חידושו הנפלא של האול"צ לגבי קטן שהגדיל שממשיך לספור ספירת העומר.

החש בראשו

סייג לחכמה שתיקה!
הצטרף
22/12/24
הודעות
654
מיקום
אורו של עולם
בשו"ת אול"צ ח"א (ל"ו - וראה ח"ד הוספות בנושא) חידש חידוש נפלא שקטן שהגדיל ממשיך לספור בברכה.

הפסק מבוסס על שני חידושים.
א. ביאור חדש בד' הבה"ג שכל יום זו מצוה בפני עצמה, אלא שיש דין שהימים יהיו רצופים. ממילא גם אצל הקטן דנן יש את הרציפות הנצרכת.
ב. החידוש היותר גדול, הוא שאפילו אם נאמר שהספירה בקטנותו לא עלתה לו, חובה עליו להמשיך לספור מדין חינוך. כלומר, גם גדול אם נמצא היכ"ת שהוא פטור ממצוה דאורייתא, בכל אופן הוא חייב לעשות אותה מדין חינוך.
וראייה לזה [חוץ מזה שבאופן כללי זה גם מסתבר ה.ב.] מספיקו של רע"א לגבי קטן שאכל ערב יום שנעשה בן י"ג ובירך והעריב היום ועדיין המזון לא נתעכל, אם צריך לחזור ולברך. אבל הגאון רע"א ז"ל לא הסתפק בכלל אם לא בירך כלל אם צריך בכלל לברך כיון שזו אכילה שאכל בהיותו קטן ועתה כבר גדול הוא! אלא ע"כ שבכה"ג פשוט שמברך על אף שפטור מדאורייתא לברך על אכילה זו, וברור שהוא מדרבנן מדין חינוך.
 
חובה עליו להמשיך לספור מדין חינוך. כלומר, גם גדול אם נמצא היכ"ת שהוא פטור ממצוה דאורייתא, בכל אופן הוא חייב לעשות אותה מדין חינוך.
אין זו הכונה של האור לציון כלל.
כונה זו הבין בדבריו הרב יצחק בשיעוריו, ומכח זה מקשה עליו מתוס' בפסחים שאין חינוך לגדול.

אולם האור לציון הדגיש מפורש אחרת.
שו"ת אור לציון חלק א - אורח חיים סימן לו
הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל (וכגון שהגדיל באמצעה), יתחייב לסיימה מדרבנן, כלומר דאף אם נאמר דבכה"ג פטור מהמצוה מדאורייתא, מ"מ יש לחייבו במצוה מדין חינוך עי"ש. וזוהי ראייתו מהגרע"א, שאכל כשהוא קטן.
אין כונתו שגדול שאכל חייב לפחות בבהמ"ז מדרבנן מדין חינוך, אלא קטן שאכל ונתחייב מדרבנן - החיוב שלו לא פקע כשגדל, וה"ה ספירת העומר.
 
אין זו הכונה של האור לציון כלל.
כונה זו הבין בדבריו הרב יצחק בשיעוריו, ומכח זה מקשה עליו מתוס' בפסחים שאין חינוך לגדול.

אולם האור לציון הדגיש מפורש אחרת.
שו"ת אור לציון חלק א - אורח חיים סימן לו
הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל (וכגון שהגדיל באמצעה), יתחייב לסיימה מדרבנן, כלומר דאף אם נאמר דבכה"ג פטור מהמצוה מדאורייתא, מ"מ יש לחייבו במצוה מדין חינוך עי"ש. וזוהי ראייתו מהגרע"א, שאכל כשהוא קטן.
אין כונתו שגדול שאכל חייב לפחות בבהמ"ז מדרבנן מדין חינוך, אלא קטן שאכל ונתחייב מדרבנן - החיוב שלו לא פקע כשגדל, וה"ה ספירת העומר.
מעניין. לא שמתי לב לזה. אתיישב ע"ז אח"כ בביתי.
 
