קודם כל בודאי לא 'כולם'.
שנית, הרבה פעמים זה מגיע מחוסר ידיעה, משום שאין "שלחן ערוך" מסודר על הלכות צניעות, אלא אנו למדים זאת מסוגיות העוסקות בתוצאות נלוות של הלבוש הבלתי צנוע, כגון מדין טפח ושוק באשה ערוה (ברכות כד.) דקאי על ק"ש כנגד הדברים שרגילים לכסותו ומזה למדים גם מה היה מכוסה [שאחרי שזה צריך להיות מכוסה דנה הגמ' היאך הדין בק"ש מול טפח או שוק שנתגלו], וכן מדין דת משה ויהודית (כתובות עב. וגיטין צ.:) דקאי על חוסר צניעות המשמש כסיבה לגירושין ולהפסד כתובה, או ממקומות אחרים [עי' בבגדי קודש הנ"ל פרק ז באורך רב בס"ד], וכן אין סוגיות מפורשות או שו"ע שמלמד שאסור ללבוש בגדים צמודים, אלא למדים כן מהרדב"ז ומעוד מקורות שונים המפוזרים ברחבי הש"ס [עי' במה שכתבתי וציינתי לעיל (פ"ב אותיות י-יא), ובספר בגדי תפארתך (עמ' קו והלאה), ובספר לבוש מלכות (עמ' 107 והלאה), ובספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יט)], וכן אין סוגיות המלמדות שאר גדריה המדויקים של הצניעות, מה מותר ומה אסור.
וא"כ לא פלא שתלמידי חכמים גדולים שבקיאים באו"ח יו"ד אהע"ז וחו"מ וכו' נשותיהם היו הולכות כך, מאחר שהלכות צניעות לא מופיע שם, ואינן ברורות בהגדרות מדוייקות לא בש"ס ולא בפוסקים, וממילא יתכן והדבר בא מחוסר ידיעה בענין. [וגם אם אח"כ באיזה זמן מן הזמנים אחרי הנישואין כן נתוודע להם דין זה (בפרט אם זה אחרי כמה שנים) יתכן שאחרי שכבר נשותיהם התרגלו לילך במלבוש קצר ולהסתפק בגרביים לכסוי השוק, היה קשה לנשותיהם לשמוע בקול מורים ולשנות מלבושיהם לנהוג היפך מה שנהגו והיפך מה שנהוג, וכנ"ל], וממילא אין ללמוד מנשותיהם כלום. וכיו"ב כתב להדיא בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' קיט), ואעתיק לשונו בהערה
[1].
וע"ע בהסכמתו של הגאון רבי שריאל רוזנברג שליט"א, שכתב "סוגית כיסוי הגוף - איזה חלקים תלויים במנהגא, הינה סוגיא ככל שאר סוגיות בהלכה,
אך מעטים הם העוסקים בזה" וכו'. ע"ש.
וכן אני הקטן כשהלכתי לכמה תלמידי חכמים
גדולים ומפורסמים והראתי להם את ספרי בגדי קודש הנ"ל עבור הסכמה, השיבו לי שאינם מבינים בנושא זה, או שאינם רוצים 'להיכנס' לזה. כגון אחד מגדולי הפוסקים האשכנזים היום בירושלים, שכולם מכירים אותו, וכמדומה שבכל בית שלישי יש את ספריו, כשדיברתי איתו בנושא זה, וביקשתי הסכמה, אמר לי שהוא לא יכול לכתוב לי הסכמה היות ואשתו מקילה בזה והרבה מיקילים בזה וכו'. אמרתי לו, אדרבה כבודו יעיין בדברים ויראה אם יש מה להשיב על הדברים, כי לענ"ד הדבר ברור שמה שרבים מיקילים בזה הוא ע"פ הסמינרים ולא מתוך ידיעה אמיתית בסוגיות אלו. והשיב לי שהוא אינו רוצה 'להיכנס' לזה. חכם אחר גדול [מגדולי הפוסקים בירושלים] אמר שאינו עיין בסוגיא זו. ושאלתיו עכ"פ מה נראה לו לפום ריהטא. ואמר לי יש את מה שאומרים בסמינרים וכו'. אמרתי לו זה הנידון, האם ההוראה שם היא נכונה או לא. אמר לי שאינו יודע ואינו מבין בזה. [לפחות הודה שאינו מבין בזה]. ויש רב אחר מגדולי הפוסקים האשכנזים בבני ברק שכולם מכירים, שבאתי אליו לגבי הספר ואמר לי איך הולכים בסמינרים וולף? מה שהולכים שם "קדוש"... (עכ"פ באמת שמעתי שבוולף כבר הוסר ה'איסור' ב"ה). וכיו"ב אמר עוד רב גדול אחר בבני ברק לאחד מידידיי לפני כמה שנים [וכבר הלך לעולמו].
