"היתר מכירה" במשנת הגר"ע יוסף

[כהנא דמסייע]

ועוד יש תחת ידי על נושא זה (של לא תחנם לבד!) כפלי כפליים. אך אין אפשרות להעמיס על הקוראים. וגם ההודעות ארוכות מ20000 תוים. ואכ''מ. ובאתי בקצרה שהיא ארוכה.

 

[אור יעקב]

בספיקות שלא הוכרעו.
לא ספיקות בהוא אמינא.

מה הו"א??
אתה מתכחש לכך שכמה ראשונים כתבו שלישמעאל שאינו עובד ע"ז מותר??
וכן שאר הספיקות יש רבים וגדולים שמתירים כל ספק בפני עצמו!!

 

[כהנא דמסייע]

מה הו"א??
אתה מתכחש לכך שכמה ראשונים כתבו שלישמעאל שאינו עובד ע"ז מותר??
וכן שאר הספיקות יש רבים וגדולים שמתירים כל ספק בפני עצמו!!

תמחל לי אתה לא קורא מאומה.
הראשונים עליהם הסתמכו הם רשב''א ומאירי. הסברנו היטב ביחס אליהם. וכוונת דבריהם.
נגד רמב''ם ראב''ד, ופסק הב''י, זה בקושי הו''א.
אבל אני רואה שלא יצא שום תועלת ממו''מ. אתה ממחזר דברים. מבלי להתבונן.
אין טעם לדבר. אני פורש מהדיון עם כת''ר.

 

[אור יעקב]

אין טעם לדבר. אני פורש מהדיון עם כת''ר.

בטח פורש... אתה אפי' לא ענית על צירוף אחד מתוך התשעה צירופים להקל...

 

[כהנא דמסייע]

בטח פורש... אתה אפי' לא ענית על צירוף אחד מתוך התשעה צירופים להקל...

מחילה מי שלא מבין עברית...
עניתי על כולם ביקשתי תתמודד עם אחד. אחד.
גם זה אין. גורנישט.
לתת מפתחות של ספר זה לא קשה. הקושי הוא לעיין ולפרק נושא אחר נושא. כט''ס.

 

[אור תורה]

ומי שלמד הסוגיות בעיון יראה כמה ההיתר מכירה הוא מופרך כהיום הזה.
אך כמובן מי שמתחיל וגומר ביביע אומר.
כמו שראינו זאת הפעם. שמתעלמים מדברי כולם ונאחזים באיזה דקדוק.
אז עם שכל ישר כזה אין לנו יכולת להתווכח.

לדעתי לא עברת על כל התשובות של היבי"א בעניין, איך הוא דן על כל הפרטים האם שביעית בזה"ז דאורי' דרבנן או מידת חסידות, האם בישמעלי שאינו עובד ע"ז יש לא תחנם, האם בשליח לדבר עבירה המעשה קיים וכו'

 

[כהנא דמסייע]

לדעתי לא עברת על כל התשובות של היבי"א בעניין, איך הוא דן על כל הפרטים האם שביעית בזה"ז דאורי' דרבנן או מידת חסידות, האם בישמעלי שאינו עובד ע"ז יש לא תחנם, האם בשליח לדבר עבירה המעשה קיים וכו'

להודיעך עברתי גם עברתי. מרישא עד גמירא. ואין מקור אחד שלא פתחתי בפנים.

 

[דברי מלך]

גיבורי כוח

"האש לא עברה את השביל": כך שמרה השמיטה על השדות​

גידולים חקלאיים רבים נפגעו בצורה קשה במהלך גל השריפות שהשתולל בשבוע שעבר בהרי ירושלים | אולם, 2 תיעודים שמסעירים את הרשת חושפים: כך שמרה מצוות השמיטה על השדות – שנותרו לפליטה מכל סביבתם

לכתבה המלאה

 

[כהנא דמסייע]

לתועלת המעיינים אביא סיכום מקוצר ממש של הנושא. בהשמטת המו''מ.
אם ירצה אחד מהחברים שכוונתו להבין, באמת הסוגיא, ולא בהזכרת שם ת''ח שחולק עם מ''מ בלבד, אענה לו. וארחיב עמו. בל''נ.

בענין "היתר המכירה" בשמיטה, מעמדה של שמיטה בזמן הזה, ואיסור "לא תחנם".
ה"היתר מכירה" הראשון הופיע לקראת שנת תרמ"ט (1889). הצורך בהיתר זה נבע מהתיישבותם של יהודים בארץ ישראל שהתפרנסו מעבודת האדמה, הן בשדות תבואה והן בכרמים. חשש הרבנים היה שאם יהיה אסור להם לעבוד את אדמתם בשמיטה, תושם הארץ, יגרם חורבן לכפרים, ומאות משפחות יגוועו ברעב. על כן, כדי להציל נפשות, ליישב את הארץ, ולהציל גופם וממונם של החקלאים, נמצא היתר למכור את השדות, הכרמים, וכל השייך לעבודת האדמה לנוכרים לשנה זו, שנת תרמ"ט. המכירה נעשתה על מנת להחזיר לנוכרים את דמי הקדימה לאחר השמיטה, בתוספת רווח מסוים.

השטר של המכירה הנ"ל היה צריך להיות אצל בית הדין בירושלים, ועל פי הסכמתם נעשתה המכירה. היתר זה ניתן רק לשנת תרמ"ט בלבד, ולא לשמיטות הבאות אחריה. הרבנים המתירים התנו את היתרם רק בהסכמת רבני ירושלים.

אחד הנימוקים שנטען בזמן היתר המכירה הראשון בפני הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא היה שיש בדבר ענין של "פיקוח נפש", משום שאם יפקירו היהודים את שדותיהם, נוכרים יבוזו אותם ויחרבו את היישובים. לדעת חלק מהרבנים, כיון שפיקוח נפש דוחה שבת, פשיטא שהוא דוחה גם את שבת הארץ. אולם, הרידב"ז בהקדמתו לספר "פאת השלחן" כתב שרבי יצחק אלחנן ענה ליהודים מקובנא ששאלו אותו כיצד התיר, שהכופרים הטעו אותו בענין פיקוח נפש, ועל כל פנים, לא התיר אלא "הוראת שעה" בלבד. רבני ירושלים האשכנזים, וביניהם הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, רבי שמואל סלנט, ורבי יוסף חיים זוננפלד, אסרו לסמוך על דברי המתירים.

גדולי דור נוספים אסרו את היתר המכירה באיסור גמור, ביניהם בעל "בית הלוי", הנצי"ב מוולאז'ין, רבי דוד מקרלין, והמהרש"ם מברעזאן. בעל ה"אגלי טל" כתב שאם תמצא לחקלאים תמיכה כספית שלא יגוועו ברעב, אין צורך כלל בהיתר זה. אמנם, מאידך גיסא, הגאון רבי יעקב שאול אלישר והראשון לציון הרב רפאל מאיר פניז'ל כתבו תשובות להקל.

היתר המכירה תלוי באופן מהותי בשתי סוגיות הלכתיות מרכזיות: מעמדה של שביעית בזמן הזה, והאיסור למכור קרקע לנוכרים בארץ ישראל ("לא תחנם").


מעמדה של שביעית בזמן הזה: דאורייתא או דרבנן?השאלה המרכזית הנדונה במקורות היא האם שמיטת קרקעות בזמן הזה היא חיוב מן התורה (דאורייתא) או מדרבנן.בגמרא במסכת גיטין ובמועד קטן, בהקשר לתקנת פרוזבול של הלל, מובא דיון בין אביי לרבא. אביי סבר ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ומבאר זאת לדעת רבי, הסובר שאין שמיטה תלויה ביובל, ושבזמן הזה בטלה קדושת הארץ. רבא חולק על אביי, וסובר שתקנת פרוזבול (שבזמן התלמוד כבר יוחסה לרבי) נעשתה מכוח "הפקר בית דין הפקר", כלומר שיש לבית דין כוח לעקור איסור תורה במקום צורך. כלל נקוט בידינו שהלכה כרבא, למעט במקרים חריגים. לכן, לכאורה יש לפסוק שהלכה כשמיטה דאורייתא. כמו כן, לרוב הפוסקים, הלכה כרבים נגד יחיד, ורבנן (הסוברים ששמיטה דאורייתא) רבים לעומת רבי.

