עיונים בתורת רבי אופיר מלכא שליט''א
- יוזם האשכול שמעון טרבלסי
- תאריך התחלה
ה"הערה" של הציעור יתום עדין במקומה עומדת כמש"כ.
ה"ניסוח" שזו הלכה פשוטה בשו"ע לא נכונה. (למרות שבאמת לשון השו"ע משמע שאין חילוק וכדלעיל)
יהי לך אשר לך
מבוא הלכות מלאכות שבת עמ' 26 - פס"ר דלא ניחא ליה מדרבנן
- פס"ר דלא ניחא ליה מדרבנן, נח' בו הראשונים והאחרונים וכו' ולמעשה הבא"ח, כה"ח, אור לציון, מתירים רק במקום צער.
ואילו היביע אומר (ח"ד סי' לד) מתיר ורק לכתחילה נכון להזהר.
וזה גם שורש המח' האם מותר לפתוח את ברז המים החמים שהוחמו בדוד שמש דלא ניחא ליה וכו'.
פס"ר דניחא ליה אסור לכל הדיעות.
נראה מדבריו שלא עבר על תשובתו של מרן זצוק"ל ביבי"א הנ"ל, כי כל היתרו שם הוא כלל לא משום פס"ר דלא ניחא ליה, אלא רק "צירוף" קטן וכדלהלן.
- כי האריך שם בתחילה לבסס את כל נידון פס"ר מהש"ס ומהפוסקים. (אות א-לא)
- והעלה שרבים מהפוסקים סוברים להקל בפס"ר דניחא ליה ויש מקום רב לסמוך עליהם. (אות לב - ודלא כמו שכתב "אסור לכל הדיעות")
- ואולם בנידון הדוד שמש שהוי רק "גזירה" יש יותר מקום להקל אפי' שניחא ליה. (אות לג)
- ובפרט שלא ברור שהמים שבתחתית הדוד הם בחום שהיס"ב, ומה שאנו מרגישים זה את המים שבדוד למעלה. (אות לד)
- "ובר מן דין" יש להוסיף שלא ברור שניחא ליה כי יש הרבה מים בדוד, ואפי' משפחה עניפה יש מקום לצדד על פי דברי מהר"ד מפארדו דכיון דלא ברשיעי עסקינן הוי כ"לא ניחא ליה" (אות לה - וא"כ זה צירוף קטן לתשובת ההיתר שמתבסס בעיקר על פס"ר בדרבנן וגזירה)
- ועוד יש להקל דאינו רוצה "בבישול" המים אלא רק בחימומם והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה (שם)
- ועוד יש לצרף דברי האחרונים שפתיחת הברז הוי "הסרת מונע" וגרמא בעלמא. (אות לו)
- ועוד יש לצרף שיש עיקולי ופשורי אי הוי איסור תורה ברתיחת המים. (אות לז-לט)
- אך בחזון עובדיה שבת ח"ה (עמ' קי) החמיר יותר ופסק דהמיקל יש לו על מה לסמוך.
איני יודע מדוע התעלם מעשרות מקומות שמרן זצוק"ל היקל לכתחילה בפס"ר דלא ניחא ליה, ונקט בדווקא את הלשון הכי מחמירה בספריו, כאילו להראות שזו משנתו העיקרית והאחרונה.
ובכל מקרה ישנם ב' יישובים למה בחזון עובדיה החמיר יותר בתיבה עם זבובים. (וכן י"א כן בשו"ע ויתבאר לקמן)
א. ביבי"א ח"ד סי' לד אות טז כתב "מכיון שאין שום טירחא בדבר להניף בידו לגרש הזבובים במחי יד ראוי לעשות כן לצאת יד"ח בעל התרומה.
ב. עוד יש להוסיף שכלל לא ברור שזה "לא ניחא ליה" אדרבה נח לו שישארו הזבובים בתיבה ולא יפריעו לו, כמו שכתב הרה"ג הרב שלמה עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ו ס"ג אות ד) ולפ"ז מובן דברי האחרונים שהביא בחזון עובדיה שרצו להוכיח מהשו"ע שמיקל בפס"ר דניחא ליה - ופשוט.
ובשלחן ערוך יש להוכיח מעשרה מקומות שאסור ונכתוב כאן את ציוני המקומות לתועלת המעיין.
1. סימן שי ס"ו ובבית יוסף ובמ"ב
כוונתו להביא ראיה מדברי השו"ע שאוסר לכפות כלי על מוקצה וביארו המ"ב וש"א דאיירי בביצה וכפירוש הרב המגיד שמא תזוז.
ולכאורה הוי פס"ר דלא ניחא ליה?
הנה מלבד שכמה אחרונים (מג"א, כה"ח ועוד) ביארו דברי השו"ע כפשוטו כתרומת הדשן שאיירי לצורך המוקצה ולא בביצה, (אע"פ שבאמת הכרעת רוב האחרונים כמו שכתבתי שאיירי בביצה. מ"ב, בא"ח, חזו"ע, ועוד)
יש ליישב דהרי בספר חמדת ישראל (ח"א דע"ג ע"א) כתב להוכיח מהרב המגיד שסובר שפס"ר בדרבנן וניחא ליה - מותר. וא"כ לכאורה הרה"מ סותר את עצמו?
א. בילקו"י יישב שהזהירו שלא יכוון להזיזה כדי שיוכל להניח עליה את הכיסוי היטב.
ב. הגרש"ז אוירבך זצוק"ל יישב יפה שנגיעה הראויה לטלטל היא גופא אסורה, (עיין שולחן שלמה סי' שח סקי"ט - ולא הבנתי את דחייתו של הרב אופיר שליט"א)
2. סימן שטז ס"ג בבית יוסף
לכאורה מביא ראיה מהבית יוסף שמחמיר כדברי בעל התרומה בתיבה של זבובים, אולם יש ליישב.
א. אדרבה כמה אחרונים הוכיחו שמכך שהשמיט זאת בשו"ע משמע דעתו להקל. (עיין חזו"ע ח"ה עמ' קי)
ב. עוד יש להוסיף כיון שאין טירחא בדבר יש להחמיר וכמו שכתב בבית יוסף "כיון דנפק מפומא דבעל התרומה". (יבי"א שם)
ג. הרה"ג הרב שלמה עמאר שליט"א כתב שפה בכלל "ניחא ליה" שהזבובים ישארו בתיבה ולא יפריעו לו, כמש"כ לעיל.
3. סימן שכ סי"ח ובבית יוסף.
לא הבנתי ראייתו דאיירי באיסור תורה כמובא במ"ב ס"ק נג?
ואולי כוונתו להביא ראיה מדברי השו"ע שמשמע שמיקל בתרתי לטיבותא, ולא היקל מהטעם שהולך לאיבוד אע"פ שהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה?
אולם באמת דעת מרן זצוק"ל שאע"פ שקיי"ל שמשאצל"ג דרבנן, מ"מ בפסיק רישיה מחמירים. ולכן החמיר בצחצוח שיניים בשבת אם יורד לו דם, וכן בחזו"ע ח"ג עמ' עג גבי קוץ היקל רק משום צער וגם כתב שלכתחילה יזהר שלא יצא דם. (עיין יבי"א ח"ד סי' לד אות יב בביאור החילוק - ובפרט שלכמה פוסקים מלאכה שאינה צריכה לגופה דאורייתא)
4. סימן שכ סעיף כ
אדרבה, מפה יש ראיה איפכא שכתוב "יש מי שאומר שהאוכל תותים צריך להזהר" וכו' וכבר כתבו האחרונים שלשון "צריך להזהר" אינה אלא מידת חסידות וזהירות בעלמא. (עיין חזו"ע ח"ד עמ' טו)
ועוד כיון דאפשר בנקל להחמיר ללא שום טירחא טוב לחוש לאוסרים. (ילקו"י וכמו שכתבתי לעיל בתיבה של זבובים)
5. סימן שכו סעיף ז
הקושייא קודם כל כלל אינה מהשו"ע, אלא גמ' מפורשת בשבת (קמא.) שהעולה מהמים ינגב עצמו קודם דלמא אתי לאתויי ד"א בכרמלית.