וחכם מפורסם אחד הוסיף שאשתו מקילה בזה והרבה מקילות בזה, ולכן 'אינו רוצה להיכנס לזה'. וחכם מפורסם אחר אמר לי שצריך שהחצאית תגיע 10 ס"מ מתחת לברך, ושאלתיו מדוע, והשיב "כדי שיכסה את החלק הרחב", עכ"ד, והרי כל אחד יוכל לבחון במציאות אם יש לדברים אלו קיום, שהרי 10 ס"מ מתחת לברך הוא הרבה לפני המקום הרחב, ועוד דדבר זה אינו אלא 'סלט' משני שיעורים שונים שנאמרו מבעלי דיעות שונות, דהיינו השיעור 10 ס"מ נאמר מהרבנים שסברו שהשוק הוא החלק העליון (או שלחלק העליון לא מועיל גרביים ולתחתון כן) - דבשביל שהחצאית תכסה את הברך בכל מצב אמרו שיגיע 10 ס"מ מתחת לברך (וגם בזה ראו אח"כ שלא הועיל לכסות בכל מצב ואמרו שצריך שיגיע עד חצי שבין הברך לעקב - ראה לעיל פ"ב ריש אות יב בהערה, ובאות יג), לעומת זאת השיעור של 'המקום הרחב' הוא בכלל לסוברים שהשוק הוא התחתון וצריך לכסותו כדבעי אלא שכלפי הבעיה של 'בגד צמוד' בגרביים הם טוענים שאין בזה בעיה אלא ב'מקום הרחב' שבולט טפי ולא במקום הדק. והרב הנ"ל עירבב שתי הגדרות אלו שאינם קשורים כלל (וגם כאמור אינם תואמים במציאות). ודי בזה
[2].
בפרט דאיירינן הכא בדיני עריות, וכבר אמרו חז"ל (חגיגה יא:) שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, ופירש רבינו חננאל (ד"ה ופירשה) דכיון שהנפש מתאוה לעריות, אין מדקדקין היטב בדינים אלו של עריות שלא כתובים בהדיא בתורה אלא רק נלמדים מדרשה [כגון ביתו מאנוסתו, אם חמיו, אם חמותו, דנפקי מדרשה בסנהדרין (עה.). רש"י שם (ד"ה בסתרי). כי בעריות הכתובים בהדיא בתורה פשוט שמדקדקים, כמ"ש שם בהדיא בגמ'] ובאין להתיר האיסור. וכיו"ב כתב רבינו יהונתן מלוניל שם: ולפי שחמדת עריות יש בלב האדם בין שיראנה בין שלא יראנה, יהפך אחר ההיתר [משא"כ גזל, רק כשרואה אותו נפיש יצריה. ע"ש]. עכ"ל.
וכ"ה ברמב"ם (פכ"ב מהל' איסורי ביאה הי"ז), וז"ל: ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע מורה להקל. עכ"ל. כלומר שגם דבר שרק
נסתפק (ולא לגמרי ברור לו), ורק
שמע (בלי שלמד מעצמו ובלי שום הוכחות), כבר
רץ להורות להקל (כלומר לא נוהג כן בעצמו אלא גם מורה כן לאחרים). [ועי"ש ברמב"ם עוד (בהלכה יח) שכתב שאין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם אלא לפרוש מן העריות]. ואם בדבר שנלמד מדרשה (כגון בתו מאנוסתו וכד' וכנ"ל) לא מדקדקים היטב, כ"ש בגדרי הצניעות שנשכחו מאיתנו [ואף המעוניין להעמיק בסוגיות אלו יתקשה למצוא ידיו ורגליו, ומתוך ההעדר מסתפקים רבים בספרי קיצורים, סברות כרסיות, השענות על שמועות, הלך אחר המנהג, וכל כיו"ב] שמכח ספק עלולים יותר לנטות להקל.
