ידועה דעת הרמ"ע מפאנו, שכאשר מרן כותב 'סתם ויש', לא הביא סברת היש אלא 'לחלוק כבוד לבעליה'.
כאן ננסה להתחקות על בירור דעה זו, ממקורה.
לשון הרמ"ע הנוגע לנדון דידן הוא:
"עוד שאלת בכלל הדין של שבירת הרגל בעצם האמצעי שלא במקום צומת הגידין, שנחלקו בו גדולי עולם, איך ראוי להורות בו. ואמרת כי הב"י לא הכריע בטור י"ד סי' נ"ה, ושגם הש"ע הביא ב' הסברות סתם והניח הדבר בספק.
דע, כי המחבר ההוא רבן של בני גולה, זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א. א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה, שגם הם גדולים ורבים, ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו. אמנם לו שקול ישקלו הגאונים והרב והרמב"ם בעלי הסברא האחד בכף מאזנים, מכריעים הם כל חכמי עולם שיחדו יהיו תמים בכף שנייה, מלבד רבים מן הגדולים מסכימים עם הראשונים. ואין ספק שלדעת המתירים ראוי היה להורות בעובדא דידך אבר ועוף מותר. גם ברוך תהיה אם אסרת העוף כלו, כי יש לך על מי להשען".
הנה מדברי השואל נראה בהדיא, שהגם שראה את לשון מרן בש"ע, שיש בהם 'סתם ויש', מ"מ הבין שיש בדבר חוסר הכרעה לפי שמרן מסופק בדבר. ועל זה השיב לו הרמ"ע שטעה בפירוש לשון מרן, כי אין כאן ספק אלא הכרעה ברורה.
והרמ"ע חילק את תשובתו לשנים, בתחילה הודיע לשואל ידיעה כללית בבירור דרכו של מרן, ולאחר מכן ניגש להשיב על הנידון שנשאל בו.
בתחילה כתב שדרכו של מרן להביא תחילה את הדעה היותר מוסכמת להלכה [לא 'הדעה היחידה', אלא 'היותר מוסכמת'], וכשיש מקום לחוש לדעה נוספת מביאה בשם יש אומרים.
רק לאחר שסיים לכתוב כלל זה, נפנה לדון ולבאר דעת מרן בנידון דידן.
ומבואר בפירוש הכלל, שבכל 'סתם ויש', הדעה המוסכמת יותר מוצגת תחילה, והדעה שיש לחוש לה מוצגת בשם י"א. וזה שלא כמו שטעה השואל לומר שהצגת הדברים באופן זה מהווה חוסר הכרעה.
והנה לכאורה כבר כאן היה לו להרמ"ע לסיים את דבריו. אולם הוא המשיך לבאר את הנידון שנשאל בו, ולהוסיף בו דברים.
וטעם הדבר הוא, כי הגם שהכלל הוא ש'הסברא שיש לחוש לה' מובאת בשם י"א, מ"מ יקשה מדוע באמת בנידון דידן ס"ל למרן שיש לחוש לסברא ההיא [וממילא להביאה בש"ע בשם י"א]. ולזה המשיך הרמ"ע לבאר את הצדדים שיש בנידון דידן.
וביאורו של הרמ"ע הוא, שמה שסתם כאן מרן הוא 'פסק גמור ומוחלט', ומה שבכל זאת ראה במקום זה להביא סברא נוספת הוא משום שרצה לחלוק כבוד לבעליה [כצ"ל], ש'גם הם גדולים ורבים', דהיינו רוב מנין, וגם 'בהרבה מקומות פשט המנהג כמותם', והרי זו סיבה לחשוש להם. [ונראה שנקט כלשון הב"י בהקדמתו, שנטייתו משלשת עמודי ההוראה תהיה כאשר 'כל חכמי ישראל 'או רובם' יחלקו על הדעת ההוא, 'ולכן פשט המנהג בהיפך'. אלא שכאן לא פשט המנהג אלא בכמה מקומות, וזו כבר סיבה שעכ"פ לא התעלם מהדעה ההיא אלא הביאה כדי לחוש לה].
