות דעל גומות כלל לא איירו משום דזה אוקימתא רק ליישב את ר' יהודה, אך בר' שמעון לא צריך להאי.
ולכן בשו"ע מדוקדק רק מצד חריץ ועל זה כותב השו"ע שלא יהא פ"ר מצד חריץ שהוא מקלקל, [וממש כתוס' הנ"ל שכתבו שחריץ זה קילקול וודאי דלא ניח"ל], וכן הוא בב"י- דהביא את סוף פרק כירה דאמרינן דכי היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחילה,
"כלומר גרירת כיסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסור דאו'", דלהדיא- כל הנושא של הב"י הוא רק כלפי החריץ דהוא דרבנן כי זה מרא וחצינא והוא מקלקל ואפ"ה כל מאי דשרי הוא רק באינו מתכוין ולא פ"ר, וכלל לא איירי כלפי ההשוואת גומות דשם זה ניח"ל דפשיטא דאסור, אלא הב"י כלל לא צריך לדבר מההשוואת גומות כי הוא עוד בשלב לפנ"כ של החריץ דשם זה לא ניח"ל ובכ"ז אוסר בפ"ר א"כ כ"ש דכ"ש בהשואת גומות דזה ניח"ל.
ועוד ראיה עצומה לדברינו- דלר' שמעון כלל לא איירי אהשוואת גומות אלא כלפי החריץ, הוא מדברי ר"ת לעיל דפליג ארש"י בביאור הגמ' מתי זה דרבנן דלר"ת הרי גם במרא וחצינא הוא דאו', ולכן ביאר הגמ' דכי קא מכוין הוא דרבנן היינו בביתו דאז הוא מקלקל ולכן בהאי גוונא שרי ר' שמעון באינו מתכוין ואינו פ"ר, רק בדבר שאם יתכוין לחרוש יהא דרבנן, אך ברה"ר דשם אם יתכוין לחרוש אף עם כיסא דהוי דאו' לא יעזור זה שלא יתכוין ולא פ"ר.
וא"כ- אם כדברי תוס' בכתובות ובכורות שיש כאן תיקון גם בבית, א"כ א"א לבאר דברי ר"ת כלל ועיקר דהא אי לשי' מרא וחצינא זה דאו', וגם בבית יש תיקון בהשוואת גומות, א"א א"כ לבאר דברי הגמ' שלר' שמעון כשיש דאו' אי יכוין יהא אסור אף בלא מתכוין, והא כאן שייך דאו' במתכוין גבי להשוות גומות דאז הרי הוא תיקון ולא קילקול, וא"כ לא שייך לעולם לר"ת היתר של גרירת כיסא וספסל לר"ש אף באינו מתכוין ואף באינו פ"ר?.
על כרחך כיסודנו- דהנושא בר' שמעון הוא רק כלפי החריץ בלבד ולא כלפי ההשוואת גומות, דעל זה לא איירי ואין כזה מקרה, אלא רק חריץ שהוא קילקול דאז לר"ת אף שמתכוין הוא דרבנן בכה"ג מתיר ר"ש כשאין מתכוין ואינו פ"ר, וכל מה שתוס' אמרו הוא רק לשי' ר' יהודה דאוסר אף באינו מתכוין ואף שאינו פ"ר לשיטתו הוצרכו לומר דיעמיד הסוגייא כלפי המתקן של השואת גומות דלא תקשי עליו כדהקשו תוס', אך לר' שמעון לא צריך לכל האי דגם במתקן שרי כשאינו מתכוין ואינו פ"ר, ומאידך יהא אסור בפ"ר אף בחריץ וכ"ש בהשואת גומות שהוא תיקון.
ועתה אוסיף לך עוד דין מפורש באחד מקמאי הקדומים דממנו יוצא דאסור פ"ר אף בתרי דרבנן ואף יותר.
והוא
עיין בבה"ג סי' ז- דכתב ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאם לא כן מחפיר הוא מן הארץ, הובא במ"א סוף סי' שלז'.
ועיין במשנה ברורה שם ס"ק יט- דהביא דברי בה"ג אלו, ומנה שם הדרבנן דאיתא בדין זה, גם מקלקל, וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם כלאחר יד, אפ"ה אסור.
דיוצא- להדיא דין בבה"ג דפ"ר אף בכמה דרבנן ולא ניח"ל אפ"ה אסור.