וקשה על המתירים פס"ר דלא ניחא ליה, וכל שכן המתירים בדניחא ליה!? ויש ליישב,
א. ניחא ליה במים שבגופו להתקרר (שו"ת צור יעקב ס"ס קעב, שו"ת באר יצחק סימן טו ענף ה, יבי"א ח"ז סימן מ אות ו)
ב. גם למתירים פס"ר בדניחא ליה, יש ליישב שאפשר שישכח ששבת ויכוון להנות מהמים (באר יצחק, יבי"א)
ג. כיון שאפשר בקל לנגב את עצמו. (שם)
6. סימן שכו ס"ט
כנראה כוונת הרב אופיר שליט"א שהרוחץ בדבר שמשיר שיער הרי זה מדרבנן כיון שאינו ע"י כלי (כמש"כ מהרש"ם ועוד) והוי פס"ר שלא ניחא ליה.
אולם כבר כתב הכל בו (סימן לא) והארח"ח "כל הרוחץ את ידיו בדבר שמשיר את השיער חייב" כיון שכך הדרך.
וכ"כ רבים מהאחרונים (הר צבי, קצות השולחן, תולדות שמואל, ועוד. וכן משמע דעת הבאה"ל בסימן שמ ד"ה יבלת, וכן העלה ביבי"א ח"ד סי' לד אות יח)
ועוד יש להוסיף שאם רוחץ בדבר שמשיר שיער בוודאי דעתו לכך וניחא ליה.
7. סימן שכח סמ"ח
אע"פ שהשו" כתב "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם" מ"מ וודאי שיש חילוק דלעיל גבי תותים כתב רק "יש מי שאומר שצריך להזהר"
והחילוק הוא שפה מלבד הצביעה יש איסור שמניח את הבגד על המכה הוא מוציא ליחה ודם ובפרט שלוחץ חזק. (חזו"ע ח"ה עמ' קיב ע"פ תורת שבת וכה"ח)
8. סימן שכח סמ"ט ושיב ס"ז
אע"ג שהמקנח בצרור (שיב, ודמי למקרב בסימן שכח) יש פה תרי דרבנן גם שלא הוי ע"י כלי, וגם משאצל"ג.
כבר כתב בשער הציון (אות כג) שלשיטת הערוך ע"כ דהגמ' סבר שהוא פסיק רישיה וניחא ליה.
וע"ע בביאור הוראה סימן שיב מה שהאריך בהוכחה הנ"ל כיד ה' הטובה עליו בטוב טעם ודעת, ואיני צריך להוסיף על דבריו.
9. סימן שלו שער הציון אות לט
עיי"ש שרצה להביא ראיה לאוסרים פס"ר דלא ניחא ליה.
אולם כבר כתבו רבים שהכא זה לא נחשב גדר של "פסיק רישיה". (עיין אורחותיך למדני ח"ג סי' כה, טל חיים שבת ח"א עמ 188, קובץ מנורה בדרום ח"י עמ' סד)
ועוד אפשר דחייש לרמב"ם דהו איסור תורה. (לב מלכים עמ' תקנ)
10. סימן שלז ס"א ובב"י בשם הרוקח ושעה"צ אות ב
הנה ראייתו מהב"י שהביא דברי הרוקח שספסלים גדולים ביותר אסור לגרור דפסיק רישיה הוא - וכ"פ המג"א והמ"ב.
אולם בחזו"ע ח"ד עמ' לח האריך שדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים שאין חילוק כלל וגם גדולים ביותר מותר לגרור ומובן שבשו"ע השמיט את דבר הרוקח המובאים בבית יוסף.
כיון שהעלת פה הרבה סוגיות, אני אבחר לבנתיים סוגייא אחת, ובו נראה להדיא דדינא דגמ' וראשונים שפ"ר דלא ניח"ל אסור בדרבנן.
[בהמשך בעז"ה אדבר בעוד סוגייא, אך כרגע נסתפק בהאי].
מסקנת הסוגייא ביצה
דיש איסור לפרוס מחצלת ע"ג כוורת מפני החמה ומפני הדבורים, ואע"פ שאינו מתכוין לצוד, פ"ר הוא.
ושם מובא בגמ' דאין במינן ניצוד.
וכאן זה לא ניח"ל- משום דאין דרך לצוד דבורים, כי כל עשיית הדבורים הוא לא ע"י צידה אלא איפכא שהם יוצאים מהכורת להביא דבש מהפרחים וחוזר חלילה.
וכמו שיעויין שם בתוס' וכן בחידושי הרשב"א, שאם זה פ"ר שיהיו ניצודים, יהיה אסור אף בדבורים שאין במינו ניצוד
וכן עיין בר' חננאל- דכותב בזה הלשון, "כשפורש מחצלת על הכוורת ירויחה למחצלת מעט מחוץ לנקב שנכנסין ויוצאין בו הדבורים, כי אם ישלשל המחצלת בדפני הכוורת במקום הנקב אין הדבורים יכולין לצאת ונמצא כצידה בשבת או ביו"ט, ואע"פ שאין במינו ניצוד".
להדיא תרתי- דגם דבורים אין במינם ניצוד וגם אסור בפ"ר אף שזה דרבנן ולא ניח"ל.
וכן להדיא הוא במאירי- ביצה לו', ד"ה לענין ביאור זה שאמרנו כותב להדיא "ואע"ג לר' שמעון נמי פסיק רישיה הוא, אפשר שאין המחצלת מתהדקת על הכוורת כל כך שלא יהיו הדבורים יכולים לצאת", ומ"מ רישא ר' יהודה וסיפא ר' שמעון ותירץ כולה ר' יהודה היא ובלבד שלא יתכוין לצוד וכו' כלומר שיש חלונות בדפני הכוורת שהדבורים יכולים לצאת דרך בהם אע"פ שהמחצלת פרוסה על פי הכוורת ולא אמר שלא יתכוין לצוד אלא שלא יעשנו כצידה ר"ל כמצודה שהיא סתומה כולה מפיה ומדפניה אלא שיפרוס המחצלת על פיה וישאיר חלונות ודפנות פתוחות "דאע"ג דלאו במינו ניצוד הוא ולא הוי אב מלאכה מכל מקום איסורא דרבנן איכא".
דלהדיא- בדבריו גם שדבורים הוא דרבנן דלאו במינו ניצוד, וגם בהכי לר' שמעון צריך שלא יהא פ"ר אפי' שאינו מתכוין לצוד ולכן ישאיר פתח לדבורים לצאת, וכדכתבנו בר' חננאל הה"נ הכי דכאן הרי זה דבורים שא"א להעיפם מהכוורת ואפ"ה אסרו בפ"ר דרבנן.
ומדין זה דדבורים – למדו הראשונים ג"כ לזבובים, משום דשניהם אין במינו ניצוד, ואם בסוגייא יש איסור בדברוים הה"נ בזבובים.
אם זה בעל התרומה- שהובא בב"י.
וכן השיבולי הלקט סי' קכ"ה דסובר כהתרומה, וכן באורחות חיים הל' שבת קנב', והכל בו שבת סי' לא', הביאו דבריו, וכן ספר האגור סי' תעא' דהביא תחילה את דברי התרומה שאסור לסגור התיבה ואח"כ הביא את לשון הטור אצלינו דהתיר אך סיים אומנם התוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור התיבה, והיינו- שמביא דברי תוס' כבעל התרומה לאסור, [אומנם בתוס' שלפנינו לא מופיע דבר זה אך בפסקי תוס' זה מופיע], וכן המרדכי שבת פ"ג סי' שיח', וכן בשיטה להר"ן בשבת מג: הביא איסור זה בשם ר"י, וכן בפסקי התוס' שבת סי' קעה' כתוב איסור זה, וכן ספר האגודה סי' נג', וספר הפרנס סי' קסא', וכן בריטב"א בשבת קו: הביא את התרומה דאוסר, רק סיים דלאידך סברא שרי, דהיינו- שיטת הערוך דהוא ס"ל כותיה, עיין בסוגייא לעיל בדף קג' דשם סבר כהערוך, רק ביאר בו תנאים וסייגים למה שרי, יעויין שם דנראה כוונתו דבדבר פעוט וקטן וחסר משמעות על זה הערוך התיר, ולפי"ז- צריך לומר דלשיטתו מה שהסוגיא אסרה דבורים אף שאין במינם ניצוד זה משום דסו"ס צידתם הוי חשיבות דהם עושים דבש ויש בהם עדיין תועלת, אך זבובים דאין בהם שום תועלת הערוך מתיר, אך ידוע- שלדידן דלא קיי"ל כהערוך וא"כ אסיר בהאי גם להריטב"א שתלה ההיתר רק להערוך, וכן המהר"ם חלאווה בשו"ת תשו' נ"ט הביא שם מי שהקשה על דין התרומה של הזבובים שאסר מהא דקיי"ל בסוגייא דדבורים דשרי, ועל זה השיב לו דכל מה דשרי שם הוא בתנאי שאין פ"ר של צידה דמשאיר להם פתח לצאת.