ובאמת עד פרוץ ההשכלה ובתי ספר אליאנס וגונדא דילהו היו הולכות (לכל הפחות) עד הקרסול - ראה מקורות לזה באריכות בבגדי קודש (פ"ב אות י, ובהערה שם), ע"ש, ולאחר מכן לאט לאט התדרדר במלחמות וכד', ראה באריכות בספר לבוש מלכות (עמ' 195-198) שפירטו מאימתי והיאך התחילה התקצרות החצאיות, מפי ספרים ומפי סופרים וחוקרים. ע"ש. וראה עוד בזה ב'מה טובו אהליך יעקב' (עמ' ב), ובשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שי), ובשו"ת באר חיים מרדכי (ח"ג סי' נב ד"ה ולא), ובספר בנין שלום (עמ' סב) בשם בעל הרבבות אפרים, ובספר אמרי שמעון (להר"ש אגסי תלמיד הבא"ח. עמ' רו והלאה), ובשו"ת משנת יוסף (ליברמן, חי"א סי' ב, ד"ה מקור האופנות), ובאוצר המכתבים (ח"ג מכתב אלף תתפד ריש ד"ה תשובה), ובספר עולמות של טוהר ב' חלקים, ובספר והצנע לכת (דהרי, עמ' יא והלאה). וע"ע במה שכתבתי בבגדי קודש (פ"ב אות יב בהערה) שבמשך הדורות האחרונים ניסו לירד להציל מה שאפשר, ובתחילה אמרו שתכסה החצאית עשר ס"מ אחרי הברך, לאחר מכן כתבו שיכסה חצי השוק, או שיכסה את כל החלק המתרחב, אבל עיקר ההלכה היא כאמור שיש ללבוש חצאית או שמלה עד הקרסול, ומ"מ ביני וביני השתרבב המנהג להקל גם אצל גדולים, בפרט שהרבה גדולים לא היה בידם למחות [ראה בספר והצנע לכת (דהרי, עמ' כ בהערה 17) מקורות רבים לכיוצא בזה שמצינו בפוסקים שניסו למחות ולא עלתה בידם או שמעיקרא לא מחו משום מה. עש"ב], ונוסף לזה הבלבול הגדול שיש בציבור בנושא זה אחרי שרבים נמשכים שכך הורה המשנ"ב "ודעתו התקבלה בציבור", אף שבאמת במחכ"ת א"א לסמוך על זה, וכפי שהתבאר בבגדי קודש (פרק א) באריכות רבה, ועוד היו בדורות האחרונים פירצות גדולות יותר שהיו מגלות אף מעל הברך, עם שאר אופנות שונות של האירופיים והצרפתיים ובתי ספר אליאנס וגונדא דילהו, והמכה בפטיש מה שבסמינרים 'מחייבות' את הבנות לילך עם גרביים בצבע רגל וחצאיות קצרות, והתוצאה באה מאליה - ש'כולם הולכות כן', ואחרי שכולן הולכות כן נהפך המסובב להיות הסיבה, שמעתה כיון ש'כולן הולכות כן' סימן שזה בסדר ואין למחות בידם... ועל זה ידוו כל הדווים. [וע"ע בבגדי קודש (פ"ב אות ז) שהבאנו דבתחילה אמרו לילך עם גרביים חומות כהה כי שחורות אם לא יהיו אטומות מספיק אזי אדרבה יהיה זה בולט יותר משא"כ חומות, לאחר מכן הלך ופחת עד שנהיה כצבע רגל ממש והשתרבב הדבר בין כולם מבלי משים].
וע"ע בבגדי תפארתך (עמ' נו), שכתבו: עם הזמן יצאו לאור ספרי הלכות בנושאי צניעות אשר התבססו בקביעת ההלכות על תקנונים, כרוזים, ושמועות, ללא בירור מקור הדברים בש"ס ובפוסקים, תוך שהם חוזרים ומעתיקים גדרי אורך המלבושים המחודשים למיניהם האחד מהשני, בזמן שהם מסתמכים בעיניים עצומות על שאר ספרים, וככל שרבו ההעתקות כך גדל הביטחון באמיתות הדברים כהלכה פסוקה ומעוגנת. ונוספו לזה עוד כל מיני היתרים שעיקרם הוא גישה חדשנית של היתרים מטעמים כגון "הציבור חלש" ו"אי אפשר להכביד על הציבור" (בהצגת ההלכה כפשוטה) [וע' בנקודה זו בספר הנ"ל בעמ' רג, ובמהדו"ח בעמ' רד]. וסוף דבר המכה בפטיש שהכריע את הכף במלחמה נגד קיצור המלבושים, הוא 'איסור' חצאית ארוכה, שכבר הפך בעוונותינו הרבים לתקנה יסודית בחלק גדול מהסמינרים, ומנע כל חיזוק אפשרי מכל מי שעוד איכשהו התעוררה להתחזק בצניעות לשוב אל דרך אמותינו הקדושות בשמירת ההלכה בטהרתה. עכ"ל. וע"ש עוד בדבריהם להלן (עמ' רכ-רכב) מה
שהאריכו עוד בזה.