ונמצאו בנידון דידן שתי סיבות הגורמות לחוש לדעה זו [וממילא להביאה בשם י"א]:
א) ריבוי הפוסקים הסוברים כן.
ב) ריבוי המקומות שנוהגים כן.
והנה בדבריו אלו נתכוין הרמ"ע לבאר מדוע 'כאן' מרן כתב לחשוש לסברא האחרת, אבל אין כוונתו לשלול סיבות נוספות אפשריות, וכבר אפשר שסברת מרן עצמו יכולה להכריע בזה, וכגון כאשר דעת הי"א היא המחוורת יותר בסוגיא ההיא וכדו', או סיבות אחרות.
ובהמשך הדברים בתשובה ההיא [שלא הובאו במודגש הנ"ל, אלא בלשון התשובה במלואה הנ"ל] מסיים הרמ"ע לבאר את הכרעת מרן בענין זה, מדוע בכל זאת כתב להתיר בסתם, ומפרש שלמרות שיש מקומות שפשט בהם המנהג לאסור, מ"מ לפי עיקר הדין יש להורות כמו שכתב מרן, [ובזה בא לבאר ולנמק פסק מרן עצמו], שהגם שנהגו במקומות מסויימים לאסור, עכ"ז אם נשקול את הצדדים, נראה שרבים ועצומים נמצאים בדעת המתירים, ואין ספק שכן היה ראוי להורות. ומ"מ גם המחמיר תע"ב כי יש לו על מי להשען. ע"כ.
ולמדנו מדבריו שלשה עניינים חשובים:
א) ביאור דרכו של מרן באופן כללי.
ב) ביאור דרכו בנידון זה בהבאת דעת הי"א.
ג) ביאור הסיבה שמ"מ מאי דנקטינן כדעת הסתם הוא לעיקר הדין, אמנם ברוך יהיה המחמיר בזה. [ואגב משמע מדבריו דהיינו 'להורות לאחרים' לחומרא כדעת היש, שזו כוונת השואל 'איך ראוי להורות בו', והטעם שיכול להורות כן, הוא משום שסו"ס 'יש לו על מי להישען' ולהחמיר!]
ומבואר מכל דבריו, שהכלל הוא שמרן מביא בשם סתם ויש, את הסברא 'היותר מוסכמת' מול זו ש'איכא למיחש' לה. אלא שהסיבה מדוע 'נחשוש לה' תלויה בכל דין ודין לגופו. והפרט בנידון דידן הוא לפי שבעליה הם גדולים ורבים [באיכות וכמות] וגם פשט המנהג בכמה מקומות כמותם.
ועל הכל למדנו, שלמרות כל זאת כתב הרמ"ע, שהמחמיר תע"ב כי יש לו על מי להישען. ואדרבה על סברת ההיתר כתב 'ראוי היה להורות', דמשמע שטוב היה להחמיר הגם שמעיקר הדין מותר, והוא פסק גמור ומוחלט. [ואין סתירה בדבר זה, כי עיקר הדין הוא עיקר ההלכה, והחשש לדעות אחרות הוא דוקא כשיש להם משקל כלשהו, שאל"כ אין לחוש להן כלל. ואינו בתורת פסק אלא בתורת חשש].
ונמצא לפנינו קטע שלם מדברי הרמ"ע, שתחילתו 'איכא למיחש' וסופו 'המחמיר ברוך יהיה', ובאמצעיתו [בבואו לפרש הנימוק של החשש בנדון דידן] הזכיר שהדעה של הי"א הובאה לחלוק כבוד לבעליה משתי סיבות.
וממילא כל מעיין ישפוט בצדק ש'חלוקת הכבוד' הנזכרת כאן, עניינה הוא שיש לבעלי סברא זו משקל הלכתי מסוים, דהיינו לחשוש לשיטתם, ולברך את המחמירים כמותה הגם שמעיקר הדין אינם מחוייבים בזה, ולא סתם להביאה 'על שלחן מלכים'.
