קשיים מהמציאות בשיטה המיוחסת לגאונים
א] הנה מהר''ם אלשאקר ייסד ששיטת הגאונים היא שמיד לאחר שקיעת גוף השמש – דהיינו כשהיא לא נראית מעינינו לאחר שלושת רבעי מיל ישנו דין לילה גמור. והגבר הוא לאחר י''ג דקות ומחצה לפי שיעור מיל של ח''י דקות כתרוה''ד ושו''ע, או י''ח דקות לשיטת דהמיל ארוך טפי.
ולכאורה לכל מתבונן במציאות לחפש ג' כוכבים בזמן הזה יתקשה למצוא, ובדקתי כן כמה וכמה פעמים ובקשתי מעוברים ושבים שימצאו כוכב י''ג דקות מהשקיעה, ולא מצאו כלום וחשבוני כמצחק. והרי אמרו רבותינו בגמרא להדיא לא כוכבים גדולים הנראים ביום, וכאן אפילו כוכבים הגדולים הנראים ביום לא בנמצא. משום שהמציאות מוכיחה שאין יוצאין ג' כוכבים לאחר י"ג דקות ומחצה, ואף לא לאחר י"ח דקות. ואפילו כוכבים גדולים אינם נראים רק לאחר זמן רב, וכבר העיר בזה בשו''ת אור לציון להגרב"צ אבא שאול (ח''א יו''ד סימן י' ד''ה וגם) "דהרי אנו רואים בחוש דמן השקיעה ועד צאת הכוכבים יש בערך כ"ה-כ''ח דקות, ולא י''ג דקות". וכאמור דאף אחר י''ח דקות אין רואים ג' כוכבים. שו''ר שכן העיר הפר''ח בקונטרס בי שמשי (שהיה משכנו בירושלים) ועפ''ז הכריע להלכה כשיטת ר''ת, וכאמור אין די בישוב שנאמר שג' רבעי מיל הוא י''ח דקות שגם אז לא נראים כוכבים.
ואמנם אמר לי חכם אחד שבחן אחר כ''ז דקות וראה ג' כוכבים, ויום למחרתו התבונן היטב באותו המקום שראה אתמול ואחר ההתבוננות מצא ב' או ג' כוכבים אחר י''ח דקות. וייתכן דכדבריו נתכוין בעל שו''ע הרב בסידורו (סדר הכנסת שבת והובא בקצות השלחן ח''ג עמ' סז) "דכך הוא בחורף כשהרקיע בטהרתו והאויר זך נראים אז ג' כוכבים בינוניים
לזכי הראות מהאיצטגנינים
הבקיאים בגודל הכוכבים כולם ברקיע''.
וכן ראיתי להרה''ג מאיר פוזן (קובץ אור ישראל מאנסי כליון כז עמ' צו) שביאר בזה "ומה שכתב עוד הרב המערער שגם כא"י אין רואים כוכבים ג' רבעי מיל אחר השקיעה אף אם נחשוב את המיל לכב ומחצה דקות כל שכן אם נחשבו ליח רקות וג' רבעיו ליג וחצי דקות כבר כתב ידידי הרה"ג יהודה לוי שליט"א שהיה גם פרופ' לאופטיקה בספרו זמנים כהלכה שער ר' שלראות כוכב מיד עם הופעתו צריך בקיאות לדעת לאן להביט ומי שכק' יכול לראות ג' כוכבים לאחר ח"י דקות בערך ובע"פ המכיר ל' שמה שקשה לראות את הכוכבים לאחר ג' רבעי מיל מהשקיעה הוא מפני שבכרי לזהות כוכב או כל רבר אחר צריך אורו לשהות על רשתית העין פרק זמן התלוי ביחס שבין האור הבא מהרקע לבין האור הבא מהדבר שאנו רוצים לראות ובהיות ההפרש שכין אור הרקיע לאור הכוכב עדיין קטן צריך להסתכל על הכוכב במשך זמן רב יותר כך שאין אפשרות לסרוק את כל הרקיע לחפש את הכוכב וכדי לראותו צריך לדעת מראש את מקומו וכשיודעים מראש היכן לחפש הוא נראה תוך ג' רבעי מיל".