ועיין עוד בתורת משה להגאון חתם סופר (אבות פ"ג מ"ט, ובחלק מהדפוסים הודפס בסוף פרשת אמור) שכתב לפרש בדרך מליצה את הא דתנן באבות (שם) "מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", דפירושו מי שחכמתו מרובה "על ידי" מעשיו, כלומר שלא למד אלא רק שימש וראה מעשים אצל גדולים, אין חכמתו מתקיימת [משום דבעינן ידיעה יסודית בש"ס ופוסקים בכדי לפסוק הלכה], אולם אם מעשיו מרובין מחכמתו - דהיינו "על ידי" חכמתו, שלמד הרבה, ונוסף לזה גם שימש ת"ח, אז חכמתו מתקיימת. והו"ד בספר לבושה של תורה (ח"א עמ' תנז). וע"ע בשו"ת מעט מים (סי' עט, ד"ה הילכך) שאין לסמוך על מנהג הנשים, אלא יש לנו לילך אל הספרים, שהם מורים לנו דרך הישרה. ע"ש. [וע"ע בארחות יושר (ערך תפלה, עמ' קא) שכתב: והעיקר שבכל דבר צריך לראות מה כתוב בתורה ובשו"ע, וזהו רצון ה', והמזלזל בזה הוא בכלל אפיקורוס ח"ו ולעוה"ב לא יקבלו כלל תירוץ זה שראו אחרים שמזלזלים בזה. עכ"ל].
[1] וז"ל המשנה הלכות שם (לגבי דין מדיני עירובין): ברם מה שכתב מעכ"ג (מעלת כבוד גדולתו) שרוב הרבנים ובני תורה סוברין שאסור לערב, באמת כי נקודה זו צריך ביאור, ולפענ"ד דבר זה צריך עיון גדול, מהו הנקרא רוב "רבנים" וגם "בני תורה", דלכאורה לענין הלכה הנפ"מ [היא רק] מהרבנים שהם מורי הוראה
ובקיאין בהל' עירובין, ולמשל יש כמה רבנים באמעריקא
שמעולם לא פתחו הש"ע בהל' עירובין הגם שבקיאין בשאר הלכות, וכמה יש רבנים הנקראים מחנכים מנהלי ישיבות קטנות או גדולות ואפילו ראשי ישיבות אשר יש מהם שלא למדו בהלכה כי הם מקדיש ים כל ימיהם וכל כחותיהם ללימוד התורה בגפ"ת ומפרשי הש"ס ולא הלכה למעשה כידוע בזמן הזה אשר ב"ה הצליחו הרבה עם הדור החדש אבל מ"מ מענין הלכה המה רחוקים וגם אינם פוסקים שאלות כלל אלא סומכין על פוסק מובהק כל אחד לפי דרכו, ולמשל הרבה מרבנים סומכים על כג"ק מרן הגרמ"פ שליט"א [זצ"ל] והני כלהו רבנן הגם שהם הרבה במספר מ"מ לענין הלכה אפילו כחד לא נחשבין, שכולן בחדא שיטה נינהו. וגדולה מזו כתב הש"ך דרבינו ירוחם והטור כיון שהיו תרוייהו תלמידי הרא"ש לא נחשבו אלא כחדא שיטה וכחד נחשבו לגבי הרא"ש. ויש הרבה בני תורה שנמשכין אחרי גדולים אחרים והנה ודאי כי אשרי חלקם של בני תורה שהם נשמעים לגדוליהם ואין לך דבר גדול מזה, אבל עם כל זאת א"א לחשוב אותם שהם קובעים ההלכה בענין עירוב כי הם אינם יודעים בהלכה ולא הגיעו להוראה כמובן. עכ"ל קדשו. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב חיו"ד סי' לו) שכתב שלא ראינו בבתי המדרש אשר פה עירינו שמניחים מזוזה, ולפי פסק מרן שקבלנו הוראותיו צריך לקבוע מזוזה, ועל פי הרוב נראה שהחכמים פה עירינו לא שמו ליבם על זה, ולא העלו על דעתם מה שפסק מרן ז"ל על חיוב המזוזה בבית המדרש. ע"כ. וכעי"ז כתב עוד בח"ב או"ח (סי' כח). ע"ש. ובספרו בא"ח (שנה ראשונה פקודי אות יב) כתב וז"ל: וגם אסור לדון סמוך