כאן ננסה להתחקות על בירור דעה זו, ממקורה.
הנה לשון תשובת הרמ"ע (סי' צז) במלואה, והדגשתי את הנוגע לנדו"ד.
"בדין שבירת הרגל. [פיררה למהר"ר יעקב פאנו].
שאלה: מעשה בעוף אחד שנשבר בו העצם מן הארכובה התחתונה ולמעלה, ואין עור ובשר חופין את רובו, ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה. ונסתפק השואל אפי' לדעת רש"י וחבריו הפוסלים בעצם האמצעי ואפי' שלא במקום צומת הגידין, אם יש להתירו מכח ספק ספקא: ספק אם נשבר קודם שחיטה או אחר שחיטה, ואת"ל קודם שחיטה נשבר, ספק יצא לחוץ קודם שחיטה או לא.
תשובה, כבר ידעת שאין מתירים שום אסור מכח ספק ספקא אלא בזמן שב' הספקות מתהפכין, וכאן א"א להפכן, א"כ אין זה אלא ספק אחד. מלבד שאין דנין באסורין אלא כפי מדת שעתן, והא ודאי כלל הוא: כל האסורים והשרצים והנגעים והטומאות כשעת מציאתן, א"כ אפי' היו הספקות מתהפכין - ספק זה לא היה עולה על הדעת. וכ"ש אחרי שהבשר נשתנה קצת במקום השבר ממראית שאר הבשר, כדבריך, שזה מוכיח שלקה עודנו חי.
עוד שאלת בכלל הדין של שבירת הרגל בעצם האמצעי שלא במקום צומת הגידין, שנחלקו בו גדולי עולם, איך ראוי להורות בו. ואמרת כי הב"י לא הכריע בטור י"ד סי' נ"ה, ושגם הש"ע הביא ב' הסברות סתם והניח הדבר בספק.
דע, כי המחבר ההוא רבן של בני גולה, זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א. א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה, שגם הם גדולים ורבים, ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו. אמנם לו שקול ישקלו הגאונים והרב והרמב"ם בעלי הסברא האחד בכף מאזנים, מכריעים הם כל חכמי עולם שיחדו יהיו תמים בכף שנייה, מלבד רבים מן הגדולים מסכימים עם הראשונים. ואין ספק שלדעת המתירים ראוי היה להורות בעובדא דידך אבר ועוף מותר. גם ברוך תהיה אם אסרת העוף כלו, כי יש לך על מי להשען.
ולהרים מכשול מבעלי העיון, אודיעך כי הרבה מן התלמידים נבוכו בהלכה זאת, מאשר לא שמרו לשונם כבני גליל ולא דייקי בשותא דרבנן, כי חשבו היות 'ארכובה' במקום הזה שם מונח לעצם, בין שיהיה התחתון או העליון, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ורמו אהדדי דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא: תנן 'מן הארכובה ולמטה כשרה' הא ארכובה עצמה טרפה, ותנן 'מן הארכובה ולמעלה טרפה' הא ארכובה עצמה כשרה. וזה גרם להם מבוכה אחרת, כי ראו עצם רביעי בבהמה והוא התחתון הנקרא 'עצם פרסה', ונסתפק להם אם מקום צומת הגידין הוא בין הרגל והשוק. והאמת הוא, כי כאן 'ארכובה' שם לחבור העצמות זה בזה במקום העשוי להכפל ולרבוץ עליו הבהמה, ומקום 'צומת הגידין' הוא הכפל היותר מפורסם באדם ובבהמה, שיש שם עצם קטן בין השוק והרגל, ולפי שאין הפרק שבין הרגל והפרסה ראוי לרבוץ עליו כלל, במספר הפרקים אל יבא.