בדעת הרמב"ם בשאלה זו יש מחלוקת בין המפרשים. הרמב"ם כותב שעל זריעה וזמירה בשביעית לוקים מן התורה. הרדב"ז והכסף משנה מבארים מדברי הרמב"ם שפסק כתירוצו של רבא, ששביתת קרקע בזמן הזה היא מן התורה. לעומת זאת, הרמב"ם כותב במקום אחר ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בזמן שאין היובל נוהג, ואילו "שביעית בארץ" (שמיטת קרקע) ושמיטת כספים בכל מקום נוהגות "מדבריהם" בזמן שאין היובל נוהג. החזון איש סבר שמילים אלו "מדבריהם" מתייחסות גם לשמיטת קרקע, ולדעת הרמב"ם היא דרבנן. אולם, מהר"י קורקוס והכסף משנה עצמו (במקומות אחרים, וכן משנתו האחרונה בפירוש הרמב"ם) סברו ש"מדבריהם" מתייחס רק לשמיטת כספים, ואילו שמיטת קרקע נותרת דאורייתא לפי הרמב"ם.

הראב"ד חולק על הרמב"ם בענין זריעה בשביעית, ומבאר שמותר לזרוע רק במקומות ששביעית בהם מדרבנן, או כשנזרע על ידי נוכרי. מכאן משמע שדעת הראב"ד היא ששביעית בזמן הזה היא דאורייתא.

רוב הראשונים סברו ששמיטת קרקע בזמן הזה היא דאורייתא. הנצי"ב העיד שלא מצא אף אחד מהראשונים שכתב להדיא ששביתת מלאכה מהקרקע נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן.

בגמרא בסנהדרין ובירושלמי מובא שרבי ינאי התיר לזרוע בשביעית מפני "ארנונא" (מס מלכות). רש"י והתוספות (בתירוץ הראשון) מבארים שהיתר זה היה משום ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, כי בטלה קדושת הארץ. אולם, הירושלמי, הר"ן והתוספות (בתירוץ האחרון) מבארים שהיתר זה היה מפני פיקוח נפש - שאם לא יזרעו ויאספו תבואה לתת למלך כמס, ייקחו מהם את אדמתם, ויבואו לידי סכנה או רעב. דברי הירושלמי והר"ן והתוספות אלו נראים כעיקר, והם מוכיחים ששביעית בזמן הזה היא דאורייתא.

יש הסוברים שחיוב שביעית דאורייתא תלוי בתנאי "ביאת כולכם" לארץ. כיוון שביאת עזרא היתה "ביאת מקצתם", חיוב המצוות התלויות בארץ בזמן הבית השני ולאחריו (עד ביאה שלישית שתהיה לעתיד לבוא) הוא מדרבנן, גם לשיטת הרמב"ם. אמנם, יש דעות אחרות בפירוש "ביאת כולכם", ויש הסוברים שבימינו, כשיש מעל 600,000 יהודים בארץ, הרי זה נחשב "ביאת כולכם", ושמיטה דאורייתא.

לסיכום סוגיית שביעית בזמן הזה, על אף דעות בודדות בראשונים ובאחרונים שהקלו, דעת רוב הראשונים והאחרונים, ובכללם רבים מגדולי הדורות, היא ששביתת קרקע בארץ ישראל בזמן הזה היא מן התורה. ואמנם דעת החזו''א להכריע שהיא דרבנן וכך נמשכו אחריו פוסקי זמנינו, גם אם נאמר שהדבר ספק דאורייתא, יש לנהוג לחומרא. ואילו הסוברים שבטל לגמרי יש לגביהם עדויות סותרות, וגם זה רק לגבי שמיטת כספים, שלהדיא חילק הכס''מ ביניהם.


איסור "לא תחנם" ומכירת קרקע לנוכרים
איסור "לא תחנם" אוסר לתת חנייה בקרקע לנוכרים בארץ ישראל. איסור זה נלמד מפסוקים כמו "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך". האיסור כולל מכירת בתים ושדות, ואפילו השכרת שדות, משום שהיא מפקיעה את הקרקע מן המצוות. בזמן שיד ישראל תקיפה בארץ, אסור לתת לנוכרי אף ישיבת עראי או עברה בעלמא.
הצורה היחידה שמותר לתת לנוכרי לחנות בארץ, לפי הרמב"ם, היא אם קיבל עליו שבע מצוות בני נוח, והרי זה "גר תושב". אולם, גר תושב אינו מתקבל אלא בזמן שהיובל נוהג. לכן, בזמן הזה שאין היובל נוהג, אין מקבלין גר תושב, וממילא אין היתר למכור קרקע לנוכרי כל עוד שלא קיבל שבע מצוות (ולא התגייר לגמרי).
האיסור "לא תחנם" נאמר גם בישמעאלים (ערבים), ולא רק בעובדי עבודה זרה ממש. כך פסקו הבית יוסף והב"ח, נגד מה שעלול היה להשתמע מלשון הטור תחילה, ומפורש שכל גוי שאינו גר תושב (שקיבל שבע מצוות) בכלל איסור זה.

בעניין דעת המאירי, שנראה מדבריו כמקל לגבי "האומות הגדורות בדרכי הדתות" (כמו נוצרים וישמעאלים) ומתיר לתת להם מתנת חינם, ואף לשכור להם שדות. אולם, דעה זו נדחית על ידי גדולי האחרונים (כמו החתם סופר) שסוברים שהמאירי כתב דברים אלו מחמת פחד מלכות, ולא להלכה. על כן, אין לסמוך על דבריו אלו כנגד פסיקת השולחן ערוך והראשונים.

יש לציין שמכירת קרקע לנוכרי לזמן קצוב נחשבת גם היא "מכירה" וישיבה בארץ האסורה מן התורה, לדעת המנחת חינוך בדעת הרמב"ם.

נימוקים שהועלו להיתר מכירה לישמעאלים בתקופת השלטון הטורקי (העותמני):א. מצב הבעלות על הקרקע: כיוון שהשלטון הטורקי היה חזק והקרקעות היו משועבדות למלך, הזכות שקונה הנוכרי אינה זכות בעלות מוחלטת על קרקע "ישראלית", אלא בבעלות שהיא תמיד חשיבא כשל הגוי המולך.ב. סכנת איבה: היה חשש מסכנה או איבה אם היהודים לא יסכימו למכור או להשכיר קרקעות לישמעאלים.ג. מעמד הישמעאלים: יש שרצו לומר שכיון שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה גמורה (כמו מאמינים ביחוד ה') ושומרים כמה ממצוות בני נוח (מצוות שכליות), מותר למכור להם. אולם טעם זה תלוי בשאלה האם אכן מקיימים את כל ז' מצוות, ובמעמד גר תושב בזמן הזה, ונראה שאין בו להועיל כנגד איסור "לא תחנם".


בעניין היתרו של רבי יצחק אלחנן, כאמור, הרידב"ז העיד שהיה זה הוראת שעה מחמת פיקוח נפש (גם אם הוערם עליו), ויתכן שאף במכירה לישמעאלים התנה זאת רק לזמן קצוב, או כסברא להקל במקום הצורך הדחק, ולא כהיתר גמור לדינא.


הקשר בין שמיטה ל"לא תחנם" בהיתר המכירה:
היתר המכירה מבוסס על מכירת הקרקע לנוכרי כדי להימנע מעבירה על איסורי שביעית. אם שמיטה בזמן הזה היא דאורייתא (כפי דעת רבים), ומכירת קרקע לנוכרי בארץ ישראל אסורה מן התורה או מדרבנן ("לא תחנם"), הרי שההיתר נועד לעקוף איסור אחד (שביעית) על ידי מעבר על איסור אחר (לא תחנם). יתר על כן, יש הסוברים שמכירת הקרקע לגוי דווקא כדי להימנע ממצוות שביעית נחשבת הפקעת הארץ מן המצוות, איסור נוסף מדרבנן. על כן, גם אם הישמעאלי שומר ז' מצוות בני נוח (מה שלא תמיד ברור), עצם המטרה של המכירה - הפקעת הקרקע ממצוות שביעית - הופכת אותה לאסורה.

