ציטוט מתוך הספר החדש תומר דבורה עם ביאור אמת ליקב, למרן הגר"י הלל שליט"א (מתוך המאמרים בסוף הספר - מאמר כ"ד):
ומענין לענין יש להזכיר, כי ישנם תלמידי חכמים מורי הוראה, אשר מורים לבני עדות המזרח כדעת הפוסקים הספרדים בלבד, וגם באופן שאחד מגדולי אשכנז אמר דבר מסתבר ואף הביא ראיות לדבריו, אין הם מורים כדבריו, וטענתם בפיהם שבני עדות המזרח צריכים ללכת אחר פוסקים ספרדים דווקא. וזו טעות גדולה, שהרי אם החכם הביא ראיה לדבריו, וכן מסתבר על פי דעת תורה, יש להכריע כך להלכה אף לבני עדות המזרח, כי תורה אחת ומשפט אחד לנו. ואין שום מקום לטעון, שכיון שאחד מהפוסקים מבני ספרד נקט באופן אחר להלכה, יש לנהוג על פיו אף אם דבריו אינם מסתברים. וכן להיפך, אם חכם מבני ספרד הביא ראיות לדבריו ומסתבר כמותו, יש להנהיג כך אף לבני אשכנז. ובכל מחלוקת הלכתית יש לחפש ולפשפש אחר האמת, ולקבל האמת ממי שאמרה, בין אם היה מחכמי עדות המזרח, ובין אם היה מחכמי אשכנז.
וכבר התאונן על כך המהרש"ל (הקדמת ים של שלמה על מסכת בבא קמא), וז"ל: ומתוך זה ניתן לבעל דין לחלוק ולומר קים לי כחד מנהון, הספרדי כספרדים, הצרפתי כצרפתים. וכל אחד בורר את שלו, ועם ועם כלשונו, וסובר התורה ירושה היא למשפחות. ולא זו הדרך ולא זו העיר, כי מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים, אלא מי שיכשרו דבריו להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי ותוספתא, במקום שאין הכרע בתלמוד, עכ"ל.
ויש להוסיף עוד בענין זה, כי חכמי הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, עסקו תדיר בדבריהם של גדולי ההוראה נושאי כלי השולחן ערוך, המגן אברהם, הטורי זהב, שפתי כהן ובית שמואל, ושתו בצמא את דבריהם, על אף שפוסקים אלו היו מחכמי אשכנז. ולכן, אין מקום כלל לבוא ולהדפיס שולחן ערוך חדש עם המפרשים הספרדים, כגון ברכי יוסף, מאמר מרדכי ושולחן גבוה, שהרי גם גדולי ספרד אלו בסדר לימודם בשולחן ערוך עסקו בעיקר בדברי רבותינו גדולי ההוראה מחכמי אשכנז הנזכרים לעיל. ואמנם, דבר פשוט וברור הוא, שלפעמים גדולי ההוראה מחכמי הספרדים מקשים על דברי נושאי הכלים ודוחים את דבריהם בראיות, ואנו נוקטים להלכה כדבריהם. אך אין אנו פוסקים כדבריהם מפני שהיו מחכמי הספרדים, אלא מכיון שהביאו ראיות לדבריהם, ואין קביעת ההלכה תלויה כלל ועיקר בשאלה אם הפוסק הוא מבני אשכנז או ספרד.
ומעיד אני, שזכיתי לראות את גדולי ההוראה בדור הקודם, ובפרט חכמי בבל, ונוכחתי שספר משנה ברורה לא היה מש משולחנם, ורוב לימודם בהלכה היה בספר זה. מובן מאליו, שחכמים אלו היו בקיאים בספר בן איש חי בעל פה, וכן היו בקיאים היטב במנהגי הספרדים, ונוהגים על פיהם, אך בשאר ענייני הלכה היו מעיינים בספר משנה ברורה ופוסקים על פיו (ועיין עוד שו"ת וישב הים חלק ה' דלתי תשובה סימן ס'). וכלל הדברים הוא, שתורה אמת כתיב בה, ולכן בכל נושא ונושא יש לפסוק את ההלכה על פי סברות וראיות מוכרחות, ולא על פי שיקולים צדדיים שאינם נוגעים כלל לבירור אמיתת הדבר.
וצריך לדעת, שיש חכמים שהתקבלו דבריהם והוראותיהם להלכה גם כאשר חכמים אחרים חולקים על דבריהם, כגון מרן השולחן ערוך שהתפשטו הוראותיו, וכן ג"ע החיד"א ז"ל שבכמה קהילות התפשטו הוראותיו כהוראות השולחן ערוך (עיין בדברי פתיחה לסידור החיד"א). ובדרך כלל יש לסמוך על דבריהם להלכה ללא פקפוק, מלבד במקרים מיוחדים. אך אין הדברים אמורים בכל חכם ופוסק, אלא ביחידי סגולה מבין הפוסקים. ולגבי רוב הפוסקים הכלל הוא, שיש להעביר דבריהם תחת שבט הביקורת, ואם יבוא רב אחר ויבטל טענותיהם בראיות, יש לקבל את דבריו.