ואולם בעיקר ההלכה, לא נכחד ממך פלוגתא דאמוראי בפירוש המשנה חולין ע"ו ע"א, ואותביה עולא לרב יהודה ואשתיק, ובתר הכי אתא רב פפא לתרוצי מתניתן אליבא דרב יהודה ומתני משמיה לישנא דלא לותבי עלה, ורב פפא עצמו מסיים בה וארכובה גופה כדעולא, א"כ לא ניחא לן למימר דהני תרי לישני משמיה דרב יהודה ספיקא דאורייתא נינהו כדברי הרשב"א, דאעג"ב דתריץ רב פפא רישא דמתניתן דלא תקשי לר"י, איהו גופיה דהוא בתרא ס"ל בארכובה כדעולא, והך סיפא לאו משמיה דרב יהודה מתני לה כדסבר הרשב"א ז"ל, דא"כ היל"ל 'באיזו ארכובה אמרו שכנגדה בגמל ניכר'. ואף על גב דהרב נקט לה הכי, איהו לשון קצר תפס ואתא, שלא העתיק מן המחלוקת כלל, ואת"ל דכלה מלתא דרב יהודה היא, טפי עדיף לישנא בתרא הואיל ומתרצא מתני' כותיה, ואתיא ככלהו תנאי וככלהו אמוראי לענין דינא, אף על גב דאיהו לקולא.
ומה שכתב הרשב"א לסיועיה לרש"י ז"ל ממאי דאיפליגו בתר הכי רב ושמואל בנשבר העצם ורוב בשר קיים ואותביה רב נחמן לשמואל, כבר דחאו הרא"ש יעויין במקומו, ואפי' יונח כדברי הרשב"א, הרי רב פפא בתרא הוא וסבר כעולא.
ואף על גב דהרא"ש כשראה את הרמב"ן המסכים עם המתירים דסבר דאפי' נשבר במקום צומת הגידין אם חתכו אח"כ העצם האמצעי קודם שחיטה שגם זה מין פסול החוזר להכשרו, לא די שסתר חדוש זה שחדש הרמב"ן אלא שהסכים בכלל הדין עם המחמירים, נחזי אנן ונפלוג דבורא, שחדושו של הרמב"ן לאו כלום הוא, כמו שכתב הר"ן, והתירן של ראשונים כשנשבר העצם האמצעי תחלה, במקומו עומד.
ובשם ה"ר יונה הביאו ראיה לדעת האוסרים מהנהו גידים הרכים דאתו לקמיה דרבא וכו', ודחאה הרשב"א דדילמא להתיר את האבר מהדרינן ועלה אמר רבא למאי ניחוש ליה וכו', אבל בהמה עצמה שריא לכ"ע, והר"ן קיים דברי ה"ר יונה מדאמר ליה רב פפא לרבא הא רשב"ל ואסורא דאורייתא והרי אבר מדולדל אינו אסור אלא מדבריהם משום מצות פרוש, - ויפה אמר אם יפורש ההוא עובדא בעצם האמצעי, אבל אנו מפרשים אותו בעצם הקולית ובגדי בן יומו, וכך הם דברי הרמב"ם בפרוש, והחוש מעיד נגד האומרים שאין בו גידין כל עיקר, ואם הכוונה להם לומר שאינו מקום צומת הגידין למאי ארייא הא לא מבעיא לן אלא אי מצטרפי לרוב בשר, ופשוט הוא ועם זה נדחית ראית ה"ר יונה מעיקרה כפרה ספקה והלכה לה.
ויש לנו עוד ראיה ברורה לדעת המתירים, כי כשהקשו בגמ' לעולא ומי איכא מידי דאילו מעילאי פסיק ליה וחיה מתתאי פסיק ליה ומתה אמר רב אשי טרפות קא מדמית להדדי וכו' א"כ קם ליה רב אשי בשטתייהו דעולא ורב פפא, והחולק עליהם חולק על שנון ערוך בלי ספק, אלא שיש לדחות דרב אשי לדבריהם קא משני וליה לא ס"ל אבל אין דרך הגמרא לתרץ כן אלא היכא דמוכחא מלתא שיש לבעל המאמר ההוא סברא אחרת כי היכי דלא תקשי מדידיה לדידיה.
