האם חייבים לפסוק בכל ההלכות כפוסק מסויים?

[חיי עולם]

הנה ישנם דברים ברורים, שבני עדות המזרח קבלו עליהם הוראות מרן השו"ע, ובני אשכנז הוראות הרמ"א, יש קבלת הוראות האריז"ל וכו'.
שאלתי הינה כלפי דברים אחרים,
האם בהם יש דין של "עשה לך רב", וחייב לפסוק תמיד כאותו רב,
או דילמא אפשר לפסוק בכל פעם כפוסק אחר?

 

[משיב כהלכה]

ראה בגמ' (ראש השנה יד), "לעולם הלכה כדברי בית הלל. והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך. אלא, אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון, אי כבית הלל בקוליהון ובחומריהון". ופירש רש"י שם, "מקולי בית שמאי כו' - בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת, שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל, ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל... והאוחז בזו קולי בית שמאי וקולי בית הלל - רשע, שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל, והאוחז בחומרי שניהם - כסיל בחשך הולך הוא, שאינו יודע להבחין על מי לסמוך, אבל בשתי מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו - אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות, דסבירא ליה בהא כבית שמאי ובהא כבית הלל".

וכתב מרן הגאון רבי שלום משאש, שגם מי שנוהג לפסוק תמיד כרב זה או אחר, צריך ללמוד את הסוגיא כראוי, ולעיין בדברי הפוסקים המתירים, שמא הלכה כמותם. וזה לשונו בשו"ת שמש ומגן (שם): "רק מעט מזעיר מהאברכים הספרדים של היום, או מחמת עניים או מחמת תמימותם, קיימו "ויאמר לאוסרים ה' עמכם" ונמנעו מזה, ומובטחני שעוד זמן גם הם יפקחו עיניהם ודעתם..." ובתשובה שכתב לאחר מכן, ביאר את כוונתו בדבריו הנ"ל: "וזהו שאמרתי שהתלמידים הם תמימים... נתכוונתי לומר שעדיין לא הגיעו להכריע בעניני הלכה, וכל מה שאומרים להם קדוש. ואמרתי, שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם". עכ"ל. וכל ת"ח צריך לשאוף להכריע בעצמו מתוך דברי הפוסקים האחרונים כמי ההלכה, ורק בדין המסופק עליו ואינו יודע להכריע, ישאל את הפוסק המקובל עליו.

ובירחון "אספקלריא" (157, עמ' ק"י) כתב הרב שמואל בלויא וזה לשונו: "ראיתי פעם בשם מרן הגרש"ז אויערבאך, שבעבר כל אחד היה לומד הלכה בעיון בעצמו, ובשאלות שלא היה מצליח להגיע למסקנה, היה שואל רב. וכך כולם היו מרוויחים; הלומד היה מרוויח שהוא יודע המקורות והשיטות, והרב היה מרוויח שהשואל היה עוזר לו להגיע למסקנה הנכונה. היום שואלים מיד את הרב, וכך גם השואל אינו יודע הסוגיא, והרב אינו מקבל את העזרה מהשואל כיצד להכריע".

כעין זה הובא בקונטרס יד כהן (חומר בקודש, עמ' 145) בשם ספר "בתורתך" (פרק מ"ה) מהגר"מ לוי זצ"ל, וזה תורף דבריו: "שיטה זו - להחליט על רב מסויים, וכמוהו ללכת בכל פסיקותיו והוראותיו - אינה נכונה, כיוון שלכתחילה המצב הראוי היה שכל אדם שנתקל בשאלה הלכתית ישב ללמוד את הנושא הדק היטב, ויפסוק לעצמו איך שדעתו נוטה, בהתאם לכללי ההוראה. ואם לאחר שלמד את הנושא עדיין מסופק בדעתו, יחמיר על עצמו. ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר". עכ"ל.