אולם לפי קוצר דעתי וכפי שעוררו הרבה מגדולי הת''ח המבינים בזה דאף שבאמת גם אני ניסיתי וראיתי נקודות לובן קטנות לאחר מעקב לאותה נקודה של אתמול, אולם מלבד מה שבודאי אינם בינוניים אלא הראשונים שהם הגדולים הנראים ביום, כמו כן אינם נראה בשעה זו אלא לזכי הראות כמו נקודות לובן קטנטנות, ואין כאן בודאי ג' כוכבים בינוניים בגדלה ובאורה.
ולפי מה שראו עיני מבדיקה פעמים רבות מאז שנכנסה העגולה עד שרואים ג' כוכבים שיש לתלות בהם שהם מהבינוניים ולא מהגדולים [שהרי אם נראים אך ורק ג' כוכבים אין לתלות שהם מהבינוניים אלא בודאי מהגדולים הם] לוקח מ' דקות בערך. וכן ראיתי שכתב הרב כף החיים (סימן רסא סוס''ק א) "צאת ג' כוכבים בינונים וכו' היינו כל מקום לפי מקומו, ובמקומות הללו כמו ארץ ישראל וסוריא וארץ שנער זמנו הוא כמו
שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ". והיינו ארבעים דקות. שוב ראיתי למהר''י פראג'י שהגדיל עוד התמיהה על שיטה זו מסברא זו, ע''ש.
ועוד יותר מזה קשה לשיטה המיוחסת לגאונים, שהרי "הכסיף העליון והשוה לתחתון" פירש רש''י "הכסיף "השחיר", וכן הוא מפורש להדיא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) "תני כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות,
השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה". והרי השמים לאחר שלוש עשרה וחצי דקות ואף אחרי שלושים וחמש דקות עדיין מאירים, והחשיך העליון לגמרי בצד מזרח אינו רק אחר זמן מרובה מאד.
ולפי מה שראו עיני עד חמישים ושמונה דקות עדיין השמיים מאירים קצת באור כחול בהיר. ולאחר חמישים ושמונה דקות יש חשך, רק שיש אדמומית קלה, בצד מערב, והוא נראה בעננים למתבונן, עד שבעים ושתים דקות.
שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ף (סימן ו) שהעיר בזה וכתב "בכל מקום במשנה ובגמרא קרו לבין השמשות ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, ואותו עת ששוקע גוף השמש שאינו נראה על הארץ לא יצדק לומר עליו ספק חשיכה,
שהרי העולם מאיר אור רב ומזהיר זוהר גדול. והגאונים מנחי בה סימנא "ויקרא אלהים לאור יום" שכל זמן שאור בעולם הוא יום, אלא ודאי לא קרי בין השמשות שהוא ספק חשיכה אלא סוף שקיעת החמה שהוא אחר תחלת השקיעה בכדי מהלך שלשה מילין ורביע שאז חשכה הארץ ולא נשאר מאור השמש כי אם ברקיע שעדיין פני הרקיע במקום שקיעת החמה מאירין קצת על אותו זמן אמרו שהוא בין השמשות והוא ספק חשיכה ואינו ודאי לילה עד שיטהר הרקיע מן האור".
בירור מקור שיטת הגאונים
ז] והנה מהר''ם אלשאקר הניח ליסוד דבריו כי "לדעת הכל שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה לחומרא לגבי רב יוסף".
אמנם מצינו שיטה נוספת השונה מדעת ר"ת המבוארת להדיא בראשונים, הנה הראב"ן (שו"ת סימן ב) כתב:
"ואע"ג דאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות ג' חלקי מיל ולא יותר, היינו לר' יהודא דאמר הכסיף העליון ושוה לתחתון לילה
[1],
אבל אנן קיימא לן בברכות (ב:)
דעד צאת הכוכבים יממא הוא, ואמרינן בפסחים (צד.)