והנה ראיתי בחזו"ע- שכתב שהסבה שהראשונים אסרו בזבובים הוא משום דבנקל אפשר להעיפם.
אך זה אינו- יעויין להדיא בתרומה שכל הראשונים שהביאו דבריו וסברו אותו, דכתב, "וא"א לסלקן", וכן בחיבורו הקצר כותב אם יש אוכלין שם "שאינו יכול להפריחם ולסלק את כולם", וכן הוא בשבלי הלקט- שהביא התרומה הביא את לשונו בקצר, דלהדיא- שהראשונים שאסרו בזבובים איירי שאין יכול לסלקם
ואמנם בב"י הובא דדבורים הוו במינן ניצוד, [וכמו גירסת הרא"ה שם בסוגייא]
אך מ"מ- רובא דרובא דהראשונים שהבאנו לעיל כתבו להדיא דגם "באין במינו ניצוד" אסור הן בדבורים שכתבו שאין במינן ניצוד, והן בזבובים וכדלעיל.
וכן מצינו בהרבה מהאחרונים שכתבו דדבורים אין במינן ניצוד.
מהרש"א ביצה לו: ד"ה מ"ד במינו ניצוד- מהר"י קארו באו"ח סי' שט"ז כתב לדחות דברי סה"ת דאסור לנעול התיבה בשבת וכו' אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים וכו' "ונעלם ממנו סוגיא דהכא דקאמר בהדיא דדבורים מקרי אין במינן ניצוד".
דרישה סק"א, באמצע דבריו- ומה שכתב עוד ב"י זה לשונו אי נמי לא אסר ר' שמעון אלא בדבורים שבמינן ניצוד וכו' "וצריך עיון הא בפרק משילין משמע גם אדבורים אין במינם ניצוד".
ב"ח שט"ז סק"ג עוד כתב בית יוסף אי נמי עד כאן לא אסר ר' שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאין מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא עכ"ל "וזו כשגגה שיצאה מלפני השליט דבסוגיא דריש משילין דמוקי להך דפורסין מחצלת על כוורת דבורים וכו' דכרבי יהודה היא וכו' אלמא דדבורים לאו במינן ניצוד".
ט"ז סק"ב בסופו- עוד כתב ב"י אי נמי דעד כאן לא אסר ר' שמעון לפרוש מחצלת כל הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד וכו', "ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הווין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעינן דוקא שלא יהא פ"ר".
אליה רבה [בזוטא סק"ז]- אבל הפרישה והב"ח חולקין עליו מש"ס ר"פ משילין דדבורים אין במינם ניצוד "ודבריהם נכונים".
מאמ"ר שט"ז סק"ו בסופו- אבל מ"ש עוד מרן ז"ל דשאני דבורים שבמינו ניצוד ולכן אסור אעפ"י שאינו מתכוין כיון דהוי פסיק רישיה וכו' הוא תמוה מאוד "שהרי בסוגיא דביצה מבואר דדבורים אין במינם ניצוד" וכבר השיגוהו בזה כל האחרונים ז"ל וצ"ע, ועיין דרישה שהאריך ויש חסרון וטעויות בדבריו.
נחלת צבי, על סעיף דידן- וב"י כתב לדחות דברי בעל התרומות דעד כאן לא אסר ר' שמעון לפרוס מחצלת וכו', "ותימה עליו הלא בסוגיא דמשילין אמרו בהדיא דדבורים דברים שאינן במינן ניצוד, ואח"כ ראיתי שגם מהרש"א השיג עליו בזה".
נהר שלום סק"ד- והרב"י כתב דאפשר לדחות דברי בעל התרומה דעד כאן לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינם ניצוד אבל זבובים וכו', "וכבר השיב מהרש"א והב"ח דגם דבורים אין במינן ניצוד".
[אומנם מה שהמשיך שם לומר דלפי"ז אי הב"י התיר בזבובים לפי איזה גירסא שם א"כ הה"נ בדבורים שרי כי הרי שניהם אין במינם ניצוד, דוודאי דבגירסתינו להדיא הן בב"י והן בשו"ע אסר דבורים ובב"י אף זבובים דוודאי חדא הם כדכתב הוא ששניהם לאו במינו ניצוד, וא"כ אם בשו"ע שלפנינו אסר דבורים א"כ הה"נ זבובים דשניהם אותו דבר לדעת הנה"ש].
הר' יהודה עייאש בלחם יהודה חלק ב' בתשובה של פסיק רישה דף ד עמ' א'- וק"ל ג"כ עליו במ"ש דדבורים במינם ניצוד והא התם בפרק משילין איתא בש"ס וכו' "אלמא דדבורים אין במינן ניצוד ואיך ח"ו אישתמטיתיה למאור הגולה הך סוגייא דבה קעסיק", ולזה אפשר לומר דה"פ מהו דתימא וכו' דלא הוי במינו ניצוד אלא כגון חיה ועוף אבל לא דבורים קמ"ל דדבורים נמי כיון דצדים אותם בכוורת משום דבש מיקרו במינן ניצוד, "אלא דאין כן משמעות הסוגייא", והיינו- אף שיישב בדוחק מ"מ כתב על זה דפשטות הסוגיא לא כך, וכדהארכנו בזה לעיל דלפי הב"י הגמ' היתה צריכה לכתוב בקמ"ל משהו אחר.
טל אורות [בן ג'ויא] במלאכת צד- ועיין למרן ז"ל שם אלא במה שהקשה עוד מרן ז"ל על דין זה של בעל התרומה וכו' אלא דבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים וכו' "בזה דברי מרן ז"ל תמוהים הרבה שהרי נעלם ממנו גמ' ערוכה בפרק משילין דאיתמר שם בהדיא שהדבורים לאו במינן ניצוד נינהו" וכבר תמהו עליו הר' ב"ח והר' מהרש"א והניחו דבריו בצ"ע.
ובהמשך דבריו- מביא דגם הלבוש כתב הכי ומכח חומרת הקושיא כותב על כן "צריכינן למשכוני נפשין ולידחק בדבריהם" וחס וחלילה שנעלם בקיאות זה מהם אלא שהם ז"ל ס"ל וכו' עיי"ש- שמנסה ליישב כוונתם במה שכתבו שדבורים מינם ניצוד הכוונה כלפי זבובים שיש בהם צורך אבל לא שמינם ניצוד באמת.
ואח"כ- מפקפק על איסור של זבובים דאיך דימו מדבורים לאסור זבובים, הרי בשלמא דבורים יש צורך בדבש ולכן הצידה נקראת ניח"ל, אך זבובים אין ניח"ל בצידתן ומה הדימוי ביניהם?.
אולם אנכי הקטן- אומר דגם בדבורים שם בסוגייא נקרא והוי לא ניח"ל, משום דשם הרי איירי שהם כבר בכוורת דזה מקום שהם עושים הדבש ואין שום צורך לסוגרם דדבורים לכל אשר יחזה עיניו יראה איך חכמת עשייתן דבש, הוא ללא צורך בצידה כלל אלא מרצונם עושים, ואיפכא אם יסגור עליהם זה אף יזיק להם עשות דבש, כנודע לכל עוסקים במלאכת הדבורים והדבש, וא"כ סוגיין דהכא דאיירי שהם בכוורת ודאי שלא ניח"ל בצידה ואין בה שום תועלת אלא מה שעשה זאת הוא רק בכדי שלא יתקלקל הדבש אבל כלפי צידת הדבורים אין שום צורך בהאי והוי לא ניח"ל.
