הרב
@עת שערי רצון שליט''א,
אביא כאן גם את הסיכום שכתבתי שם לענין
ביאור הסוגיא. ואולי יהיה לתועלת, ואגב סוגיא זו עובדה במוחי במשך שנים, ואני מצג בהודעות אלו תמצית היוצא:
הסוגיא של זמן בין השמשות וצאת הכוכבים היא סוגיא יסודית בהלכה, הנוגעת לזמני איסור והיתר של מלאכה, זמני קריאת שמע ותפילה, ומצוות אחרות. המקורות שבידינו מציגים את הדיון העיקרי בנושא, הכולל שיטות שונות, הגיון כל שיטה, והראיות שהובאו לה.
הדיון המרכזי בפוסקים נסוב סביב שתי שיטות עקריות: שיטת רבינו תם ושיטת הגאונים.
1. שיטת רבינו תם
השיטה והגיונה: שיטת רבינו תם היא שזמן בין השמשות, הנמשך משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים, הוא ארוך ונמשך
כשיעור הילוך ארבעה מיל. חישוב הזמן לפי דעה זו משתנה מעט בין המקורות, אך הוא נע סביב
72 עד 96 דקות זמניות לאחר השקיעה הראשונה. רבינו תם מיישב את דברי הגמרא (שבת לד:) האומרת שזמן בין השמשות הוא שלושת רבעי מיל, בכך שיש
שתי שקיעות: השקיעה הראשונה היא
משעה שמתחילה החמה להיכנס ב"עובי הרקיע", והשקיעה השנייה היא
מסוף שקיעה, כלומר כשהשמש כבר נכנסה בעובי הרקיע אך עדיין יש אור, ועד שמחשיך לגמרי. זמן ארבעת המילין נמנה מתחילת השקיעה הראשונה ועד צאת הכוכבים, כאשר בין השקיעה הראשונה לשנייה ישנו שיעור של שלושה מילין ורביע, ומסוף השקיעה (השנייה) עד צאת הכוכבים ישנו שיעור של שלושת רבעי מיל. יש המבארים ששקיעה ראשונה היא כשנכסה גוף השמש, ושקיעה שניה היא שקיעת האור.
מקורות וראיות לשיטה זו:
ראיה מגמרא בפסחים (צד.) ורש"י שם (ד"ה עוביו) שהזמן בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ארבעה מילין. התוספות בפסחים (לה. ד"ה תרי תלתי מיל) עמדו על סתירה לכאורה בין גמרא זו לגמרא בשבת (לד:) שם מבואר שבין השמשות הוא שלושת רבעי מיל. רבינו תם מתרץ סתירה זו על ידי חילוק בין שתי השקיעות.
רבים מגדולי הראשונים פסקו כשיטת רבינו תם, וביניהם: התוספות בשבת ובפסחים, תוספות רבינו חזקיה, המרדכי, המהר"ם, הריטב"א, הר"ן, הרא"ש (בתוספותיו ובפסקים), הרמב"ן, הסמ"ג, בעל מגיד משנה. יש שהביאו ראיה מירושלמי.
ראשונים נוספים כרבינו ירוחם, ספר העיטור, ראבי"ה, רבינו פרץ, הרשב"א, הנמוק"י, ספר הרוקח, המנהיג, הגהמ"י, מהר"י אבוהב, מהרי"ק, פירוש הרא"ה על הרי"ף בברכות, רבינו סעדיה גאון (כבר מימות הגאונים), ואברבנאל.
הבית יוסף (סי' רסא) והשולחן ערוך (שם) פסקו כדעת רבינו תם.
רבים מגדולי האחרונים הסכימו לדעת רבינו תם, וביניהם: הרמ"א בדרכי משה, הב"ח, הלבוש, המג"א, מהר"י פראג'י, הפרי חדש, בית דוד, שיירי כנסת הגדולה (מביא שהמנהג כר"ת והגאונים כאחד), מהר"י עייאש, ישמח לבב, שולחנו של אברהם, דברי יציב, ארץ צבי פרומר, הגר"ע יוסף.
