חדר ייחוד לספרדים
- יוזם האשכול יעקבי
- תאריך התחלה
חדר יחוד לספרדים
א. יש מח' מהי חופה (נישואין). דעת הרמב"ם והשו"ע יחוד הראוי לביאה. ויש חולקים דסגי אפי' בפריסת וילון עם כלונסאות וכו'. (ויש כמה שיטות בדבר ואכמ"ל).
ב. חכמי הספרדים לדורותם לא עשו חדר יחוד, ולא מפני שהם סוברים שאסור לעשות, אלא מפני שהם סוברים שאין צריך לעשות וכי הלכה בזה כהרמ"א ודלא כמרן. [עיין שייכנה"ג (או"ח שלט, הגב"י אות י), משפט וצדקה ביעקב (ח"ב סי' קפז), גינת ורדים (או"ח כלל א סי' כה), ועיין שער המלך [בילמונטי] (קונ' חופת חתנים סעיף ח), חופת חתנים [מילדולה] (סוף עמ' מד), בית עובד (דף קצח אות ג), גנזי חיים [פלאג'י] (מע' ח אות טו"ב), יפה ללב (ח"ד סי' נה אות ב), טהרת המים (מע' כ אות מ), נהר פקוד [על שער המפקד] (ח"א דף יז ע"א ד"ה ותו, ובע"ב ד"ה ויומא), בן איש חי (ש"ר שופטים יב), עוד לו בחוקי הנשים (פמ"ה), ארץ חיים (אה"ע סי' נה), ישכיל עבדי (ח"ז טה"ע סי' י, ח"ט אה"ע סי' י) ודוק היטב בשערי רחמים [פראקנו] (ח"ב אה"ע ס"ס טז) ואכמ"ל].
ג. לפיכך מעמד החופה של ימינו שיש בו כלונסאות ופריסת טלית, לדעת כל חכמי הספרדים (זולתי מרן), נעשית אשת איש גמורה לכל דבריה.
ד. דעת היבי"א (ח"ו או"ח סי' יג סוף אות ד) דעיקר החופה היא היחוד דוקא כדעת מרן (ודלא כדעת כל חכמי הספרדים שהורו שהיא אשת איש גמורה מעת החופה), ולכן כל זמן שלא נתייחדו מותרת הלה לבוא בגילוי ראש. (הוא נשאל על כלות שאינן רוצות לכסות ראשן בחתונה, והשיב דדבלא,ה אינן נשואות גמורות עד שיבואו הביתה).
ה. לאידך דעת ראשי הישיבות שליט"א להשאיר הדבר על כנו שהנישואין הן מהחופה (כדעת חכמי הספרדים), ומחייבים הכלה לבוא בכיסוי ראש (כלומר פאה נכרית), אלא שלרווחא דמלתא עושים גם חדר יחוד.
ו. מבירור אצל המשפחות המיוחסות בירושלים עולה, כי בדור העבר היו כאלו שכיסו ראשן והיו כאלו שלא. (וזה לפני שחכם עובדיה חידש שהלכה כמרן שהנישואין הם ע"י יחוד הראוי לביאה, ועכ"ז היו שלא כיסו ראשן), השאלה למה, ויבואר להלן אי"ה.
ז. נחזור לויכוח בין ראשי הישיבות לחכם עובדיה. - לכאו' מנהג ראשי הישיבות עדיף טפי מכמה פנים, א' כי הוא עולה לכאן ולכאן, אבל לדעת חכם עובדיה הן הוא התיר לה לבוא גלויית ראש שלדעת כל חכמי הספרדים לכאו' הוא דאו'. ב' שלדבריו הן מברכים ז' ברכות לבטלה, שהרי אחר ברכהמ"ז עושים שבע ברכות, ולפי השו"ע אינו אלא סעודת אירוסין, ולא שמענו מעולם שיברכו עליה ז' ברכות. אמנם אם יעשו חדר יחוד, א"ש לכו"ע.
ח. וראיתי מי שכתב ליישב, שלפי הגרנ"ט שיש תחילת הנישואין וסוף הנישואין, ויש שיטת הגאונים לברך על שניהם, א"ש. אבל במחכ"ת לא הועיל לנו כלום, שהרי שלא נפסק בשו"ע לברך פעמיים. (המנהג הספרדי לברך אחר ברכה"מ אינו נובע מהפלפול הנז', אלא מההבנה שהחופה היא נישואין גמורים).
ט. ובילקוט יוסף (תשס"ה, חופה וקידושין ח"א פי"ב עמ' רנ אות ד) כתב שאנו מצרפים שיטה הסוברת שפריסת הטלית היא הנישואין והויא אשת איש ולכן מברכים עליה ז' ברכות אחר הסעודה, והוא מנהג פשוט כנודע, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ע"כ.
י. אבל במחכ"ת דבריו מרפסן איגרי, שהרי המנהג לברך נובע מההבנה שהיא אשת איש, אבל הוא סובר שהיא לא אשת איש, שהרי התיר לה (שם, פי"ג ה"א) לבוא גלויית ראש בנימוק שעדיין דינה כארוסה עד שיתייחדו בבית. אז איך הורה לברך בגלל המנהג אחר שהוא מורה לה לנהוג בעקירת המנהג. (לבוא בגילוי ראש מחד, ולברך ברכות נישואין מאידך). משל למה הדבר דומה, לאדם שאומר לאשתו אל תטלי לולב לפי שלהלכה נשים פטורות, אבל לאידך תברכי על נטילת לולב כי המנהג היה לברך וסב"ל במקום מנהג לא אמרינן. (והוי תופס דברי ב"ש וב"ה בדבר הסותר).
יא. וכיוהא חזינא הכא, שהרי לדעתו ברכות לבטלה הן חמורות ביותר, עד שלפי זה ביאר אמאי אמרינן סב"ל נגד מרן. וכאן הן מרן הוא המורה לה שלא תברך, א"כ עאכ"ו שיחוש לחומר ברכה לבטלה ויורה לה שלא לברך. והוא תפס החבל משני הקצוות, גם התיר לה גילוי שלכאו' הוא דאו' לדעת כל חכמי הספרדים, וגם הורה לה לברך ברכות לבטלה היפך דעת מרן, אתמהה.