והן אמת- שלעיל הבאנו דברי הריטב"א לחלק בין זבובים לדבורים לשיטת הערוך, אך חילוקו אינו קשור לחילוק של הר' טל אורות דשם לא תלה זאת הריטב"א שדבורים נקרא ניח"ל אלא סה"כ צידת דבורים יש לזה שם צידה כי הם חשובים ויש בהם תועלת ולכן אף להערוך אסור אבל ודאי שחילוק זה לא משנה לדידן דלא סברי כהערוך וממילא אין הבדל בין דבורים לזבובים כלפי איסור צידה בפ"ר.
ומה נוראות נפלאתי- דבספר חזון עובדיה שבת ח"ה עמ' רכא'- דעוסק בעניין הסוגייא האם דבורים הוו במינן נצוד, והביא דברי האחרונים שיישבו את הב"י שלמד בגמ' שהקמ"ל הוא שדבורים הוו במינם ניצוד וכהרא"ה.
ובהמשך עמ' רכב'- כותב "והכי איתא בשבת בשבת קו: תנו רבנן הצד חגבים גזין וצרעין ויתושים בשבת חייב דברי ר"מ וחכמים אומרים כל שבמינו נצוד חייב ושאין במינו נצוד פטור, ופירש"י במינו נצוד כגון חגבים וגזין, שאין במינו נצוד צרעין ויתושים שאינם לצורך. ודבורים הוו כחגבים שהם לצורך, וכן פירש ר' חננאל "גזין" הן ממיני הדבורים וכתב שאף החגבים ודאי שיש במינן נצוד".
אולם כל זה תמוה ביותר- דשם מה שכתוב הוא, שגזין וחגבים וצרעים ויתושים, מה שמינן נצוד חייב ומה שאין במינן ניצוד פטור, ולא כתוב שם מה מקרי מינו נצוד ומה לא.
אלא- דרש"י מפרש שם, שגזים הוא מין חגב שאוכלים אותו, וא"כ גזים וחגבים הוו מינם ניצוד שצדים אותם לאכילה, אך צרעים ויתושים אין מינן ניצוד.
וא"כ- אין ברש"י שום קשר לדבורים, אלא ונהפוך הוא, מתרי פנים, א' דביאר שגזים זה מין חגב דרק אז הוי מינו נצוד, ולא פירש דהוא דבורים משום דדבורים וודאי אין במינו נצוד, ב'- ותו דביאר מה המינו ניצוד, מפני שנאכל, דצדם בשביל לאוכלם, אך דבורים אין צדים כדי לאוכלם, ואלא תאמר בשביל הדבש, גם זה אינו, מבחינה מציאותית, דלא צדים אותם דידוע איך עשייה מלאכת הדבש דכל דבורה עושה מלאכה שאין חברתה עושה וצריך את כל הקן של הדבורים, וכן צריך את המלכה של הקן, וכן צריך לתת להם חופשיות שיצאו להביא מהפרחים, וכו' וכו' ולא יעזור שתצוד כמה דבורים דלא יעשו לך שום דבש, וזה לא עובד בצורה כזו של צידה מבחינה טכנית ומציאותית, והדברים ידועים ואכמ"ל.
וכעת ניגש לר' חננאל- דהמעיין שם יראה דביאר אומנם דגזים הוי דבורים ודלא כרש"י שביאר שהוא מין חגב, אלא- דכיון שכך, לשי' מה שהוו מינן ניצוד קאי אחגבים גרידא וכלל לא על דבורים וצרעים ויתושים, וכלשונו שם "וחגבים" ודאי יש במינו נצוד.
וממש כרש"י- שכל הנושא של מינו ניצוד אם הם הוו לאכילה, אלא דהחילוק ביניהם מציאותי וטכני, מה פירוש גזים, דרש"י שביאר שהוא מין חגב שנאכל א"כ גם הוא הוי מינו ניצוד, אך להר"ח דהוא דבורים הוי אין מינו ניצוד.
וכך כתב להדיא- בסוגיא ביצה דדבורים אין במינן ניצוד, וכן הוא ברש"י שם, דדבורים לא הוו במינם ניצוד, ולעיל הבאנו הסוגייא בביצה עם ביאור רש"י, ודברי ר' חננאל, והדברים מפורשים.
ולא עוד- אלא שר' חננאל שהבאנוהו לעיל ראינו דגם פסק שם דאפי' בפ"ר אסור לצוד דבורים ואף שאין במינם נצוד והוא דרבנן אפ"ה אסר לצודם אפי' בפ"ר, עיין לעיל.
וא"כ- מה שכתב בחזו"ע הנ"ל, דדבורים הוו כחגבים וייחס זאת לרש"י ולר' חננאל, לא רק דאין בין זה למציאות שום כלום, אלא היפוך הדברים הוא.
ובאמת בב"י- הביא דברי התרומה וסיים שאיך לא נחוש לדבריו.
ומה- שהשמיט השו"ע דין דבעל התרומה הוא פשוט מאוד, דאין דרכו לכתוב בשולחן דברים לא מצויים ורחוקים, תיבה עם זבובים, דזה דבר לא מצוי ולכן לא כתב מזה, אבל לדינא ודאי דאסיר כדפסק בב"י להדיא מי לא יחוש, ובפרט- דהרבה מן הראשונים שמנינו דפסקו הכי להדיא דודאי דינא הוא הכי, ועוד יותר- הרי זה דינא דגמ' דאסור בדבורים ואין הבדל בין דבורים לזבובים כלפי איסור צידה דשניהם דרבנן ושניהם פ"ר ואפ"ה אסור דינא דגמ'.
המורם מכל האמור- דדינא דגמ' דאף בדבורים שהם דרבנן ולא ניח"ל אם יש פ"ר של צידה אסור, וכן בראשונים ובאחרונים, ואף שבב"י נקט דהוו מינן ניצוד, מ"מ גם באינו ניצוד אסר וכההיא דזבובים דהתרומה.
בדרך סיפרתי מעשה
חבר חדש
- הצטרף
- 17/12/24
- הודעות
- 166
אם היה יכול, היה גם כותב רק בראשי תיבות כדרכו, וכאן: 'ה"ב'
אלא שמיחלף בספר אחר נשוא השגות רבות, הלוא הוא הלכה ברורה...
חזון ישעיה
חבר חדש
- הצטרף
- 7/9/25
- הודעות
- 10
אבל מי אמר שמה שהשמיט הוא בגלל דעת הרי"ף והרמב"ם, אולי בגלל שכבר כתב "ובלבד שלא יהא פס"ר" מזה כבר לומדים לדברי הרוקח, ולעולר פ"ר אסור.
אשמח לתשובה.
זה לא אולי, אלא זה ודאי
בשו"ע שם להדיא כתב "ובלבד שלא יהיה פ"ר" ולא זו בלבד אלא שם העמיד בב"י שהוא דרבנן כי זה כלאחר יד.
ועיין בהודעה הבאה שאאריך יותר בסוגיא זו.
עתה נדבר בעוד סוגייא גבי גורר אדם כיסא וספסל, ונראה עוד דינא דגמ' דפ"ר בדרבנן דלא ניח"ל אסור
ותחילה אני אפתח ממה שסיימתי בהודעה הקודמת גבי השו"ע שכתב "בין גדולים"
שם איתא בזה הלשון בשו"ע, דבר שאין מתכוין מותר והוא שלא יהא פסיק רישיה, הלכך גורר אדם וכו' בין גדולים ובין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
דקודם כל להדיא בשו"ע- שבגורר אדם מיטה כסא וספסל צריך שלא יהא פסיק רישיה וכלשונו שלא יהא פסיק רישיה, הילכך גורר וכו'.
וא"ת- והרי כתב "בין גדולים", אך עיין בב"י- להדיא דהביא שיטת הראשונים שהתירו בין גדולים ובין קטנים והם הרי"ף והרמב"ם וכו', והביא את הגה' מיימוני' דגם ס"ל הכי בין גדולים ובין קטנים וכתב שם ובלבד שלא יהא פ"ר, דוודאי גם בהיתר של גדולים לא הוי פ"ר וכלשונו בשו"ע דבר שאין מתכוין והוא שלא יהא פ"ר.