משקיעת החמה ועד צאת כוכבים מהלך ה' מילין, והוא יותר משעה אחת שהרי הילוך אדם בכל יום י' פרסאות [שהם מ' מילין]". הרי מבואר בדבריו שהשקיעה היא שקיעת עגולת השמש, אמנם אין הלכה כאמוראי שאמרו דג' רבעי מיל הוי בין השמשות, אלא
שיעור ה' מילין כולו בין השמשות.
וכן מבואר במרדכי בשבת דשיעור המבואר בפסחים הוא העיקר ובין השמשות נמשך מעת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים במשך ה' מילין
[2]. מ"מ מתבאר דיש מהראשונים שתירצו הסתירה בכך שהעיקר דהלכה היא כסוגיא בפסחים צד. וס"ל דמשקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים, במשך ד' או ה' מילין [תלוי בסוגיית הגמ' בפסחים צד.] הוי בין השמשות.
והנפק''מ בשיטה זו היא דתוספת שבת מתחיל מוקדם יותר משיטת ר"ת, וכמו''כ זמן תפלת מנחה יהיה מוקדם יותר, מכיון דבין השמשות מתחיל מיד עם השקיעה, ולא אחר חמישים ושמונה דקות וחצי מהשקיעה.
ומעתה ניגש לדברי הגאונים שהביא המהר''ם אלשקר (סימן צז) "רבינו נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמרו המשנה תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב עד
שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות, ודוקא
כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן" ע"כ.
והנה ששקיעה היינו שקיעת השמש עצמה ולא שקיעת האור זה מפורש בדברי רבינו נסים גאון. אמנם לגבי סוף זמן בין השמשות לא כתב דהוי ג' רביעי מיל. ומעתה יש לפרש את דברי רבינו נסים גאון שאמר "ש"מ שקיעת החמה עד צה"כ בין השמשות", באופן פשוט כמו דעת המרדכי והראב''ן ואין מקום להוכיח מכאן שיש שיטה חדשה בראשונים. ואפושי פלוגתא לא מפשינן, להוסיף שיטה חדשה בראשונים כשאין לה הכרח כלל.
וביותר מדויק שכתב "כוכבים
קטנים" ולא בינוניים כמוש''כ בגמ', מוכרח לבאר באחד מב' אופנים או דס''ל דמ''ד בגמ' בפסחים מצריך עד שיצאו קטנים ולא סגי בבינונים. וא''כ בודאי דס''ל כהמרדכי והראב''ן הנ''ל, כי אין ספק שלאחר י''ג דקות או י''ח דקות לא יצאו כבר הכוכבים הקטנים.
או שחשש שיטעו אנשים ויחשבו שהכוכבים הגדולים מקרי בינונים, ואתי לאפוקי מטעות זו וקראם קטנים לאפוקי מדעת בני אדם, וגם לפ''ז מוכח דבין השמשות הוא זמן ארוך מאד כעין שיטת המרדכי ולא כשיטה המיוחסת לגאונים. מ"מ נתבאר שאין מקור מדבריו לחדש כשיטה המיוחסת כהיום לגאונים, אלא לצרף דעת רבינו נסים גאון לדעת המרדכי שזמן בין השמשות ארוך ד' או ה' מילין מתחילת השקיעה עד סוף שקיעה דר''ת.
עוד הביא מהר''ם אלשקר מדברי ר"א בן הרמב"ם, "גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הר"ם במז"ל פירש לנו הדבר בבירור שאין אחריו ברור וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל. כתב ז"ל ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן הלילה וכו', והוא
משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבים בינוניים, לא ככוכבים הנראים ביום ולא ככוכבים שא"א שיראו עד לב הלילה, וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי ויכול לעשות בו מלאכה יום ששי, והעושה בו מלאכה בסוף יום השבת חייב סקילה,
ואפילו ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה בכללה,
"ותערוב השמש תחת עגולת האופק", הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום, וכשיראו ג' כוכבים בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה, והזמן שיש בין ערובת השמש ובין ראיית הכוכבים הבינוניים הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה והוא זמן בין השמשות ודינו להחמיר מהעקר שבידינו ספיקא דאוריתא לחומרא וכו' עד וצריך ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט כמו שנזהרין ונמנעים מאכילת חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש עכ"ל בספר אל כפאי"ה.