וראה במשנה באבות (פרק א' משנה ט"ז) "עשה לך רב", ופירש שם רבינו עובדיה מברטנורא "אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב". וכ"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות", "אם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה". וכן ברמב"ם שם, "כאומרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליו, ואשרי (ואתיר) לך". וכוונתו שבעל ההוראה ישתף עמו עוד בעל הוראה, כדי להינצל מטעות. וגם אין כיום דין של "מרא דאתרא", שהרי בכל עיר ועיר יש עדות שונות, ספרדים אשכנזים ותימנים, וגם ביניהם יש בעלי שיטות שונות בהוראה.

וראה מה שכתב בחיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל.

וראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס? שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה" [ע"כ לשון "עין יצחק" שם. וכתב שעכ"פ אין ללמוד מזה לפסוק כנגד השו"ע, שהתקבלו הוראותיו].

וכן כתב הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ו סימן כט, בסיכום התשובה): "שני מורי הוראה בעיר, שוים בתורה וביראה, אחד מהם מקיל בענין מסוים ומחמיר בענין אחר, כגון מקיל בעניני שבת ומחמיר בעניני נדה והשני בהיפך מחמיר בעניני שבת ומיקל בעניני נדה, מותר לשואל להציע כל שאלותיו ואפי' באיסורי דאורייתא לאחד ממורי הוראה, ואין צריך להחמיר אפי' באיסורי דאורייתא לשאול כל פעם לחכם המחמיר באותו ענין. [אדם ה]מציע כל פעם שאלותיו בפני הרב המקיל באותו ענין, נראה שאין מזניחין אותו גם באיסורי דאורייתא, אבל מסתבר שאין נכון לעשות כך. [אבל] כה"ג באיסורי דרבנן נראה שאין בו נפתול. אם ידוע שהרב המקיל בענין מסוים בקי באותו ענין במיוחד וכן הרב השני בענין שהוא מקיל בו, מותר לשאול אפי' בדאורייתא, לכל אחד בענין שהוא מקיל בו".

"מותר לחכם להכריע לפי שיקול דעתו במחלוקת שנחלקו בו קודמיו, כקולו של זה וכקולו של זה אפי' במילי דאורייתא, היכא שאין הדברים סותרים זה לזה". עכ"ל.

 

[משיב כהלכה]

עוד יש לדעת שאדם עם הארץ לא יכול לדפדף בספרי הפוסקים, ולאמץ את הקולות מכל הפוסקים. אלא צריך לעשות לו רב לשאול אותו שאלות בהלכה, להקל ולהחמיר, או לשאול רב באופן אקראי מבלי לחפש מי מקל לו דוקא.

אבל ת"ח שלומד הלכה בעיון עם מקורותיה ורואה את סברות המיקל וסברות המחמיר ונראה לו בהלכה זו לפסוק להקל כפלוני ובהלכה אחרת להקל כפלמוני מבלי שיסתור עצמו, מותר לו לפסוק כמקילים וכנ"ל מהגאון רבי בצלאל שטרן בסוף התגובה הקודמת.

ות"ח שעיין בהלכה אחת בספרי הפוסקים, ונראה לו לחלוק על רבו שרגיל לפסוק כמותו, או אפי' על גדול הדור, הרשות בידו. וראה מה שכתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל, אב"ד אונגוואר, בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ח' סי' קל"ז), אחר שטענו אז כנגדו מדוע חלק על גדול הדור בהלכה אחת, וזה לשונו: "בדין אם מותר לחלוק על גדול הדור, או מישהו אחר שגמרו בדעתם שהוא מגדולי הדור, או ראש ישיבה שלו, או אדמו"ר מחסידים. והרבה תולים עצמם בקרא ד"לא תענה על רב לנטות" (משפטים כ"ג ב'), ודייקו מינה שאסור לחלוק על גדול, ולכן אם מישהו חולק בהלכה על גדול, או למי שהוא נחשב בדעתם לגדול, או ראש ישיבה, או אדמו"ר, הרי הוא עובר בלאו זה דלא תענה, ורואים בזה גם בזיון התורה, שמבזים גדול הדור, או את רבם, וממילא מותר לבזות אותו הת"ח החולק, אפי' יהיה צודק במחלוקתו, אבל הרי עבר על "לא תענה", וכל שכן שאין הלכה כאותו החולק, שהרי אסור לחלוק על גדול הדור, והלכה כמותו, שמן השמים מסכימים כן.