וכל אלו הראשונים- זה לאפוקי משי' הרא"ם שלשי' קטנים אסור לגרור ואין את ההיתר של דבר שאין מתכוין בקטנים משום שיכול להרים בידו, אך בגדולים שאין יכול להרים בידו שרי מדין דבר שאין מתכוין.
וא"כ איפכא- מאי דכתב בשו"ע בין גדולים ובין קטנים, הרבוותא לקטנים דאף שיכול להרימו בידו שרי בדבר שאין מתכוין ואין פ"ר.
וכן הוא להדיא בר' אברהם בן הרמב"ם- בתשובה שם על שאלה יט, גבי הסוגייא של גרירה כותב להדיא "אבל עשית חריץ לעולם בין גדולים בין קטנים אינו ודאי", דלהדיא- גם בגדולים שהתירו דעדיין אין זה ודאי שיעשה חריץ.
וכן בהמשך הב"י- הביא את שיטת רש"י בסוגיין בדף מו: גבי מרא וחצינא, דשם בגמ' היה הו"א לומר דשמא ר' שמעון מה שהתיר דבר שאין מתכוין זה רק במלאכות שאפי' שכן יש כוונה למלאכה והוי מתכוין זה יהא עדיין דרבנן בזה התיר, אך אם זה מלאכה כשהוא מתכוין יהא דאו' יהא אסור אף באינו מתכוין.
ועתה נביא הסוגייא דשבת מו:
וזה דברי הגמ' שם מו:- הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דתניא ר' שמעון אומר גורר אדם כסא מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחילה.
ומבאר רש"י- כגון במלאכת חורש במרא וחצינא דאף שיתכוין לחרוש לא יהא דאו' משום שזה חופר כלאחר יד, משא"כ מחרישה עצמה שזה דאו', ואע"פ- שהגמ' דחתה סברא זו מ"מ הדחיה של הגמ' זה רק כלפי הדבר שאין מתכוין דשרי אף בדאו'.
וממילא מה שהב"י- הביא את הקטע הזה סך הכל להודיעך שגורר מיטה כיסא וספסל הוי מלאכה דרבנן משום דזה כלאחר יד וכמרא וחצינא.
וכל זה- לאפוקי מכמה אחרונים שראיתי שהקשו הרי הדין הזה לא להלכה א"כ למה הב"י הביא זה?, אך מ"מ- אין זה קושיא כלל ועיקר דהביא רק ללמדך שזה דרבנן אבל אין ה"נ בדבר שאין מתכוין ודאי דשרי אף בדאו' לר' שמעון כשזה לא פ"ר.
א"כ גם לפי ב"י- כתוב להדיא שמיטה כיסא וספסל הוי דרבנן ואפ"ה כותב לך דכל ההיתר זה רק שאינו פ"ר.
וראיתי כמה- שניסו לומר בסוגיא זו דאע"פ שהב"י הביא את רש"י שמרא וחצינא זה דרבנן, מ"מ יש את ר"ת בספר הישר דפליג ארש"י וס"ל דגם מרא וחצינא הוי דאו' וכן מוכח מרש"י במקומות אחרים בש"ס שקורא לחורש במרא וחצינא שם של חורש, על כרחך- דכאן זה דאו'.
אך גם זה אינו- משום דגם לשי' ר"ת [בספר הישר חלק החידושים סי' רל"ג] דחלק על רש"י, הרי הוא צריך להסתדר עם הסוגייא בדף מו: שהבאנו לעיל, שגבי גורר כיסא וספסל, היה לה צד לומר שרק בזה התיר ר"ש כי זה מלאכה דרבנן אך בדבר שאין מתכוין שזה מלאכה דאו' לא התיר אף שאין פ"ר ואין מתכוין.
אלא מאי- עיין שם בספר הישר דביאור הסוגיא שונה, והוא- דדוקא גורר אדם מיטה כיסא וספסל דאיירי בביתו דאז כל חורש בביתו הוי דרבנן כי זה מקלקל, והיינו אף אם יכוין לחרוש יהא דרבנן כי זה מקלקל אז רק בזה שרי ר"ש, כשאינו מתכוין וכשזה לא פ"ר, אך אם זה מלאכה דאו' וכגון שגורר כיסא וספסל ברה"ר דשם אם יתכוין הוי דאו' א"כ יהא אסור אף באין מתכוין ואין פ"ר, קמ"ל שגם בדאו' והיינו שגורר ברה"ר את הכיסא ג"כ שרי כשאין מתכוין ולא פ"ר.
וא"כ- גם לר"ת מה שחלק ארש"י שמרא וחצינא זה דאו' כל זה דווקא ברה"ר וזה חייב להאמר משום דהגמ' קוראת לגורר אדם כיסא וספסל דרבנן, השאלה למה זה דרבנן, לרש"י בגלל הכיסא שזה כלאחר יד, ולר"ת בגלל שזה בביתו ומקלקל, אבל קודם כל זה דינא דגמ' שזה דרבנן.
ואם לחשך לומר- דשמא השו"ע בדין גורר כיסא וספסל איירי לא בביתו דאז לשי' ר"ת ודעימיה הוי דאו' ולכן אסור שזה פ"ר דהוי פ"ר בדאו'.
אך קודם כל- בב"י זה לא מתבאר וכפי שכתבנו שהביא את שי' רש"י, אך גם עיקש ופתלתול שעדיין יאמר דאיירי כשי' ר"ת וא"כ כאן זה רה"ר ולכן אסור לגרור בפ"ר כי זה פ"ר בדאו'.
אך כל טענה זו לא מתחילה- דעיקר הסוגיא של גורר אדם כיסא וספסל שעל זה אמרנו שלא יהא פ"ר איירי בסוגיא כט: כפי שכותב הב"י "מסקנא דגמ' בפרק במה מדליקין", ושם זה היה בבית ששם גררו בעלייה של שיש מרוצפת וגררו ספסל שם והוא אסר להם משום דהוא ס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור וגזרינן עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא, ועל זה מביאה הגמ' שהריש כנישתא של בצרה גרר ספסל לפני ר' ירמיה וכו' ומסיקה הגמ' שלר"ש דבר שאין מתכוין שרי.
א"כ- סוגיא זו דאיירי בבית בעיליתא ורק שם מי שאסר כי סבר כר' יהודה וגזר אטו עלייה דעלמא אך אנן כר"ש דשרי אף בעיליתא דעלמא שרי בדבר שאינו מתכוין.
וא"כ- ודאי שהב"י איירי כאן בביתו דזה עיקר הסוגיא ב-כט: כמו שהביא הב"י וא"כ בבית תמיד זה דרבנן הן לרש"י בגלל שזה כסא וספסל והן לר"ת דהוי מקלקל ואפ"ה אסור שזה פ"ר.
ועוד יש ליישב- דברי רש"י בשאר מקומות דכתב דחורש מלאכה היא, כוונתו דהיא שייכת במלאכה דאו' דהא מלאכת חורש מלאכה הוא, וכיון ששייכת לה מלאכה דאו' לכן ר' יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ור' שמעון אוסר אן יהיה פ"ר, ובא למעוטי- כשזה דרבנן גמור ואין לו יסוד בדאו' דשרי.
והנה מצאתי להדיא כחילוק זה בבעל ההשלמה שבת מא.- דמחלק בין מלאכה דיש לה שייכות בדאו' כחורש, מאשר צירוף דהוא דרבנן בלא שייכות למלאכה דאו', יעויין לקמן דנביא לשונו.
וא"כ כחילוקו הה"נ נימא ברש"י.
וכן עיין לקמן דנוכיח הכי מהר"ן.
ודוחק טובא לומר- דכל מה שרש"י כתב הוא רק להו"א של הסוגייא דמח' ר"י ור"ש רק בדבר שאין מתכוין דרבנן אך בדאו' כולם יאסרו, אך למסקנה דפליגי גם אדאו' א"כ הה"נ חורש במרא וחצינא הוא דאו'.
