יהי רצון שנזכה להמשיך ולעסוק בדבריהם של רבותינו הקדושים, ראשונים ואחרונים, מתוך יראת כבוד והכנעה, ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
מכתב שני בענין:
ידידי היקר והנכבד, אשר שאל וחקר, דרש וביקש לעמוד על אמתתה של תורה, שלום וברכה.
שמחתי לראות את תשוקתך העזה ללבן את הסוגיה עד תום, ולא להסתפק בסיכום כללי. אכן, יפה דרשת, כי בסוגיית מעמדם של גדולי הדורות, כל פרט וכל ראיה נושאים משקל, והעיון בהם פותח שערים להבנת עולמם של פוסקי ההלכה ודרכי פסיקתם. אעשה כדברך, ואשוב לעסוק בהרחבה ובעמקות יתירה בנקודה המרכזית שהעלית – ההשוואה בין מעמדם של שני ענקי עולם, מרן בעל התשב"ץ ומרן בעל תרומת הדשן, ובפרט כיצד נתפסה סמכותם בעיני מרן הבית יוסף, אשר על פיו אנו חיים במידה רבה. נפרט את הראיות, נביא את המקורות בלשונם, ונבאר את הצדדים השונים לכאן ולכאן.
הקדמה: שני ענקים על קו התפר של התקופות
כפי שביארנו בתשובתנו הקודמת, קו הגבול המפריד בין תקופת הראשונים לאחרונים אינו קו חד וברור, אלא אזור דמדומים היסטורי, שהושפע עמוקות מהמאורעות שפקדו את מרכזי התורה השונים. אין דוגמה טובה יותר להמחיש מורכבות זו מאשר ההתבוננות בשני גאוני עולם אלו, רבי שמעון בר צמח דוראן (התשב"ץ) ורבי ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן), אשר חיו ופעלו כמעט באותה עת, אך ייצגו שני עולמות, שתי מסורות, ושתי דרכי התמודדות עם אתגרי הדור. השאלה אינה מי "גדול" יותר, חלילה, אלא כיצד נתפסה סמכותם ההלכתית על ידי הדורות הבאים, ובראשם על ידי קודש הקדשים מרן הבית יוסף, ומה היו הסיבות לכך.
מעמדו הרם של בעל התשב"ץ וראיותיו
הטענה המרכזית שהועלתה היא כי מעמדו של התשב"ץ, בעיני הבית יוסף, היה כשל אחד מן הראשונים המובהקים, בעוד שבעל תרומת הדשן נחשב כבר כפותח תקופת האחרונים. טענה זו אינה מבוססת על השערה בעלמא, אלא נסמכת על ניתוח דרכי פסיקתו של הבית יוסף ועל עדויות מפורשות של גדולי האחרונים.
הראיה המכוננת מדברי מהר"י עייאש:
העדות המשמעותית ביותר, אשר שופכת אור עצום על יחסו של מרן הבית יוסף לתשב"ץ, מובאת על ידי הגאון רבי יהודה עייאש בספרו "מטה יהודה" (שהוא ביאור על מנהגי עירו אלג'יר, עירו של התשב"ץ).
אולם רבי יהודה עייאש כותב בספרו מנהגי ארגיל שרוב הפעמים שהביא הב"י תשובת רשב"ץ פסק כמותה. אולם לא ראה את כולם. ולכן מעמיד מנהגי אלג'יר ע"פ התשב"ץ נגד הב"י בטענה שאם היה רואהו היה מקבלו להלכה.
דברים אלו הם יסוד מוסד. מהר"י עייאש אינו רק מציין עובדה סטטיסטית, אלא חושף עיקרון יסודי בשיטת הבית יוסף. הוא טוען שני דברים אדירים:
1. בפועל , כאשר עמדה תשובת התשב"ץ לנגד עיני הבית יוסף, הוא קיבלה להלכה ברוב רובם של המקרים.
ומה שכתבת שלפעמים פסק כמותו, הנוסח הזה נובע פשוט מחוסר ידע כללי בדברי הבית יוסף, ולהציג זאת כאילו יש מקומות שבהם הוא "לכאורה מכריע" – זו טעות.