והנה ראיתי להרב שביתת השבת- [מלאכת חורש בבאר רחובות אות יח'] דשם נדרש לדין זה, והקשה אמ"א אהדדי, דהא המ"א בשי"ד התיר פ"ר במקלקל ואיך כאן אסר וכדביארו המ"ב בפ"ר דרבנן וכו' הרי לפי דבריו שם צריך להיות מותר?.
ומכח קושיא זו- העמיד דצריך לומר שכל סבת האיסור הן בגרירת כיסא וספסל והן בבה"ג, הוא כדכתבו התוס' שהבאנו לעיל שיש כאן גם תיקון של השוואת גומות וא"כ כל האיסור בסוגייא זו של גרירה וכו' הוא מפני התיקון
אך מאוד קשים דבריו- דהא הוכחנו להדיא מדברי הב"י והשו"ע דהנושא הוא מצד החריץ דזה קילקול דעל זה אסר בפ"ר מצד החריץ.
וכן- לשון הבה"ג הוא דאל"כ
"מחפיר הוא מן הארץ", דודאי איירי אחריץ ולא כיסוי והשואת גומא
ועוד קשיא טובא- דהא המ"א עצמו בשי"ד דהקשה על התרומה"ד הקשה ג"כ מסוגייא זו של של"ז גרירת מיטה כיסא וספסל, ואי כפשט השביתת השבת מצד התיקון של השוואת גומות, א"כ מה הדחיה אתרומה"ד דודאי דכאן אסור כי יש תיקון ולמה הקשה על תרומה"ד מכאן?.
אלא על כרחך- דכלל לא איירו כאן מצד התיקון אלא מצד הקילקול של החריץ, ומה שכתבו תוס' הוא רק לישב דברי ר' יהודה דאסר אף באינו פ"ר מצד התיקון אבל אנן דס"ל כר"ש דשרי כשאינו פ"ר לא צריכין להגיע לתיקון אלא איירי אקילקול ואין ה"נ הה"נ גם מצד התיקון אבל אין הבדל אלא כבר מצד הקילקול אסור בפ"ר, ושרי כשאינו פ"ר, וכן הה"נ בתיקון כשאינו פ"ר שרי אף בתיקון ואם פ"ר אסור.
וא"ת- א"כ יוצא לנו סתירה במ"א דהנה כאן אוסר לנו אף בקילקול וזה דינא דגמ' בעצם שגרירת כיסא וספסל אסור כשפ"ר דהא הסוגייא תלתה את דין גרירת כיסא וספסל במח' ר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין, ובפ"ר הרי גם ר"ש מודה וא"כ תקשי אמ"א דרצה להתיר בחבית מצד מקלקל והא בסוגייא דהכא אסור.
ואין זה תימא אצלי-
א'- בחבית שנהיה חור הקילקול הוא גדול כי כדי לתקנו צריך ממש תיקון כדי לסתום חור חבית משא"כ בחריץ הקילקול מועט משום דבנקל אפשר לכסות ולתקן החריץ, וממילא בכזה מקלקל לא איירי המ"א.
ב'- דרק בחבית שרי הקילקול כי זה בכלי דאין בניין וסתירה בכלים והוי הכלי רק איסור דרבנן וא"כ כשמקלקל הרי קיי"ל שהמקלקלים פטורין והיינו דרבנן ויוצא תרי דרבנן גם קילקול וגם כלי שאין בו בניין וסתירה, אך פה בחריץ בקרקע הוי דרבנן אחד.
וממילא לסברתינו- מובן הדק היטב איך המ"א עצמו דחה דברי תרומה"ד מסוגיית גרירה דאין זה כ"כ מקלקל אלא רק פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן ללא שם קלקול דחבית דאסור דינא דגמ', ולכן קשיא אתרומה"ד.
וכן- מיושב ומדוקדק היטב דברי המ"ב שביאר את בה"ג כפשט הפשוט מצד חריץ ולא כהרב שביתת השבת מצד התיקון וכו'.
וכאן יש להוסיף
והאמת שעם זה היינו צריכים להתחיל את הנושא, והוא, דמקור המושג של מח' ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוין הוא אך ורק בגרירה נאמר וזה המקור של כל מח' ושאר המקרים נגזרים ונגררים מסוגייא זו דגרירה.
וא"כ- המושג של מודה ר' שמעון בפ"ר, המקור הוא במה שנחלקו בגרירה, וזה משליך על שאר דברים שנלמדים ממח' זו שגם בשאר מקרים אם זה פ"ר מודה ר' שמעון לאיסור כמו בגרירה שזה המקור שנחלקו בו ר' יהודה ור' שמעון.