דזה אינו- דמה שדחתה הגמ' הוא רק על מה פליגי ולא על המציאות של גדר מלאכת חורש, דוודאי שם
הוא דרבנן הן מצד דזה כלאחר יד והן מצד שזה מקלקל.
ואע"פ שיש אחרונים דכך אמרו ויישבו דברי רש"י וכגון החת"ס יומא לד' וכן הזכור ליצחק [הררי], אך עיין לקמן דנביא שאר ראשונים ואחרונים בעניין זה דמלאכת חורש דנקטו בפשטות דהוי חורש כלאחר יד והוא דרבנן, עיין בסמוך.
כאן נדבר בעניין תוס' שכתבו דהוי ניח"ל, וכן ניישב סתירה בדברי המ"א בעניין מקלקל.
וכן הוא בתוס' בכורות כד: ד"ה והיינו.
אך ודאי- דכל זה הוא אליבא דר' יהודה דאסר מצד התיקון, אך בר' שמעון איירי בסוגייא זו רק אחריץ דשרי כשאין מתכוין ולא פ"ר, וכלשון השו"ע, "והוא שלא יתכוין לעשות חריץ", דהנושא אצלינו הוא רק מצד החריץ ולא מצד ההשוואת גומות דעל גומות כלל לא איירו משום דזה אוקימתא רק ליישב את ר' יהודה, אך בר' שמעון לא צריך להאי.
ולכן בשו"ע מדוקדק רק מצד חריץ ועל זה כותב השו"ע שלא יהא פ"ר מצד חריץ שהוא מקלקל, [וממש כתוס' הנ"ל שכתבו שחריץ זה קילקול וודאי דלא ניח"ל], וכן הוא בב"י- דהביא את סוף פרק כירה דאמרינן דכי היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחילה, "כלומר גרירת כיסא וספסל אפי' במתכוין לעשות חריץ ליכא איסור דאו'", דלהדיא- כל הנושא של הב"י הוא רק כלפי החריץ דהוא דרבנן כי זה מרא וחצינא והוא מקלקל ואפ"ה כל מאי דשרי הוא רק באינו מתכוין ולא פ"ר, וכלל לא איירי כלפי ההשוואת גומות דשם זה ניח"ל דפשיטא דאסור, אלא הב"י כלל לא צריך לדבר מההשוואת גומות כי הוא עוד בשלב לפנ"כ של החריץ דשם זה לא ניח"ל ובכ"ז אוסר בפ"ר א"כ כ"ש דכ"ש בהשואת גומות דזה ניח"ל.
ועוד ראיה עצומה לדברינו- דלר' שמעון כלל לא איירי אהשוואת גומות אלא כלפי החריץ, הוא מדברי ר"ת לעיל דפליג ארש"י בביאור הגמ' מתי זה דרבנן דלר"ת הרי גם במרא וחצינא הוא דאו', ולכן ביאר הגמ' דכי קא מכוין הוא דרבנן היינו בביתו דאז הוא מקלקל ולכן בהאי גוונא שרי ר' שמעון באינו מתכוין ואינו פ"ר, רק בדבר שאם יתכוין לחרוש יהא דרבנן, אך ברה"ר דשם אם יתכוין לחרוש אף עם כיסא דהוי דאו' לא יעזור זה שלא יתכוין ולא פ"ר.
וא"כ- אם כדברי תוס' בכתובות ובכורות שיש כאן תיקון גם בבית, א"כ א"א לבאר דברי ר"ת כלל ועיקר דהא אי לשי' מרא וחצינא זה דאו', וגם בבית יש תיקון בהשוואת גומות, א"א א"כ לבאר דברי הגמ' שלר' שמעון כשיש דאו' אי יכוין יהא אסור אף בלא מתכוין, והא כאן שייך דאו' במתכוין גבי להשוות גומות דאז הרי הוא תיקון ולא קילקול, וא"כ לא שייך לעולם לר"ת היתר של גרירת כיסא וספסל לר"ש אף באינו מתכוין ואף באינו פ"ר?.
על כרחך כיסודנו- דהנושא בר' שמעון הוא רק כלפי החריץ בלבד ולא כלפי ההשוואת גומות, דעל זה לא איירי ואין כזה מקרה, אלא רק חריץ שהוא קילקול דאז לר"ת אף שמתכוין הוא דרבנן בכה"ג מתיר ר"ש כשאין מתכוין ואינו פ"ר, וכל מה שתוס' אמרו הוא רק לשי' ר' יהודה דאוסר אף באינו מתכוין ואף שאינו פ"ר לשיטתו הוצרכו לומר דיעמיד הסוגייא כלפי המתקן של השואת גומות דלא תקשי עליו כדהקשו תוס', אך לר' שמעון לא צריך לכל האי דגם במתקן שרי כשאינו מתכוין ואינו פ"ר, ומאידך יהא אסור בפ"ר אף בחריץ וכ"ש בהשואת גומות שהוא תיקון.
ועתה אוסיף לך עוד דין מפורש באחד מקמאי הקדומים דממנו יוצא דאסור פ"ר אף בתרי דרבנן ואף יותר.
והוא עיין בבה"ג סי' ז- דכתב ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאם לא כן מחפיר הוא מן הארץ, הובא במ"א סוף סי' שלז'.
ועיין במשנה ברורה שם ס"ק יט- דהביא דברי בה"ג אלו, ומנה שם הדרבנן דאיתא בדין זה, גם מקלקל, וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם כלאחר יד, אפ"ה אסור.
דיוצא- להדיא דין בבה"ג דפ"ר אף בכמה דרבנן ולא ניח"ל אפ"ה אסור.
והנה ראיתי להרב שביתת השבת- [מלאכת חורש בבאר רחובות אות יח'] דשם נדרש לדין זה, והקשה אמ"א אהדדי, דהא המ"א בשי"ד התיר פ"ר במקלקל ואיך כאן אסר וכדביארו המ"ב בפ"ר דרבנן וכו' הרי לפי דבריו שם צריך להיות מותר?.
ומכח קושיא זו- העמיד דצריך לומר שכל סבת האיסור הן בגרירת כיסא וספסל והן בבה"ג, הוא כדכתבו התוס' שהבאנו לעיל שיש כאן גם תיקון של השוואת גומות וא"כ כל האיסור בסוגייא זו של גרירה וכו' הוא מפני התיקון
אך מאוד קשים דבריו- דהא הוכחנו להדיא מדברי הב"י והשו"ע דהנושא הוא מצד החריץ דזה קילקול דעל זה אסר בפ"ר מצד החריץ.
וכן- לשון הבה"ג הוא דאל"כ "מחפיר הוא מן הארץ", דודאי איירי אחריץ ולא כיסוי והשואת גומא
ועוד קשיא טובא- דהא המ"א עצמו בשי"ד דהקשה על התרומה"ד הקשה ג"כ מסוגייא זו של של"ז גרירת מיטה כיסא וספסל, ואי כפשט השביתת השבת מצד התיקון של השוואת גומות, א"כ מה הדחיה אתרומה"ד דודאי דכאן אסור כי יש תיקון ולמה הקשה על תרומה"ד מכאן?.
אלא על כרחך- דכלל לא איירו כאן מצד התיקון אלא מצד הקילקול של החריץ, ומה שכתבו תוס' הוא רק לישב דברי ר' יהודה דאסר אף באינו פ"ר מצד התיקון אבל אנן דס"ל כר"ש דשרי כשאינו פ"ר לא צריכין להגיע לתיקון אלא איירי אקילקול ואין ה"נ הה"נ גם מצד התיקון אבל אין הבדל אלא כבר מצד הקילקול אסור בפ"ר, ושרי כשאינו פ"ר, וכן הה"נ בתיקון כשאינו פ"ר שרי אף בתיקון ואם פ"ר אסור.
וא"ת- א"כ יוצא לנו סתירה במ"א דהנה כאן אוסר לנו אף בקילקול וזה דינא דגמ' בעצם שגרירת כיסא וספסל אסור כשפ"ר דהא הסוגייא תלתה את דין גרירת כיסא וספסל במח' ר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין, ובפ"ר הרי גם ר"ש מודה וא"כ תקשי אמ"א דרצה להתיר בחבית מצד מקלקל והא בסוגייא דהכא אסור.