דעת פוסקי הדורות ומנהג בני תורה:לאור כל האמור, רבים מגדולי הדורות ופוסקי זמננו, ביניהם הנצי"ב, המשך חכמה, החזון איש, הגר"י ידיד הלוי, מהרש"א אלפנדרי, הגר"י צדקה, הגרב"צ אבא שאול, הגרי"ש אלישיב, הגר"ש ווזנר, והגר"נ קרליץ, סוברים לאסור את היתר המכירה. הם סוברים ששביתת קרקע בזמן הזה היא מן התורה, ושמכירת קרקע לנוכרים (גם לישמעאלים) אסורה. זהו גם מנהג בני תורה בכל מקומותיהם שלא לסמוך על היתרים דחוקים אלו, ולקנות רק מוצרים שאין בהם חשש ספיחין או כאלה שנעשו בהיתר שאינו תלוי בהיתר המכירה (כמו יבול נוכרי גמור, או אוצר בית דין).

יש להדגיש שהמקור מעלה חשש משמעותי לגבי הסתמכות על שינויי נוסחאות בכתבי ראשונים שהתקבלו רק במהדורות מאוחרות (כמו חלק ממהדורת פרנקל ברמב"ם), בניגוד לגירסאות שהתקבלו במסורת הדורות. לדעת המחבר, אין לשנות הלכות קבועות ופסוקות על סמך גירסאות חדשות או חידושים שנועדו ליישב קושיות, כשיש דרכים אחרות ליישבן.

לסיכום, ההיתר מכירה נסמך על יסודות הלכתיים שנויים במחלוקת קשה, ורבים מגדולי הפוסקים אוסרים אותו. זאת בעיקר משום שמעמדה של שביעית בזמן הזה הוא חיוב גמור שיש לדון האם הוא מדרבנן או מדאורייתא, ומכירת קרקע לנוכרים בארץ ישראל אסורה מן התורה, ובצירוף הכוונה להפקיע את הארץ ממצוות שביעית, הופך את ההיתר לבעייתי ביותר.

 

[נוריאל עזרא]

מבאר דאין להביא ראיה מדעת המאירי ​

ה] ואמנם רבינו המאירי על מסכת עבודה זרה (דף כ ע''א) כתב "וכן דרשו מכאן שלא נתן להם חנייה בקרקע כדי שלא להתמיד ישיבתם בינותינו. וכן דרשו ממנו שלא ליתן להם מתנת חנם שלא לגזלה למי שאנו חייבים לה ביותר - כגון גר תושב והוא בן נח הגמור לקיים שבע מצות כמו שאמרה תורה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", ומ"מ פי' בתוספתא דוקא לגוי שאין מכירו או שהיה עובר ממקום למקום, אבל אם היה שכנו או חברו מותר שהוא כמוכרן לו. הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות  אין ספק שאף בשאין מכירו מותר וראוי וכבר אמרו "שולח אדם ירך לנכרי".

והסתירה בדברי המאירי גלויה, שמצד אחד אמר שאין ההיתר לתת מתנת חנם אלא לבן נח הגמור לקיים ז' מצוות, ולאחר מכן כתב שכל הגדורים בדרכי הדתות מותרים בזה. וזו סתירה
 גלויה.

לכאורה כוונת המאירי פשוטה ומבוארת בדבריו שמה שאנחנו מצריכים קבלת 7 מצות הוא דוקא בגוי שאין אנו יודעים טיבו ויש לחשוד בו שהוא עובד אלילים ולכן בגר תושב שקיבל על עצמו 7 מצות שלנו זה בלי ספק. אבל אם מכירו ויודע שהוא אינו עע"ז לא צריך, כמו כן מי שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות וכו' אף באין מכירו וכו' כי הם לא בגדר עע"ז ואין צורך בקבלה זו כי ידוע שאינו עע"ז.

 

[כהנא דמסייע]

הגאון ר' בנימין זילבר כתב בספרו כי דעת מרן בכס''מ ביותר מד' מקומות ששמיטה בזה''ז דאורייתא. והכס''מ נכתב אחרון לאחר הבית יוסף. ולכן זו משנתו האחרונה. ומרן הגרע''י העיר עליו בתקיפות דכתב מה שכולם יודעים, אולם לא סיימוה קמיה דמרן החיד''א הוכיח שאין זה כלל חלוט. ופעמים כך ופעמים כך.

אולם אחר אלף המחילות ממרן הגרע''י זצוק''ל, אף שכתב החיד''א כן באופן כללי, היד מלאכי, מוכיח בהלכות שמיטה גופייהו, הכס''מ נכתב כ27 שנה לאחר הבית יוסף. כי בבית יוסף בהל' שמיטה הוזכרה שנת רצט. ואילו בכס''מ הוזכר שנת שכ''ז.

ואני מצטט פה ממש''כ בזה בעבר (אין דרכי להשיג, אלא לברר, ולכן כתבתי את הבירור בלי קשר לאף אחד, ואחר כך אני פותח אחרונים ורואה, אם יש הערות ולא להיפך)

וכך כתבתי:
והרמב''ם (פ''א מהל' שמיטה) כתב "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה, או על הזמירה, ועל הקצירה, או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות". הרי לנו להדיא שפסק את תירוצו של רבא להלכה. וכן ציין הרדב''ז במקום שזהו מקורו של הרמב''ם. וכן מצאתי בספר ראשון לציון לבעל האור החיים הקדוש  (מו''ק ג ע''ב) שהוכיח מכאן שדעת הרמב''ם דשביתת קרקע היא מן התורה בזה''ז.

ואמנם בפרק ט' כתב הרמב''ם "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. ומדברי סופרים, שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ, ואע"פ שאין היובל נוהג כדי שלא  תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל".
וכתב הכסף משנה במקום דמשמע מדברי הרמב''ם דשמיטת קרקע נוהגת אף בזמן הזה מדאורייתא. ואמת ויציב הדבר לכל מי שמתבונן בדברי הרמב''ם, שהרי בתחלת הלכות שמיטה בכל השמונה הפרקים הראשונים לא זכר מאומה מזה ששמיטת קרקע בזמן הזה דרבנן, ורק כשהגיע לשמיטת כספים אמר ששמיטת כספים מדרבנן, הרי הדברים מוכיחים באופן ברור שאינו סובר ששמיטת קרקע מדרבנן. וכן ראיתי מבואר בדברי הרדב''ז (בפירושו על הרמב''ם הנקרא "יקר תפארת", ונדפס מחדש במהדורת פרנקל על הדף הל' שמיטה ויובל פ''ד הכ''ט) "מדברי רבינו נראה דפסק כרבנן דאמרי שביעית בזמן הזה דאורייתא, שהרי כתב בסתמא "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית", ולא חילק כאשר עשה בהלכות תרומות (פ''א הכ''ו) ובפ''ט מהלכות אלו לגבי שמיטת כספים, משמע דאפילו בזמן  הזה השמיטה היא של תורה". וכ''כ הנצי''ב ז''ל בקונטרס "דבר השמיטה".

וכיוצא בזה כתב הרדב''ז בתשובותיו (ח''ה סי' ב' אלפים ע') שלדעת הרמב''ם ז''ל קדושת עזרא הועילה לענין שמיטין, למרות שלא הועילה לענין תרומות ומעשרות שיהיו מן התורה  בבית שני, ע''ש. וכן מבואר בדבריו סוף פ''א מהל' תרומות ששביעית בזמן הזה מן התורה.
וכן מבואר להדיא בדברי הכסף משנה בהלכות תרומות (פ''א הכ''ו) "ודאי שעל ידי החזקה  שהחזיק עזרא נתקדשה לשעתה ולעתיד לבא לשביעית מן התורה, ולתרומה מדבריהם".