והנה פשוט שהאומר כן הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהלכה פסוקה היא דמותר לחלוק על רב וגדול... ואפי' על אביו ורבו מותר, וחובה איכא לחלוק ולברר האמת, וכמש"כ רש"י (חגיגה ג) עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן (המטמאים ומטהרים, האוסרין ומתירין, הפוסלין ומכשירין), וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו, ע"כ. וכן מצינו ברבינו הקדוש שחלק על אביו בכמה מקומות, ומר בר רב אשי כתב על אביו רב אשי "הא דאבא דקטנותא הוא", כלומר שאמרה כשהיה קטן ולאו הלכה היא (עיין גיטין כט). וכן כתבו כל הפוסקים להדיא... ועוד שהוא מבואר בכל התורה כולה, וכל החולק על זה כחולק על השכינה ורוצה ח"ו לבטל תורת משה רבינו ע"ה, שיש לכל תלמיד ותיק חלק בתורתינו הקדושה, וחייב להגיד דעתו כפי מה שהראו לו מן השמים. ואני דן אותם לכף זכות, שמחמת שלא למדו הלכה, לכן טעו בטעות גמורה כזו, ולא די שהם טועים, אלא שרוצים לכוף אחרים לילך אחר טעותם, והרי הם ח"ו בכלל מחטיאי הרבים שמונעים רבים מללמוד תורה ולברר האמת וללבנו, כאשר ניצטווינו לצרף וללבן הדברים כנתינתם מסיני.

וקרא ד"לא תענה על רב" דוקא בב"ד ובשעת הדיון נאמר, ובזמן הזה ליכא דין דלא תענה על רב לפי גדולי הפוסקים... דליכא בזמן הזה גדול שאסור לחלוק עליו. וחוץ מזה, אין הפירוש דלא תענה על רב להזהיר את הקטן שלא יחלוק על הגדול, אלא שלא יאמר דעתו קודם שיאמר הקטן באופן שהקטן יירא מלחלוק על הגדול, כמבואר כל זה בפוסקים... ועתה הגע בעצמך, עיקר אזהרת התורה שהזהירה שלא לענות על רב, היתה כדי שלא יירא הקטן מלחוות דעתו ולא ימנע מלחלוק, לפי שיחשוב מי הוא שיחלוק על הגדול, ולא תתברר האמת לאמיתה של תורה, ועל זה הזהירה התורה על הגדול שלא יאמר דעתו קודם, כדי שיבררו האמת ויצרפו וילבנו הדברים על בוריים ולאמיתה של תורה. וא"כ כל שכן המונעים ת"ח מלחוות דעתם ומאיימים עליהם בשטויות והבלים, שזה בזיון גדול ועבירה גדולה, והם הם המבזים התורה ולומדיה, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ועוברים על רצון הבורא שרצה שהת"ח יאמרו כל אחד דעתו כפי מה שהורוהו מן השמים, כדי שיצא הדין לאמיתו, כי זה עיקר רצון הבורא". עכ"ל.