וגם בדעת ר"א בן הרמב"ם שביאר שמזמן השקיעה של גוף השמש עד צה''כ היינו בין השמשות יש לפרש כדעת הראב''ן והמרדכי, דלא כתב דבין השקיעה של גוף עגולת השמש לבין צאת הכוכבים יש רק ג' רביעי מיל. ואין כל הכרח לחדש שיטה חדשה בזה.
ולא עוד אלא שמכפילות הלשון "כל עוד שלא
תשקע כל העגולה בכללה,
ותערוב השמש תחת עגולת האופק", וכידוע דלשון חכמים בדקדוק נאמר, ואי אפשר שיכפול הלשון בחינם, וא''כ לכאורה שפת יתר דיבר דמרישא שמעינן שצריך שתשקע כל העגולה, ומה הוסיף בדבריו "ותערוב השמש תחת עגולת האופק", ונראה מדבריו דס''ל דבעינן שלא רק תתכסה גוף העגולה מהעין אלא "עריבת שמש" בעי והיינו שאורה של השמש לא יראה כלל, וזה כהמרדכי והראב''ן הנ''ל. שוב מצאתי שכבר העיר מעין זה גם בשו''ת ישמח לבב (סי' י').
ואמנם אין הערה בזה ח"ו על מהר''ם אלשקר כלל וכלל, כיון דנראה מוכח מראשונים הללו דלא כר''ת, הלכך פירשה באופן זה, אמנם לאחר שראינו את שיטת המרדכי והראב''ן אין כל הכרח לפרש כן בדעתם.
שאין לתלות זאת במחלוקת חכמי ישראל וחכמי אוה''ע
ח] עוד הניח מהר''ם אלשקר כדבר יסודי ומוסכם שכל שיטת ר"ת מבוססת על דעת חכמי ישראל דחמה נכנסת בעובי הרקיע למעלה, אבל לדעת חכמי אומות העולם שחמה נכנסת תחת הארץ אין לה מקום. "וידוע הוא, ומושכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן".
וכתב ע''פ זה "אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל, והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני מהמורה, והגאונים ז"ל סוברים כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים, ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ. ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע, ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת, אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה ותעלם מן העין, ומתחלת שקיעתה באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעים רגע שהן שני שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו, ודבר הנראה לחוש הוא שלא יוכל אדם להכחישו. הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן". וכ''כ הלח''מ.
אמנם כבר העיר לנכון הגאון בעל גנת ורדים (שהוא השואל בשו"ת מהרי"ף סימן מו) "ואין לנו עסק לתלות בזה במחלוקת שבין חכמי ישראל ובין חכמי אומות העולם, שהרי שיעור זה דארבעה מילין דמעלות השחר ועד ההנץ ודמשקיעת החמה עד כלות האור מן השמים הוא דבר מוסכם גם מחכמי האומות, דגם אינהו דסברי שבלילה השמש מהלך תחת הארץ הם
שיערו דזוהר ואור השמש מבהיק הוא בעולם ארבעה מילין קודם הנץ
וארבעה מילין לאחר השקיעה". הרי שאין זה ענין למחלוקת אומות העולם וחכמי ישראל אלא החילוק בין שקיעת גוף השמש לשקיעת האור, ולא שנא אם השמש עולה למעלה לרקיע או מתחת לארץ, הכל ענין אחד ענין "שקיעת האור" ובזה כולי עלמא מודו.
וכן הסכים בשו"ת מהרי"ף שם (סימן מז) וכתב על זה "כל דברי מוהר"מ אלשקר מתחלתם ועד סופם שאין למציאות זה דאיכא ב' שקיעות שקיעת גוף השמש ושקיעת אורה, אלא לדעת חכמי ישראל שסוברים שהשמש נכנס בעובי הרקיע, אבל לדעת חכמי האומות שהגלגל הוא שחוזר ומוריד השמש למטה מהארץ אין לדבר הזה שום מציאות כלל בעולם, וכבר הודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם.