וע''פ שני עדים נאמני ביתו של הרמב''ם, על דפי הרמב''ם הם חונים, ושמעתתיה דהרמב''ם בידם כסדר תמיד, מלבד מה שהם מגדולי גדולי המורים מרן הב''י והרדב''ז, שהסיקו  ששביתת קרקע בזמן הזה דאורייתא, כך נראה עיקר בדעת הרמב''ם.

אלא שבספר "בית יוסף" כתב מהר''י קארו ז''ל באופן אחר, שכתב שם הטור ששמיטה בזמן הזה דרבנן, וכתב על זה הבית יוסף ז''ל ''וכך הם דברי הרמב''ם בהלכות שמיטה פ''ט ופ''י", הרי לנו שסתר את דבריו בספרו בית יוסף למה שפירש באופן ברור בספר כסף משנה  בג' מקומות. ודבריו כאן באו בקצרה ממש כספר החתום בלי באור ופירוש.

ויש לנו לדעת איזו היא "משנה אחרונה'' שכתב מרן הבית יוסף, והנה בבית יוסף סימן של''א (ד''ה והרמב''ם) כתב "וכן המנהג היום בארץ ישראל ששנה זו היא ה'רצ''ט נהגו שמיטה" עכ''ל. ואילו בכסף משנה (פ''י ה''ו) כתב נמצא ששנה זו שהיא שנת ה' אלפים שכ''ז היא מוצאי שמיטה כפי חשבון הגאונים", הרי שדבריו בכסף משנה נכתבו עשרים ושמונה שנה אחרי מה שכתב בספרו בית יוסף, אם כן מתבאר שמשנתו האחרונה של הבית יוסף בדעת  הרמב''ם היא ששמיטת קרקע בזמן הזה דאורייתא.

וסהדי במרומים שלאחר מכן ראיתי בספר יד מלאכי (כללי הכסף משנה) שחוקר איזה חיבור נכתב תחלה, הכסף משנה או הבית יוסף, והביא משם הלחם חמודות והלחם משנה והאליה רבה שהכסף משנה נכתב אחר חיבור הבית יוסף, וסייעם, ולאחר מכן הקשה עליהם וצידד שיחד נתחברו, ע''ש, אבל לבסוף מסיק בהאי לישנא "עתה שהאיר ה' את עיני, וכה הראני שמרן מוהריק"א כתב בכסף משנה בפרק י' מהלכות שמיטה סוף הלכה ו' שהשמיטה היא בשנת השכ"ז, ואיהו גופיה כתב בסוף ספר בית יוסף על ח"מ כי גמר חסיד חבור הבית יוסף בשנת שי"ד, נמצא אם כן שחבור הב"י נעשה קודם הכסף משנה י"ג שנה בקירוב, וזו ראיה ברורה שלפק"ד אין עליה תשובה. והשתא לפי זה אפשר שפיר לומר דהא דהזכיר בב"י לחיבורו על הרמב"ם הוא על איזה קונטריסין שהתחיל לכתוב על הרמב"ם אדעתה דלעבד חבור על כולו דאם איתא שכבר נשלם חיבור הכסף משנה לא לישתמיט בשום דוכתא  להזכירו בשם הכסף משנה כן נלע"ד".

הן אמת דראיתי למרן החיד''א (בשה''ג מע' ספרים מע' כ' אות נ') שכתב דפעמים מוצאים דברי הב''י מתוקנים יותר ופעמים הכס''מ, ואין לקבוע מסמרות איזה חיבור קודם. אולם איהו גופיה מסייג דבריו וכותב שאין כוונתו אלא בגוונא שאין ראיה והכרעה ברורה לאותו הנדון. ולכן דחה דברי היד מלאכי שהכריע מהל' שמיטה לגבי כל החיבור דכיון דהוא בכת''י אם יש לו מה להוסיף הוסיף תמיד. אמנם בנדון דידן כתב להדיא דבהל' שמיטה הללו ידו של מרן  משמשה בכס''מ אחר חיבור הב''י גם לפי דבריו מוכח דזו סברתו האחרונה, וזה ברור לענ''ד.

 

[כהנא דמסייע]

מי שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות

הנוצרים "גדורים בדרכי הדתות"?????
כן!
עובדי ע''ז?
כן.
הסתירה ששואל החת''ס פשוטה. ולא לחינם כתב שזה מפני פחד המלכות. ופשוט.
ולא לחינם נאחזו בו הרפורמים כסובלן לנוצרים.
כי פשוט פשוט פשוט. הם כלולים בזה.

 

[כהנא דמסייע]

הרב @נוריאל עזרא ראה כאן. בהודעה שאחריה. האם תוכל ליישב דברי המאירי לולא החת''ס????

לבי אומר לי, שסוף דברי המאירי הם אינם להלכה, אלא נכתבו כך מאימת המציקים שהיה יושב בארצם. ויצאתי לחפש בענין זה, ושוב מצאתי שכבר כתב מרן החתם סופר (בספר עטרת חכמים לבעל הברוך טעם סימן יד, וכן יצא מחדש בשו''ת חת''ס החדשות בשנת תשל''ג בסימן צ') על דברי המאירי המובאים בשטמ''ק (ב''ק לח ע''א ודף קי''ג ע''א) לשונות מעין אלו על האומות הגדורות בדרכי הדתות, "מצוה למחקו כי לא יצא מפה קדשו, והוא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחיה, יעויין בהקדמת בן יוחאי", עכ''ל. ובקובץ צפונות כתב על זה הרב דוד צבי הילמן מאמר מקיף על לשונות המאירי בענין זה. ואין זה מחמת הצנזורא שלא היה בתקופת הראשונים אלא מפחד מהמלכות וכמו שכתב הרשב''ץ על רבינו יונה שפחד מהמלכות שלא יעלילו אותו שנותן דופי בהם והפך הדברים לשבח המלכות. וכן כתב מרן הבית יוסף (חו''מ ר''ס רס''ו) על דברי הטור "אבידת עובדי עבודה זרה מותרת" ולא כתב גוי סתם, דלאו דווקא הוא "דמשום שבארץ אדום היו המינים מבאישים את ריחם של ישראל בעיני המלכים וכו', היו משיבים דלא נאמרו דברים אלו אלא בגויים שבזמן חכמי התלמוד שהיו עובדים הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו עובדי ע''ז אבל הגויים שבזה''ז המודים בבורא עולם אינם בכלל עובדי ע''ז לענין דין זה וכיוצא בו". הרי שמבואר יוצא שבתקופת הראשונים במלכויות של הנוצרים פחדו מאימת המלכות ובמקומות שלולים לגרום סכנה וכיו''ב שינו את הדברים וכתבו באופן שיתקבל על דעתם. וה''נ בנדון דידן,  וכמוש''כ החת''ס''.

ולחזק הענין: והנה לשונות המאירי בזה מחודשים ומופרכים מיסודם ולא יעלה על הדעת שיצאו מפה קדוש כדי לפסוק כן להלכה נגד המבואר בש''ס להדיא. ובמקומות רבים משנה הפירוש בגמרא, או מכחיש עובדות המפורסמות בכל ישראל ומפורשות בחז''ל כל זמן שהם נגד הנצרות, והדברים מצויים בעשרות מקומות, ואביאם בקצרה מפני קוצר המאמר:

הוריות יא. כותב דדין מורידין ואין מעלין הוא באפיקורס שלא המיר דתו לדת אחרת, אבל המיר דתו שוב יש לנהוג בו באהבה וריעות כשאר בני אותה הדת. ובע''ז כו ע''ב דבאפיקורס אין דין השבת אבידה ואיסור ריבית וס''ת שלו ישרף, אבל אם המיר דתו 'הרי  הוא אצלנו כבן אותה דת'. וע' גם ברכות נח ע''א וע''ב.