אדרבה, יש מקומות רבים שבהם הוא מביא את דברי הרשב"ץ לבדו ומכריע כמותו, כלומר על פי תשובת התשב"ץ בלבד, ללא צירוף פוסקים נוספים.
לדוגמה:
א. בסימן רסה ביורה דעה – הביא את דברי התשב"ץ לעניין אנוסים שמברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
ב. בסימן רסח – פסק שאין למול גר ביום חמישי, כדי שלא יבוא לידי חילול שבת בג' ימים שלאחר מכן.
ג. בסימן רעד – הכריע כדבריו לגבי כתיבת ספר תורה.
ד. בסימן רעו – בעניין שם ה' שלא קדשוהו. הבית יוסף הביא את פסק התשב"ץ, ואף סייע לדבריו מדברי הסמ"ק.
ה. בסימן רעז – הביא את דברי התשב"ץ לגבי קליפת אות מספר תורה, והביאו עם כל הראיות באופן מלא.
ו. ובסימן רפג – פסק שדין ארבע שיטין הוא לכתחילה, אך אינו פוסל בדיעבד.
כל אלו הן רק דוגמאות מתוך רצף של סימנים ביורה דעה, שבהם הבית יוסף מביא את דברי התשב"ץ בתוך דבריו ב"בדק הבית", שהם כידוע
משנה אחרונה – וקובעם להלכה בתוך ספרו.
ויתבאר להלן מעדותם של מהר"ח ויטאל, מהר"ש אבוהב ומהריק"ש, כי ספר הבית יוסף הוא עיקר עמלו והשקעתו, ומצורף ומלובן להלכה למעשה.
אכן, יש להעיר שמכך שהביא את תשובות התשב"ץ רק בבדק הבית, עולה ששו"ת התשב"ץ הגיע לידו רק לאחר שסיים את גוף חיבורו. לכן שילבם בעיקר בבדק הבית – שהוא תוספת מאוחרת לדבריו.
כמו שכתבתי, ברוב ככל המקומות שהובא – ההלכה נפסקה כמותו.
ודרך אגב, גם הרמ"א מביאו פעמים רבות, וגם את בנו הרשב"ש, ובכמעט כל מקום שמביאו – מכריע כמותם.
לדוגמה:
א. בדרכי משה, יו"ד סימן רי"ח אות א', כותב לגבי נדרים של אדם שנשבע שלא לעשות יין וכדו' – והביא את דברי התשב"ץ להלכה.
ב. באבן העזר סימן זך – הביא את דברי בנו, הרשב"ש, להלכה לגבי מי שנשא אישה גויה ונתגיירה, שאין צורך לתת לה גט, וכו'.
ג. בחושן משפט סימן כ"ד אות א' – גם שם מביאו.
אך כמו שכתבתי לעיל: עיקר פסקיו ודבריו אינם עוסקים במנהגי אורח חיים – ברכות, שבת, ונידה.
אע"פ שגם בהם יש אזכורים, הרי שעיקר כוחו של התשב"ץ ניכר ביורה דעה, ובחלקים המורכבים של אבן העזר וחושן משפט.
ולכן, ללומד שאינו בקי בחלקים אלו –
נראה שהתשב"ץ "נפל בין הכיסאות"... כלשונך – הזהב.
ואיני מדבר כאן על החיד"א – שרק בחלק מחיבוריו, באורח חיים ויורה דעה, הביא את דברי התשב"ץ
כ־400 פעם להלכה.
אולם אל תדרוש ממני להביא לך מקום אחר מקום...
והרי הוא קורא לו
"גדול המורים" באופן עקבי – עיין ב"יעיר אוזן" ועוד.
תוארים כאלה אינם מצויים בלשון מרן החיד"א, ולא נכתבו לתפארת המליצה – אלא לתת משקל לדבריו.
לשון זו – "גדול המורים" – אינו מזכיר בכל חיבוריו אלא על:
הרשב"א (ברכ"י, או"ח סימן ק"ח),
רבנו יונה (ברכ"י סי' קכ"ב אות א'),
והרשב"ץ (ביורה דעה סימן כ"ט וסי' פ"ז).