א. ביאור חדש בד' הבה"ג שכל יום זו מצוה בפני עצמה, אלא שיש דין שהימים יהיו רצופים. ממילא גם אצל הקטן דנן יש את הרציפות הנצרכת​
גם אם נימא שכל יום הוא מצוה בפנ"ע רק בעי' רצופים אי"ז מוכרח שקטן שהגדיל יכול לספור בברכה, כיון שאי"ז ברור שמתקיים כאן 'רצופים', כיון שאפשר שאי"ז נחשב שספר כלל קודם לכן, כך שהחידוש העיקרי הוא בגדר הדין ש'אין מעשה קטן כלום', שאי"ז מצד שאין לו דעת וכמו מעשה שוטה ומתעסק, שאז ודאי אינו נחשב כרצופים, כ"א שמעשה קטן אין לו תוקף וממשות, שכיון שהוא קטן ואין דעתו שלמה אי"ז מעשה בעל תוקף*.
*כלומר, שאי"ז כשוטה שאינו מבין מה הוא עושה, וכעין מתעסק, שא"כ היה צריך לדון בכל קטן לגופו, אם הוא בכלל שוטה או לא, אלא וודאי קטן מבין את מעשיו, רק שכיון שאינו בוגר ובשל דיו אין למעשיו תוקף, שמעשיו נתפסים כפעולות חסרות משמעות, ומשו"ה הוא דין ייחודי בקטן, שצורת קטנותו היא המבטלת את תוקף מעשיו, וכמו חרש, שמצד הל' מעשה ודאי מעשיו נחשבים כמעשה, שהרי יש לו דעת גמורה, רק שכיון שאינו במגע וקשר עם העולם אין למעשיו ממשות.
ב. החידוש היותר גדול, הוא שאפילו אם נאמר שהספירה בקטנותו לא עלתה לו, חובה עליו להמשיך לספור מדין חינוך. כלומר, גם גדול אם נמצא היכ"ת שהוא פטור ממצוה דאורייתא, בכל אופן הוא חייב לעשות אותה מדין חינוך​
הדברים מחודשים, שהרי ודאי אדם שנמצא בחו"ל אינו חייב במצוות התלויות בארץ מדין חינוך, גם אם בדעתו לעלות לארץ, ובפשוטו הוא משום שעיקר דין חינוך ל"ש אלא בקטן*.
ומלבד זאת, יש מקום לפלפל בעיקר הדבר, שאפשר שכל מה שיש לקטן דין חינוך הוא משום שיש במעשיו קיום מצוה, אך בגדול שאין לו קיום מצוה אפשר של"ש דין חינוך, ואף שבפשוטו לא יתכן שגדול גרע מקטן מ"מ יש מקום לדון שכיון שהוא גדול הרי מעשיו כקטן אינם בעלי תוקף, וממילא אין כאן קיום מצוה כלל, וחלוק מקטן שלפום קטנותו יש לו קיום מצוה מסוים**.
*ואי"ז מילתא בלא טעמא, אלא טעמו ברור, שרק בקטן שמתחנך ומתרגל בקל שייך דין חינוך.
**והיינו, שדווקא קטן שאינו מצווה יכול לקיים גוף המצוה בלא ציווי, אך גדול שהוא מצווה אין לפניו עוד מצוה אחרת שאינו מצווה בה, ואם לא קיים הציווי לא עשה כלום.
וראיה לזה מספיקו של רע"א לגבי קטן שאכל ערב יום שנעשה בן י"ג ובירך והעריב היום ועדיין המזון לא נתעכל, אם צריך לחזור ולברך. אבל הגאון רע"א ז"ל לא הסתפק בכלל אם לא בירך כלל אם צריך בכלל לברך כיון שזו אכילה שאכל בהיותו קטן ועתה כבר גדול הוא, אלא ע"כ שבכה"ג פשוט שמברך על אף שפטור מדאורייתא לברך על אכילה זו, וברור שהוא מדרבנן מדין חינוך​
הראיה אינה מוכרחת, כיון ששם מחויב לברך על מה שהוא שבע, ואף שאם היה שבע בלא אכילה לא היה חייב לברך, אך מ"מ כעת השביעה היא שביעה שבאה מכוח אכילה, ובשעת השביעה הוא בר חיובא, משא"כ כאן שחלק מהמחייב אינו קיים, וצ"ע.​
 
הדברים מחודשים, שהרי ודאי אדם שנמצא בחו"ל אינו חייב במצוות התלויות בארץ מדין חינוך, גם אם בדעתו לעלות לארץ, ובפשוטו הוא משום שעיקר דין חינוך ל"ש אלא בקטן*.
מה הדמיון? שם גם גדולים פטורים.
לגבי שאר דבריך ראה באול"צ כמדומני שיש התייחסות לרוב הדברים.
 