ולפי זה- מקור המושג של גרירה דזה פ"ר, הוא דרבנן כדכתוב בסוגייא מו: וכהבאנו לעיל, וא"כ- המושג בש"ס שמודה ר' שמעון בפ"ר הוא נאמר בדרבנן בכלל, דזה דינא דגמ'.
וממש- כסוגייא בדבורים שהבאנו למעלה, דשתי גמרות אלו אזלי אדרבנן ועל זה פסקו דשרי כר' שמעון בתנאי שלא יהא פ"ר.
העולה לנו- דשתי סוגיות המרכזיות במח' ר"ש ור"י בדבר שאין מתכוין הוא בדרבנן ועל זה אמרינן מודה ר' שמעון בפ"ר.
ולסיומא נביא עוד ראשונים ואחרונים דסברי כרש"י שחורש בכיסא וכו' הוי חורש דרבנן וכלאחר יד.
א'- הר"ן ר"ה ט. בדפי הרי"ף במשנה של שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו', בהמשך המשנה כותב לא בדבר שהוא משום שבות מפרש שם שחותך השופר לא בכלי המיוחד לחתוך דהוי דרבנן משום דאין זה דרכו והוי כלאחר יד, ומביא ראיה מסוגיין של גורר כיסא וספסל דאמרה שם הגמ' כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי לכתחילה
"כלומר גרירת מיטה כיסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסרא דאורייתא וכו' דחופר תולדה דדש הוא וחייב ה"מ במרא וכיו"ב אבל במיטה וכסא וספסל לא".
וכן הוא בר"ן בחידושים פסחים כו. ד"ה ותסברא ואמר ריב"ל וכו', והקשה רת"ם
"דהא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא לפי שהוא חופר כלאחר יד" פליג רבא ואסר בלא אפשר וקא מכוין וכו'.
והנה בר"ן שבת ט: בדפי הרי"ף כותב והלכה כר' שמעון בגרירה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ והוי תולדה דחורש או בונה.
דעל כרחך- כדכתבנו לעיל דכוונת רש"י דהוא משם מלאכה דאו', דהא הר"ן נוקט דזה דרבנן לא בסוגייא של גרירה דשם אתה יכול לטעון דזה רק להו"א של הסוגייא, אלא כלל בסוגיות אחרות נוקט דהוא דרבנן, דוודאי מסקנת הסוגייא דחורש כלאחר יד הוא דרבנן אלא עדיין הוא דרבנן שיש לו שם של מלאכה בדאו'.
ב'- חידושי הריטב"א שבת מז. ד"ה כל היכא
- "מה שאין כן בגרירת כלים דלעולם לא הוי אלא חרישה דרבנן דהא כלאחר יד הוא וכדפרש"י ז"ל, מ"מ שמעינן דאפי' בגרירת כלים דמכוין איסורא דרבנן אוסר ר' יהודה כשאין מתכוין".
וכן הוא בריטב"א שבת מא: ד"ה אלא אמר אביי- באמצע דבריו
"ובודאי דבר מיהא לא אתי שפיר מה דפי' רש"י ז"ל דר' יהודה לא אסר שאין מתכוין אלא באיסורים של תורה, דהא ודאי אפי' באיסורים דרבנן אוסר דלקמן בשלהי פרקין אמרינן דגרירת מיטה כסא וספסל איסורא דרבנן הוא וקאסר ר' יהודה".
ג'- תוס' יומא לד: ד"ה ה"מ באיסורא דאו'- דשם מקשה גבי שיטת ר' יהודה דהוי צירוף דרבנן מקשה שם בהמשך דבריו בקושייא השניה, מיהו קשה דבס"פ כירה אמרי' כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאו' כי לא מכוין גזר ר"ש וכו'
"פי' כגון גורר מטה וספסל וכסא דהויא חורש כלאחר יד" א"כ ר' יהודה דפליג עלה אסר אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאו'.
ד'- וכן הוא בתוס' הרא"ש שם ד"ה ה"מ בכל התורה כולה, בהמשך דבריו, ועוד דבעיקר פלוגתייהו
"בגרירה ליכא איסור דאו' כשמתכוין לעשות חריץ לפי שחופר כלאחר יד" כדאיתא בסוף פרק כירה וכו'.
ה'- תוס' סנהדרין פה. ד"ה ור' שמעון- הא דקיי"ל הלכה כר"ש בגרירה לאו שגגת סקילה היא
"דאי עביד חריץ הוי כלאחר יד כדאיתא בשלהי כירה".