2. הסיבה שלא תמיד פסק כמותו היא אך ורק משום
שלא כל כתביו היו בידו . שו"ת התשב"ץ, המחולק לשלושה חלקים, לא היה מצוי בשלמותו בידי מרן בעת כתיבת הבית יוסף.
מכאן גוזר מהר"י עייאש מסקנה הלכתית נועזת ומרחיקת לכת: במקום שבו מנהג אלג'יר, המיוסד על פסק של התשב"ץ, סותר את פסק השולחן ערוך, יש להמשיך ולנהוג כהתשב"ץ. הנימוק הוא, שאנו אומרים "אילו ראה מרן את דברי התשב"ץ הללו, היה חוזר בו ופוסק כמותו". אין לך ביטוי גדול מזה להערכה ולקבלת סמכות מוחלטת. משמעות הדבר היא, שהבית יוסף לא ראה את התשב"ץ כעוד דעה שיש לשקול, אלא כפוסק מכריע, שדעתו כמעט ואינה נדחית.
מהות סמכותו של התשב"ץ – "ננס על גבי ענק"
השאלה המתבקשת היא, מדוע זכה התשב"ץ למעמד רם שכזה? התשובה נעוצה בשיטת לימודו ובמקומו בשלשלת המסורה.
האמת יורה דרכו דהתשב"ץ ע"פ רוב מביא את כל הקודמים לו ונושא ונותן בדבריהם בהרחבה גדולה ומקיפה כידוע. ועל זה נאמר דמאביי ורבא שהעמידו הדברים בפלפולן יותר הלכה כבתראי דראו כל דברי הקדמונים ונשאו ומתנו והכריעו בבחינת ננס ע"ג הענק.
התשב"ץ לא היה "מהפכן". הוא היה איש המסורת הספרדית-קטלונית המפוארת, חוליה אחרונה בשלשלת הזהב של הרמב"ן, הרשב"א, והר"ן. תשובותיו הן סימפוניה של שיטות הראשונים. הוא פורס את כל הדעות, דן בהן לעומק, מיישב ומכריע. לכן, כאשר הבית יוסף ראה פסק של התשב"ץ, הוא ראה לפניו לא דעה של יחיד, אלא את מסקנת הדיון של עולם הראשונים כולו. זוהי בדיוק הסיבה שהכלל "הלכתא כבתראי" נאמר במלוא תוקפו, כי ה"בתרא" ראה את כל מה שראה ה"קמא" והוסיף את בינתו הרחבה.
מעמדו של בעל תרומת הדשן וצדדי הסוגיה
מנגד, ניצב בעל תרומת הדשן, אשר אין חולק על גאונותו ועוצמתו. אולם, היחס אליו, ובפרט בשיטת הבית יוסף, היה שונה.
היחס המורכב של הבית יוסף:
בעוד שהתשב"ץ נתפס כמסכם ומכריע, תרומת הדשן נתפס כמחדש ומקורי. בעל תרומת הדשן הוא ספר מקורי מאד ומחודש בהרבה דינים מסברא. שיטת הפסיקה של הבית יוסף, כפי שהצהיר בהקדמתו, הייתה ללכת אחר רוב דעותיהם של שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כאשר פוסק, גדול ככל שיהיה, מחדש דין מסברא דנפשיה, אשר אינו מתיישב עם דברי עמודי ההוראה, הבית יוסף לא היסס לחלוק עליו. זהו שורש הביקורת של הרמ"א על הבית יוסף, שטען שבכך הוא מבטל את מנהגי אשכנז המיוסדים על פסקיהם של אחרונים אלו.
עדויות סותרות על מעמדו:
כפי שמובא בספר "שם הגדולים" לחיד"א (ערך מהרא"י):
מצד אחד, יש המעדיפים את התשב"ץ: החיד"א מביא את דברי ה"בית דוד" (יורה דעה סימן קל"ג):
"היכא דפליגי מהרא"י והרשב"ץ ראוי לפסוק כהרשב"ץ נגד מהרא"י שאעפ"י שמהרא"י גדול כבודו מ"מ ידענו שהרשב"ץ גדול ממנו הרבה ואף על גב דמהרא"י בתרא וכו'".
