וזה בהחלט נושא מעניין לכשעצמו.
אביא מעט מה שהתכתבתי בנושא זה עם ת''ח אחד. זהו מכתב ראשון בענין זה.
לכבוד ידידי, האברך היקר והחשוב, עוסק בצורכי ציבור באמונה, ה' עליו יחיה.
קראתי בעיון רב את סקירת הדברים שהעלית, ואת הדין ודברים הער והתוסס שהתעורר סביב הסוגיה החשובה של תיחום תקופת הראשונים והשלכותיה על עולם הפסיקה. יישר כוחך על ההתעמקות והחתירה לבירור האמת. כפי שביקשת, אנסח את מכלול הטענות, הראיות והסברות לכדי תשובה אחת סדורה ומגובשת, בסגנון רגוע ושווה לכל נפש, הראוי לעיסוק בדברי קדמוננו.
פתיחה: הגדרת סוף תקופת הראשונים – שאלה של זמן ומקום
השאלה בדבר קו הגבול המדויק המפריד בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים היא שאלה יסודית ובעלת משמעות הלכתית רבה. המקובל בעולם התורה הוא לתארך את סיומה של התקופה סביב גירוש ספרד (ה'רנ"ב), אך כפי שהערת בצדק, תיארוך זה אינו כה פשוט וחד-משמעי. מתעוררת התמיהה, מדוע גדולי עולם מאשכנז שפעלו באותה עת, כדוגמת בעל "תרומת הדשן" ותלמידו המהרי"ל, נחשבים בעיני פוסקים רבים, ובראשם מרן הבית יוסף, כפותחי תקופת האחרונים, בעוד בני דורם בספרד ובצפון אפריקה – כדוגמת הריב"ש, התשב"ץ ובנו הרשב"ש – נמנים עדיין על חותמי תקופת הראשונים המזהירה?
התשובה לכך אינה נעוצה בתאריך קלנדרי גרידא, אלא בתהליכים היסטוריים עמוקים שעיצבו באופן שונה את מרכזי התורה בארצות אשכנז וספרד.
החילוק המהותי בין מרכזי התורה בספרד ובאשכנז
כדי להבין את פשר ההבחנה, עלינו להתבונן במצבן של הקהילות בשלהי ימי הביניים. יהדות אשכנז וצרפת ספגה מכות אנושות שקיטעו פעם אחר פעם את רצף המסורת. גזירות המגפה השחורה (ק"ח-ק"י) והגירושים התכופים (כגון גירוש צרפת הגדול בשנת קנ"ד) החריבו את בתי המדרש המפוארים, פיזרו את החכמים והביאו לירידה דרסטית בכוח התורה.
לשונו של המהרי"ל (שו"ת, סי' ס"ז), רבם של בני אשכנז, מעידה על כך כאלף עדים. הוא מתאר את ההבדל התהומי בין החכמים שפעלו לפני המגפה לאלו שבאו אחריה, ומדבריו עולה תמונה של שבר ושל צורך לבנות מחדש את עולם התורה כמעט מן היסוד. כפי שהיטיבו לנסח זאת המתווכחים: יהדות אשכנז "הורקה מכלי אל כלי", ומסורת הראשונים נקטעה במידה רבה.
לעומת זאת, בספרד ובצפון אפריקה, על אף הגזירות והרדיפות (כגון גזירות קנ"א שהובילו את הריב"ש והתשב"ץ לאלג'יר), המשיכו מרכזי התורה להתקיים בתנופה וברציפות. שושלת המסירה, החל מהרמב"ן ורבינו יונה, דרך תלמידיהם הרשב"א והרא"ה, ועד לר"ן ותלמידיו הריב"ש והתשב"ץ, נשמרה כשלשלת זהב רציפה. הישיבות הגדולות המשיכו לפעול, והתורה נמסרה מדור לדור באופן שלא נקטע. רק גירוש ספרד הגדול (רנ"ב) הוא שהביא לסיומה של תקופה מפוארת זו. על כן, חכמי ספרד וצפון אפריקה בדורות אלו נחשבים עדיין כמי ש"טעמם של ראשונים" עודנו בהם.
