"כללי פסיקה" או "פרטי פסיקה"?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול איתן
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
באנר תרומה
גם אם אפשר לצדד צדדים אחרים, הסוברים שזו היתה כוונת מרן, סוברים שכך היא דרך הלשון, וכך הבאת במה שכתבת בשם מהרי"ק, ודבר זה הוא כלל בכל לשונות המדברים, בגמרא ובראשונים ובאחרונים.

מי שסובר שזו היא כוונת מרן, לא סובר שכך היא כוונת הלשון.


זה מלבד שהרמ"ע מפאנו היה בקשר עם מרן ועסק באיטליא בהדפסת ספריו, כך שמשקל דבריו בדעת מרן גדול יותר.
ממילא אין לצדד שאולי התחלפה לשונו, אלא אם יש לזה איזשהוא טעם מסתבר.

איני יודע אם ראה אותו, ועכ"פ אין שום משקל לדבריו יותר מכל פוסק אחר.
אא"כ אתה יודע שהוא שאל אותו ספציפית מה דעתו בענין זה, מה שלא נראה שאירע.
(מלבד מה שכלל לא ברור שזוהי כוונתו, וכמו שהארכתי בדבר שיש סתירה בדבריו).


וכיון שרבותינו בתראי קבלו צד זה להלכה (שזה עיקר כוונת מרן) נראה לי שאין צורך לדון בצדדים האחרים.

עכשיו עברת לחסידות.
אם הדיון הוא מה "כוונת מרן", אז זה לא משנה מה התקבל.
ואם הדיון הוא "מה התקבל", אז זה לא משנה מה התכוון מרן.
(בר מן דין שכבר הבאנו דברי החיד"א, שמרן התכוון לדבר אחד, ומה שהתקבל זה דבר אחר, כיעו"ש).
 
נערך לאחרונה:
מי שסובר שזו היא כוונת מרן, לא סובר שכך היא כוונת הלשון.





איני יודע אם ראה אותו, ועכ"פ אין שום משקל לדבריו יותר מכל פוסק אחר.
אא"כ אתה יודע שהוא שאל אותו ספציפית מה דעתו בענין זה, מה שלא נראה שאירע.
(מלבד מה שכלל לא ברור שזוהי כוונתו, וכמו שהארכתי בדבר שיש סתירה בדבריו).




עכשיו עברת לחסידות.
אם הדיון הוא מה "כוונת מרן", אז זה לא משנה מה התקבל.
ואם הדיון הוא "מה התקבל", אז זה לא משנה מה התכוון מרן.
(בר מן דין שכבר הבאנו דברי החיד"א, שמרן התכוון לדבר אחד, ומה שהתקבל זה דבר אחר, כיעו"ש).
לגבי טענתך הראשונה, אם מהרי"ק כתב כן על הטור, מהיכן ידע כן, ואין בזה שום קבלה, ומה יש לשייך את זה לדעת שאר פוסקים, אם לא שכן היא דרך הלשון, כמו לגבי המשנה, וכמו שאמרו נפק דרשה משמיה דרבים וכו'.
לגבי טענתך השניה, הוא לא ראה אותו אבל התכתב איתו. ויש לו משקל בנושא זה, כמו שאתה כתבת לגבי מהרימ"ט בקונטרסך, ושם הערתי שאם כן יוצא ששניים שקבלו ממרן כתבו כן.
לגבי מה שכתבת בטענה השניה שאין זה ברור שזה כוונתו עיין מה שכתבתי בהערות בדעת החלקת מחוקק.
לגבי טענתך השלישית, כבר ראיתי את דעתך בזה באשכול אחר, ולא ירדתי כלל לסוף דעתך, איך ייתכן שקבלנו את כל הוראות מרן ואת הכרעתו בנושא זה לא קבלנו, ולמה יצא זה מן הכלל. אולי תבאר לי את דעתך.
ומה שכתבת אחר כך בסוגריים, כתוב לי הפניה יותר מדוייקת.
עברתי על הקובץ שכתבת, ותשואות חן חן, יפה מאוד ומקיף וערוך בטוטו"ד. אני מצרף את הערותי על הקובץ, עד עמוד 21.
למעשה, אחרי שעברתי עד שם, לא מצאתי מי שחולק על הכלל של סתם ויש (חוץ מהסתירה בב"ח שלדעתי יישוב המאמ"ר מספיק לו וכתבתי דעתי בפנים).
 