זוהי אמירה נחרצת המעדיפה את התשב"ץ לא רק בשל היותו קודם, אלא מתוך קביעה שהוא "גדול ממנו הרבה".
מצד שני, יש המעניקים מעמד-על לתרומת הדשן: החיד"א מיד מסייג ומביא את הדעה החולקת, והיא דעתם של גדולי הפוסקים הספרדים שישבו בטורקיה:
"ונראה דנעלם ממנו מ"ש מהרשד"ם בכמה תשובות דרבו הגאון מהר"י טאיטאצק היה מחזיק תשובת תרומת הדשן כתשובת הרא"ש ועלה סמך מהרשד"ם ואחריו הרב פרח מטה אהרן... גם מרן בתשובותיו דיני גירושין סי' ט' הפליג בכבוד התה"ד וכתב שהרא"ם תופס דבריו כמרגליות."
זוהי עדות מדהימה. להחזיק את תשובות תרומת הדשן כ"תשובת הרא"ש" פירושו להכניס אותו אל תוך קודש הקדשים של עמודי ההוראה של הבית יוסף עצמו! כמו כן, העובדה שמרן עצמו (הבית יוסף) וגדול דורו הר"א מזרחי הפליגו בכבודו, מראה שאין מדובר כאן חלילה בזלזול במעמדו, אלא בגישה עקרונית שונה כלפי סוג הסמכות שהוא מייצג.
סיכום ויישוב הדברים: סוגי סמכות שונים
נמצאנו למדים, כי אין כאן סתירה פשוטה, אלא שתי תפיסות של סמכות הלכתית:
1. סמכות התשב"ץ נובעת מהיותו
מסכם המסורת . הוא החותם, המכריע, זה שדבריו הם המילה האחרונה בדיוני הראשונים. לכן, הבית יוסף מקבל את דבריו כפסק כמעט מוחלט, כי הם מייצגים את כל מה שקדם להם.
2. סמכות תרומת הדשן נובעת
מגאונותו האישית ומכוח סברתו . הוא יסוד הפסיקה האשכנזית המאוחרת. גדולי עולם העריכו את דבריו כמרגליות והשוו אותו לרא"ש. אך עבור הבית יוסף, ששיטתו מושתתת על ההליכה אחר רוב עמודי ההוראה הקדמונים, סמכות זו, גדולה ככל שתהיה, אינה דוחה את סמכותם של שלושת עמודיו.
לפיכך, היחס השונה אינו נובע מהערכה אישית שונה, אלא מהגדרה שונה של תפקידם בעולם ההלכה. התשב"ץ נתפס כחלק אינטגרלי מעולם הראשונים, כסיומו והשלמתו. תרומת הדשן נתפס כפותחה המזהיר של תקופה חדשה – תקופת האחרונים, שבה דרכי הפסיקה והיחס אל הקדמונים השתנו.
הספרדים קיבלו עליהם את הוראות מרן השולחן ערוך, שהתבסס על הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש.
האשכנזים קיבלו עליהם את הגהות הרמ"א, שהתבסס על פוסקי אשכנז, ובראשם המהרי"ל ותרומת הדשן.
התשב"ץ, כפוסק המרכזי של יהדות צפון אפריקה, שהייתה עולם בפני עצמו, לא נכנס במלואו לאף אחת משתי המערכות המרכזיות הללו. כפי שנאמר יפה בדיון, מסורת קטלוניה, על אף גדולתה, "נעלמה כמעט לחלוטין" לאחר שהתערבבה עם גולי ספרד. וכך, באופן פרדוקסלי, למרות מעמדו הרם כראשון, שהבית יוסף קיבל את דעתו כמעט ללא עוררין, הוא פחות מצוטט בשולחן ערוך, כי כתביו לא היו מצויים לפניו בשלמותם. לעומתו, תרומת הדשן, שמרן חלק עליו רבות, מוזכר ונידון ללא הרף בבית יוסף, ועל ידי הרמ"א הפך לנר לרגליהם של פוסקי אשכנז.
יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, ולדקדק בדברי רבותינו, ולהבין את עומק דעתם וקדושתם.