יב. אמנם אם תעשה חדר יחוד ותבוא עם פא"נ, א"ש לכו"ע, שהרי מעתה היא נשואה לכו"ע וראשה מכוסה.
יג. ואם הכלה מתעקשת לבוא בגילוי הראש, מן הראוי שיורה לה שגם לא תעשה ז' ברכות לאחר הסעודה אם לא עשתה חדר יחוד, מאשר להורות לה תרתי דסתרי.
יד. ועתה נבוא לבירור מנהג הספרדים. כאמור לעיל (אות ו) היו שנהגו שלא לכסות ראשן בחתונה חרף ההבנה שהיא אשת איש.
והנה מנהג זה נראה מיוסד על מ"ש בשו"ת מהר"י הלוי [אחי הט"ז] (ח"א סי' ט), (וע"ע שבות יעקב [ח"א אה"ע סי' קג], וע"ע שו"ת חת"ס [יו"ד סי' קצה]), שמדברי הרא"ש בכתובות גבי יוצאת בהינומה וראשה פרוע, דאפי' אחר החופה ביום ראשון מז' ימי המשתה מותרת בפריעת ראש בפני רבים, כדי לחבבה על בעלה. ע"כ. (והכוונה שבחצר שהוא רק דרבנן, מותרת להיות גלויית ראש בפני רבים, אך לא ברה"ר).
טו. דברים ברוח זו כתב הרב שבתאי לוי בקונ' "שמח תשמח" (אות יד) אלא שהוא כתב (שם, הע' 25) שההיתר שלה הוא מצד מנהגה להיות גלויית ראש קודם החופה בהיותה רווקה וממשיכה זה גם עתה, ואילו תיכנס לחדר יחוד ונתכסתה לעין כל, חייל עליה בצאתה החיוב לכסות ראשה.
טז. אבל אני מפקפק בדבר, דמה בכך שהיתה רווקה, אם כעת היא נשואה שתכסה ראשה. ויותר נראה שהוא מצד שלא נהגו לכסות ראשן בחצר בלילה הזו כדי לחבבה על בעלה, וא"כ מה איכפת אם נתכסתה. ואפי' שכבר התייחדה עם בעלה יחוד הראוי לביאה, מ"מ הן היחוד נעשה שלא ע"מ ביאה כנודע, וא"כ למה לחייבה עוד כיסוי בלילה הזאת קודם הזמן של החיבוב האמיתי. ויל"ע ואכמ"ל.
יז. עכ"פ כלה שבאה עם פאה נכרית, ועושה חדר יחוד יוצאת ידי הכל. (וגם לפי היבי"א, הן איסור פאה אינו אלא מדרבנן ומשום מנהג (יבי"א ח"ה אה"ע סי' ה אות ה-ו) וזה הרבה יותר טוב מאשר להורות לה לבוא גלויית ראש לגמרי, מלבד מה שהוא ברכות לבטלה לדעת מרן).
יח. ומ"ש הרב יצחק באיזהו מקומן שהוא מנהג מכוער, וכמ"ש ערוך השולחן (אה"ע נה טו), הן כל הרואה פנימה יודע שאינו כן, וז"ל הערוך השלחן: ופירוש חופה הוא מלשון חופף עליו כל היום, והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים וכו', ובזה היא נשואה גמורה וכו', אך אין צריך עידי יחוד, ועשרה אנשים לברכות נשואין, ושתיכף יבעול ומכוער הדבר. ע"כ. הרי ראית מה הוא הכיעור המדובר, ובחדר יחוד שלנו לא אמרה אדם מעולם אפי' בדרך מקרה.
יט. ובר מן דין, שהרב משאת בנימין (ס"ס צ) כתב גבי הנושא אשה בערב שבת, שמעתי שבקצת קהילות נוהגין שאפילו החור הנושא בתולה, מיד מיד אחר החופה מייחדין אותן בחדר צנוע, ובעיני הוא מנהג טוב ויפה. ע"כ. והגם דמיירי שם לענין שלא יעשה קנין בשבת לחד מנ"ד ע"י הבעילה הראשונה. מ"מ אילו היה היחוד מכוער לא היה ל לקרותו "מנהג טוב ויפה". גם הרב שכנה"ג (או"ח סי' שלט הגב"י אות י) הביא שגם בקושטא נוהגים לעשות כן, אלא שיש עושים יחוד גמור ויש עושים יחוד שאינו גמור. ע"כ. ולא העיר דבר וחצי דבר, ש"מ הוא טוב. ויתירה מזאת, הן היבי"א גופיה (ח"ה אה"ע סי' ח אות ה) כתב שבלילה כגשבאים להתייחד א"צ עידי יחוד וכמ"ש הערוך השלחן הנז' דמכוער הדבר, ומ"מ הנהוגים להזמין עדים לכך (לדבר המכוער באמת) יש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וחבל לעשות ממנהג ישראל שהוא מכסה כמה פנים בהלכה "דבר מכוער", על לא דבר.
ואם ימצאו אנשים קלי דעת שידברו ניבולי פה באותה עת, מה לנו מהם שנעזוב דבר שיש בו פן הלכתי להציל מברכות לבטלה בשביל אי אלו שוטים. ועוד, נראה שכל הניבולי פה שלהם, אינם אלא בגלל שכך קראו בכל מיני עלונים שהוא דבר מכוער שמדברים בו ניבולי פה, ואז הם באים לקיים את מצות היום לדבר אז ניבולי פה... וטוב יותר אילו ילמדום כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
א. יש מח' מהי חופה (נישואין). דעת הרמב"ם והשו"ע יחוד הראוי לביאה. ויש חולקים דסגי אפי' בפריסת וילון עם כלונסאות וכו'. (ויש כמה שיטות בדבר ואכמ"ל).