ואין בדברי מוהר"ם בכל מה שכתב שום טעם אחר לדחות בו דברי ר"ת ואפילו ברמז, אלא בכל מה שכתב בה נחית בה סליק להכריח שאין לדבר הזה שום מציאות, ואפילו דברי רש"י פירשם על זה הדרך, ובזה הוא שדחה דברי ר"ת בשתי ידים, ומחא להו מאה עוכלי בעוכלא". [וע' במשנ''ב בביאוה''ל (סימן רסא) דענין ב' שקיעות הוא שקיעת גוף השמש ושקיעת האור, ע''ש].
ואם נאמר שזו פלוגתת אחרונים מהר''ם אלשאקר ובעל גו''ר ומהרי''ף, הנה
מצינו חד מן קמאי דכותב להדיא שאין זה תלוי במחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם, והוא התוס' רי"ד בשבת (לה.) שפירש ממש כדעת ר"ת, וסיים רק שר''ת פירש כדעת חכמי ישראל ואני כחכמי אומות העולם, הרי שבעיקר הדברים והדין אין חילוק כלל, רק בענין הילוך השמש הוא ענין אחר לגמרי שאינו ענין לנדון דידן, וע''ש.
ובזה בס''ד יש לישב שיטת הגאונים דהנה מהר''ם אלשקר הבין בדעת רב האי גאון ורב שרירא גאון דס''ל דלא כר''ת מהא דאמרו שהעיקר כחכמי אומות העולם ולא כחכמי ישראל. ומאידך גיסא הנה גירסתם המובאת ברשב''א בברכות (ב:) מוכיחה שעד שלא החשיך לגמרי אור השמש עדיין לא הוי לילה גמור, וזה לשון הרשב''א "אלא ודאי הכי גרסינן, וממאי דהאי "ובא השמש"
ביאת אורו הוא ומאי "וטהר" טהר יומא, דילמא
ביאת שמש הוא ומאי וטהר טהר גברא, וכן גירסת הגאונים ז"ל. וכו', כלומר וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקא דרשת ובא השמש
ביאת אור שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה, ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש, דילמא ביאת שמש הוא כלומר תחת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד, ואע"פ שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן
כשיעור ארבעת מילין, ומאי וטהר טהר גברא, כלומר שטבל והעריב עליו השמש, והיינו דלא פשטוה במערבא אלא מברייתא דקתני בהדיא סימן לדבר צאת הכוכבים" יעו''ש. הרי שפשיטא לגמרא לפי גירסת הגאונים דאיכא ביאת שמש וביאת אור והם שני שלבים, וצאת הכוכבים הוא "
שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם" והרי זה נראה לעין כל חי שאין הרקיע נטהר מאור כלל לאחר י''ג או י''ח דקות, ולהטהר לגמרי מחללו של עולם דבר זה ארוך מאד. א''כ מוכח מדברי הרשב''א דהגאונים ס''ל כר''ת.
אמנם נפל היסוד נפל הבנין דכל מה שייחס מהר''ם אלשקר לגאונים שיטה זו רק מפני שתלה דין זה במח' חכמי ישראל ואוה''ע שרק לדעת חכמי ישראל איכא שקיעה אחת שנכסית מעינינו ושניה שנכנסת בעובי הרקיע משא''כ לחכמי אוה''ע, אך לפי האמור אין זה ענין לזה כלל דעיקר הענין הוא שקיעת גוף השמש ושקיעת אור השמש, וא''כ העיקר כמו דמוכח בדברי הגאונים בברכות כנ''ל.
וזה ברור דאף אם נניח דאיכא פלוגתא בדעת הגאונים בין הרשב''א למהר''ם אלשקר בודאי שהלכה כהרשב'א שהוא מתקיפי דקמאי.