ובמקום שרצו להחמיר על עצמן ונהגו בו אסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם".
"בדין שבירת הרגל. [פיררה למהר"ר יעקב פאנו].
שאלה: מעשה בעוף אחד שנשבר בו העצם מן הארכובה התחתונה ולמעלה, ואין עור ובשר חופין את רובו, ולא הרגיש השוחט בשבירה זו בשעת שחיטה. ונסתפק השואל אפי' לדעת רש"י וחבריו הפוסלים בעצם האמצעי ואפי' שלא במקום צומת הגידין, אם יש להתירו מכח ספק ספקא: ספק אם נשבר קודם שחיטה או אחר שחיטה, ואת"ל קודם שחיטה נשבר, ספק יצא לחוץ קודם שחיטה או לא.
תשובה, כבר ידעת שאין מתירים שום אסור מכח ספק ספקא אלא בזמן שב' הספקות מתהפכין, וכאן א"א להפכן, א"כ אין זה אלא ספק אחד. מלבד שאין דנין באסורין אלא כפי מדת שעתן, והא ודאי כלל הוא: כל האסורים והשרצים והנגעים והטומאות כשעת מציאתן, א"כ אפי' היו הספקות מתהפכין - ספק זה לא היה עולה על הדעת. וכ"ש אחרי שהבשר נשתנה קצת במקום השבר ממראית שאר הבשר, כדבריך, שזה מוכיח שלקה עודנו חי.
עוד שאלת בכלל הדין של שבירת הרגל בעצם האמצעי שלא במקום צומת הגידין, שנחלקו בו גדולי עולם, איך ראוי להורות בו. ואמרת כי הב"י לא הכריע בטור י"ד סי' נ"ה, ושגם הש"ע הביא ב' הסברות סתם והניח הדבר בספק.
דע, כי המחבר ההוא רבן של בני גולה, זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א. א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה, שגם הם גדולים ורבים, ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו. אמנם לו שקול ישקלו הגאונים והרב והרמב"ם בעלי הסברא האחד בכף מאזנים, מכריעים הם כל חכמי עולם שיחדו יהיו תמים בכף שנייה, מלבד רבים מן הגדולים מסכימים עם הראשונים. ואין ספק שלדעת המתירים ראוי היה להורות בעובדא דידך אבר ועוף מותר. גם ברוך תהיה אם אסרת העוף כלו, כי יש לך על מי להשען.
ולהרים מכשול מבעלי העיון, אודיעך כי הרבה מן התלמידים נבוכו בהלכה זאת, מאשר לא שמרו לשונם כבני גליל ולא דייקי בשותא דרבנן, כי חשבו היות 'ארכובה' במקום הזה שם מונח לעצם, בין שיהיה התחתון או העליון, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ורמו אהדדי דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא: תנן 'מן הארכובה ולמטה כשרה' הא ארכובה עצמה טרפה, ותנן 'מן הארכובה ולמעלה טרפה' הא ארכובה עצמה כשרה. וזה גרם להם מבוכה אחרת, כי ראו עצם רביעי בבהמה והוא התחתון הנקרא 'עצם פרסה', ונסתפק להם אם מקום צומת הגידין הוא בין הרגל והשוק. והאמת הוא, כי כאן 'ארכובה' שם לחבור העצמות זה בזה במקום העשוי להכפל ולרבוץ עליו הבהמה, ומקום 'צומת הגידין' הוא הכפל היותר מפורסם באדם ובבהמה, שיש שם עצם קטן בין השוק והרגל, ולפי שאין הפרק שבין הרגל והפרסה ראוי לרבוץ עליו כלל, במספר הפרקים אל יבא.