מה הדמיון? שם גם גדולים פטורים​
ודאי. אך גם בכה"ג - גם גדולים במצב כזה פטורים, ואין טעם לחייב אותו כדי שכאשר יהיה גדול במצב כזה יספור, שהרי במצב כזה יהיה באמת פטור, רק שחייב בחינוך כדי שיתרגל לספור במצב אחר שיהיה חייב, וא"כ הרי"ז כמו מצוות התלויות בארץ בחו"ל.
אא"כ כוונתך שכאן הפטור של גדול נובע מהפטור של קטן, ובכה"ג שייך לחייב גדול בחינוך, אך עיקר הסברא צ"ע.
 
ראיתי לרבנו הגדול מרן זיע"א בחזון עובדיה יו"ט עמו' רכג שהביא ראיה דלא כהאורל"צ שכ' שיש חינוך בגדול וז"ל:
1745182824427.png
 
ולכאו' ד' מרן החזו"ע אינם מובנים,
דכוונת הגמ' דכיון שעליו לחנכן לכן עושה שלא מדעתן משא"כ בגדול.
ולכאו' אין ראיה מכאן דלא כהארול"צ. וצ"ע.
 
נכון. ומה קשה בסברא זו?
מה הטעם בזה?
ואולי כוונתך שהוא מצד 'לא פלוג', שתיקנו דין חינוך על קטנים ולא על גדולים, והיכן שפטורו נובע מדין קטן נחשב ג"כ כפטור קטן.
ראיתי לרבנו הגדול מרן זיע"א בחזון עובדיה יו"ט עמו' רכג שהביא ראיה דלא כהאורל"צ שכ' שיש חינוך בגדול
הראיה צ"ב*, שהרי פשיטא שאין החובה על אביו, רק שהוא עצמו מחויב בחינוך עצמו, וצ"ע.
*שו"ר שקדמני הרב @החש בראשו.
 
ראיתי לרבנו הגדול מרן זיע"א בחזון עובדיה יו"ט עמו' רכג שהביא ראיה דלא כהאורל"צ שכ' שיש חינוך בגדול וז"ל
לפי מה שהבאתי מהאור לציון עצמו - הדברים אינם מתחילים, משום שהוא לא דן מצד חינוך לגדול, אלא דוקא במצוה שהתחיל בה כשהוא קטן שחייב לגמור אותה כשהוא גדול מדין חינוך, ופשוט.
 
לפי מה שהבאתי מהאור לציון עצמו - הדברים אינם מתחילים, משום שהוא לא דן מצד חינוך לגדול, אלא דוקא במצוה שהתחיל בה כשהוא קטן שחייב לגמור אותה כשהוא גדול מדין חינוך, ופשוט.
אין שום סברא לחלק בזה
מה לי התחיל בקטנותו מה לי בגדלותו
כל שיש מצות חינוך בגדול זה אפי' אם הוא בן 50
 
אין שום סברא לחלק בזה
מה לי התחיל בקטנותו מה לי בגדלותו
כל שיש מצות חינוך בגדול זה אפי' אם הוא בן 50
קודם כל. צריך לדעת מה הוא אמר. אח"כ תדון אם יש סברא.
הוא לא אמר את מה שמביאים הרב עובדיה והרב יצחק בשמו, ולכן אין עליו שום קושיא מהתוס'. הוא גם מודה לתוס'.

אם אתה דן בסברא, אפשר בהחלט לשמוע את דבריו, שהחיוב שלו בקטנותו לא פוקע בגדלותו. מה הבעיה בזה?
 