ב. חכמי הספרדים לדורותם לא עשו חדר יחוד, ולא מפני שהם סוברים שאסור לעשות, אלא מפני שהם סוברים שאין צריך לעשות וכי הלכה בזה כהרמ"א ודלא כמרן. [עיין שייכנה"ג (או"ח שלט, הגב"י אות י), משפט וצדקה ביעקב (ח"ב סי' קפז), גינת ורדים (או"ח כלל א סי' כה), ועיין שער המלך [בילמונטי] (קונ' חופת חתנים סעיף ח), חופת חתנים [מילדולה] (סוף עמ' מד), בית עובד (דף קצח אות ג), גנזי חיים [פלאג'י] (מע' ח אות טו"ב), יפה ללב (ח"ד סי' נה אות ב), טהרת המים (מע' כ אות מ), נהר פקוד [על שער המפקד] (ח"א דף יז ע"א ד"ה ותו, ובע"ב ד"ה ויומא), בן איש חי (ש"ר שופטים יב), עוד לו בחוקי הנשים (פמ"ה), ארץ חיים (אה"ע סי' נה), ישכיל עבדי (ח"ז טה"ע סי' י, ח"ט אה"ע סי' י) ודוק היטב בשערי רחמים [פראקנו] (ח"ב אה"ע ס"ס טז) ואכמ"ל].
ג. לפיכך מעמד החופה של ימינו שיש בו כלונסאות ופריסת טלית, לדעת כל חכמי הספרדים (זולתי מרן), נעשית אשת איש גמורה לכל דבריה.
ד. דעת היבי"א (ח"ו או"ח סי' יג סוף אות ד) דעיקר החופה היא היחוד דוקא כדעת מרן (ודלא כדעת כל חכמי הספרדים שהורו שהיא אשת איש גמורה מעת החופה), ולכן כל זמן שלא נתייחדו מותרת הלה לבוא בגילוי ראש. (הוא נשאל על כלות שאינן רוצות לכסות ראשן בחתונה, והשיב דדבלא,ה אינן נשואות גמורות עד שיבואו הביתה).
ה. לאידך דעת ראשי הישיבות שליט"א להשאיר הדבר על כנו שהנישואין הן מהחופה (כדעת חכמי הספרדים), ומחייבים הכלה לבוא בכיסוי ראש (כלומר פאה נכרית), אלא שלרווחא דמלתא עושים גם חדר יחוד.
ו. מבירור אצל המשפחות המיוחסות בירושלים עולה, כי בדור העבר היו כאלו שכיסו ראשן והיו כאלו שלא. (וזה לפני שחכם עובדיה חידש שהלכה כמרן שהנישואין הם ע"י יחוד הראוי לביאה, ועכ"ז היו שלא כיסו ראשן), השאלה למה, ויבואר להלן אי"ה.
ז. נחזור לויכוח בין ראשי הישיבות לחכם עובדיה. - לכאו' מנהג ראשי הישיבות עדיף טפי מכמה פנים, א' כי הוא עולה לכאן ולכאן, אבל לדעת חכם עובדיה הן הוא התיר לה לבוא גלויית ראש שלדעת כל חכמי הספרדים לכאו' הוא דאו'. ב' שלדבריו הן מברכים ז' ברכות לבטלה, שהרי אחר ברכהמ"ז עושים שבע ברכות, ולפי השו"ע אינו אלא סעודת אירוסין, ולא שמענו מעולם שיברכו עליה ז' ברכות. אמנם אם יעשו חדר יחוד, א"ש לכו"ע.
ח. וראיתי מי שכתב ליישב, שלפי הגרנ"ט שיש תחילת הנישואין וסוף הנישואין, ויש שיטת הגאונים לברך על שניהם, א"ש. אבל במחכ"ת לא הועיל לנו כלום, שהרי שלא נפסק בשו"ע לברך פעמיים. (המנהג הספרדי לברך אחר ברכה"מ אינו נובע מהפלפול הנז', אלא מההבנה שהחופה היא נישואין גמורים).
ט. ובילקוט יוסף (תשס"ה, חופה וקידושין ח"א פי"ב עמ' רנ אות ד) כתב שאנו מצרפים שיטה הסוברת שפריסת הטלית היא הנישואין והויא אשת איש ולכן מברכים עליה ז' ברכות אחר הסעודה, והוא מנהג פשוט כנודע, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ע"כ.
י. אבל במחכ"ת דבריו מרפסן איגרי, שהרי המנהג לברך נובע מההבנה שהיא אשת איש, אבל הוא סובר שהיא לא אשת איש, שהרי התיר לה (שם, פי"ג ה"א) לבוא גלויית ראש בנימוק שעדיין דינה כארוסה עד שיתייחדו בבית. אז איך הורה לברך בגלל המנהג אחר שהוא מורה לה לנהוג בעקירת המנהג. (לבוא בגילוי ראש מחד, ולברך ברכות נישואין מאידך). משל למה הדבר דומה, לאדם שאומר לאשתו אל תטלי לולב לפי שלהלכה נשים פטורות, אבל לאידך תברכי על נטילת לולב כי המנהג היה לברך וסב"ל במקום מנהג לא אמרינן. (והוי תופס דברי ב"ש וב"ה בדבר הסותר).
יא. וכיוהא חזינא הכא, שהרי לדעתו ברכות לבטלה הן חמורות ביותר, עד שלפי זה ביאר אמאי אמרינן סב"ל נגד מרן. וכאן הן מרן הוא המורה לה שלא תברך, א"כ עאכ"ו שיחוש לחומר ברכה לבטלה ויורה לה שלא לברך. והוא תפס החבל משני הקצוות, גם התיר לה גילוי שלכאו' הוא דאו' לדעת כל חכמי הספרדים, וגם הורה לה לברך ברכות לבטלה היפך דעת מרן, אתמהה.
יב. אמנם אם תעשה חדר יחוד ותבוא עם פא"נ, א"ש לכו"ע, שהרי מעתה היא נשואה לכו"ע וראשה מכוסה.
יג. ואם הכלה מתעקשת לבוא בגילוי הראש, מן הראוי שיורה לה שגם לא תעשה ז' ברכות לאחר הסעודה אם לא עשתה חדר יחוד, מאשר להורות לה תרתי דסתרי.
יד. ועתה נבוא לבירור מנהג הספרדים. כאמור לעיל (אות ו) היו שנהגו שלא לכסות ראשן בחתונה חרף ההבנה שהיא אשת איש.