וגם הביא שם תשובה מהגאון רשכבה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שכתב לו בזה הלשון: "הנה מה שהתנצל כת"ר במה שחולק עלי בדבר הלכה, הוא למותר, כי כן דרך התורה שצריך לברר האמת. וח"ו לשתוק מי שסובר שאינו כן, בין לקולא בין לחומרא... דאדרבה אסור לו לשתוק... וגם מסתבר שאין בזמן הזה דין גדול ומופלג... לכן אף אם יחשיב אותי כת"ר לגדול, רשאי לחלוק, וממילא מחוייב לומר דעתו ואין צורך להתנצל". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי משה מאנדל שליט"א, רב ואב"ד דק"ק "בית מרדכי" פלעטבוש, בספר "שמחים לשמרו", וזה לשונו: "מעשה שהיה לפני כמה שנים. הייתי באסיפת רבנים וראשי ישיבות, וקם אחד מהם ואמר שרוצה להוציא קול קורא, שגדול הדור פסק לאיסור, וביקש מכל הנאספים שיחתמו אף הם ויצטרפו לאיסור, מפני כבוד גדול הדור. ביקשתי רשות לדבר, ואמרתי להם: דעו, אם אחד מכם סובר שע"פ הלכה זה מותר, או יש ספק אצלו, או אינו יודע מה ההלכה, וחותם רק מפני כבוד גדול הדור, עובר על איסור "לא תענה על ריב לנטות" (עיין מנחת חינוך מצוה ע"ז: "רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד אחר דיין הגדול או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך"). ואפי' אם אחד מבין הרבנים הוא תלמיד של אותו גדול הדור, מותר לו לחלוק עליו (שו"ע יו"ד סי' רמ"ב ס"ג בהגה). ועוד יותר, אם יצא קול קורא לאיסור מגדול הדור ועוד רבנים וראשי ישיבות, אסור להכניס ה"הקול קורא" לקהילה או לבית מדרש שהמרא דאתרא שם פסק להתיר, כמבואר בגמ' (פסחים ל.) "ולידרוש להו, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, אתריה דרב הוא". ע"כ. ומובן דרק "קול קורא" זה הוא שאסור להכניס, לפי שזה בגדר פסק דין, מה שאין כן ספרים או חיבורים מהרבנים האוסרים, זה מותר להכניס, לפי שהם מבארים הטעמים, ואדרבה יש מצוות לימוד וידיעת התורה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים". עכ"ל (והגר"ח קניבסקי זצ"ל כתב על ספר זה "כמדומה שעיינתי בו ולא מצאתי מה להעיר").

וכן כתב הגאון רבי אליהו טופיק שליט"א, בהקדמה לשו"ת "קול אליהו", וזה לשונו: "פשה הנגע בדורנו זה, לצפצף בקול"ן של סופרים, לאמר שאין לת"ח לחלוק על גדולי הדור הנוכחיים, לא על חכם פלוני הנקרא גדול הדור, ולא על אלמוני הנקרא פוסק הדור, ולא מוכנים לשמוע כלל דברי החולק על הגדולים, הגם שיש לו טענות חזקות ומוצקות. ובשלמא אילו היו אומרים זה הבעלי תשובה ובעלי בתים החרשתי, כי מעולם לא הורגלו בספרי הפוסקים שהקטן חולק על הגדול, ותלמיד חולק על רבו כדרכה של תורה, אבל תמיהני שהורחבה היריעה גם בקרב אברכים ות"ח, שנגררים בזה אחר ההמון, והרי כידוע כך היא דרכה של תורה, שכל ת"ח שיש לו ראיות לסתור פסקו של מי שקדם לו, הגם שאותו מחבר גדול בחכמה ובמנין על אותו חכם שבא לחלוק עליו, הרשות נתונה לחלוק בין לאסור ובין להתיר. ופוק חזי מש"כ הגאון חק"ל (ביו"ד סי' פ"ב), שלא ימנע אדם עצמו מלכתוב בספר שיקול דעתו, אם יש לו להשיב על דברי הפוסק, אפילו על גדול האחרונים, וכל שכן אם בא לתרץ דברי הראשונים, כי לא נצטווינו בשום מקום מלחלוק עליהם, כי אם להעמיד דבר על בוריו, וחייב להגיד דעתו, ובלבד שיכוון לבו לשמים".