גם אם נימא שכל יום הוא מצוה בפנ"ע רק בעי' רצופים אי"ז מוכרח שקטן שהגדיל יכול לספור בברכה, כיון שאי"ז ברור שמתקיים כאן 'רצופים', כיון שאפשר שאי"ז נחשב שספר כלל קודם לכן.
הנה זכרתי שבאול"צ התייחס לזה, וכשפתחתי עכשיו ראיתי שהוא לא מתייחס לזה כלל. ובאמת היא תמיהה העולה מאליה מה מועיל הפשט החדש בבה"ג, מ"מ ספירת קטן איננה ספירה, ואם כן אין רציפות!
אבל ראיתי שבגיליון על הספר זכיתי ליישב את דברי קדשו בימי חרפי. שנראה שיש במצווה שני חלקים: א. מצוות הספירה. ב. הספירה עצמה.
מה שאליבא דהבה"ג צריך רציפות הוא לא בחלק הראשון דהיינו ב'מצוה' של הספירה, כי אין עניין במצווה שתהיה רצופה, שהרי היכן מצאנו כזאת? אלא המעכב הוא בחלק השני כלומיר בספירה! שכל זמן שהיא לא רצופה היא לא נקראת ספירה. וזה מסתבר מאד! כי אם אין רציפות הספירה נפסקה! וצריך להתחיל מחדש. היות וכן גם אם נאמר שהקטן לא קיים את המצווה לא אכפת לנו כלל כי מצד החלק השני שהוא הספירה הייתה כאן ספירה.

[אלא שעדיין יש לומר שחז"ל הצמידו את שני הדברים וא"א להפריד אותם בכלל, ואם לא קיים מצוה אז גם אין משמעות אליבא דחז"ל בספירה, או גם אפ"ל שאצל קטן אין מושג בכלל של 'ספירה' היות ואינו בר דעת, המעיין באול"צ יראה שלכן הביא את החידוש השני שהוא נשוא האשכול].

@כהן @מתוק מדבש אשמח לשמוע את דעתכם!
 
אין זו הכונה של האור לציון כלל.
כונה זו הבין בדבריו הרב יצחק בשיעוריו, ומכח זה מקשה עליו מתוס' בפסחים שאין חינוך לגדול.

אולם האור לציון הדגיש מפורש אחרת.
שו"ת אור לציון חלק א - אורח חיים סימן לו
הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל (וכגון שהגדיל באמצעה), יתחייב לסיימה מדרבנן, כלומר דאף אם נאמר דבכה"ג פטור מהמצוה מדאורייתא, מ"מ יש לחייבו במצוה מדין חינוך עי"ש. וזוהי ראייתו מהגרע"א, שאכל כשהוא קטן.
אין כונתו שגדול שאכל חייב לפחות בבהמ"ז מדרבנן מדין חינוך, אלא קטן שאכל ונתחייב מדרבנן - החיוב שלו לא פקע כשגדל, וה"ה ספירת העומר.
מעניין. לא שמתי לב לזה. אתיישב ע"ז אח"כ בביתי.
בדקתי ואכן צדקו דברי הרב @כהן יישר כוח!
 
הנה זכרתי שבאול"צ התייחס לזה, וכשפתחתי עכשיו ראיתי שהוא לא מתייחס לזה כלל. ובאמת היא תמיהה העולה מאליה מה מועיל הפשט החדש בבה"ג, מ"מ ספירת קטן איננה ספירה, ואם כן אין רציפות!
אבל ראיתי שבגיליון על הספר זכיתי ליישב את דברי קדשו בימי חרפי. שנראה שיש במצווה שני חלקים: א. מצוות הספירה. ב. הספירה עצמה.
מה שאליבא דהבה"ג צריך רציפות הוא לא בחלק הראשון דהיינו ב'מצוה' של הספירה, כי אין עניין במצווה שתהיה רצופה, שהרי היכן מצאנו כזאת? אלא המעכב הוא בחלק השני כלומיר בספירה! שכל זמן שהיא לא רצופה היא לא נקראת ספירה. וזה מסתבר מאד! כי אם אין רציפות הספירה נפסקה! וצריך להתחיל מחדש. היות וכן גם אם נאמר שהקטן לא קיים את המצווה לא אכפת לנו כלל כי מצד החלק השני שהוא הספירה הייתה כאן ספירה.

[אלא שעדיין יש לומר שחז"ל הצמידו את שני הדברים וא"א להפריד אותם בכלל, ואם לא קיים מצוה אז גם אין משמעות אליבא דחז"ל בספירה, או גם אפ"ל שאצל קטן אין מושג בכלל של 'ספירה' היות ואינו בר דעת, המעיין באול"צ יראה שלכן הביא את החידוש השני שהוא נשוא האשכול].

@כהן @מתוק מדבש אשמח לשמוע את דעתכם!
לכן הביא ראיה מהראשונים שסוברים שאם לא ספר היום יאמר אתמול היה כו"כ והיום כו"כ,
שבזה מתקיים מעשה הספירה.
 