והנה מנהג זה נראה מיוסד על מ"ש בשו"ת מהר"י הלוי [אחי הט"ז] (ח"א סי' ט), (וע"ע שבות יעקב [ח"א אה"ע סי' קג], וע"ע שו"ת חת"ס [יו"ד סי' קצה]), שמדברי הרא"ש בכתובות גבי יוצאת בהינומה וראשה פרוע, דאפי' אחר החופה ביום ראשון מז' ימי המשתה מותרת בפריעת ראש בפני רבים, כדי לחבבה על בעלה. ע"כ. (והכוונה שבחצר שהוא רק דרבנן, מותרת להיות גלויית ראש בפני רבים, אך לא ברה"ר).
טו. דברים ברוח זו כתב הרב שבתאי לוי בקונ' "שמח תשמח" (אות יד) אלא שהוא כתב (שם, הע' 25) שההיתר שלה הוא מצד מנהגה להיות גלויית ראש קודם החופה בהיותה רווקה וממשיכה זה גם עתה, ואילו תיכנס לחדר יחוד ונתכסתה לעין כל, חייל עליה בצאתה החיוב לכסות ראשה.
טז. אבל אני מפקפק בדבר, דמה בכך שהיתה רווקה, אם כעת היא נשואה שתכסה ראשה. ויותר נראה שהוא מצד שלא נהגו לכסות ראשן בחצר בלילה הזו כדי לחבבה על בעלה, וא"כ מה איכפת אם נתכסתה. ואפי' שכבר התייחדה עם בעלה יחוד הראוי לביאה, מ"מ הן היחוד נעשה שלא ע"מ ביאה כנודע, וא"כ למה לחייבה עוד כיסוי בלילה הזאת קודם הזמן של החיבוב האמיתי. ויל"ע ואכמ"ל.
יז. עכ"פ כלה שבאה עם פאה נכרית, ועושה חדר יחוד יוצאת ידי הכל. (וגם לפי היבי"א, הן איסור פאה אינו אלא מדרבנן ומשום מנהג (יבי"א ח"ה אה"ע סי' ה אות ה-ו) וזה הרבה יותר טוב מאשר להורות לה לבוא גלויית ראש לגמרי, מלבד מה שהוא ברכות לבטלה לדעת מרן).
יח. ומ"ש הרב יצחק באיזהו מקומן שהוא מנהג מכוער, וכמ"ש ערוך השולחן (אה"ע נה טו), הן כל הרואה פנימה יודע שאינו כן, וז"ל הערוך השלחן: ופירוש חופה הוא מלשון חופף עליו כל היום, והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים וכו', ובזה היא נשואה גמורה וכו', אך אין צריך עידי יחוד, ועשרה אנשים לברכות נשואין, ושתיכף יבעול ומכוער הדבר. ע"כ. הרי ראית מה הוא הכיעור המדובר, ובחדר יחוד שלנו לא אמרה אדם מעולם אפי' בדרך מקרה.
יט. ובר מן דין, שהרב משאת בנימין (ס"ס צ) כתב גבי הנושא אשה בערב שבת, שמעתי שבקצת קהילות נוהגין שאפילו החור הנושא בתולה, מיד מיד אחר החופה מייחדין אותן בחדר צנוע, ובעיני הוא מנהג טוב ויפה. ע"כ. והגם דמיירי שם לענין שלא יעשה קנין בשבת לחד מנ"ד ע"י הבעילה הראשונה. מ"מ אילו היה היחוד מכוער לא היה ל לקרותו "מנהג טוב ויפה". גם הרב שכנה"ג (או"ח סי' שלט הגב"י אות י) הביא שגם בקושטא נוהגים לעשות כן, אלא שיש עושים יחוד גמור ויש עושים יחוד שאינו גמור. ע"כ. ולא העיר דבר וחצי דבר, ש"מ הוא טוב. ויתירה מזאת, הן היבי"א גופיה (ח"ה אה"ע סי' ח אות ה) כתב שבלילה כגשבאים להתייחד א"צ עידי יחוד וכמ"ש הערוך השלחן הנז' דמכוער הדבר, ומ"מ הנהוגים להזמין עדים לכך (לדבר המכוער באמת) יש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וחבל לעשות ממנהג ישראל שהוא מכסה כמה פנים בהלכה "דבר מכוער", על לא דבר.
ואם ימצאו אנשים קלי דעת שידברו ניבולי פה באותה עת, מה לנו מהם שנעזוב דבר שיש בו פן הלכתי להציל מברכות לבטלה בשביל אי אלו שוטים. ועוד, נראה שכל הניבולי פה שלהם, אינם אלא בגלל שכך קראו בכל מיני עלונים שהוא דבר מכוער שמדברים בו ניבולי פה, ואז הם באים לקיים את מצות היום לדבר אז ניבולי פה... וטוב יותר אילו ילמדום כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
ובהזדמנות זו אספר,
כי שמעתי מאברך אחד ששאל את פיו של הגר"ש כהן זצ"ל אודות חדר יחוד,
ובתחילה השיב הרב: "אני לא רוצה לענות לך, היום משגעים את האנשים".
שאל אותו אברך (אז היה בחור): אני שואל בשביל לדעת מה לעשות למעשה.
השיב לו הרב בזה"ל: "אנחנו ממליצים לעשות חדר יחוד".
כי שמעתי מאברך אחד ששאל את פיו של הגר"ש כהן זצ"ל אודות חדר יחוד,
ובתחילה השיב הרב: "אני לא רוצה לענות לך, היום משגעים את האנשים".
שאל אותו אברך (אז היה בחור): אני שואל בשביל לדעת מה לעשות למעשה.
השיב לו הרב בזה"ל: "אנחנו ממליצים לעשות חדר יחוד".
פלוריש (אריאל)
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 294
מעניין.
זה מהלך שלך או שהבאת אותו ממקום אחר?
ולכן אפשר לעשות כמו שעושה הרב חנוך כהן שליט"א ראש ישיבות באר התלמוד
שמיד אחר החופה רוקדים קצת, וכשיושבים למנה ראשונה,
החתן והכלה נכנסים בשקט לחדר יחוד [ויש 2 עדים] בלי שאף אחד ישים לב.
שמעון טרבלסי
חבר בכיר
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 2,285
אוסיף לך מכאוב על מכאוביך
שאפילו אביו של הרב יצחק ביביע אומר כשהזכיר את "המנהג המכוער" הזכירו על היחוד שעושים בלילה בבית, ולא הזכיר כלל את הנושא של היחוד של ימינו.