ובדין אונאה כתב בב''מ נט ע''א דכל שהוא גדור ב'דרכים דתיים' הרי יש בו איסור אונאה. וכ''ה בב''ק לז ע''א, וקיג ע''א לגבי נזיקין וגזל הגוי, ואפילו אבידתו אסורה 'והרי הוא כישראל גמור לדברים אלו אף לאבידה בלא שום חילוק''. וע''ע סנהדרין עו ע''ב, וקדושין יח ע''א, ע''ז יג ע''ב וכו ע''א, וכן ביומא פד ע''ב ופה רע''א. בכולם כותב דאם גדור בדרך דתית מסויימת
 דינו כישראל.

כמו''כ בסוטה מז רע''א דחה המעשה הידוע עם יש''ו שדחאוהו בשתי ידיים, וכן בכל מקום  היטה הכוונה נוצרים לדבר אחר, כ''ה בריש ע''ז, וכן בתענית כז ע''ב.

והנה להיות גדור בדרכי הדתות הוא גם אמונת הנוצרים שהיא ע''ז גמורה כידוע, וגם בזה  המאירי מיקל .

ולאור האמור אין לנו להבין בשיטת המאירי בב' אופנים או כדעת חוקרי 'חכמת ישראל' הריפורמים שהיה בעל סובלנות לנוצרים רח''ל ועפ''ל, או כדעת החת''ס שמצוה למחקו, והיה זה מחמת הצנזור וכמוש''כ הרד''צ הילמן בקובץ צפונות (גליון א' עמ' סה), וממילא  שמדבריו אין מקום כלל לשנות הדין, וזה ברור.

ואחר פסק מרן הבית יוסף שקבלנו הוראותיו מי יכול לבא ולשנות, ובפרט שדברי הרמב''ם והראב''ד מסייעין אותם, ודברי המאירי מבוררים שמצריך קבלת ז' מצוות, ומה שכתב בסוף  הוא מפני פחד המלכות בודאי שאין כח לשנות מפסק מהר''י קארו בזה.

 

[אור יעקב]

לתועלת המעיינים אביא סיכום מקוצר ממש של הנושא. בהשמטת המו''מ.
אם ירצה אחד מהחברים שכוונתו להבין, באמת הסוגיא, ולא בהזכרת שם ת''ח שחולק עם מ''מ בלבד, אענה לו. וארחיב עמו. בל''נ.

בענין "היתר המכירה" בשמיטה, מעמדה של שמיטה בזמן הזה, ואיסור "לא תחנם".
ה"היתר מכירה" הראשון הופיע לקראת שנת תרמ"ט (1889). הצורך בהיתר זה נבע מהתיישבותם של יהודים בארץ ישראל שהתפרנסו מעבודת האדמה, הן בשדות תבואה והן בכרמים. חשש הרבנים היה שאם יהיה אסור להם לעבוד את אדמתם בשמיטה, תושם הארץ, יגרם חורבן לכפרים, ומאות משפחות יגוועו ברעב. על כן, כדי להציל נפשות, ליישב את הארץ, ולהציל גופם וממונם של החקלאים, נמצא היתר למכור את השדות, הכרמים, וכל השייך לעבודת האדמה לנוכרים לשנה זו, שנת תרמ"ט. המכירה נעשתה על מנת להחזיר לנוכרים את דמי הקדימה לאחר השמיטה, בתוספת רווח מסוים.

השטר של המכירה הנ"ל היה צריך להיות אצל בית הדין בירושלים, ועל פי הסכמתם נעשתה המכירה. היתר זה ניתן רק לשנת תרמ"ט בלבד, ולא לשמיטות הבאות אחריה. הרבנים המתירים התנו את היתרם רק בהסכמת רבני ירושלים.

אחד הנימוקים שנטען בזמן היתר המכירה הראשון בפני הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא היה שיש בדבר ענין של "פיקוח נפש", משום שאם יפקירו היהודים את שדותיהם, נוכרים יבוזו אותם ויחרבו את היישובים. לדעת חלק מהרבנים, כיון שפיקוח נפש דוחה שבת, פשיטא שהוא דוחה גם את שבת הארץ. אולם, הרידב"ז בהקדמתו לספר "פאת השלחן" כתב שרבי יצחק אלחנן ענה ליהודים מקובנא ששאלו אותו כיצד התיר, שהכופרים הטעו אותו בענין פיקוח נפש, ועל כל פנים, לא התיר אלא "הוראת שעה" בלבד. רבני ירושלים האשכנזים, וביניהם הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, רבי שמואל סלנט, ורבי יוסף חיים זוננפלד, אסרו לסמוך על דברי המתירים.

גדולי דור נוספים אסרו את היתר המכירה באיסור גמור, ביניהם בעל "בית הלוי", הנצי"ב מוולאז'ין, רבי דוד מקרלין, והמהרש"ם מברעזאן. בעל ה"אגלי טל" כתב שאם תמצא לחקלאים תמיכה כספית שלא יגוועו ברעב, אין צורך כלל בהיתר זה. אמנם, מאידך גיסא, הגאון רבי יעקב שאול אלישר והראשון לציון הרב רפאל מאיר פניז'ל כתבו תשובות להקל.

היתר המכירה תלוי באופן מהותי בשתי סוגיות הלכתיות מרכזיות: מעמדה של שביעית בזמן הזה, והאיסור למכור קרקע לנוכרים בארץ ישראל ("לא תחנם").


מעמדה של שביעית בזמן הזה: דאורייתא או דרבנן?השאלה המרכזית הנדונה במקורות היא האם שמיטת קרקעות בזמן הזה היא חיוב מן התורה (דאורייתא) או מדרבנן.בגמרא במסכת גיטין ובמועד קטן, בהקשר לתקנת פרוזבול של הלל, מובא דיון בין אביי לרבא. אביי סבר ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ומבאר זאת לדעת רבי, הסובר שאין שמיטה תלויה ביובל, ושבזמן הזה בטלה קדושת הארץ. רבא חולק על אביי, וסובר שתקנת פרוזבול (שבזמן התלמוד כבר יוחסה לרבי) נעשתה מכוח "הפקר בית דין הפקר", כלומר שיש לבית דין כוח לעקור איסור תורה במקום צורך. כלל נקוט בידינו שהלכה כרבא, למעט במקרים חריגים. לכן, לכאורה יש לפסוק שהלכה כשמיטה דאורייתא. כמו כן, לרוב הפוסקים, הלכה כרבים נגד יחיד, ורבנן (הסוברים ששמיטה דאורייתא) רבים לעומת רבי.

בדעת הרמב"ם בשאלה זו יש מחלוקת בין המפרשים. הרמב"ם כותב שעל זריעה וזמירה בשביעית לוקים מן התורה. הרדב"ז והכסף משנה מבארים מדברי הרמב"ם שפסק כתירוצו של רבא, ששביתת קרקע בזמן הזה היא מן התורה. לעומת זאת, הרמב"ם כותב במקום אחר ששמיטת כספים נוהגת מדרבנן בזמן שאין היובל נוהג, ואילו "שביעית בארץ" (שמיטת קרקע) ושמיטת כספים בכל מקום נוהגות "מדבריהם" בזמן שאין היובל נוהג. החזון איש סבר שמילים אלו "מדבריהם" מתייחסות גם לשמיטת קרקע, ולדעת הרמב"ם היא דרבנן. אולם, מהר"י קורקוס והכסף משנה עצמו (במקומות אחרים, וכן משנתו האחרונה בפירוש הרמב"ם) סברו ש"מדבריהם" מתייחס רק לשמיטת כספים, ואילו שמיטת קרקע נותרת דאורייתא לפי הרמב"ם.

הראב"ד חולק על הרמב"ם בענין זריעה בשביעית, ומבאר שמותר לזרוע רק במקומות ששביעית בהם מדרבנן, או כשנזרע על ידי נוכרי. מכאן משמע שדעת הראב"ד היא ששביעית בזמן הזה היא דאורייתא.

רוב הראשונים סברו ששמיטת קרקע בזמן הזה היא דאורייתא. הנצי"ב העיד שלא מצא אף אחד מהראשונים שכתב להדיא ששביתת מלאכה מהקרקע נוהגת בזמן הזה רק מדרבנן.