ואולם בעיקר ההלכה, לא נכחד ממך פלוגתא דאמוראי בפירוש המשנה חולין ע"ו ע"א, ואותביה עולא לרב יהודה ואשתיק, ובתר הכי אתא רב פפא לתרוצי מתניתן אליבא דרב יהודה ומתני משמיה לישנא דלא לותבי עלה, ורב פפא עצמו מסיים בה וארכובה גופה כדעולא, א"כ לא ניחא לן למימר דהני תרי לישני משמיה דרב יהודה ספיקא דאורייתא נינהו כדברי הרשב"א, דאעג"ב דתריץ רב פפא רישא דמתניתן דלא תקשי לר"י, איהו גופיה דהוא בתרא ס"ל בארכובה כדעולא, והך סיפא לאו משמיה דרב יהודה מתני לה כדסבר הרשב"א ז"ל, דא"כ היל"ל 'באיזו ארכובה אמרו שכנגדה בגמל ניכר'. ואף על גב דהרב נקט לה הכי, איהו לשון קצר תפס ואתא, שלא העתיק מן המחלוקת כלל, ואת"ל דכלה מלתא דרב יהודה היא, טפי עדיף לישנא בתרא הואיל ומתרצא מתני' כותיה, ואתיא ככלהו תנאי וככלהו אמוראי לענין דינא, אף על גב דאיהו לקולא.
ומה שכתב הרשב"א לסיועיה לרש"י ז"ל ממאי דאיפליגו בתר הכי רב ושמואל בנשבר העצם ורוב בשר קיים ואותביה רב נחמן לשמואל, כבר דחאו הרא"ש יעויין במקומו, ואפי' יונח כדברי הרשב"א, הרי רב פפא בתרא הוא וסבר כעולא.
ואף על גב דהרא"ש כשראה את הרמב"ן המסכים עם המתירים דסבר דאפי' נשבר במקום צומת הגידין אם חתכו אח"כ העצם האמצעי קודם שחיטה שגם זה מין פסול החוזר להכשרו, לא די שסתר חדוש זה שחדש הרמב"ן אלא שהסכים בכלל הדין עם המחמירים, נחזי אנן ונפלוג דבורא, שחדושו של הרמב"ן לאו כלום הוא, כמו שכתב הר"ן, והתירן של ראשונים כשנשבר העצם האמצעי תחלה, במקומו עומד.
ובשם ה"ר יונה הביאו ראיה לדעת האוסרים מהנהו גידים הרכים דאתו לקמיה דרבא וכו', ודחאה הרשב"א דדילמא להתיר את האבר מהדרינן ועלה אמר רבא למאי ניחוש ליה וכו', אבל בהמה עצמה שריא לכ"ע, והר"ן קיים דברי ה"ר יונה מדאמר ליה רב פפא לרבא הא רשב"ל ואסורא דאורייתא והרי אבר מדולדל אינו אסור אלא מדבריהם משום מצות פרוש, - ויפה אמר אם יפורש ההוא עובדא בעצם האמצעי, אבל אנו מפרשים אותו בעצם הקולית ובגדי בן יומו, וכך הם דברי הרמב"ם בפרוש, והחוש מעיד נגד האומרים שאין בו גידין כל עיקר, ואם הכוונה להם לומר שאינו מקום צומת הגידין למאי ארייא הא לא מבעיא לן אלא אי מצטרפי לרוב בשר, ופשוט הוא ועם זה נדחית ראית ה"ר יונה מעיקרה כפרה ספקה והלכה לה.
ויש לנו עוד ראיה ברורה לדעת המתירים, כי כשהקשו בגמ' לעולא ומי איכא מידי דאילו מעילאי פסיק ליה וחיה מתתאי פסיק ליה ומתה אמר רב אשי טרפות קא מדמית להדדי וכו' א"כ קם ליה רב אשי בשטתייהו דעולא ורב פפא, והחולק עליהם חולק על שנון ערוך בלי ספק, אלא שיש לדחות דרב אשי לדבריהם קא משני וליה לא ס"ל אבל אין דרך הגמרא לתרץ כן אלא היכא דמוכחא מלתא שיש לבעל המאמר ההוא סברא אחרת כי היכי דלא תקשי מדידיה לדידיה.