ולא זו בלבד- אלא אף על המנהג המכוער האמיתי של היחוד שבבית, היביע אומר כתב על זה "שיש להם על מה שיסמוכו".
וז"ל היביע אומר ח"ה אה"ע סי' ח' אות ה'- "פש גבן להעיר עוד בעניין היחוד שעושים לחתן ולכלה בלילה, ואין מלוים אותם לחדרם אלא קרובי החתן והכלה, ולפעמים אין השכנים רואים אותם כשבאים להתייחד, ולכאורה היה צריך להזמין עדים לראות הייחוד שעל ידו נגמרים הנישואין וכו' אלא שאין צריך עדים לזה, וכן מצאתי בספר ערוך השלחן שכתב שמכיון שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה לעו"ע א"צ עדי ייחוד שלפני הביאה לגמר הנישואין ואדרבה מכוער הדבר ע"ש, ומ"מ הנוהגים להזמין עדים יש להם על מה שיסמוכו"
אבן ירושלמית
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/1/25
- הודעות
- 588
נראה לי שהציטוט קצת מטעה.
כי גם אם הרב עובדיה לימד זכות על זה ודאי וודאי שליה לא ס"ל.
הציטוט אינו מטעה,
איש לא אמר שהגר"ע אמר שצריך לעשות חדר יחוד,
אלא נאמר שמלימוד זכותו וסיגנונו נראה עכ"פ שאינו מכוער אפי' כשעושים המעשה המכוער, וכ"ש חדר יחוד שלנו שעל כמותו נקטו הפוסקים לענין אחר לשון "טוב ויפה".
הבה ואצטט לך את לשוני שכתבתי בהודעתי שם, תראה את ההקשר.
יט. ובר מן דין, שהרב משאת בנימין (ס"ס צ) כתב גבי הנושא אשה בערב שבת, שמעתי שבקצת קהילות נוהגין שאפילו החור הנושא בתולה, מיד מיד אחר החופה מייחדין אותן בחדר צנוע, ובעיני הוא מנהג טוב ויפה. ע"כ. והגם דמיירי שם לענין שלא יעשה קנין בשבת לחד מנ"ד ע"י הבעילה הראשונה. מ"מ אילו היה היחוד מכוער לא היה ל לקרותו "מנהג טוב ויפה". גם הרב שכנה"ג (או"ח סי' שלט הגב"י אות י) הביא שגם בקושטא נוהגים לעשות כן, אלא שיש עושים יחוד גמור ויש עושים יחוד שאינו גמור. ע"כ. ולא העיר דבר וחצי דבר, ש"מ הוא טוב. ויתירה מזאת, הן היבי"א גופיה (ח"ה אה"ע סי' ח אות ה) כתב שבלילה כגשבאים להתייחד א"צ עידי יחוד וכמ"ש הערוך השלחן הנז' דמכוער הדבר, ומ"מ הנהוגים להזמין עדים לכך (לדבר המכוער באמת) יש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וחבל לעשות ממנהג ישראל שהוא מכסה כמה פנים בהלכה "דבר מכוער", על לא דבר.
לכן הדגשתי, שיש כאן שני נושאים יש את המנהג של היחוד בבית עם השכנים דזהו "המכוער"
ויש את היחוד של האידנא
והנה הר' יצחק כתב- על האידנא שזה מכוער
וע"ז השבתי- שאפי' אביו לא כתב זאת על האידנא אלא על היחוד שבבית
וע"ז הוספתי- שאפי' על היחוד המכוער האמתי שעושים בבית עם עדים ושכנים אפי' ע"ז כתב היביע אומר שיש להם ע"מ לסמוך, אפי' על המנהג המכוער המקורי
ומה עם שבע ברכות שלאחר הסעודה בליל החתונה ?
שמעון טרבלסי
חבר בכיר
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 2,285
עי' בגליון יבי"א שם שהתייחס לזה.
אם כוונתך להערות שביבי"א החדש,
אז כבר השבתי על זה לעיל (כי המקור הוא לכאו' ילקו"י).
שמעון טרבלסי
חבר בכיר
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 2,285
במחכ"ת מכבוד הרב בעל הגליון,
התשובה הראשונה לא עונה כלל לשאלה, והתשובה השניה היא היא תשובת הילקו"י דלעיל בקצרה, ועליה הקשיתי.
בדרך סיפרתי מעשה
חבר קבוע
- הצטרף
- 17/12/24
- הודעות
- 214
והוא בא על ארוסתו????
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,836
הוא סובר שהאירוסין בהינומא. ע' בספר של הרב טופיק על כתובות.
היכן מיקומו בספר?
אולי תעלה צילום
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,836
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,836
אעלה כאן מעט מה שכתבתי בנושא זה.
השו"ע (אבן העזר סימן נה) נקט ממש את לשון הרמב''ם "אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין". הרי שגדר חופה היא 'הבאה לביתו' ו'יחוד' ו'הפרשה'.
אמנם בסימן סא סעיף א "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה". הרי דהביא כאן פלוגתא לגבי 'חופת נדה'. אולם בסעיף ב' שוב סתם 'כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר'. (ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה) (מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י):
ומקור האי דינא הוא שיטת הר''ן שכתב דגדר 'חופה' הוא 'הכנסה לרשותו' וא''צ 'יחוד' כלל וכלל, שכתב ''ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד, אין אנו מקפידין אם היא נידה אם לאו, ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר". הרי שהעיד הר''ן שהמנהג הקדום בספרד בזמנו היה לעשות חופה בלא יחוד, וע''כ חופת נדה שפיר חשיבא חופה. ומ''מ כשר הדבר וכו' היינו לרווחא דמילתא אבל מעיקר הדין לית לן בה. ומכאן הוכיחו כמה מגדולי הפוסקים הקדמונים שאע''פ שמצד כללי ההלכה השו''ע פסק כשיטת הרמב''ם דבעינן 'יחוד' לחופה, אולם המנהג הקדום בספרד הוא דלא בעינן יחוד וכמו שהעיד הר''ן, והכי פשט המנהג בכל ארצות ספרד, וממילא השאיר השוע המנהג בלא שינוי וכמוש''כ בהקדמתו לב''י.