קבצים מצורפים

קרתה תקלה ולא כל ההערות נשמרו, ואכתוב רק מה שהזכרתי בדעת המאמר מרדכי בדעת הב"ח, והוא על פי דרכי הנ"ל שהלשון מוכיחה ללכת בתר הסתם, אבל במקום שהענין מוכיח שצריך לחוש ליש מפני ספק ברכה לבטלה, אין חסרון במה שכותב את מה שנראה לו עיקר לדינא.
ועדיין צריך עיון שמאחר שדעת הרמב"ם היא דעת הרוב במחלוקת הנ"ל למה תפסה בלשון יש, ואולי כמו שאמר רבי מאיר במתניתין דכלאים ב יב? שנראין דברי חכמים מדברי עצמו, ועל כרחנו שלא תמיד שנראה לפוסק עיקר להלכה הוא מה שתופס כמסקנא, וכך יש לומר גם כן כאן.
עוד הבאתי שם את ענין נפק דרשה משמיה דרבים, וענין סתם דמתניתין שהוא כלל תפוס שהנשנה בסתם הוא העיקר.
 
סימן רס"ח סעיף ב.
להבנת הדברים צריך לקרוא את מה שהרב אלישמע צירף, אפשר בקובץ שצירפתי לעיל, נמצא כמדומני בעמוד 20.
 
לגבי טענתך הראשונה, אם מהרי"ק כתב כן על הטור, מהיכן ידע כן, ואין בזה שום קבלה, ומה יש לשייך את זה לדעת שאר פוסקים, אם לא שכן היא דרך הלשון, כמו לגבי המשנה, וכמו שאמרו נפק דרשה משמיה דרבים וכו'.

לא הבנתי כוונתך,
מהרי"ק אמר מה שאמר, ואחרים אמרו מה שאמרו.
אז כל אחד רואה דרך אחרת בלשון, ועתה גברא אגברא קא רמית ?


לגבי טענתך השניה, הוא לא ראה אותו אבל התכתב איתו. ויש לו משקל בנושא זה, כמו שאתה כתבת לגבי מהרימ"ט בקונטרסך, ושם הערתי שאם כן יוצא ששניים שקבלו ממרן כתבו כן.

איני זוכר מה כתבתי, אעיין בל"נ,
אבל לא הבנתי מה הענין בין אדם שהתכתב עם מרן, לבין אדם שלא התכתב עמו, לענין מה דעתו בענין מסויים (ששניהם לא התכתבו עמו בו).


לגבי מה שכתבת בטענה השניה שאין זה ברור שזה כוונתו עיין מה שכתבתי בהערות בדעת החלקת מחוקק.

אי"ה אעיין,
אבל בל נשכח שיש דעות רבות נוספות מהי דעת מרן, ויש להתייחס לכולן.


לגבי טענתך השלישית, כבר ראיתי את דעתך בזה באשכול אחר, ולא ירדתי כלל לסוף דעתך, איך ייתכן שקבלנו את כל הוראות מרן ואת הכרעתו בנושא זה לא קבלנו, ולמה יצא זה מן הכלל. אולי תבאר לי את דעתך.

מה לא ברור,
מרן הוא ת"ח ופוסק, והרמ"א (לצורך הענין) בדיוק אותו דבר, וכן מהרש"ל.
עכשיו, מה יש לנו עם מרן יותר מכל פוסק אחר ?
הוי אומר, שקבלנו את דבריו. א"כ כמו שמעיקרא יכלנו שלא לקבל דבריו (ולקבל את דברי הרמ"א - לצורך הענין), כמו"כ נוכל לקבל דבריו באופן חלקי, מה הבעייה ?
וכי אנחנו חייבים להיצמד לו ולדעתו לגמרי ? - מי קבע ?
אלא מה, אתה חי בדור בו הרב עובדיה/הרב יצחק זו הדעה השלטת, ולכן קשה להבין שיש משהו נוסף מחוץ לקופסא.
צא מאצטגנינותך ותראה שזו לא קושיא כלל ועיקר.