למנחה גדולה וכמו שכתב מרן ז"ל, ופה עירינו אין הדיינים נזהרים בזה, "ואין להם על מה שיסמוכו". עכ"ל. וע"ע בארחות צדיקים (שער כו ד"ה העונות) שכתב: וככה יש בכל המצוות עניינים שאפילו "גדולי הדור" הזה אינן נזהרין בהן, מחמת שאינם שמים על לבם ומחמת שאינן לומדים המצוות והמדות הטובות הזה. עכ"ל. וע"ע בספר בל"ג (פרק כח) באורך בכל זה, בדוגמאות רבות בש"ס ובפוסקים שמצינו כן. ושו"ר שגם הרה"ג רבי יוסף סעדו שליט"א האריך בנושא זה בקונטרס כבוד חכמים (עמ' ח והלאה), ושאין
ללמוד משתיקתם של רבנים שאינם מוחים בנושא זה. עש"ב ותרו"ץ.
ואם הדברים אמורים בהלכות עירובין (או מזוזה) שיש לפנינו גמרא ערוכה ושו"ע מסודר על הלכות אלו, ואפ"ה כתב המשנ"ה והבא"ח ועוד שאין לסמוך על כל מיני פוסקים, שהרבה מהם לא בקיאים בהלכות אלו, על אחת כמה וכמה שיש לומר כן בהלכות צניעות, שכאמור אין על זה שו"ע או רמב"ם מסודר [אלא למדים כן מסוגיות שונות כדלעיל בפנים], שבודאי הרבה רבנים על אף שהם ת"ח עצומים בשאר נושאים, אפ"ה בנושא זה הם לא שידדו עמקים, וכפי שנוכחתי לראות כמה פעמים.
וצריך לדעת דבר פשוט, לא 'כל' פוסק עסק 'בכל' הנושאים בתלמוד ובפוסקים באותו העיון שעסקו בו אחרים, אפשר לראות בכל נושא ונושא שיש שעסקו בו יותר ויש שעסקו בו פחות, ואין לנו לילך אלא אחר מי שבירר את הנושא המדובר ספציפית לאשורו ולרחבו, והוא נקרא הגדול באותו נושא, וזה שהרב השני גדול יותר בשאר הדברים אינו אומר כלום לגבי הנושא 'הקטן' הזה.
ובגוף הדבר מדוע אין לזה סוגיות מפורשות בש"ס או בפוסקים, ראיתי בספר בגדי תפארתך (בהקדמה) שביאר העניין, וז"ל: והנה יש להקדים שסוגיות אלה בניגוד לשאר סוגיות, אינם מפורשות וערוכות כלל לא בש"ס ולא בפוסקים לא בראשונים ולא באחרונים. ונראה לבאר טעם הדבר ע"פ דברי הרמב"ם (בפירוש המשניות, מנחות פ"ד מ"א) לגבי הא דאין משניות סדורות בנושא סת"ם וציצית, אלא רק גמרא, וז"ל: וסיבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיו עניינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, ואין ענין מהן נפלא משום אדם וכו'. עכ"ל [הרמב"ם]. (וכ"כ מדנפשיה החת"ס בחידושיו לגיטין עח. ד"ה ואל תתמה. ע"ש). [וע"ע בספר גם אני אודך תשובות הרב רן יוס"ח אבוחצירא, סי' יג]. וה"ה בנושא הצניעות שהיה ברור בעם ישראל עד פרוץ ההשכלה הארורה, ולא היו צריכים עבור זה גדרים הלכתיים מפורשים. (וכן ביאר להדיא בשו"ת להורות נתן ח"ה קונטרס מבעד לצמתך, פ"ה אות ג. ע"ש. וכעי"ז ראה בשו"ת שבט הקהתי ח"ד ריש סי' יג). [בפרט לפי מה שכתב הצמח צדק (הבאתי דבריו באריכות לעיל פ"א אות ו בהערה על ד"ה ועוד) שהחיוב נקבע בגלל ההכרח, שפניה ידיה (ורגליה במקומות החמים) זה דבר הכרחי לגלות, ולכן לא הקפידו על זה חז"ל אם הנשים יגלום, דההכרח לא יגונה וא"א ללמוד אפשר משאי אפשר וכו' וכ"כ עוד כמה אחרונים (עיין לעיל שם). וממילא אין צורך לכתוב