ועוד ראיה שדעת השו''ע דחופה לא בעיא 'יחוד', דהנה הר''ן הביא ראייתו מהגמ' בדף יא. שיש נישואין, אע''ג שיש עדים שלא נסתרה. והנה הרמב''ם השמיט האי דינא, וכבר כתב באבי עזרי שהרמב''ם לשיטתו דחופה הוי יחוד ולא פסק כהאי סוגיא, וע''ש באריכות. אולם השו"ע אבן העזר (סימן סז סעיף ב) "נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון". הרי מפורש דהשו''ע פסק דאפי' בלא יחוד איכא נמי חופה. ואין לנו אלא לפרש או דפסק כר''ן וכפי המנהג הקדום, וכהכרעת הגר''א מהאי סוגיא. או דבשיטת הרמב''ם עצמו הבין דנישואין איכא נמי בלא יחוד, וכמושנ''ת לעיל שיטת הכס''מ והשעה''מ בשיטת הרמב''ם.
והנה כבר הבאנו בתחלת הדברים שיטת בעה''ע וארחות חיים בשם הירושלמי ד'חופה' היינו מקום יפה שעושים בסדינים מצויירים וסהרוני זהב במושב החתן והכלה. ויעו' בביאוהגר''א דהביא מקור הדברים גם בבבלי (סוטה מט,א) "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים" ובגמ' (שם ע''ב) "אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ופירש"י "ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף", ושמואל אומר אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת מותר. ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה אף של קנים ושל חילת אסור". הרי שמפורש ענין עטרות חתנים בש''ס דהיינו דבר יפה למושב החתן והכלה. ואמאי לא פסק כן השו''ע.
ואמנם יעו' ברמב''ם (סוף הל' תענית) שפסק כשיטת לוי שאסרו 'עטרות חתנים' לאחר החורבן מכל וכל שאפי' של קנים וחילת אסור. וכ''ה בשו''ע (או''ח סי' תקס סעיף ד') "כן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא)". וממילא ליכא לפרושי דזהו הצורה דקביעות מקום חתן וכלה. ואמנם בעה''ע והארחות חיים כנראה פסקו כדעת הטור (סי' תקס) כרב דכל האיסור הוא רק במלח וגפרית אבל בהדס וורד מותר, דהלכה כרב באיסורי, יעו''ש. וממילא שפיר י''ל דהכי הוא קביעת מקום 'חופה' ע''י עטרות חתנים.
והרמ"א כתב בשו"ע (אבן העזר סימן נה) הביא בתחלת דבריו שיטת הר''ן "וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). ולאחר מכן הביא שיטת הראשונים שהיא פריסת יריעה מעל גבי החתן והכלה "וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה". – ומקור הדברים מצאנו בס' העיטור וז"ל "והאומר שהחופה היא סודר שחופין על ראשיהן בשעת הברכות לאו מילתא היא מדגרסינן סוכה כה ע"ב "וליחדו בחופה וליכלו בסוכה אין שמחה אלא בחופה", ובירושלמי כתובות פ"ד ה"ז "לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, ש"מ שהוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבים ביניהם השושבינין והם הנישואין" ע"ש. אולם שיטה זו שדחאה העיטור כתבו הראשונים בהתבסס על הגמ' בקדושין יח,ב ''בבגדו בה'' 'כיון שפירש טליתו עליה' דאיכא פריסת טלית שפורס החתן על הכלה. וכן כתב הרוקח (סי' שנג) וז"ל "מה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית משום שנאמר "ופרשת כנפיך על אמתך". וכן כתב בס' אורחות חיים (ח"ב הל' קידושין וז"ל "ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפים אותם בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב יב יג) וכן אמרו רז"ל כיון שפירס עליה האדון טליתו קיים מצות ייעוד" ע"כ. וכ"כ בס' כל בו הל' אישות סי' עה וז"ל "ואחר אירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיו"ב וזהו נקרא נישואין והרמז ע"ז "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" וכן אמרו ז"ל גבי ייעוד כיון שפרס טליתו קיים מצות ייעוד" וכ"כ בס' תשב"ץ קטן (סי' תסא) ע"ש ועיין מש"כ בזה בס' מנהגי מהרי"ל הל' נישואין.
ואמנם כעין שיטה זו מצאנו שיטה נוספת בראשונים שהוא דין פריסת טלית שהחתן חופה אותה בטלית, כן כתב בס' אבודרהם הל' ברכות ש"ט וז"ל "וחופה היא לשון כיסוי ונקראת כן ע"ש שחופה אותה בטלית כדאמרינן בפ"ק דקידושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירס טליתו עליה לנישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב (רות פ"ג ט) "ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמר הנביא (יחזקאל פט"ז ח) "ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך" וכתיב הושע (פ"ב כב) "וארשתיך לי וגו'. ובס' המנהיג (הל' אירוסין סי' קט) שכתב וז"ל "וחופה נקראת ע"ש שחופה אותה בטליתו כדאיתא בהאשה נקנית קידושין יח ע"ב לא יוכל למכרה בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה והמקרא מעיד ובא "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אותה" (רות פ"ג ט) וכן מעיד הנביא "ואפרוש כנפי עליך וכו' וארשתיך לי באמונה" (יחזקאל פט"ז ח) וזהו שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים פכ"ב טז) שהכנסתיה לו לחופה".
ויעו' בס' בן איש חי (הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים הלכה יב) שהביא מנהג ירושלים "ובעיר הקדושה ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, המנהג שהחתן לובש טלית מצויצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואחר כך קודם ברכות הנשואין, משליכין את הטלית גם על ראש הכלה, ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד, וזהו חופה דידהו". הרי דמנהג ירושלים דווקא בטלית, ולובשה החתן תחלה ומשליכין את טליתו של החתן על הכלה. ולא שחופין את כולם בטלית. וזה כשיטת האבודרהם והמנהיג.