בגמרא בסנהדרין ובירושלמי מובא שרבי ינאי התיר לזרוע בשביעית מפני "ארנונא" (מס מלכות). רש"י והתוספות (בתירוץ הראשון) מבארים שהיתר זה היה משום ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן, כי בטלה קדושת הארץ. אולם, הירושלמי, הר"ן והתוספות (בתירוץ האחרון) מבארים שהיתר זה היה מפני פיקוח נפש - שאם לא יזרעו ויאספו תבואה לתת למלך כמס, ייקחו מהם את אדמתם, ויבואו לידי סכנה או רעב. דברי הירושלמי והר"ן והתוספות אלו נראים כעיקר, והם מוכיחים ששביעית בזמן הזה היא דאורייתא.

יש הסוברים שחיוב שביעית דאורייתא תלוי בתנאי "ביאת כולכם" לארץ. כיוון שביאת עזרא היתה "ביאת מקצתם", חיוב המצוות התלויות בארץ בזמן הבית השני ולאחריו (עד ביאה שלישית שתהיה לעתיד לבוא) הוא מדרבנן, גם לשיטת הרמב"ם. אמנם, יש דעות אחרות בפירוש "ביאת כולכם", ויש הסוברים שבימינו, כשיש מעל 600,000 יהודים בארץ, הרי זה נחשב "ביאת כולכם", ושמיטה דאורייתא.

לסיכום סוגיית שביעית בזמן הזה, על אף דעות בודדות בראשונים ובאחרונים שהקלו, דעת רוב הראשונים והאחרונים, ובכללם רבים מגדולי הדורות, היא ששביתת קרקע בארץ ישראל בזמן הזה היא מן התורה. ואמנם דעת החזו''א להכריע שהיא דרבנן וכך נמשכו אחריו פוסקי זמנינו, גם אם נאמר שהדבר ספק דאורייתא, יש לנהוג לחומרא. ואילו הסוברים שבטל לגמרי יש לגביהם עדויות סותרות, וגם זה רק לגבי שמיטת כספים, שלהדיא חילק הכס''מ ביניהם.


איסור "לא תחנם" ומכירת קרקע לנוכרים
איסור "לא תחנם" אוסר לתת חנייה בקרקע לנוכרים בארץ ישראל. איסור זה נלמד מפסוקים כמו "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך". האיסור כולל מכירת בתים ושדות, ואפילו השכרת שדות, משום שהיא מפקיעה את הקרקע מן המצוות. בזמן שיד ישראל תקיפה בארץ, אסור לתת לנוכרי אף ישיבת עראי או עברה בעלמא.
הצורה היחידה שמותר לתת לנוכרי לחנות בארץ, לפי הרמב"ם, היא אם קיבל עליו שבע מצוות בני נוח, והרי זה "גר תושב". אולם, גר תושב אינו מתקבל אלא בזמן שהיובל נוהג. לכן, בזמן הזה שאין היובל נוהג, אין מקבלין גר תושב, וממילא אין היתר למכור קרקע לנוכרי כל עוד שלא קיבל שבע מצוות (ולא התגייר לגמרי).
האיסור "לא תחנם" נאמר גם בישמעאלים (ערבים), ולא רק בעובדי עבודה זרה ממש. כך פסקו הבית יוסף והב"ח, נגד מה שעלול היה להשתמע מלשון הטור תחילה, ומפורש שכל גוי שאינו גר תושב (שקיבל שבע מצוות) בכלל איסור זה.

בעניין דעת המאירי, שנראה מדבריו כמקל לגבי "האומות הגדורות בדרכי הדתות" (כמו נוצרים וישמעאלים) ומתיר לתת להם מתנת חינם, ואף לשכור להם שדות. אולם, דעה זו נדחית על ידי גדולי האחרונים (כמו החתם סופר) שסוברים שהמאירי כתב דברים אלו מחמת פחד מלכות, ולא להלכה. על כן, אין לסמוך על דבריו אלו כנגד פסיקת השולחן ערוך והראשונים.

יש לציין שמכירת קרקע לנוכרי לזמן קצוב נחשבת גם היא "מכירה" וישיבה בארץ האסורה מן התורה, לדעת המנחת חינוך בדעת הרמב"ם.

נימוקים שהועלו להיתר מכירה לישמעאלים בתקופת השלטון הטורקי (העותמני):א. מצב הבעלות על הקרקע: כיוון שהשלטון הטורקי היה חזק והקרקעות היו משועבדות למלך, הזכות שקונה הנוכרי אינה זכות בעלות מוחלטת על קרקע "ישראלית", אלא בבעלות שהיא תמיד חשיבא כשל הגוי המולך.ב. סכנת איבה: היה חשש מסכנה או איבה אם היהודים לא יסכימו למכור או להשכיר קרקעות לישמעאלים.ג. מעמד הישמעאלים: יש שרצו לומר שכיון שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה גמורה (כמו מאמינים ביחוד ה') ושומרים כמה ממצוות בני נוח (מצוות שכליות), מותר למכור להם. אולם טעם זה תלוי בשאלה האם אכן מקיימים את כל ז' מצוות, ובמעמד גר תושב בזמן הזה, ונראה שאין בו להועיל כנגד איסור "לא תחנם".


בעניין היתרו של רבי יצחק אלחנן, כאמור, הרידב"ז העיד שהיה זה הוראת שעה מחמת פיקוח נפש (גם אם הוערם עליו), ויתכן שאף במכירה לישמעאלים התנה זאת רק לזמן קצוב, או כסברא להקל במקום הצורך הדחק, ולא כהיתר גמור לדינא.


הקשר בין שמיטה ל"לא תחנם" בהיתר המכירה:
היתר המכירה מבוסס על מכירת הקרקע לנוכרי כדי להימנע מעבירה על איסורי שביעית. אם שמיטה בזמן הזה היא דאורייתא (כפי דעת רבים), ומכירת קרקע לנוכרי בארץ ישראל אסורה מן התורה או מדרבנן ("לא תחנם"), הרי שההיתר נועד לעקוף איסור אחד (שביעית) על ידי מעבר על איסור אחר (לא תחנם). יתר על כן, יש הסוברים שמכירת הקרקע לגוי דווקא כדי להימנע ממצוות שביעית נחשבת הפקעת הארץ מן המצוות, איסור נוסף מדרבנן. על כן, גם אם הישמעאלי שומר ז' מצוות בני נוח (מה שלא תמיד ברור), עצם המטרה של המכירה - הפקעת הקרקע ממצוות שביעית - הופכת אותה לאסורה.

דעת פוסקי הדורות ומנהג בני תורה:לאור כל האמור, רבים מגדולי הדורות ופוסקי זמננו, ביניהם הנצי"ב, המשך חכמה, החזון איש, הגר"י ידיד הלוי, מהרש"א אלפנדרי, הגר"י צדקה, הגרב"צ אבא שאול, הגרי"ש אלישיב, הגר"ש ווזנר, והגר"נ קרליץ, סוברים לאסור את היתר המכירה. הם סוברים ששביתת קרקע בזמן הזה היא מן התורה, ושמכירת קרקע לנוכרים (גם לישמעאלים) אסורה. זהו גם מנהג בני תורה בכל מקומותיהם שלא לסמוך על היתרים דחוקים אלו, ולקנות רק מוצרים שאין בהם חשש ספיחין או כאלה שנעשו בהיתר שאינו תלוי בהיתר המכירה (כמו יבול נוכרי גמור, או אוצר בית דין).

יש להדגיש שהמקור מעלה חשש משמעותי לגבי הסתמכות על שינויי נוסחאות בכתבי ראשונים שהתקבלו רק במהדורות מאוחרות (כמו חלק ממהדורת פרנקל ברמב"ם), בניגוד לגירסאות שהתקבלו במסורת הדורות. לדעת המחבר, אין לשנות הלכות קבועות ופסוקות על סמך גירסאות חדשות או חידושים שנועדו ליישב קושיות, כשיש דרכים אחרות ליישבן.