וכן כתב בספר "שו"ע המדות" (סי' ד' סעיף ב' בהערה) להרה"ג רבי אסי הלוי שליט"א, מח"ס שו"ת "נחלת לוי", וזה לשונו: "יתרה מכך הגדילו עשו, ובאים ומלמדים כי אף בפני גדולי האחרונים, ואף אחרוני האחרונים יש לבטל דעתנו מפני דעתם, והגיעו הדברים לידי כך שאף בפני החיים כאן בחיי חיותנו... והגיעו הדברים לידי כך, שיש מורי צדק שעיקר משענתם בהלכה היא העיסוק בשמועות, מה דעתו של גדול פלוני, ומהי של פלוני, ואף אם שו"ע מפורש או הראשונים פוסקים להיפך".

"ויש ספרים המתחברים ע"פ שמועות וחקירות של השמועות, ועל נענוע ראשו של איזה גדול, ולמה כיוון, בדברים המפורשים. וזאת מלבד בעיה נוספת של אמינות השמועות, שאין להישען עליהם כל כך, דלא מר בריה דרבינא חתים עלה... וראה באגרות חזו"א (ח"ב איגרת כ"ב) דכתב שאינו נשען על סיפורים... הרי שיש להתייחס לשמועות בהסתייגות הראויה להם, ולא להעמיד עליהם בניינים חקירות ופלפולים... והכי חזינן דכתבו הפוסקים דשרי לחלוק על רבו ועל גדול הדור, בשו"ת חקקי לב (ח"א דף נ"ז ע"ג ד"ה ודבר) ובשדי חמד (ח"ו דף קל"ו סי' ס"ו) שכ"כ הרשב"ץ ופוסקים רבים, ע"ש..."

"והדברים מבוארים בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ב ס"ז) דבאיסור להורות הוראה בפני רבו, היינו על שאלה מעשית שבאה לפניו, האם מותר או אסור, אך כששואלים כמאן הלכתא, שרי... ומה גם כי כתב הארחות חיים (הלכות ת"ת סי' כ"א) שהר"מ רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באיגרות, מיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים. וכל הדינין שחייב תלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל לפי פקחות השכל והסברא. ועל כן נהגו בעירם לקבוע התלמיד מדרש לעצמו, ושאין לומר לתלמיד שלא יורה, ויכול לסתור דברי רבו מכח הפלפול. ע"כ. וכן כתב מהרי"ק (שורש קס"ט ד"ה ודכתב מר להודיעך) בשם הסמ"ק מצוריך בשם מהר"ם. וכן כתב הלחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה סוף אות ד'), וכן נקיט בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' א')..."

"ומי שיעלה על לב לבוא ולאסור לחלוק על רבו בספר, משום האיסור להורות הוראה בפני רבו, הרי שידע שאין שום דין לחלוק על רבו, כי אם להורות הוראה בפני רבו, והיינו אף להורות כפסקיו וכהוראותיו של רבו, ושיורה כמו רבו, או בדברים שלא דיבר רבו, הרי אסור הדבר בלי נטילת רשות. ודין לחלוק על רבו אתי בתורת ק"ו, שהוא באיסור מורה הוראה בפני רבו. וממילא החפץ לאסור, יש לו לאסור כל הוראה עלי ספר, ואפי' אם היא כהוראת רבו בלא נטילת רשות מרבו, ולא רק בענין שחולק עליו, וממילא לטעמיה ושיטתיה יש לאסור את כל הדפסת הספרים כל זמן שקיים גדול הדור, אחר שהדפסת הספר תהיה בכלל האיסור של מורה הוראה בפני רבו". עכ"ל.

 

[אברך]

עיין בהקדמת הספר "אורחות ההלכה" להרב עזרא דוד שמביא ארכיות דברים בעניין ממרן הגאב"ד הגרשי"ז שליט"א.
אם מישהו יוכל להעלות צילום.