ואין זה תימא אצלי- א'- בחבית שנהיה חור הקילקול הוא גדול כי כדי לתקנו צריך ממש תיקון כדי לסתום חור חבית משא"כ בחריץ הקילקול מועט משום דבנקל אפשר לכסות ולתקן החריץ, וממילא בכזה מקלקל לא איירי המ"א.
ב'- דרק בחבית שרי הקילקול כי זה בכלי דאין בניין וסתירה בכלים והוי הכלי רק איסור דרבנן וא"כ כשמקלקל הרי קיי"ל שהמקלקלים פטורין והיינו דרבנן ויוצא תרי דרבנן גם קילקול וגם כלי שאין בו בניין וסתירה, אך פה בחריץ בקרקע הוי דרבנן אחד.
וממילא לסברתינו- מובן הדק היטב איך המ"א עצמו דחה דברי תרומה"ד מסוגיית גרירה דאין זה כ"כ מקלקל אלא רק פ"ר דלא ניח"ל בדרבנן ללא שם קלקול דחבית דאסור דינא דגמ', ולכן קשיא אתרומה"ד.
וכן- מיושב ומדוקדק היטב דברי המ"ב שביאר את בה"ג כפשט הפשוט מצד חריץ ולא כהרב שביתת השבת מצד התיקון וכו'.
וכאן יש להוסיף
והאמת שעם זה היינו צריכים להתחיל את הנושא, והוא, דמקור המושג של מח' ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוין הוא אך ורק בגרירה נאמר וזה המקור של כל מח' ושאר המקרים נגזרים ונגררים מסוגייא זו דגרירה.
וא"כ- המושג של מודה ר' שמעון בפ"ר, המקור הוא במה שנחלקו בגרירה, וזה משליך על שאר דברים שנלמדים ממח' זו שגם בשאר מקרים אם זה פ"ר מודה ר' שמעון לאיסור כמו בגרירה שזה המקור שנחלקו בו ר' יהודה ור' שמעון.
ולפי זה- מקור המושג של גרירה דזה פ"ר, הוא דרבנן כדכתוב בסוגייא מו: וכהבאנו לעיל, וא"כ- המושג בש"ס שמודה ר' שמעון בפ"ר הוא נאמר בדרבנן בכלל, דזה דינא דגמ'.
וממש- כסוגייא בדבורים שהבאנו למעלה, דשתי גמרות אלו אזלי אדרבנן ועל זה פסקו דשרי כר' שמעון בתנאי שלא יהא פ"ר.
העולה לנו- דשתי סוגיות המרכזיות במח' ר"ש ור"י בדבר שאין מתכוין הוא בדרבנן ועל זה אמרינן מודה ר' שמעון בפ"ר.
ולסיומא נביא עוד ראשונים ואחרונים דסברי כרש"י שחורש בכיסא וכו' הוי חורש דרבנן וכלאחר יד.
וכן הוא בר"ן בחידושים פסחים כו. ד"ה ותסברא ואמר ריב"ל וכו', והקשה רת"ם "דהא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא לפי שהוא חופר כלאחר יד" פליג רבא ואסר בלא אפשר וקא מכוין וכו'.
והנה בר"ן שבת ט: בדפי הרי"ף כותב והלכה כר' שמעון בגרירה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ והוי תולדה דחורש או בונה.
דעל כרחך- כדכתבנו לעיל דכוונת רש"י דהוא משם מלאכה דאו', דהא הר"ן נוקט דזה דרבנן לא בסוגייא של גרירה דשם אתה יכול לטעון דזה רק להו"א של הסוגייא, אלא כלל בסוגיות אחרות נוקט דהוא דרבנן, דוודאי מסקנת הסוגייא דחורש כלאחר יד הוא דרבנן אלא עדיין הוא דרבנן שיש לו שם של מלאכה בדאו'.
ב'- חידושי הריטב"א שבת מז. ד"ה כל היכא- "מה שאין כן בגרירת כלים דלעולם לא הוי אלא חרישה דרבנן דהא כלאחר יד הוא וכדפרש"י ז"ל, מ"מ שמעינן דאפי' בגרירת כלים דמכוין איסורא דרבנן אוסר ר' יהודה כשאין מתכוין".
וכן הוא בריטב"א שבת מא: ד"ה אלא אמר אביי- באמצע דבריו "ובודאי דבר מיהא לא אתי שפיר מה דפי' רש"י ז"ל דר' יהודה לא אסר שאין מתכוין אלא באיסורים של תורה, דהא ודאי אפי' באיסורים דרבנן אוסר דלקמן בשלהי פרקין אמרינן דגרירת מיטה כסא וספסל איסורא דרבנן הוא וקאסר ר' יהודה".
ג'- תוס' יומא לד: ד"ה ה"מ באיסורא דאו'- דשם מקשה גבי שיטת ר' יהודה דהוי צירוף דרבנן מקשה שם בהמשך דבריו בקושייא השניה, מיהו קשה דבס"פ כירה אמרי' כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאו' כי לא מכוין גזר ר"ש וכו' "פי' כגון גורר מטה וספסל וכסא דהויא חורש כלאחר יד" א"כ ר' יהודה דפליג עלה אסר אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאו'.
ד'- וכן הוא בתוס' הרא"ש שם ד"ה ה"מ בכל התורה כולה, בהמשך דבריו, ועוד דבעיקר פלוגתייהו "בגרירה ליכא איסור דאו' כשמתכוין לעשות חריץ לפי שחופר כלאחר יד" כדאיתא בסוף פרק כירה וכו'.
ה'- תוס' סנהדרין פה. ד"ה ור' שמעון- הא דקיי"ל הלכה כר"ש בגרירה לאו שגגת סקילה היא "דאי עביד חריץ הוי כלאחר יד כדאיתא בשלהי כירה".
ו'- תוס' שאנץ פסחים כה: ד"ה איכא דאמרי אפשר ולא קמכוין, כותב בהמשך דבריו נראה דמיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דאל"כ היכי קאמר לא אפשר ולא קמכוין לא פליגי דשרי והא מודה ר' שמעון בפ"ר ולא ימות וליכא למימר דמשום הכי שרי הכא אפי' בפסיק רישיה משום "דמיירי בגרירת כלים דליכא אלא איסורא דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כדמוכח בפרק במה מדליקין", וכו' והיינו- דאל תאמר דכל מה שמודה ר"ש הוא רק באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן כמו גרירה שזה כלאחר יד לא יודה ר"ש לאסור וכו', דלהדיא- גרירה הוי דרבנן.
ז'- בעל ההשלמה שבת מא. ד"ה המיחם שפינה- בהמשך דבריו מקשה גבי מצרף מסוגיין מו' גבי מודה ר' שמעון בפ"ר של גרירה, כותב, ועוד יש לומר נהי "דחריץ גרירה היא חורץ כלאחר ידו הוא" אבל בחורץ כדרכו אמרינן בפרק כלל גדול החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן משא"כ צירוף וכו', להדיא- כרש"י שגורר ונעשה חריץ הוא דרבנן דכלאחר יד.
ח'- ספר המאורות שבת צה. ד"ה החולב וכו' מביא את המח' בין הרי"ף לרש"י האם מכבד הוא פ"ר או לא ועל זה כותב "מיהו אינו אלא משום שבות כיון דמשוה גומות כלאחר יד הוא".
ט'- משנה למלך הל' שבת פ"א ה"ה- "ואע"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגייא אלא דר"ש מתיר אפי' באיסור תורה, מ"מ מאי דהוה ס"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא".
דבדבריו להדיא- בא לאפוקי מהסברא שיש שכתבו דלמסקנא נדחה דחורש כה הוי דרבנן, דז"א דלא את זה דחתה הגמ' ואיפכא סברא זו נשארה ועודה דהוי דרבנן.