על זה הלכות מסודרות, היות ושאר הגוף אינו מן ההכרח כפניה ידיה ורגליה, ממילא צריך לכסות ואי"צ לזה גדרים והלכות. וגם היה פשוט להם שכל דבר שצריך כיסוי, צריך כיסוי צורה]. משא"כ בזמנינו שנשתכח מסורת הצניעות, הוצרכו יותר לכתוב ספרים וחוברות בבירור ההלכה בזה. בפרט שכתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"ב הי"ז, ע"פ הגמ' בחגיגה יא.) דדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע, מורה להקל, עכ"ל [וראה עוד בזה להלן בסמוך בפנים], ואם דבריו אמורים עוד בזמן המשנה, אזי בימינו הדברים על אחת כמה וכמה. ונמצא שבעוד שמסורת הצניעות נשכחה מאיתנו, והסוגיות אינן סדורות כלל בתוככי הש"ס והפוסקים כאמור [ואף המעוניין להעמיק בסוגיות אלו יתקשה למצוא ידיו ורגליו, ומתוך ההעדר מסתפקים רבים בספרי קיצורים, סברות כרסיות, השענות על שמועות, הלך אחר המנהג, וכל כיו"ב], מלבד זה, עוד נוסף יצה"ר בתחום זה, אשר מטעה את האדם לקלות ראש בהוראה, אף יותר משאר תחומים. ולכן הוצרכו בדורינו לספרים ובירורים הלכתיים ביסודות הדין. עכת"ד הבגדי תפארתך. וכיו"ב ראיתי לחכ"א שכתב, דעניינים אלו לא רק שהיו פשוטים וידועים, אלא גם לא היה בהם שאלות ונסיונות באותו הדור, דכל השאלות והנידונים באים מכך שבאים ורוצים להקל, ואז מתעוררים לדון עד כמה מותר, מה יש מקום להתיר, ומה אסור ממש ואין להתירו, וכד', אך כאשר אין את הרצון להקל כלל, וכולן הולכות כראוי וכדת אין צורך להזדקק כלל לשאלות אלו. עכ"ד. וע"ע בספר הלבוש כהלכתו (עמ' 22), שנתן עוד טעמים לדבר. ע"ש. וראה עוד להלן פרק ו (אות יג, ד"ה וכיו"ב ובהערה שם).
[2] וע"ע בספר עולמות של טוהר (ח"ב עמ' 525), שכתב, וז"ל: בפרקי אבות (פ"א מ"א) נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". כך עוברת תורתנו הקדושה במסורת מוצקה ומסודרת מדור לדור, הרב מדריך את תלמידיו, מראה את ההלכה, את כלליה ופרטיה. עד היום עוברת התורה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מובטחים אנו שלא תשכח תורה מישראל, כאמור "כי לא תשכח מפי זרעו". אולם מצוה אחת ויחידה לא עברה דרך בתי הכנסיות והמדרשות, וזוהי מצות האשה לכסות את עצמה במלבושי צניעות. באופן טבעי עברה מצוה זו דרך עולם הנשים, אלא שלצערנו, בושתנו וחרפתנו, שלטו בה ידי זרים, ונתקיים בנו דברי רבי אלכסנדרי (ברכות יז.) שאמר "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות". בנושא צניעות הלבוש חברו יחד, גם 'היצר הרע' (השאור שבעיסה) שהוא יצר הגאוה ויצרא דעריות, וגם 'שעבוד מלכויות' – שיעבוד אופנת הגויים בשל היותינו בגלות ומרגישים חובה להידמות לגויים ולמלבושיהם – תחת שיעבוד זה הלכה ונרמסה מצוה זו עד עפר ומתחתיו. עכ"ל. וע"ש עוד. ואם כי אין דבריו מדוייקים "לגמרי" במה שכתב שמצוה זו לא עברה דרך בתי מדרשות, מ"מ בודאי שזה לא באותה מידה כלל כמו שאר ההלכות. וכנ"ל בפנים.