יש המבארים מדברי הרמב"ם (הלכות תרומות פ"ז ה"ב) ראיה גמורה וברורה לשיטת רבינו תם על שתי שקיעות: "עד שיעריב שמשן, ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר". דקדוק הלשון "שיעריב שמשן" ו"אחר שקיעת החמה" מלמד על שני זמנים, כפי שביאר מהר"י פראג'י. ביאור זה נתמך מדברי האבן עזרא בשם רס"ג המבאר גם הוא שיש שני ערבים: "עריבת השמש" (ביאתו תחת הארץ) ו"ביאת אורו" (הנראה בעננים), וביניהם קרוב משעה ושליש שעה. זמן צאת הכוכבים לדעתם הוא אחר שעה ושליש שעה.
רבים מגדולי האחרונים פסקו כר"ת, ואף גזרו חרם שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיעברו ע"ב דקות משקיעת החמה. הגר"ע יוסף התבטא שדעת ר"ת אינה חומרא אלא דין, למרות שלגבי מילה בשבת הלך כהגאונים גם לקולא, אך עודד מאד להחמיר בזה.
קשיים על שיטת רבינו תם ויישובם:
קושיא א' (מנחת כהן): הגמרא (שבת לה ע"ב) אומרת להדליק נר שבת כשהשמש על ראשי הדקלים או כשנראית תרנגולתא/עורבי, דהיינו
לפני שקיעת גוף השמש. אם לדעת ר"ת יום גמור נמשך עד לאחר השקיעה הראשונה (עזיבת גוף השמש את האופק), ומבין השמשות נמשך עוד כשעה ורבע, מדוע היה צורך להקדים את הדלקת הנר כל כך?.
יישוב (מנחת כהן): מצד תוספת שבת, אך קשה שתוספת שבת לדעת ר"ת מתחילה רק לאחר השקיעה הראשונה.
יישוב אחר: הגמרא התכוונה לתת שיעור מדויק יותר.
קושיא על היישוב: אם כך, זו ראיה
נגד רבינו תם.
יישוב אחר (ע"פ ביאור מאוחר יותר): השקיעה הראשונה לדעת ר"ת מתחילה
כשעה או חצי שעה קודם שקיעת גוף השמש, בזמן שהשמש מתחילה להיכנס ב"עובי הרקיע" ואורה כהה. לפי זה, הדלקת נר 20 דקות לפני שקיעת גוף השמש היא אכן לאחר תחילת השקיעה הראשונה של ר"ת, ומיושב עניין תוספת שבת והמנהג.
קושיא ב':דם קרבן נפסל בשקיעת החמה (זבחים נו, א), שנאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל". לפי ר"ת שאחר שקיעה ראשונה עדיין יום גמור, מדוע נפסל הדם?.
יישוב (תוספות זבחים): זהו ריבוי מיוחד מהפסוק.
קושיא ג':השקיעה השנייה (שקיעת האור) אינה ניכרת לעין.
יישוב: השקיעה השנייה היא שמסתלק האור לגמרי מחלל העולם, וזה ניכר לעין.
קושיא הגר"א:לפי שיטת רבינו תם, בארצות הצפון כמו ווילנא או אנגליה, בחודשי הקיץ, אין לילה כלל (כוכבים בינוניים אינם נראים) במשך כחודשיים בשנה, וזה תמוה ובלתי אפשרי, שכן אין זה עולה על הדעת שבאותם מקומות אין לקיים מצוות התלויות בלילה.
יישוב (מהר"י פראג'י): הגמרא התכוונה לכוכבים בינוניים דוקא. הכוכבים הנראים מוקדם יותר הם הכוכבים הגדולים הנראים ביום. שמואל שהיה בקי באצטגנינות ידע להבחין בכך. כמו כן, הרמב"ם מבאר שיש סוגי כוכבים שונים בגדלם ובאורם, וייתכן שגם אם נראים כוכבים רבים, הם עדיין מהגדולים, ולא הבינוניים. יישוב זה נתמך גם במציאות, שכן כוכבים בינוניים נראים רק לאחר זמן רב יותר.
יישוב נוסף: יש צורך בבקיאות ובדיקה מדויקת כדי לראות את הכוכבים הבינוניים בזמן הקצר יותר, והדבר אינו נראה לכל אדם במבט חטוף. (אך קשה על יישוב זה מכך שהירושלמי אומר שהסימן של לילה "נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה", והשמים עדיין מאירים לאחר זמן קצר).
2. שיטת הגאונים (כפי שיוחסה ע"י מהר"ם אלשקר)
השיטה (על פי מהר"ם אלשקר): שיטה זו, המיוחסת לגאונים, גורסת שזמן בין השמשות נמשך רק
שלושת רבעי מיל, ושהוא מתחיל
מיד לאחר שקיעת גוף השמש (כשהשמש לא נראית מעינינו). שיעור שלושת רבעי מיל הוא כ-13.5 דקות (לפי מיל של 18 דקות) או 18 דקות (לפי מיל ארוך יותר). סוף בין השמשות הוא כשיצאו ג' כוכבים בינוניים.
מקור (נטען): מהר"ם אלשקר ייחס שיטה זו לגאונים על בסיס הבנה במחלוקת חכמי ישראל וחכמי אוה"ע לגבי תנועת השמש. לדעת חכמי ישראל (שהשמש נכנסת בעובי הרקיע), יש שתי שקיעות; לדעת חכמי אוה"ע (שהשמש הולכת תחת הארץ), יש רק שקיעה אחת של גוף השמש, וממילא זמן בין השמשות קצר יותר. (אך טענה זו נדחית על ידי אחרים הטוענים שהחילוק אינו תלוי במחלוקת זו, אלא בשקיעת גוף השמש מול שקיעת האור, וזה מוסכם על כולם).
קשיים על שיטה זו:
קשיים מהמציאות: לכל מתבונן במציאות,
ג' כוכבים בינוניים אינם נראים לאחר 13.5 דקות או 18 דקות משקיעת גוף השמש. אפילו כוכבים גדולים אינם נראים אז. יש המעידים שג' כוכבים נראים רק לאחר כ-25-28 דקות או אפילו 40 דקות. המציאות סותרת לכאורה שיטה זו באופן חזק.
קושיים מדברי הראשונים:
הרשב"א (ברכות ב:) והרי"ף בפירושו שם מבארים את דברי הגאונים (ברכות פ"א ה"א) "הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה" כשיטת רבינו תם, שזמן בין השמשות הוא ארוך ושהרקיע צריך להיות מטוהר לגמרי מאור, דבר המתרחש רק לאחר זמן רב.
דעת רבינו נסים גאון ור"א בן הרמב"ם, שהובאו כמקור לשיטה זו, אינן מוכיחות בהכרח שסוף בין השמשות הוא אחר ג' רבעי מיל. לשונם "משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות" יכולה להתפרש גם כדעת המרדכי והראב"ן (להלן) שזמן זה ארוך.
היסוד של מהר"ם אלשקר שתלה את שיטתו במחלוקת חכמי ישראל ואוה"ע נדחה על ידי רבים (גנת ורדים, מהר"י פראג'י, תוס' רי"ד) שטוענים שהחילוק אינו תלוי בכך.
סיכום קשיים על שיטה זו: לא נמצא לה מקור ברור בראשונים, המציאות סותרת אותה, וראשונים אחרים מבארים את דברי הגאונים באופן שונה.
3. הבנה אחרת בדעת הגאונים (מרדכי, ראב"ן, רשב"א)
השיטה: ראשונים אלו מפרשים את דברי הגמרא בפסחים (צד.) כעיקר ההלכה, ולפיהם
זמן בין השמשות נמשך משקיעת גוף השמש ועד צאת הכוכבים, במשך ארבעה או חמישה מילין. זמן זה הוא ארוך מאוד, בדומה לשיטת רבינו תם (הנמנית מתחילת השקיעה הראשונה).
מקורות: מרדכי בשבת, הראב"ן, הרשב"א בברכות ב: המבאר את דברי הגאונים כר"ת.
ההגיון: שיטה זו מתבססת על ההבנה שעיקר ההלכה נקבעה כסוגיא בפסחים צד.. ההבדל המרכזי משיטת רבינו תם הוא נקודת ההתחלה: שיטה זו מתחילה למנות משקיעת גוף השמש.
4. שיטת הגר"א, המהר"ל, ובעל גנת ורדים, ובעל התניא
השיטה: גדולי אחרונים אלו סברו ששיעור שלושת רבעי מיל המבואר בשבת (לד:) הוא שיעור בין השמשות לענייני שבת. את סוגיית פסחים (צד:) המדברת על ארבעה מילין הם פירשו שאינה לענייני שבת, אלא לעניין אחר, כגון השערת עובי הרקיע או זמן שבו נראים
כל הכוכבים (ולא רק ג'). בכך הם מתאימים את עצמם לשיטה הקצרה המיוחסת לגאונים על ידי מהר"ם אלשקר, המתחילה משקיעת גוף השמש.
ההגיון והראיות:
הם מתרצים את הקושיא מהסתירה בין שבת לפסחים על ידי חילוק בין העניינים שהגמרות מדברות עליהם (שבת לענייני איסור שבת, פסחים לעובי הרקיע או ראיית כל הכוכבים).
בעל גנת ורדים מפרש את לשון הגמרא "הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה" לא שצריך שישחיר לגמרי, אלא שמדובר על אור הולך ומתמעט לאחר השקיעה. (אך ביאור זה מוקשה מלשון הירושלמי).
קשיים על שיטה זו: המציאות סותרת אותה כפי שהוזכר לגבי שיטת הגאונים הקצרה (שכוכבים בינוניים אינם נראים לאחר זמן כה קצר). גם ביאור לשון הגמרא "הכסיף" מוקשה. למרות זאת, יש המסתמכים על שיטה זו להקל במוצאי שבת. הגר"ח קנייבסקי בשם החזון איש והגר"א סבר שצריך לחשוש גם לשיטת ר"ת המחמירה.
5. דעת הרמב"ם
לשונו: הרמב"ם (פ"ה מהל' שבת הלכה ד') פסק כרבה: "משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום". הוא גם מביא את ההגדרה "כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה... אלא בינוניים".
מחלוקת בביאור דבריו:
יש שסברו שסתמות דבריו מלמדת שסובר כשיטת הגאונים הקצרה (כפי שיוחסה ע"י מהר"ם אלשקר), שמיד לאחר שקיעת גוף השמש מתחיל בין השמשות הנמשך זמן קצר.
אחרים, וביניהם המאירי, הרדב"ז, והרא"ש, סברו שדעת הרמב"ם כדעת רבינו תם.
ראיה חזקה לדעת ר"ת בדעת הרמב"ם מובאת מהלכות תרומות (פ"ז ה"ב) שם כתב: "עד שיעריב שמשן, ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה... עד שיטהר הרקיע מן האור". לשון זו, הכוללת שקיעה כפולה וצורך בטהרת הרקיע מהאור, מתאימה מאוד לשיטת רבינו תם. גם האבן עזרא מפרש שיש שני ערבים, עריבת שמש וביאת אור, זמן של שעה ושליש שעה.
יש המביאים ראיה מדברי הרמב"ם בהלכות שגגות (יד, ג) שבית דין טעו והוציאו שבת משום שנתכסית החמה, מה שמורה על זמן קצר יותר ולא שעה ורבע.
6. המציאות והמנהג
מציאות ראיית הכוכבים: כפי שהוזכר, המציאות הנצפית היא ששלושה כוכבים בינוניים אינם נראים בזמן קצר של 13.5 או 18 דקות משקיעת גוף השמש. יש המעידים שזה לוקח 25-28 דקות, 40 דקות, או אף יותר. יש צורך בבקיאות גדולה כדי להבחין בכוכבים מוקדם. כוכבים רצופים נראים רק אחר 40 דקות.
המנהג בכניסת שבת: המנהג המקובל הוא להדליק נרות שבת כ-20 דקות לפני השקיעה. לדעת ר"ת כפשוטה, זו בעיה חמורה שכן זה זמן יום גמור לפני תחילת בין השמשות.
המנהג ביציאת שבת: המנהג הרווח כיום בארץ ישראל ובעולם הוא להמתין
40 דקות לאחר השקיעה כדי להוציא שבת. מנהג זה מתועד אצל גאוני עולם כמו החיד"א, החפץ חיים, הגר"ע יוסף, החזון איש, והבן איש חי. יש עדויות שמנהג קדום יותר היה להמתין 36-54 דקות (שניים או שלושה מילין). מנהג 27 דקות שהיה מקובל בבגדד מפורש בזבחי צדק והבן איש חי.
קושי המנהג על השיטות:
המנהג להמתין 40 דקות ליציאת שבת אינו מתאים בדיוק לשיטת ר"ת (72+ דקות) ואינו מתאים גם לשיטת הגאונים הקצרה (13.5-18 דקות).
מנהג הדלקת נרות 20 דקות לפני שקיעה קשה על ר"ת כפשוטו.
7. יישוב המנהג והמציאות עם שיטת רבינו תם (ביאור מחודש)
הביאור: יישוב מרכזי שהוצע על ידי אחרונים רבים (על פי ראשונים כמו המאירי, הרא"ש, הר"ן, הריטב"א) הוא
לבאר את השקיעה הראשונה של ר"ת כזמן מוקדם יותר מכפי שהובן בפשטות, כלומר: לא כשגוף השמש נעלם, אלא
כשהשמש מתחילה "להיכנס בעובי הרקיע", שמתבטא בכך
שאורה נחלש והופך לכהה ואינו מסנוור. זמן זה קורה
כחצי שעה קודם שקיעת גוף השמש. השקיעה השנייה היא שקיעת האור לגמרי. הזמן בין השקיעה הראשונה (המוקדמת יותר) לשקיעה השנייה הוא כארבעה מילין.
יתרונות הביאור:
מתיישב עם המנהג בכניסת שבת: הדלקת נרות 20 דקות לפני שקיעת גוף השמש מתרחשת לאחר שהשמש כבר החלה להיכנס בעובי הרקיע ואורה נחלש, ולכן זה נחשב לאחר תחילת השקיעה הראשונה של ר"ת, וניתן לקבל אז תוספת שבת.
מתיישב עם המציאות ועם המנהג ביציאת שבת: אם השקיעה הראשונה היא מוקדם יותר (כחצי שעה לפני שקיעת גוף השמש), אזי צאת הכוכבים (ארבעה מילין לאחר מכן) יתרחש כשעה ורבע לאחר השקיעה המוקדמת, שזה יוצא
כ-40 דקות לאחר שקיעת גוף השמש (חצי שעה + 40 דקות = שעה ועשר דקות מהשקיעה המוקדמת, פחות חצי שעה = 40 דקות משקיעת הגוף). זמן זה מתאים מאוד למנהג הנפוץ להמתין 40 דקות ליציאת שבת ולזמן שבו נראים כוכבים בינוניים רצופים.
מתיישב עם לשונות הראשונים: ביאור זה מתאים ללשונות המאירי, הרא"ש, הר"ן, הריטב"א והשולחן ערוך המתארים את השקיעה הראשונה כזמן שבו השמש מתחילה להיכנס לרקיע או שאורה נחלש ואינו בכוחו.
מתיישב עם סימני הגמרא: אם השקיעה הראשונה היא מוקדמת יותר, אזי סימני הגמרא "הכסיף העליון" וראיית הכוכבים תואמים את הזמנים המאוחרים יותר שבהם הם אכן מתקיימים.
יש לו יסוד במציאות המדעית (אטמוספרה): יש המבארים את עניין "עובי הרקיע" ו"קיטורים" כקשור לאטמוספרה הגורמת לשבירת קרני השמש ולהחלשת אורה בשעות שלפני ואחרי שקיעת הגוף, וגם גורמת להמשך האור בשמיים (אור יום) גם לאחר שקיעת גוף השמש, לפני שהרקיע נטהר לגמרי מאור. יש המחשב שלפי זה עובי הרקיע מתחלק לשניים, ב' מילין קודם השקיעה וב' מילין לאחריה, כך שתחילת שקיעה היא 36 דקות לפני שקיעת הגוף, וצאת הכוכבים (סוף בין השמשות) הוא 36 דקות לאחר שקיעת הגוף. זה קרוב מאוד לשיעור 40 דקות שבמנהג.
קושי על ביאור זה: ישנם ראשונים (כמו תוס' רי"ד והבנה בפשטות של תוספות פסחים וזבחים) שנראים כמבינים את השקיעה הראשונה של ר"ת רק לאחר שגוף השמש נעלם מן העין, ואת תחילת השקיעה (המוקדמת יותר) כזמן שאור השמש עדיין שולט בעולם ורק מתחיל להעלם מכל העולם. לפי הבנה זו, היישוב הנ"ל אינו עולה, וצריך להמתין ע"ב דקות לאחר שקיעת גוף השמש כדי לצאת מידי ספק לדעת ר"ת המחמירה.
8. סיכום לענין הלכה למעשה
דעת רבינו תם המחמירה: לדעת רבים מגדולי הראשונים והאחרונים, זמן הלילה הוודאי מתחיל רק כ-72 דקות (או יותר, תלוי בשיעור המיל ובזמן זמני) לאחר שקיעת גוף השמש. לכן, לעניין איסורי תורה (כמו מלאכה במוצאי שבת או קריאת שמע בזמנה), יש רבים הסבורים שצריך להמתין זמן זה כדי להיות בטוח שהגיע לילה ודאי, מחמת ספקא דאוריתא לחומרא.
דעת המקל בהסתמך על מנהגים ואחרונים: יש הסומכים על שיטות מקילות יותר (כגון השיטה המיוחסת לגאונים או שיטת הגר"א), או על מנהגים שהיו נהוגים להוציא שבת בזמן קצר יותר (כ-27-40 דקות). כמו כן, יש הסומכים על ביאור המנחת כהן, הפרי חדש, ורבים אחרים, שגם לשיטת רבינו תם, לאחר שנראים ג' כוכבים בינוניים (או קטנים למוצאי שבת), נחשב לילה ודאי, וזמן זה במציאות הוא כ-40 דקות מהשקיעה. מנהג רוב ישראל כיום הוא להמתין כ-40 דקות במוצאי שבת.
המלצה למעשה: יש להחמיר בכניסת שבת ולקבל שבת לפני שקיעת גוף השמש (המנהג הוא כ-20 דקות לפני) כדי לצאת ידי חובת תוספת שבת, וייתכן שזה תואם את תחילת השקיעה הראשונה של ר"ת. ביציאת שבת, רבים מחמירים כשיטת רבינו תם וממתינים 72 דקות, אך מנהג העולם הוא להמתין כ-40 דקות, ויש לו על מה לסמוך (המנהג, פסיקת אחרונים רבים על פי הבנתם במציאות ובלשונות הראשונים). עם זאת, רבים מגדולי ההוראה בדורות האחרונים ובזמננו סברו ופסקו שיש להחמיר כר"ת ולמתין 72 דקות, במיוחד לעניין איסורי תורה, וראו בכך את הדין ולא רק חומרא.