ובמקום שרצו להחמיר על עצמן ונהגו בו אסור אי אתה רשאי להתירו בפניהם".
לשון הרמ"ע הנוגע לנדון דידן הוא:
"עוד שאלת בכלל הדין של שבירת הרגל בעצם האמצעי שלא במקום צומת הגידין, שנחלקו בו גדולי עולם, איך ראוי להורות בו. ואמרת כי הב"י לא הכריע בטור י"ד סי' נ"ה, ושגם הש"ע הביא ב' הסברות סתם והניח הדבר בספק.
דע, כי המחבר ההוא רבן של בני גולה, זה דרכו בש"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א. א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה, שגם הם גדולים ורבים, ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו. אמנם לו שקול ישקלו הגאונים והרב והרמב"ם בעלי הסברא האחד בכף מאזנים, מכריעים הם כל חכמי עולם שיחדו יהיו תמים בכף שנייה, מלבד רבים מן הגדולים מסכימים עם הראשונים. ואין ספק שלדעת המתירים ראוי היה להורות בעובדא דידך אבר ועוף מותר. גם ברוך תהיה אם אסרת העוף כלו, כי יש לך על מי להשען".
הנה מדברי השואל נראה בהדיא, שהגם שראה את לשון מרן בש"ע, שיש בהם 'סתם ויש', מ"מ הבין שיש בדבר חוסר הכרעה לפי שמרן מסופק בדבר. ועל זה השיב לו הרמ"ע שטעה בפירוש לשון מרן, כי אין כאן ספק אלא הכרעה ברורה.
והרמ"ע חילק את תשובתו לשנים, בתחילה הודיע לשואל ידיעה כללית בבירור דרכו של מרן, ולאחר מכן ניגש להשיב על הנידון שנשאל בו.
בתחילה כתב שדרכו של מרן להביא תחילה את הדעה היותר מוסכמת להלכה [לא 'הדעה היחידה', אלא 'היותר מוסכמת'], וכשיש מקום לחוש לדעה נוספת מביאה בשם יש אומרים.
רק לאחר שסיים לכתוב כלל זה, נפנה לדון ולבאר דעת מרן בנידון דידן.
ומבואר בפירוש הכלל, שבכל 'סתם ויש', הדעה המוסכמת יותר מוצגת תחילה, והדעה שיש לחוש לה מוצגת בשם י"א. וזה שלא כמו שטעה השואל לומר שהצגת הדברים באופן זה מהווה חוסר הכרעה.
והנה לכאורה כבר כאן היה לו להרמ"ע לסיים את דבריו. אולם הוא המשיך לבאר את הנידון שנשאל בו, ולהוסיף בו דברים.
וטעם הדבר הוא, כי הגם שהכלל הוא ש'הסברא שיש לחוש לה' מובאת בשם י"א, מ"מ יקשה מדוע באמת בנידון דידן ס"ל למרן שיש לחוש לסברא ההיא [וממילא להביאה בש"ע בשם י"א]. ולזה המשיך הרמ"ע לבאר את הצדדים שיש בנידון דידן.
וביאורו של הרמ"ע הוא, שמה שסתם כאן מרן הוא 'פסק גמור ומוחלט', ומה שבכל זאת ראה במקום זה להביא סברא נוספת הוא משום שרצה לחלוק כבוד לבעליה [כצ"ל], ש'גם הם גדולים ורבים', דהיינו רוב מנין, וגם 'בהרבה מקומות פשט המנהג כמותם', והרי זו סיבה לחשוש להם. [ונראה שנקט כלשון הב"י בהקדמתו, שנטייתו משלשת עמודי ההוראה תהיה כאשר 'כל חכמי ישראל 'או רובם' יחלקו על הדעת ההוא, 'ולכן פשט המנהג בהיפך'. אלא שכאן לא פשט המנהג אלא בכמה מקומות, וזו כבר סיבה שעכ"פ לא התעלם מהדעה ההיא אלא הביאה כדי לחוש לה].