י. וכן הוא בספר שמן הטוב [עמ"ס ביצה דף קכ' עמוד א]- דהביא שם את הסברא של הזכור ליצחק הנ"ל וכתב שם "ולי הדל אחה"מ אינו נראה דהא ודאי האי סברא דקאמר הש"ס דגרירה הוי איסורא דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הוייא סברא אלימתא, וראיה מסוגייא דבכורות דף כה' דאמרינן התם בעו מיניה דר"ה וכו' משום דהו"ל עוקר מגידולו כלאחר יד ופרש"י דאין דרך לתלוש אלא לגזוז, נמצא כל מידי דלאו אורחיה לא מחייב וה"ה הכא בגרירה דלאו אורחיה לא מחייב מדאו' משום חורש".
יא. בני יהודה [עייאש]- בחלק השני לחם יהודה בעניין פ"ר, כותב בסוף העמ' הראשון "ולא דמי לדתניא בספ"ב דביצה ובס"פ כירה, ר' שמעון אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, והרי דכי קא מכוין ליכא אלא איסורא דרבנן דחופר כלאחר יד כדפרש"י שם, דהא קיי"ל חופר תולדה דחורש ה"מ חופר כדרכו במרא וחצינא, ואפ"ה אסור לר' יהודה, דהתם חופר כלאחר יד במידי דאו' דהיינו קרקע דשייך בה חרישה מדאו'".
ועוד שם דף ד ע"א, "ותמיהא לי תלתא טובא וכו' דהא גרירת מיטה כסא וספסל דשרי ר' שמעון באין מתכוין, כתבו המפרשים דלא הוי פ"ר אע"ג דבתכויין להשוות גומות ליכא אלא איסורא דרבנן, דחורש כלאחר יד הוא כדאיתא בסוף פרק כירה".
יב. אגלי טל- מלאכת חורש אות יא ס"ק [כ] (ח)- בסופו "וכיון דכל איסור גרירה הוא רק מדרבנן כמפורש בדף מ"ו דהוי חופר כלאחר יד".
עוד שם מלאכת חורש אות יב ס"ק [כב] (ו)- "והא דאמרינן בפרק כירה מ"ו גבי גרירה דאפי' מכוין לעשות חריץ אינו אלא מדרבנן דכלאחר יד הוא, היינו כפירש"י שם דחופר דאמר לקמן דהוא תולדה לחורש וחייב, ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום, וזהו בחפירה שדרכו בכלי במרא וקרדום אבל אשויי גומות דואורחיה ביד וברגל כי עביד ע"י כיבוד וריבוץ נמי אורחיה הוא".
למה לא ניחא ליה?
עיינת בדברי הרב עמאר שליט"א שהבאתי?
כי הסוגייא מדברת בדבורים
ובדבורים לא ניח"ל שיהיו ניצודים שם
מפני שדרך הדבורים לצאת ולבוא, ואם יצודם ויסגרם שם, לא יהיה לו דבש, כך זה בטבע העולם, מעולם לא צדים דבורים כי זה רק יזיק ולא יפיג תועלת
קודם כל זה טבע הדבורים שאינם בורחים מהכוורת, זה מקום קבוע וביתם שם, ושם הם מייצרים את הדבש, וכל הזמן הם יוצאים ובאים.
ולעיונא אביא את לשון הב"ח שם
בגמ' בשבת קג. משמע שרק בשדה חבירו לא ניחא ליה, אולם בביתו כן.
חוץ מהב"ח שהבאתי לעיל
עוד מצאתי- דכן הוא בספר התרומה להדיא
במקום שמדבר שם על צידת הזבובים והדבורים כותב להדיא דאין צורך בצידה הן של הזבובים והן של הדבורים.
ולא זו בלבד- אלא שמוסיף שבדבורים איפכא יותר ניח"ל שלא יהיו ניצודים כדי שילכו להביא מהפירות.
מלשונות הראשונים נראה דאין הכוונה שם בסגירת התיבה כדי לצוד הזבובים שלא יעופו על פניו
אלא הנושא הוא שיש לו תיבה עם אוכל ובא לסגור אותה לשמר האוכל, וע"ז כתבו דאם יש שם זבובים אסור מחמת פ"ר של צידה.
א. התרומה הנ"ל- שהבאנו בתגובה הקודמת דשם כותב להדיא שאין לו צורך בצידת הזבובים
ב. ארחות חיים ס' קנב- ולפיכך כתב הבעל התרומה דבימות החמה דשכיח זבובין הרבה, צריך ליזהר בשבת שלא לנעול שידה תבה ומגדל שיש אוכלין בתוכה לפי שמצויין שם הרבה זבובים.
ג. האגודה סי' נג- הלכך בימות הקיץ אין לסגור תיבה שיש בה אוכלין כי פ"ר הוא לענין הזבובים.
ד. ספר הפרנס סי' קס"א- אסור לסגור תיבה בשבת וביו"ט בימות החמה בעת שהזבובים מצויין בתיבה מפני האוכלין שבו.
הא קמן- דהנושא שם הוא לנעול התיבה מפני האוכלים שבה, ולא בגלל שלא יעופו על פניו, וא"כ כאן זה לא ניח"ל [והיינו לא אכפת ליה] צדת הזבובים, דאין לו צריך בצידתם.
בדיוק ע"ז הגבתי שם
שכל מה שניח"ל זה כלפי ההשוואת גומות
אך אילו כלפי "החריץ" שנעשה, בזה לא ניח"ל
והב"י שם אזיל גבי "החריץ" דזה ודאי לא ניח"ל
וכן בבה"ג שהבאתי שם קאי א "חריץ".
וכיון שכן עולה לנו דאף בדרבנן שלא ניח"ל [היינו החריץ] גם על זה אסור אם זה פ"ר
עוד סוגייא יש להוסיף- סי' שכ סעיף יח
גבי סחיטה של בית יד של החבית ושם כותב בשו"ע להדיא דהוא לא ניח"ל, ואעפ"כ אסור לשו"ע [אלא דשם העולם נוהג להתיר, ולכן השו"ע מוסיף להם שלכה"פ יהיה בית ארוכה חוץ לנעורת].
ושם הרי זה סחיטה דרבנן מכמה טעמים א- כיון שזה לא גידולי קרקע, [וכדכתב הריטב"א כתובות ז' גבי מסוכרייתא דהיא דרבנן שאינה גידולי קרקע], ב- גם מחמת דשם הרי מדובר שזה אזיל לאיבוד ואינו נהנה ממה שנסחט ולכן זה דרבנן, ג- מחמת דאתי מעלמא, דהא המשקה לא גדל עם המסוכרייתא אלא אתי מעלמא וכל דאתי מעלמא הוא דרבנן ד- דהוא כלאחר יד, דאין זה דרך הסחיטה הרגילה, דכאן הרי רק מוציא ומכניס הבית יד גרידא, ואין פה צורה של סוחט בידיים.
וגם הוא לא ניח"ל [כדכתב שם בשו"ע] ואעפ"כ אסור.
גבי סחיטה של בית יד של החבית ושם כותב בשו"ע להדיא דהוא לא ניח"ל, ואעפ"כ אסור לשו"ע [אלא דשם העולם נוהג להתיר, ולכן השו"ע מוסיף להם שלכה"פ יהיה בית ארוכה חוץ לנעורת].
ושם הרי זה סחיטה דרבנן מכמה טעמים א- כיון שזה לא גידולי קרקע, [וכדכתב הריטב"א כתובות ז' גבי מסוכרייתא דהיא דרבנן שאינה גידולי קרקע], ב- גם מחמת דשם הרי מדובר שזה אזיל לאיבוד ואינו נהנה ממה שנסחט ולכן זה דרבנן, ג- מחמת דאתי מעלמא, דהא המשקה לא גדל עם המסוכרייתא אלא אתי מעלמא וכל דאתי מעלמא הוא דרבנן ד- דהוא כלאחר יד, דאין זה דרך הסחיטה הרגילה, דכאן הרי רק מוציא ומכניס הבית יד גרידא, ואין פה צורה של סוחט בידיים.
וגם הוא לא ניח"ל [כדכתב שם בשו"ע] ואעפ"כ אסור.
אכן יש עוד מקומות
אך לעת עתה לא יתאפשר לי להעלותם , כי כרגע אני לא עוסק בסוגייא זו,
וכדי לדבר ולהעלות עוד סוגיות אני צריך קודם לעיין לפני שאני מעלה את הדברים
בעז"ה - עוד חזון למועד, ובהמשך אעלה עוד נקודות והערות.