לסיכום, ההיתר מכירה נסמך על יסודות הלכתיים שנויים במחלוקת קשה, ורבים מגדולי הפוסקים אוסרים אותו. זאת בעיקר משום שמעמדה של שביעית בזמן הזה הוא חיוב גמור שיש לדון האם הוא מדרבנן או מדאורייתא, ומכירת קרקע לנוכרים בארץ ישראל אסורה מן התורה, ובצירוף הכוונה להפקיע את הארץ ממצוות שביעית, הופך את ההיתר לבעייתי ביותר.

בקיצור אסכם את הטענות שטען כבודו.
- א. יש להחמיר ששביעית בזה"ז דאורייתא. (וכן הסיק לפי מה שכתב בכס"מ)
- ב. וכן יש לחוש מטעם "לא תחונם".

ולתשובות בקיצור,
א. - אין לך סילוף יותר גדול מלומר שלרוב הראשונים זה איסור דאורייתא, ובפרט שלכעשרה ראשונים שביעית בזה"ז זה רק "מידת חסידות"
ולקרוב לעשרים ראשונים זה "מדרבנן"
ובדעת מרן וודאי שאזלינן בתר הוראות מרן בב"י (סי' שלא) ובשו"ת אבקת רוכל שנחית לדינא מאשר פירושו בכס"מ. (ובפרט שנצרף שיטת הרב מאשש שסובר שלא קיבלנו הוראות מרן בכס"מ ואכמ"ל)

ב. על "איסור לא תחונם" כבר כתבתי לך שיש מעל 9 ספיקות להקל, ושלוש או ארבע ספיקות יש להקל בהם מחמת עצמם והשאר בתור צירוף.

 

[כהן]

ובפרט שלכעשרה ראשונים שביעית בזה"ז זה רק "מידת חסידות"

לא היה ולא נברא. משל כן היה.

 

[דברי מלך]

ובפרט שנצרף שיטת הרב מאשש שסובר שלא קיבלנו הוראות מרן בכס"מ

הרב עובדיה סובר כמותו או שחלק עליו בזה?

 

[כהנא דמסייע]

בקיצור אסכם את הטענות שטען כבודו.
- א. יש לחוש לשיטת הכס''מ ששביעית בזה"ז דאורייתא. (וכן הסיק לפי מה שכתב בכס"מ)
- ב. וכן יש לחוש מטעם "לא תחונם".

אני שמח שמשום מה רק ע''י תמצית בקיצור בלי מו''מ אתה מתחיל לדוך לגופש''ע.

ולתשובות בקיצור,
א. - אין לך סילוף יותר גדול מלומר שלרוב הראשונים זה איסור דאורייתא, ובפרט שלכעשרה ראשונים שביעית בזה"ז זה רק "מידת חסידות"
ולקרוב לעשרים ראשונים זה "מדרבנן"

אתה מבזה את הגאון מהרש"א אלפנדרי, שכתב את התשובה הכי מקיפה ומעמיקה בנושא זה. וסיכם:
בשו''ת הסבא קדישא למהרש''א אלפנדרי (יו''ד סי' כב ד''ה ולפי''ד) שרוב הראשונים כתבו בפשטות ששמיטת קרקע דאורייתא, ואף הראב''ד לא חלק בזה אלא בשמיטת כספים. ועוד כתב (שם) שמה שכתבו מהרימ''ט ומהרלנ''ח שאין חולק בין הראשונים דשביעית בזמן הזה דרבנן הוא משום שבזמנם לא נתפשטו ספרי הראשונים. אמנם דעת מהרש''ל והשל''ה ומהרי''ט שבזמן הזה שביעית דאורייתא, אלא שתמהו עליהם האחרונים שזה נגד הראשונים "ואולם לדידן שגלויים לנו דברי הראשונים שהרבה מהם סוברים שהיא מדאורייתא, לא נפלאת היא דרכם של רבותינו אלו", ואף אני כיהודה ועוד לקרא אומר דלפי כל האמור דבריהם של המהרש''ל ושל''ה ומהרי''ט חיים  וקיימים לפי דברי הראשונים ז''ל.

וגם את הנצי''ב בתשובתו:
בקונטרס דבר השמטה (אחר סי' נה) שכתב שלא מצינו אף לא אחד מן הראשונים שכתב להדיא שדין שביתת מלאכה מהקרקע נוהג בזמן הזה רק מדרבנן, וגם המקילים דס''ל שמיטת כספים דרבנן או ממנהג בעלמא לא היקלו אלא בשמיטת כספים בלבד.

שיטת הרשב"א - ובאמת עין רואה דהנה הרשב''א (בח''א סי' תשע''ה, ובח''ד סי' כ''ג) לא מיירי אלא בשמיטת כספים, ומש''כ שנחלקו האם שמיטת כספים נוהגת כשאין שמיטת קרקע היינו פלוגתת רבי ורבנן, וכוונתו ליובל כפי שפירש בעצמו על הש''ס, וא''כ אין ממנו ראיה לדין שביתת קרקע. וכמו''כ מש''כ (ח''ד תשובה קכז) ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן מדין ''הפקר ב''ד הפקר'', לא נגע בדין שביתת קרקע כלל וכלל. ואם כן אין ראיה מדבריו לנדון דידן.

ובשיטת הרמב''ן ז''ל יש מבוכה, דהנה בספר הזכות על הרי''ף (יח ע''א מדפה''ר) כתב בהאי לישנא ''והדברים מראים שהוא דבר תורה וכו', וכן בדין דרבי יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה, ולענין קדושת הארץ קי''ל קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישת אין להן, הלכה אפי' בזמן החורבן תורה הוא, ואפילו למי שתלה אותם בקדושת הארץ, וחזינא ליה לאביי דמוקי כרבי ורבא פליג עליה בתרוייהו ומוקי כרבנן".

ומאידך גיסא בגמרא מסכת מכות (ג ע''ב) איכא פלוגתא במלוה לחבירו לי' שנים אם שביעית משמטתו אם לאו, ללישנא קמא משמטת, וללישנא בתרא אינה משמטת. וכתב שם הרמב''ן לפסוק כלישנא בתרא מתרי טעמי האחד דהלכה כלישנא בתרא, ועוד ששביעית בזמן הזה דרבנן והלך אחר המיקל. הרי שסתר את עצמו.

ובמקום נוסף מדבר הרמב''ן בזה, והוא בפירושו על התורה (ויקרא כ''ה, ז') וזה לשונו: והוזכר בירושלמי (שביעית סוף פ"ט) חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא, אמר לאתתיה אפקין חלתא, אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא, אמר לה חלה דבר תורה שביעית מדרבן גמליאל וחביריו. אותו ריקה היה חשוד לעכב פירות שביעית ולאכלן אחר הביעור, ואמר שאיסור אכילת הטבל מן התורה, והביעור ואיסור אכילת פירות שביעית אחר הביעור מן ר"ג וחביריו, או שהביעור מן התורה ואיסור האכילה מדבריהם, ולא היה חושש אלא שלא יאכל איסורי תורה, וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהם אמת. או שמא אותו רשע סבר כדברי רבי דאמר (מו"ק ב:) בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ושביעית בזמן הזה דרבנן אע"פ שחלה דאורייתא".

ומדבריו מתבאר לכאורה דס''ל דשמיטה מן התורה, ולכן ביאר שסבר שרק חיוב ביעור או אכילת פירות לאחר זמן הביעור הוא מדרבנן, אבל גוף דין שמיטת קרקע הוא מן התורה. והן אמת שסיים "או שמא אותו רשע" ס''ל דשמיטה דרבנן, נראה שלא סבר שכן הוא עיקר לדידן,  וכל מעיין ישר יחזו פנימו דסברתו מוכחת דאיהו גופיה ס''ל דשמיטה דאורייתא.

ואמנם לפי סברת מרן ר''י קארו והרדב''ז לחלק בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, דבריו עולים בקנה אחד, דמש''כ בגמרא מכות הוא לענין שמיטת כספים, ובזה כתב להדיא דס''ל  שהיא רק מדרבנן, אמנם לגבי שמיטת כספים נקט עיקר דשמיטה דאורייתא.