הנפקותא ההלכתית: "הלכתא כבתראי" והשלכותיו
לחילוק היסטורי זה ישנן השלכות הלכתיות מרחיקות לכת, והן עומדות בלב מחלוקות רבות בין פוסקי ההלכה, ובראשן המחלוקת המפורסמת בין מרן הבית יוסף לרבינו הרמ"א.
הכלל היסודי "הלכתא כבתראי" קובע כי כאשר ישנה מחלוקת בין פוסקים, יש ללכת אחר דעתם של המאוחרים, מתוך הנחה שהם ראו את דברי קודמיהם, שקלו אותם, ובכל זאת הכריעו אחרת.
שיטת מרן הבית יוסף: מרן, שפעל במרחב הספרדי, ראה את חכמי אשכנז המאוחרים (כתרומת הדשן ומהרי"ל) כמי שבאו לאחר השבר הגדול ביהדות אשכנז. על כן, בעיניו, הם "אחרונים" ביחס לראשונים הקלאסיים, והכלל "הלכתא כבתראי" אינו תקף כלפיהם באופן אוטומטי. לעיתים הוא דוחה את דבריהם כ"חומרות יתירות" שאין להן יסוד בדברי הראשונים שלפניהם, מתוך גישה שמעלתם של הראשונים גדולה יותר.
שיטת הרמ"א: רבינו הרמ"א, בהקדמתו ל"דרכי משה", חולק על גישה זו בחריפות. הוא טוען שהבית יוסף, באי-החלתו את כלל "הלכתא כבתראי" על פוסקי אשכנז המאוחרים, "הרס כל מנהגי מדינות אשכנז". עבור יהדות אשכנז, המהרי"ל ותרומת הדשן הם אכן ה"בתראי", ופסקיהם הם אלו שמעצבים את ההלכה והמנהג.
מחלוקת זו אינה טכנית בלבד; היא משקפת שתי תפיסות עולם הלכתיות שנובעות ישירות מההיסטוריה השונה של שני מרכזי התורה.
מעמדם של חכמי הדור: הרשב"ץ מול התרומת הדשן
ההשוואה בין התשב"ץ לתרומת הדשן היא מקרה מבחן מצוין לעקרונות אלו. שניהם חיו באותה תקופה, ושניהם היו מגדולי עולם. מדוע, אם כן, זכה הרשב"ץ למעמד של "ראשון" בעיני הבית יוסף, בעוד התרומת הדשן לא?
הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן): כפי שביארנו, הוא נחשב לחוליה האחרונה בשלשלת הזהב של חכמי ספרד וקטלוניה. שיטת לימודו, כפי שעולה מתשובותיו, היא בירור מקיף של כל שיטות הראשונים שקדמו לו, דיון רחב בדבריהם, ורק לאחר מכן הכרעה. הוא ממשיך את דרכם של הרמב"ן, הרשב"א והר"ן. על כן, הבית יוסף, אף אם לא תמיד היו כל כתביו לפניו, התייחס אליו בכובד ראש של ראשון, אשר דבריו נושאים משקל רב. כפי שהעיד מהר"י עייאש (בספרו "מטה יהודה"), ברוב הפעמים שהבית יוסף הביא את דברי התשב"ץ, הוא פסק כמותו, והוא טוען שאילו ראה את כל תשובותיו, היה מקבלן להלכה.
התרומת הדשן (רבי ישראל איסרלן): לעומתו, בעל תרומת הדשן פעל במרחב האשכנזי שלאחר השבר. סגנונו ייחודי ומקורי, ורבות מפסיקותיו מבוססות על סברתו החריפה והעמוקה, לעיתים בחידושים שלא נמצאו אצל קודמיו. הבית יוסף, כאמור, ראה בכך לעיתים "חומרות יתירות" של "אחרון" שאינו כפוף למסורת הראשונים באותה מידה.