 

[מתוק מדבש]

וראה בתשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), הובאו דבריו בספר "עין יצחק" להגאון רבי יצחק יוסף שליט"א (חלק ג' עמ' נ"ה), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס? שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה" [ע"כ לשון "עין יצחק" שם. וכתב שעכ"פ אין ללמוד מזה לפסוק כנגד השו"ע, שהתקבלו הוראותיו].

ויל"ע לשיטת העין יצחק אם מותר לברך ברכות ק"ש לנשים, או וידוי בין התקיעות וכל כיוצא בזה, באופן שדעת מרן אביו הגדול זיע"א היא מהמיעוט, ורוצה לנהוג כרוב פוסקים וצ"ע.

 

[חיי עולם]

אבל ת"ח שלומד הלכה בעיון עם מקורותיה ורואה את סברות המיקל וסברות המחמיר ונראה לו בהלכה זו לפסוק להקל כפלוני ובהלכה אחרת להקל כפלמוני מבלי שיסתור עצמו, מותר לו לפסוק כמקילים וכנ"ל מהגאון רבי בצלאל שטרן בסוף התגובה הקודמת.

כמדומני אף באגרות משה בהקדמה לספריו כתב כעי"ז.

 

[כאייל תערוג]

וראה מה שכתב בחיי מוהר"ן (סי' תמ"ד) לרבי נחמן מברסלב, שרצה לעשות את תלמידו רבי נתן אב"ד בקהילה מסויימת, והיה רבי נתן חושש שמא ישגה בהוראה, ואמר לו רבי נחמן שאם יש פוסק אחד (מהאחרונים) שמתיר, אפשר לסמוך עליו ואין לו מה לחשוש כלל.

עיין בספר לימוד שו"ע במשנת ברסלב, (חיבר הרב יעקב נתן אנשין) מש"כ בזה שמקובל בברסלב שאין כוונתו שיעשו כך לכתחילה.

 

[משיב כהלכה]

אין לנו אלא פשט הדברים, ולא מה שעיקם מאן דהו מפני שלא היה נוח לו.

ולמעשה במידי דרבנן זה מבואר להדיא בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א')שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא.

ובשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') הוסיף הרב וכתב, "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". עכ"ל, ע"ש באורך.

וכן כתב בנו רבי יצחק יוסף בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רט"ו), וזה לשונו שם: "אמרינן ספק דרבנן לקולא גם במחלוקת הפוסקים במידי דרבנן". ובהערות שם הביא פוסקים רבים הסוברים כן, וחולקים על הרדב"ז שהוא שיטה יחידאה להחמיר בזה. וכתב עוד שם (עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". עכ"ל, והאריך שם בראיות מהפוסקים. ושם (עמ' רכ"ב) הגדיל וכתב בזה הלשון, "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים". עכ"ל.

 

[עשרה זהב]

כל הנושא כאן זר לי מאוד,
הרי כמה פעמים בגמרא רואים שאמורא סבר כתנא מסויים בנושא מסויים ובנושא אחר לא.
וכמה פעמים רואים שמרן השו"ע פסק כמו הרמב"ם וכמה מאידך נטה קו מפסיקתו?

 

[חיי עולם]

לפי כל הנ"ל כיצד נפרנס משנה מפורשת, "עשה לך רב והסתלק מן הספק"?

 

[משיב כהלכה]

כבר הבאתי לעיל את ביאור הראשונים במשנה זו, ע"ש.

 

[משיב כהלכה]

כל הנושא כאן זר לי מאוד,
הרי כמה פעמים בגמרא רואים שאמורא סבר כתנא מסויים בנושא מסויים ובנושא אחר לא.
וכמה פעמים רואים שמרן השו"ע פסק כמו הרמב"ם וכמה מאידך נטה קו מפסיקתו?