ונמצאו בנידון דידן שתי סיבות הגורמות לחוש לדעה זו [וממילא להביאה בשם י"א]:
א) ריבוי הפוסקים הסוברים כן.
ב) ריבוי המקומות שנוהגים כן.
והנה בדבריו אלו נתכוין הרמ"ע לבאר מדוע 'כאן' מרן כתב לחשוש לסברא האחרת, אבל אין כוונתו לשלול סיבות נוספות אפשריות, וכבר אפשר שסברת מרן עצמו יכולה להכריע בזה, וכגון כאשר דעת הי"א היא המחוורת יותר בסוגיא ההיא וכדו', או סיבות אחרות.
ובהמשך הדברים בתשובה ההיא [שלא הובאו במודגש הנ"ל, אלא בלשון התשובה במלואה הנ"ל] מסיים הרמ"ע לבאר את הכרעת מרן בענין זה, מדוע בכל זאת כתב להתיר בסתם, ומפרש שלמרות שיש מקומות שפשט בהם המנהג לאסור, מ"מ לפי עיקר הדין יש להורות כמו שכתב מרן, [ובזה בא לבאר ולנמק פסק מרן עצמו], שהגם שנהגו במקומות מסויימים לאסור, עכ"ז אם נשקול את הצדדים, נראה שרבים ועצומים נמצאים בדעת המתירים, ואין ספק שכן היה ראוי להורות. ומ"מ גם המחמיר תע"ב כי יש לו על מי להשען. ע"כ.
ולמדנו מדבריו שלשה עניינים חשובים:
א) ביאור דרכו של מרן באופן כללי.
ב) ביאור דרכו בנידון זה בהבאת דעת הי"א.
ג) ביאור הסיבה שמ"מ מאי דנקטינן כדעת הסתם הוא לעיקר הדין, אמנם ברוך יהיה המחמיר בזה. [ואגב משמע מדבריו דהיינו 'להורות לאחרים' לחומרא כדעת היש, שזו כוונת השואל 'איך ראוי להורות בו', והטעם שיכול להורות כן, הוא משום שסו"ס 'יש לו על מי להישען' ולהחמיר!]
ומבואר מכל דבריו, שהכלל הוא שמרן מביא בשם סתם ויש, את הסברא 'היותר מוסכמת' מול זו ש'איכא למיחש' לה. אלא שהסיבה מדוע 'נחשוש לה' תלויה בכל דין ודין לגופו. והפרט בנידון דידן הוא לפי שבעליה הם גדולים ורבים [באיכות וכמות] וגם פשט המנהג בכמה מקומות כמותם.
ועל הכל למדנו, שלמרות כל זאת כתב הרמ"ע, שהמחמיר תע"ב כי יש לו על מי להישען. ואדרבה על סברת ההיתר כתב 'ראוי היה להורות', דמשמע שטוב היה להחמיר הגם שמעיקר הדין מותר, והוא פסק גמור ומוחלט. [ואין סתירה בדבר זה, כי עיקר הדין הוא עיקר ההלכה, והחשש לדעות אחרות הוא דוקא כשיש להם משקל כלשהו, שאל"כ אין לחוש להן כלל. ואינו בתורת פסק אלא בתורת חשש].
ונמצא לפנינו קטע שלם מדברי הרמ"ע, שתחילתו 'איכא למיחש' וסופו 'המחמיר ברוך יהיה', ובאמצעיתו [בבואו לפרש הנימוק של החשש בנדון דידן] הזכיר שהדעה של הי"א הובאה לחלוק כבוד לבעליה משתי סיבות.
וממילא כל מעיין ישפוט בצדק ש'חלוקת הכבוד' הנזכרת כאן, עניינה הוא שיש לבעלי סברא זו משקל הלכתי מסוים, דהיינו לחשוש לשיטתם, ולברך את המחמירים כמותה הגם שמעיקר הדין אינם מחוייבים בזה, ולא סתם להביאה 'על שלחן מלכים'.