ו'- תוס' שאנץ פסחים כה: ד"ה איכא דאמרי אפשר ולא קמכוין, כותב בהמשך דבריו נראה דמיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דאל"כ היכי קאמר לא אפשר ולא קמכוין לא פליגי דשרי והא מודה ר' שמעון בפ"ר ולא ימות וליכא למימר דמשום הכי שרי הכא אפי' בפסיק רישיה משום
"דמיירי בגרירת כלים דליכא אלא איסורא דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כדמוכח בפרק במה מדליקין", וכו' והיינו- דאל תאמר דכל מה שמודה ר"ש הוא רק באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן כמו גרירה שזה כלאחר יד לא יודה ר"ש לאסור וכו', דלהדיא- גרירה הוי דרבנן.
ז'- בעל ההשלמה שבת מא. ד"ה המיחם שפינה- בהמשך דבריו מקשה גבי מצרף מסוגיין מו' גבי מודה ר' שמעון בפ"ר של גרירה, כותב, ועוד יש לומר נהי
"דחריץ גרירה היא חורץ כלאחר ידו הוא" אבל בחורץ כדרכו אמרינן בפרק כלל גדול החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן משא"כ צירוף וכו', להדיא- כרש"י שגורר ונעשה חריץ הוא דרבנן דכלאחר יד.
ח'- ספר המאורות שבת צה. ד"ה החולב וכו' מביא את המח' בין הרי"ף לרש"י האם מכבד הוא פ"ר או לא ועל זה כותב
"מיהו אינו אלא משום שבות כיון דמשוה גומות כלאחר יד הוא".
ט'- משנה למלך הל' שבת פ"א ה"ה-
"ואע"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגייא אלא דר"ש מתיר אפי' באיסור תורה, מ"מ מאי דהוה ס"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא".
דבדבריו להדיא- בא לאפוקי מהסברא שיש שכתבו דלמסקנא נדחה דחורש כה הוי דרבנן, דז"א דלא את זה דחתה הגמ' ואיפכא סברא זו נשארה ועודה דהוי דרבנן.
י. וכן הוא בספר שמן הטוב [עמ"ס ביצה דף קכ' עמוד א]- דהביא שם את הסברא של הזכור ליצחק הנ"ל וכתב שם
"ולי הדל אחה"מ אינו נראה דהא ודאי האי סברא דקאמר הש"ס דגרירה הוי איסורא דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הוייא סברא אלימתא, וראיה מסוגייא דבכורות דף כה' דאמרינן התם בעו מיניה דר"ה וכו' משום דהו"ל עוקר מגידולו כלאחר יד ופרש"י דאין דרך לתלוש אלא לגזוז, נמצא כל מידי דלאו אורחיה לא מחייב וה"ה הכא בגרירה דלאו אורחיה לא מחייב מדאו' משום חורש".
יא. בני יהודה [עייאש]- בחלק השני לחם יהודה בעניין פ"ר, כותב בסוף העמ' הראשון
"ולא דמי לדתניא בספ"ב דביצה ובס"פ כירה, ר' שמעון אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, והרי דכי קא מכוין ליכא אלא איסורא דרבנן דחופר כלאחר יד כדפרש"י שם, דהא קיי"ל חופר תולדה דחורש ה"מ חופר כדרכו במרא וחצינא, ואפ"ה אסור לר' יהודה, דהתם חופר כלאחר יד במידי דאו' דהיינו קרקע דשייך בה חרישה מדאו'".
ועוד שם דף ד ע"א,
"ותמיהא לי תלתא טובא וכו' דהא גרירת מיטה כסא וספסל דשרי ר' שמעון באין מתכוין, כתבו המפרשים דלא הוי פ"ר אע"ג דבתכויין להשוות גומות ליכא אלא איסורא דרבנן, דחורש כלאחר יד הוא כדאיתא בסוף פרק כירה".
יב. אגלי טל- מלאכת חורש אות יא ס"ק [כ] (ח)- בסופו "
וכיון דכל איסור גרירה הוא רק מדרבנן כמפורש בדף מ"ו דהוי חופר כלאחר יד".
עוד שם מלאכת חורש אות יב ס"ק [כב] (ו)-
"והא דאמרינן בפרק כירה מ"ו גבי גרירה דאפי' מכוין לעשות חריץ אינו אלא מדרבנן דכלאחר יד הוא, היינו כפירש"י שם דחופר דאמר לקמן דהוא תולדה לחורש וחייב, ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום, וזהו בחפירה שדרכו בכלי במרא וקרדום אבל אשויי גומות דואורחיה ביד וברגל כי עביד ע"י כיבוד וריבוץ נמי אורחיה הוא".