למה אתה צריך ללכת עד האמוראים ועד השו"ע, בוא תאמר לי כמו איזה פוסק הולך הגר"ע יוסף... הלא אף מהשו"ע הוא נטה בעשרות הלכות (והגדיל לעשות בנו ר' יצחק יוסף שקרא לציבור הנוהגים כהשו"ע מזה מאות שנים גם בחו"ל וגם בארץ, לבטל את מנהגם לגבי הנחת תפילין בת"ב וללכת אחר מנהג שהומצא בירושלים ע"י קהילה קטנה של מקובלים, הרבה אחר זמנו של השו"ע).

אלא מאי, יש הבדל בין נשים ועבדים וקטנים שעליהם נאמר "עשה לך רב" שישאלו אותו כל עוד הוא זמין להם, לבין ת"ח שראוי לו ללמוד את ההלכה כדבעי, וכפי שהבאתי לעיל מהגר"מ לוי: "ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר".

 

[חיי עולם]

כבר הבאתי לעיל את ביאור הראשונים במשנה זו, ע"ש.

תוכל לצטט לנו שוב?

 

[משיב כהלכה]

עשה לך רב, פירש שם רבינו עובדיה מברטנורא "אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב".

וכ"כ הרשב"ץ בספרו "מגן אבות", "אם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה".

וכן ברמב"ם שם, "כאומרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליו, ואשרי (ואתיר) לך". וכוונתו שבעל ההוראה ישתף עמו עוד בעל הוראה, כדי להינצל מטעות.

 

[ידידיה]

ושם (עמ' רכ"ב) הגדיל וכתב בזה הלשון, "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים". עכ"ל.

מה?
ומה עם ציווי התורה אחרי רבים להטות?

 

[עשרה זהב]

מה?
ומה עם ציווי התורה אחרי רבים להטות?

זה נאמר לגבי פסיקת הלכה?
כמדומה שזה נאמר לגבי בית דין.

 

[משיב כהלכה]

יש דעות באחרונים, עיין כאן. מהרמב"ח בספרו גט פשוט בכלל ה' כתב שלא אמרינן אחרי רבים להטות כשלא נחלקו פנים בפנים, וכן סוברים כמה מהאחרונים, אולם מדברי הב"י בהקדמתו נראה דאזלינן בתר רוב הפוסקים, שהרי כתב שכשאין הכרעת עמודי ההוראה - אל הדעת אשר יטו רובן (של הראשונים) כן נפסוק הלכה, וכן כתבו עוד אחרונים. וכן מפורש בשו"ת זכרון יהודה (בן הרא"ש) סי' פ"ב (שהובאה תשובתו בקצרה בב"י אהע"ז סי' מ"ב): "ויש לנו לילך אחר הרוב אפילו להקל".

 

[עשרה זהב]

יש דעות באחרונים, עיין כאן. מהרמב"ח בספרו גט פשוט בכלל ה' כתב שלא אמרינן אחרי רבים להטות כשלא נחלקו פנים בפנים, וכן סוברים כמה מהאחרונים, אולם מדברי הב"י בהקדמתו נראה דאזלינן בתר רוב הפוסקים, שהרי כתב שכשאין הכרעת עמודי ההוראה - אל הדעת אשר יטו רובן (של הראשונים) כן נפסוק הלכה, וכן כתבו עוד אחרונים. וכן מפורש בשו"ת זכרון יהודה (בן הרא"ש) סי' פ"ב (שהובאה תשובתו בקצרה בב"י אהע"ז סי' מ"ב): "ויש לנו לילך אחר הרוב אפילו להקל".

"עמודי ההוראה" זה לא סותר למושג "רוב"?