עוד הביא הרמ''א את שיטת תוס' דהוא מצד יציאה בהינומא "וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא)".– ויסוד הדברים בתוס' ביומא יג ע''ב. מבאר דבבתולה חופתה בהינומא ובאלמנה ביחוד. וע' כתובות דף טו,ב "משנה האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים" ובגמ' יז,ב "מאי הינומא סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר תנורא דאסא רבי יוחנן אמר קריתא דמנמנה בה כלתא". ופירש רש"י "תנורא דאסא - כמין חופה של הדס עגולה: קריתא - צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה". וע' סוכה כה ע''ב, ובתוד''ה אין שמחה אלא בחופה.
והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.
וכתב הבן איש חי "ופה עירנו בגדאד יכוננה עליון אמן, המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנשואין, שמברכין אחר ברכת אירוסין, וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר, ופרוס במחיצה כנגד הכלה, בינה ובין החתן והמברך, ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר דהטעם דלא נהגו בטלית, מפני כי פה עירנו עושים החופה ושבע ברכות, אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה, או עד חשיכה ממש, ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן, וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה, אינם אלא לסימן, שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו, ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר, הוא הסימן לדבר זה, וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון, ועשינו במקומו ארבעה עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ארבעה קונדסין, ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו, ואחר כך נתקלקל זה המנהג, וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם". נמצא בדבריו חידוש דגדר 'חופה' היא סימן לכל העולם שמיחד להכניסה לביתו,ומפרישה לו לאשה גמורה, והיינו שמתחיל לנהוג עמה מנהג אישות בפועל,והדבר יכול להשתנות בין מקום למקום בצורה בו הדבר נעשה בפועל, אולם הכל ענין אחד.
בירור דעת השו''ע
השו"ע (אבן העזר סימן נה) נקט ממש את לשון הרמב''ם "אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר, וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין". הרי שגדר חופה היא 'הבאה לביתו' ו'יחוד' ו'הפרשה'.
אמנם בסימן סא סעיף א "כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אע"ג שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה". הרי דהביא כאן פלוגתא לגבי 'חופת נדה'. אולם בסעיף ב' שוב סתם 'כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר'. (ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה) (מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י):
ומקור האי דינא הוא שיטת הר''ן שכתב דגדר 'חופה' הוא 'הכנסה לרשותו' וא''צ 'יחוד' כלל וכלל, שכתב ''ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד, אין אנו מקפידין אם היא נידה אם לאו, ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר". הרי שהעיד הר''ן שהמנהג הקדום בספרד בזמנו היה לעשות חופה בלא יחוד, וע''כ חופת נדה שפיר חשיבא חופה. ומ''מ כשר הדבר וכו' היינו לרווחא דמילתא אבל מעיקר הדין לית לן בה. ומכאן הוכיחו כמה מגדולי הפוסקים הקדמונים שאע''פ שמצד כללי ההלכה השו''ע פסק כשיטת הרמב''ם דבעינן 'יחוד' לחופה, אולם המנהג הקדום בספרד הוא דלא בעינן יחוד וכמו שהעיד הר''ן, והכי פשט המנהג בכל ארצות ספרד, וממילא השאיר השוע המנהג בלא שינוי וכמוש''כ בהקדמתו לב''י.
ועוד ראיה שדעת השו''ע דחופה לא בעיא 'יחוד', דהנה הר''ן הביא ראייתו מהגמ' בדף יא. שיש נישואין, אע''ג שיש עדים שלא נסתרה. והנה הרמב''ם השמיט האי דינא, וכבר כתב באבי עזרי שהרמב''ם לשיטתו דחופה הוי יחוד ולא פסק כהאי סוגיא, וע''ש באריכות. אולם השו"ע אבן העזר (סימן סז סעיף ב) "נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון". הרי מפורש דהשו''ע פסק דאפי' בלא יחוד איכא נמי חופה. ואין לנו אלא לפרש או דפסק כר''ן וכפי המנהג הקדום, וכהכרעת הגר''א מהאי סוגיא. או דבשיטת הרמב''ם עצמו הבין דנישואין איכא נמי בלא יחוד, וכמושנ''ת לעיל שיטת הכס''מ והשעה''מ בשיטת הרמב''ם.
מדוע לא פסק השו''ע כשיטת בעה''ע וארחות חיים
והנה כבר הבאנו בתחלת הדברים שיטת בעה''ע וארחות חיים בשם הירושלמי ד'חופה' היינו מקום יפה שעושים בסדינים מצויירים וסהרוני זהב במושב החתן והכלה. ויעו' בביאוהגר''א דהביא מקור הדברים גם בבבלי (סוטה מט,א) "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים" ובגמ' (שם ע''ב) "אמר רב לא שנו אלא של מלח וגפרית אבל של הדס ושל וורד מותר. ופירש"י "ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף", ושמואל אומר אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת מותר. ולוי אמר אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה אף של קנים ושל חילת אסור". הרי שמפורש ענין עטרות חתנים בש''ס דהיינו דבר יפה למושב החתן והכלה. ואמאי לא פסק כן השו''ע.
ואמנם יעו' ברמב''ם (סוף הל' תענית) שפסק כשיטת לוי שאסרו 'עטרות חתנים' לאחר החורבן מכל וכל שאפי' של קנים וחילת אסור. וכ''ה בשו''ע (או''ח סי' תקס סעיף ד') "כן גזרו על עטרות חתנים, שלא להניח כלל, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא, לא)". וממילא ליכא לפרושי דזהו הצורה דקביעות מקום חתן וכלה. ואמנם בעה''ע והארחות חיים כנראה פסקו כדעת הטור (סי' תקס) כרב דכל האיסור הוא רק במלח וגפרית אבל בהדס וורד מותר, דהלכה כרב באיסורי, יעו''ש. וממילא שפיר י''ל דהכי הוא קביעת מקום 'חופה' ע''י עטרות חתנים.