ובדעת מרן וודאי שאזלינן בתר הוראות מרן בב"י (סי' שלא) ובשו"ת אבקת רוכל שנחית לדינא מאשר פירושו בכס"מ. (ובפרט שנצרף שיטת הרב מאשש שסובר שלא קיבלנו הוראות מרן בכס"מ ואכמ"ל)

דברי טעות הם. וגם הגרע''י טען שזה לא מוכח שזו משנתו האחרונה. אולם הראינו בעליל שהכס''מ נכתב בשנת שכ''ז. וב''י ברצ''ט. אולם אין אחר האמת ולא כלום.

ב. על "איסור לא תחונם" כבר כתבתי לך שיש מעל 9 ספיקות להקל, ושלוש או ארבע ספיקות יש להקל בהם מחמת עצמם והשאר בתור צירוף.

כל הספיקות שם אין להם מקום עמידה.
1. להסתמך על רשב''א ומאירי, שהחת''ס כותב שזה מפני פחד המינים, נגד פסק מרן ע''פ רוב הראשונים זה לא ספק.
2. וכן הטעם של הנאה לא שייך אלא "למתנם חינם" שאם נהנה אין זה חינם. אבל חניה נאסרה גם בכסף כל שכירות וקרקע. וא''כ כל מי שיש לו הנאה כספית ימכור לגוי וגם עובד ע''ז.
וכן הלאה וכמו שהשיבותיך. כך אחד אחד.
אבל אולי תלמד לעיין. ולנתח דבר אחר דבר.

 

[אור יעקב]

לא היה ולא נברא. משל כן היה.

רואים שלא עברתם על התשובה ביבי"א...

 

[אור יעקב]

הרב עובדיה סובר כמותו או שחלק עליו בזה?

לא סובר כמוהו אבל צירף אותו לנושא הנ"ל וכן הוסיף (ע"פ האחרונים) מה שכתבתי שוודאי יש לסמוך יותר על הב"י ושו"ת אבקת רוכל שנחית לדינא מאשר פירושו בכס"מ.

 

[דברי מלך]

לא סובר כמוהו אבל צירף אותו לנושא הנ"ל

אם הכריע שדברי הרב משאש אינם נכונים, מה יש לצרפו?

 

[כהן]

רואים שלא עברתם על התשובה ביבי"א...

רואים שאתה 'מיושן'. הבעיה שלך שאתה נסמך רק על דבריו. אתה לא לומד מחוץ לקופסא.
כבר כתבו לדחות את דבריו בדברים ברורים. בכל הראשונים שהרשב"ש ציטט כתוב להיפך.
כשיש את המקור - לא סומכים על כלי שני.
כך לומדים בעיון אמיתי.

 

[כהנא דמסייע]

אין לך סילוף יותר גדול מלומר שלרוב הראשונים זה איסור דאורייתא, ו

אני מוחה על בזיון כבוד התורה של כל רבותינו.

מכל מקום, אנו רואים שרבים מרבותינו האחרונים עמדו בכל הקושיות על דברי מרן הכס''מ והרדב''ז ויישבום על נכון. ומהם הגאון בעל פרי חדש בספר מים חיים על הש''ס (גיטין לו ע''א), ובעל המשנה למלך בספרו "דרך מצוותיך" (נדפס בסוף ספר "פרשת דרכים" הערות על ספר החינוך) שכתב להדיא שמדברי הרמב''ם בהלכות שביעית נראה דס''ל ששביעית בזמן הזה מדאורייתא. וכן כתב מהר''י איבשיץ בספר התומים (סי' סז ס''ק א' בסופו) שדעת הרמב''ם ששמיטת קרקע נוהגת בארץ ישראל מדין תורה, ואילו שמיטת כספים מדברי סופרים. וכן דעת מהר''ח בן עטר בספר ראשון לציון (מועד קטן ג ע''א). וכן דעת מרן החת''ס. וכן דעת השאגת אריה (החדשות סי' טו) בדעת הרמב''ם ולהלכה ששביתת קרקע מן התורה
 בזה''ז. וכן דעת הנצי''ב מוולאז'ין (קונטרס דבר השמטה), ומהרש''א אלפנדרי, ועוד.

ועיין בשולחן ערוך חושן משפט (סימן לד סעיף לב) לגבי פסולי עדות "מאימתי חזרת סוחרי שביעית, משתגיע שביעית ויבדקו. ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב: אני פלוני בן פלוני כנסתי ק"ק זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים", והנה דברי השו''ע הם כשיטת רבי נחמיה (סנהדרין כה ע''ב), ויש מחלוקת האם ר''נ פליג את''ק או לא, ע''ש בראשונים, והשו''ע פסק לחומרא כרבי נחמיה, וכתב מהרש''א אלפנדרי להוכיח מכאן דס''ל לשו''ע דשביעית דאורייתא, דאי לאו דאורייתא הלא ספיקא דרבנן לקולא, ולכה''פ היה מביא דעת החולקים מיקלים בי''א, והוא פסק בלא מחלוקת כלל לחומרא, אלא על כרחך דס''ל  בשו''ע לפסוק דשביעית דאורייתא. והביא ראיה זו מהרש''א אלפנדרי.​

בפרט שלכעשרה ראשונים שביעית בזה"ז זה רק "מידת חסידות"

לא היה ולא נברא, ואפילו לא משל היה. 2 ראשונים שיש סתירה בדבריהם. וגם לסוברים כן דברו רק בשמיטת כספים.

ולקרוב לעשרים ראשונים זה "מדרבנן"

נו נו, הבאתי את כולם כמעט. והראיתי שהנצי''ב מוכיח שכולם דברו בשמיטת כספים. ולפי הכס''מ אין כל ראיה.

​

 

[אור יעקב]

לא היה ולא נברא ואפילו לא משל היה 2 ראשונים שיש סתירה בדבריהם. וגם לסוברים כן דברו רק בשמיטת כספים.

 

[אור יעקב]

רואים שאתה 'מיושן'. הבעיה שלך שאתה נסמך רק על דבריו. אתה לא לומד מחוץ לקופסא.
כבר כתבו לדחות את דבריו בדברים ברורים. בכל הראשונים שהרשב"ש ציטט כתוב להיפך.
כשיש את המקור - לא סומכים על כלי שני.
כך לומדים בעיון אמיתי.

בדיוק פותחים את הראשונים בפנים וזה מה שמרן זצוק"ל עשה בניגוד ל...

 

[כהן]

בדיוק פותחים את הראשונים בפנים וזה מה שמרן זצוק"ל עשה בניגוד ל...

כל מי שפתח את הראשונים בפנים רואה שכתוב הפוך ממה שהרשב"ש כותב. על מה אתה מדבר???

 

[דברי מלך]

בניגוד ל...

בנו הרב יצחק?

 

[כהנא דמסייע]

הצג קובץ מצורף 4372

עשרה ראשונים?
כתבתי שיש אחד או שנים שיש סתירה בדבריהם. מה זה סותר לדברי?
ואם תקרא טוב תראה שמדבר על שמיטת כספים "שאין שמיטת כספים ננוהגת כלל" תקרא שוב, תעיין בפשט, עוד לפני תורת החילוק. קודם כל מה כתוב.

 

[אור יעקב]

כל מי שפתח את הראשונים בפנים רואה שכתוב הפוך ממה שהרשב"ש כותב. על מה אתה מדבר???

מה אתה טוען לי מהרשב"ש??
מרן לא כתב שכך דעת הראשונים הנ"ל!, הוא בסה"כ הביא את לשונו ולשונות כמה ראשונים שסוברים שזו מידת חסידות!

 

[ידידיה]

הצג קובץ מצורף 4372

אף קטנים שבעריסה היו יודעים שהוא קאי אשמיטת כספים.

 

[אור יעקב]

ואם תקרא טוב תראה שמדבר על שמיטת כספים "שאין שמיטת כספים ננוהגת כלל" תקרא שוב, תעיין בפשט, עוד לפני תורת החילוק. קודם כל מה כתוב.

שטויות!
המאירי דיבר להדיא גם על הקרקע.