אין בכך, חלילה, כדי להפחית מגדלותו העצומה של בעל תרומת הדשן, אשר הרמ"א ראה בו את אחד מעמודי ההוראה המרכזיים של יהדות אשכנז. הדבר רק ממחיש כיצד המעמד ההיסטורי השפיע על היחס ההלכתי.
הגדרת המעבר בין תקופות: ירידת הדורות או שינוי בדרך הלימוד?
נקודה נוספת, וחשובה לא פחות, שהועלתה בדיון, היא הגדרת מהות המעבר בין התקופות. האם מדובר רק בתאריך שרירותי או ב"ירידת הדורות", או שמא חל שינוי מהותי בדרך הלימוד עצמה?
הסברה שהועלתה, והיא נכונה לעניות דעתי, היא שההבדל העיקרי נעוץ ביחס אל התלמוד.
הראשונים הרגישו "בעלי בית" בסוגיות הגמרא. הם עסקו ישירות בפירוש דברי האמוראים והרגישו בני חורין להציע הבנות חדשות בסוגיה, ומהן להוציא פסק הלכה.
האחרונים , לעומתם, עוסקים בעיקר בדברי הראשונים. עמלם הוא להבין, ליישב ולהכריע בין שיטות הראשונים, אך לרוב אינם מציעים פירוש חדש ועצמאי בגמרא כבסיס לפסיקה.
שינוי זה קשור קשר הדוק להופעתן של ספרי פסיקה מקיפים שסיכמו את התורה שבעל-פה עד זמנם. כשם שהמשנה חתמה את תקופת התנאים, והתלמוד את תקופת האמוראים, כך ספר הטורים, ובמיוחד מפעלותיו האדירים של מרן הבית יוסף – ספרו "בית יוסף" וקיצורו ה"שולחן ערוך" – חתמו למעשה את תקופת הראשונים. אין זה מקרי; ירידת הדורות והקושי הגובר לפסוק ישירות מהמקורות הצריכו יצירת ספר פסיקה מרכזי, ומשזה נכתב והתקבל, הוא עיצב את דרך הלימוד של הדורות הבאים, שהחלו לדון "סביב השולחן".
סיכום הדברים
לסיכום, הדיון המרתק שהצגת חושף את הרבדים העמוקים שמאחורי החלוקה לתקופות בעולם התורה:
1. סיום תקופת הראשונים אינו תאריך אחיד , אלא תהליך היסטורי שהתרחש בזמנים שונים במרכזי התורה השונים, כאשר באשכנז הוא קדם לספרד עקב החורבן והשבר שפקדו את קהילותיה.
2. להבדל היסטורי זה יש השלכות הלכתיות ישירות , הבאות לידי ביטוי מובהק במחלוקת בין הבית יוסף והרמ"א על תחולת הכלל "הלכתא כבתראי" על חכמי אשכנז המאוחרים.
3. מעמדו של פוסק נקבע לא רק על פי זמנו, אלא גם על פי מקומו ושיטת לימודו. הרשב"ץ, כממשיך ישיר של מסורת ספרד, זוכה ליחס של "ראשון", בעוד התרומת הדשן, על אף גאונותו, נתפס לעיתים כ"אחרון" הפועל במציאות של מסורת שנקטעה.
4. המעבר בין התקופות מסמל גם שינוי מהותי בדרך הלימוד, מעיסוק ישיר בגמרא לעיסוק ופסיקה מתוך דברי הראשונים, תהליך שהואץ והתקבע עם חיבור השולחן ערוך.
יהי רצון שנזכה להמשיך ולעסוק בדבריהם של רבותינו הקדושים, ראשונים ואחרונים, מתוך יראת כבוד והכנעה, ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה.