 

[אברך]

שמא תלוי באיזה דור, מרן הב"י קיימ"ל שאלו עמודי ההוראה ומשום כך נהג כן, ואילו היום פשיטא שלא נאמר על כך וכך אחרונים שהם עמודי ההוראה.
מעולם לא שמעתי שאלה זו, ממש תימה גדולה.
בלי קשר היום יש תופעה אצל כל מיני שמביאים פוסקים מאחרוני זמנינו לחיזוק צד מסויים, והקורא התמים מתפעל, אך מי שקצת חוקר מתברר שחלקם זה רב ותלמיד.
וכמו שלא נימא שהגר"ש ואזנאר ובנו הגר"ח ואזנר הם ב' דעות. וק"ל.

 

[אור תורה]

שמעתי פעם, שעשה לך רב, זה בכל הלכה והלכה, דהיינו, שלא שייך שפעם אחת יברך על שמן זית וכהבא"ח ופעם אחרת לא יברך כהשו"ע.
צריך להחליט בכל דבר כיצד נוהג לעולם, לא ישנה כל יום את דעתו וע"ז אמרו עשה לך רב. כי גם מי שפוסק כהשו"ע פעמים רבות לא נוהג כן מחמת כללים של מנהג נגד מרן וסב"ל נגד מרן וכיו"ב.
מי יודע, מי בעל שמועה זו ואם כתוב באיזה ספר, בברכה

 

[משיב כהלכה]

זה פשט דברי הרע"ב והראשונים שהבאתי לעיל.

 

[ידידיה]

מהרמב"ח בספרו גט פשוט בכלל ה' כתב שלא אמרינן אחרי רבים להטות כשלא נחלקו פנים בפנים,

כוונתך כנראה לכלל א'. בהמשך דבריו בכלל ו' כמדומה כתב להדיא לפסוק כדעת רוה"פ וכך מנהגו עיי"ש.
וכ"כ בשו"ת שלו קול גדול.

 

[ידידיה]

זה נאמר לגבי פסיקת הלכה?
כמדומה שזה נאמר לגבי בית דין.

ברבים מספרי הפוסקים מבואר שנאמר גם בעניני פסיקת הלכה.
וכמדומה שראיתי כן מפורש בשו"ת מהרלב"ח.
וכן בשו"ת מהר"א ן' טוואה, שבסוף שו"ת התשב"ץ, וגם הוא כותב דאזלינן בתר רוה"פ גם לחומרא בדרבנן, ואין אומרים ספק דרבנן להקל.
וכעת נזכרתי שהרב חקרי לב מאריך בענין זה טובא כדרכו, ודוחה מכל וכל, מה שצידד מהר"ם ן' חביב דכל שלא נחלקו פנים בפנים הוי ספק השקול, ובדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא.

 

[משיב כהלכה]

כוונתך כנראה לכלל א'. בהמשך דבריו בכלל ו' כמדומה כתב להדיא לפסוק כדעת רוה"פ וכך מנהגו עיי"ש.
וכ"כ בשו"ת שלו קול גדול.

העתקתי מה שכתב שם (יש קישור בתחילת תגובתי), לא פתחתי את המקורות בפנים ולא נכנסתי לדון בזה.

 

[אבא שלום]

הנה ישנם דברים ברורים, שבני עדות המזרח קבלו עליהם הוראות מרן השו"ע, ובני אשכנז הוראות הרמ"א, יש קבלת הוראות האריז"ל וכו'.
שאלתי הינה כלפי דברים אחרים,
האם בהם יש דין של "עשה לך רב", וחייב לפסוק תמיד כאותו רב,
או דילמא אפשר לפסוק בכל פעם כפוסק אחר?

במה שקבלו עליהן א"א לזוז אפילו לא יהיה רב קבוע, אבל במה שלא קבלו עליהם יעשה לעצמו רב קבוע

 

[חיי עולם]

אבל במה שלא קבלו עליהם יעשה לעצמו רב קבוע

תביא מקור, גם אני יכול לכתוב כך או אחרת ללא מקורות.

 

[אבא שלום]

וכי זה לא פשוט ?

 

[חיי עולם]

וכי זה לא פשוט ?

לא.
כמבואר לעיל.