שנראה שיש במצווה שני חלקים: א. מצוות הספירה. ב. הספירה עצמה.
מה שאליבא דהבה"ג צריך רציפות הוא לא בחלק הראשון דהיינו ב'מצוה' של הספירה, כי אין עניין במצווה שתהיה רצופה, שהרי היכן מצאנו כזאת? אלא המעכב הוא בחלק השני כלומיר בספירה! שכל זמן שהיא לא רצופה היא לא נקראת ספירה. וזה מסתבר מאד! כי אם אין רציפות הספירה נפסקה! וצריך להתחיל מחדש. היות וכן גם אם נאמר שהקטן לא קיים את המצווה לא אכפת לנו כלל כי מצד החלק השני שהוא הספירה הייתה כאן ספירה.​
אפשרי.
אך גם בנוגע לעצם העובדה שהייתה כאן ספירה יש מקום לדון, שהרי אם שוטה שכל מעשיו כמתעסק יספור ואח"כ ישתפה ודאי שאינו מחויב, כיון שאפי' ספירה לא הייתה כאן, ולכן צריך להוסיף גם מש"כ בהודעה לעיל שהכלל ש'אין מעשה קטן כלום' אי"ז קביעה שמעשיו הם התעסקות בעלמא, שהרי ודאי מגיל מסוים מבין הקטן את מעשיו, ול"ש ע"ז דין מתעסק, אלא היא קביעה שמעשיו של קטן אין להם תוקף וממשות*, ולכן עדיין הם בכלל 'ספירה' גם אם אין בהם מצוה.

לסיכום: חידושו של האורל"צ מבוסס על כמה הנחות: א. שדעת בה"ג אינה שכל יום הוא מצוה בפנ"ע אלא שיש דין שהימים יהיו רצופים. ב. שהרציפות יכולה להתקיים גם בספירה שאינה של מצוה. ג. שספירה של קטן היא בכלל ספירה, ואינה מעשה התעסקות בעלמא. ד. שכיון שהיה מחויב במצוה בשעת קטנותו - חיובו של פקע כשהגדיל**.

*וביאור הדבר נת' שם שכיון שאין לו היכרות מספקת ובגרות להבין את משמעות מעשיו, אין למעשיו תוקף וממשות, וכמו שפעולות אוטומטיות של רובוט אינם בכלל מעשה, כיון שלא נעשו מתוך בחירה והכרעה, כמו כן קטן - שאינו מבין מספיק את עומק המשמעות של מעשיו - נתפסים מעשיו ככאלו שנעשים בלי הכרעה ואחריות מספיקה.
**כפי שתיקן הרב @כהן.
 
חידושו של האורל"צ מבוסס על כמה הנחות
יש לידע שאע"פ שלכאורה הם דברים מחודשים ולא מוכרחים - מ"מ כיון שלמעשה אין דעת בה"ג כזו כלל כנודע, כל מה שאפשר אפילו באיזה סברא קלושה ככל שתהיה אפשר לברך, דהעיקר שאין בה"ג 'להדיא ממש' דלא כחידוש זה.
ולכן ודאי שגם צדקו דברי האומרים שמי ששכח יכול להוציא מישהו אחר ולברך, והוא כן נקרא מחוייב בדבר לענין זה, וכן כל כיוצא בזה.
 
יש לידע שאע"פ שלכאורה הם דברים מחודשים ולא מוכרחים - מ"מ כיון שלמעשה אין דעת בה"ג כזו כלל כנודע, כל מה שאפשר אפילו באיזה סברא קלושה ככל שתהיה אפשר לברך, דהעיקר שאין בה"ג 'להדיא ממש' דלא כחידוש זה.
ולכן ודאי שגם צדקו דברי האומרים שמי ששכח יכול להוציא מישהו אחר ולברך, והוא כן נקרא מחוייב בדבר לענין זה, וכן כל כיוצא בזה.
הרב @כהן
אין בה"ג שסובר שאם לא ספר יום ממישך לספור
אבל יש בה"ג שסובר שאם חסר ראשון או אחרון כן סופר כך זכורני.
ולפ"ז לא יעזור בנ"ד הענין.
אני טועה?
תקן אותי
 
ראשי תחתית