שיטת הרמ''א בסוגיא דחופה
והרמ"א כתב בשו"ע (אבן העזר סימן נה) הביא בתחלת דבריו שיטת הר''ן "וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות). ולאחר מכן הביא שיטת הראשונים שהיא פריסת יריעה מעל גבי החתן והכלה "וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה". – ומקור הדברים מצאנו בס' העיטור וז"ל "והאומר שהחופה היא סודר שחופין על ראשיהן בשעת הברכות לאו מילתא היא מדגרסינן סוכה כה ע"ב "וליחדו בחופה וליכלו בסוכה אין שמחה אלא בחופה", ובירושלמי כתובות פ"ד ה"ז "לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, ש"מ שהוא מקום מיוחד כעין כילה שיושבים ביניהם השושבינין והם הנישואין" ע"ש. אולם שיטה זו שדחאה העיטור כתבו הראשונים בהתבסס על הגמ' בקדושין יח,ב ''בבגדו בה'' 'כיון שפירש טליתו עליה' דאיכא פריסת טלית שפורס החתן על הכלה. וכן כתב הרוקח (סי' שנג) וז"ל "מה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית משום שנאמר "ופרשת כנפיך על אמתך". וכן כתב בס' אורחות חיים (ח"ב הל' קידושין וז"ל "ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפים אותם בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו נקרא נישואין והרמז על זה "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב יב יג) וכן אמרו רז"ל כיון שפירס עליה האדון טליתו קיים מצות ייעוד" ע"כ. וכ"כ בס' כל בו הל' אישות סי' עה וז"ל "ואחר אירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיו"ב וזהו נקרא נישואין והרמז ע"ז "כי יקח איש אשה" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך" וכן אמרו ז"ל גבי ייעוד כיון שפרס טליתו קיים מצות ייעוד" וכ"כ בס' תשב"ץ קטן (סי' תסא) ע"ש ועיין מש"כ בזה בס' מנהגי מהרי"ל הל' נישואין.
ואמנם כעין שיטה זו מצאנו שיטה נוספת בראשונים שהוא דין פריסת טלית שהחתן חופה אותה בטלית, כן כתב בס' אבודרהם הל' ברכות ש"ט וז"ל "וחופה היא לשון כיסוי ונקראת כן ע"ש שחופה אותה בטלית כדאמרינן בפ"ק דקידושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירס טליתו עליה לנישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתיב (רות פ"ג ט) "ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמר הנביא (יחזקאל פט"ז ח) "ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך" וכתיב הושע (פ"ב כב) "וארשתיך לי וגו'. ובס' המנהיג (הל' אירוסין סי' קט) שכתב וז"ל "וחופה נקראת ע"ש שחופה אותה בטליתו כדאיתא בהאשה נקנית קידושין יח ע"ב לא יוכל למכרה בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה והמקרא מעיד ובא "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אותה" (רות פ"ג ט) וכן מעיד הנביא "ואפרוש כנפי עליך וכו' וארשתיך לי באמונה" (יחזקאל פט"ז ח) וזהו שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים פכ"ב טז) שהכנסתיה לו לחופה".
ויעו' בס' בן איש חי (הלכות שנה ראשונה - פרשת שופטים הלכה יב) שהביא מנהג ירושלים "ובעיר הקדושה ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימינו, המנהג שהחתן לובש טלית מצויצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואחר כך קודם ברכות הנשואין, משליכין את הטלית גם על ראש הכלה, ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד, וזהו חופה דידהו". הרי דמנהג ירושלים דווקא בטלית, ולובשה החתן תחלה ומשליכין את טליתו של החתן על הכלה. ולא שחופין את כולם בטלית. וזה כשיטת האבודרהם והמנהיג.
עוד הביא הרמ''א את שיטת תוס' דהוא מצד יציאה בהינומא "וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתייחדו (תוספות פ"ק דיומא)".– ויסוד הדברים בתוס' ביומא יג ע''ב. מבאר דבבתולה חופתה בהינומא ובאלמנה ביחוד. וע' כתובות דף טו,ב "משנה האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים" ובגמ' יז,ב "מאי הינומא סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר תנורא דאסא רבי יוחנן אמר קריתא דמנמנה בה כלתא". ופירש רש"י "תנורא דאסא - כמין חופה של הדס עגולה: קריתא - צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה". וע' סוכה כה ע''ב, ובתוד''ה אין שמחה אלא בחופה.
והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.
וכתב הבן איש חי "ופה עירנו בגדאד יכוננה עליון אמן, המנהג לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנשואין, שמברכין אחר ברכת אירוסין, וזה הוילון קורין אותו בערבי כידי"ר, ופרוס במחיצה כנגד הכלה, בינה ובין החתן והמברך, ואין נוהגים ללבוש טלית, ואפשר דהטעם דלא נהגו בטלית, מפני כי פה עירנו עושים החופה ושבע ברכות, אחר ערבית בשקיעת החמה, או אחר שקיעתה, או עד חשיכה ממש, ואין ראוי ללבוש טלית אותו זמן, וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה, אינם אלא לסימן, שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו, ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון שקורין בערבי כידי"ר, הוא הסימן לדבר זה, וקודם כמה שנים בטלנו זה הוילון, ועשינו במקומו ארבעה עמודים שפרוס עליהם בגד כאוהל הפרוס על ארבעה קונדסין, ומעמידין החתן והכלה ביחד תחתיו, ואחר כך נתקלקל זה המנהג, וחזרנו להזהירם לעשות וילון כמנהג הקודם". נמצא בדבריו חידוש דגדר 'חופה' היא סימן לכל העולם שמיחד להכניסה לביתו,ומפרישה לו לאשה גמורה, והיינו שמתחיל לנהוג עמה מנהג אישות בפועל,והדבר יכול להשתנות בין מקום למקום בצורה בו הדבר נעשה בפועל, אולם הכל ענין אחד.
אבני הכותל
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 780
פלוריש (אריאל)
חבר קבוע
- הצטרף
- 31/12/24
- הודעות
- 294
לגבי הסתירה שהובאה לעיל בדעת האור לציון, בתפארת ציון ו' עמוד ל, מבואר שהוראת האול"צ היתה פעמים כך ופעמים כך (וכשאמר לייחד, לא היה זה בגלל סיבה הלכתית אלא כדי שיוכלו לנוח)
ואם היה בזה בעיה הלכתית, לא נ"ל שהיה אומר בכ"ז לייחד.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,836
ראיתי היום להגר''מ מזוז זצ''ל בבית נאמן חלק ב' שהאריך בזה. ע''ש.
נערך לאחרונה:
