בירור מקור שיטת הגאונים
ז] והנה מהר''ם אלשאקר הניח ליסוד דבריו כי "לדעת הכל שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה לחומרא לגבי רב יוסף".
אמנם מצינו שיטה נוספת השונה מדעת ר"ת המבוארת להדיא בראשונים, הנה הראב"ן (שו"ת סימן ב) כתב:
"ואע"ג דאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות ג' חלקי מיל ולא יותר, היינו לר' יהודא דאמר הכסיף העליון ושוה לתחתון לילה
[1],
אבל אנן קיימא לן בברכות (ב:)
דעד צאת הכוכבים יממא הוא, ואמרינן בפסחים (צד.)
משקיעת החמה ועד צאת כוכבים מהלך ה' מילין, והוא יותר משעה אחת שהרי הילוך אדם בכל יום י' פרסאות [שהם מ' מילין]". הרי מבואר בדבריו שהשקיעה היא שקיעת עגולת השמש, אמנם אין הלכה כאמוראי שאמרו דג' רבעי מיל הוי בין השמשות, אלא
שיעור ה' מילין כולו בין השמשות.
וכן מבואר במרדכי בשבת דשיעור המבואר בפסחים הוא העיקר ובין השמשות נמשך מעת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים במשך ה' מילין
[2]. מ"מ מתבאר דיש מהראשונים שתירצו הסתירה בכך שהעיקר דהלכה היא כסוגיא בפסחים צד. וס"ל דמשקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים, במשך ד' או ה' מילין [תלוי בסוגיית הגמ' בפסחים צד.] הוי בין השמשות.
והנפק''מ בשיטה זו היא דתוספת שבת מתחיל מוקדם יותר משיטת ר"ת, וכמו''כ זמן תפלת מנחה יהיה מוקדם יותר, מכיון דבין השמשות מתחיל מיד עם השקיעה, ולא אחר חמישים ושמונה דקות וחצי מהשקיעה.
ומעתה ניגש לדברי הגאונים שהביא המהר''ם אלשקר (סימן צז) "רבינו נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמרו המשנה תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב עד
שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות, ודוקא
כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן" ע"כ.
והנה ששקיעה היינו שקיעת השמש עצמה ולא שקיעת האור זה מפורש בדברי רבינו נסים גאון. אמנם לגבי סוף זמן בין השמשות לא כתב דהוי ג' רביעי מיל. ומעתה יש לפרש את דברי רבינו נסים גאון שאמר "ש"מ שקיעת החמה עד צה"כ בין השמשות", באופן פשוט כמו דעת המרדכי והראב''ן ואין מקום להוכיח מכאן שיש שיטה חדשה בראשונים. ואפושי פלוגתא לא מפשינן, להוסיף שיטה חדשה בראשונים כשאין לה הכרח כלל.
וביותר מדויק שכתב "כוכבים
קטנים" ולא בינוניים כמוש''כ בגמ', מוכרח לבאר באחד מב' אופנים או דס''ל דמ''ד בגמ' בפסחים מצריך עד שיצאו קטנים ולא סגי בבינונים. וא''כ בודאי דס''ל כהמרדכי והראב''ן הנ''ל, כי אין ספק שלאחר י''ג דקות או י''ח דקות לא יצאו כבר הכוכבים הקטנים.
או שחשש שיטעו אנשים ויחשבו שהכוכבים הגדולים מקרי בינונים, ואתי לאפוקי מטעות זו וקראם קטנים לאפוקי מדעת בני אדם, וגם לפ''ז מוכח דבין השמשות הוא זמן ארוך מאד כעין שיטת המרדכי ולא כשיטה המיוחסת לגאונים. מ"מ נתבאר שאין מקור מדבריו לחדש כשיטה המיוחסת כהיום לגאונים, אלא לצרף דעת רבינו נסים גאון לדעת המרדכי שזמן בין השמשות ארוך ד' או ה' מילין מתחילת השקיעה עד סוף שקיעה דר''ת.
עוד הביא מהר''ם אלשקר מדברי ר"א בן הרמב"ם, "גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הר"ם במז"ל פירש לנו הדבר בבירור שאין אחריו ברור וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל. כתב ז"ל ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן הלילה וכו', והוא
משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבים בינוניים, לא ככוכבים הנראים ביום ולא ככוכבים שא"א שיראו עד לב הלילה, וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי ויכול לעשות בו מלאכה יום ששי, והעושה בו מלאכה בסוף יום השבת חייב סקילה,
ואפילו ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנה כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגולה בכללה,
"ותערוב השמש תחת עגולת האופק", הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום, וכשיראו ג' כוכבים בינוניים אחר ערובת השמש הוא ודאי לילה, והזמן שיש בין ערובת השמש ובין ראיית הכוכבים הבינוניים הוא ספק אם הוא מן היום או מן הלילה והוא זמן בין השמשות ודינו להחמיר מהעקר שבידינו ספיקא דאוריתא לחומרא וכו' עד וצריך ליזהר ולפרוש מעשיית מלאכה קודם ערובת השמש דבר מועט כמו שנזהרין ונמנעים מאכילת חמץ בשעה ששית וכיוצא בזה וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש עכ"ל בספר אל כפאי"ה.
וגם בדעת ר"א בן הרמב"ם שביאר שמזמן השקיעה של גוף השמש עד צה''כ היינו בין השמשות יש לפרש כדעת הראב''ן והמרדכי, דלא כתב דבין השקיעה של גוף עגולת השמש לבין צאת הכוכבים יש רק ג' רביעי מיל. ואין כל הכרח לחדש שיטה חדשה בזה.