ומה שכתבת אחר כך בסוגריים, כתוב לי הפניה יותר מדוייקת.

כוונתך לסתירה בדברי הרמ"ע ?
א"כ תשובתו שם במקומה ריש דבריו סותרים לסופם.
במאמרי הוא בעמ' 12 אות יג, ע"ש.


עברתי על הקובץ שכתבת, ותשואות חן חן, יפה מאוד ומקיף וערוך בטוטו"ד. אני מצרף את הערותי על הקובץ, עד עמוד 21.

ייש"כ,
בל"נ אעבור על דבריך.


למעשה, אחרי שעברתי עד שם, לא מצאתי מי שחולק על הכלל של סתם ויש (חוץ מהסתירה בב"ח שלדעתי יישוב המאמ"ר מספיק לו וכתבתי דעתי בפנים).

עצרת בדיוק במקום הלא מוצלח,
תמשיך לט"ז (מיד אחרי הב"ח) וכבר תראה שיטה נוספת.
וככל שתתקדם, תראה שיש עוד שיטה ועוד שיטה, וכמו שאמרתי בכמה פעמים שהדעה הרווחת היא אכן שהלכה כסתם, אך ישנן כמה וכמה דעות נוספות (א' לא הכריע, ב' הלכה דוקא כיש, ג' חייש להיש, ועוד), ויש גם סתירות בדברי הפוסקים שלפעמים כתבו כך ולפעמים אחרת.
 
הוי אומר, שקבלנו את דבריו. א"כ כמו שמעיקרא יכלנו שלא לקבל דבריו (ולקבל את דברי הרמ"א - לצורך הענין), כמו"כ נוכל לקבל דבריו באופן חלקי, מה הבעייה ?
השאלה לא היתה היאך ייתכנו הדברים, אלא מה ההיגיון שכך יהיו פני הדברים?!
אלא מה, אתה חי בדור בו הרב עובדיה/הרב יצחק זו הדעה השלטת, ולכן קשה להבין שיש משהו נוסף מחוץ לקופסא.
צא מאצטגנינותך ותראה שזו לא קושיא כלל ועיקר.
אחר המחילה, אין לי שום קשר לייחוס זה כלל ועיקר, באופן חד משמעי.
וסתם כך נראה לי שהפראנויה מהרב יצחק גדולה לאין ערוך מהשפעתו בפועל, והפראנויה גורמת לצמיחה של ההשפעה.
אבל לא הבנתי מה הענין בין אדם שהתכתב עם מרן, לבין אדם שלא התכתב עמו, לענין מה דעתו בענין מסויים (ששניהם לא התכתבו עמו בו).
הטענה היתה, שייתכן מאד שהיתה לו הבנה ממרן בענין זה, שכן הוא עסק ישירות בהוצאת ספרו לאור, וזה גורם באופן טבעי להעברת נתונים מה שייתכן שגרם לו ידע יותר מאשר אחרים, מה שמוסיף משקל לקבלת דעתו.
יש להוסיף על זה, שידע זה אינו חייב להיות ידע ישיר, אלא הבנת רוח הדברים.
לא הבנתי כוונתך,
מהרי"ק אמר מה שאמר, ואחרים אמרו מה שאמרו.
אז כל אחד רואה דרך אחרת בלשון, ועתה גברא אגברא קא רמית ?
כוונתי שאם רוב הפוסקים קבלו את דברי מהרי"ק גם על מרן, הם קבלו את דבריו לפי סברתו שכך מורה הענין והלשון, ולא לפי סברא אחרת, וכיון שכך יש לדון (לפי דעת רוב הפוסקים, ומה שמוסכם אצל בתראי) את דעת מרן דוקא באופן זה, ונפקא מינה שאין לתלות שיהיו חילופים בזה ממקום למקום, אם לא שיש איזה טעם בדבר.
 
השאלה לא היתה היאך ייתכנו הדברים, אלא מה ההיגיון שכך יהיו פני הדברים?!

ובכן ההיגיון הוא, שעד כמה שדעתו של מרן בעלת משקל,
הרי ששאר הפוסקים (וכ"ש שהם מרבותינו הראשונים), חשובה בעינינו לא פחות.
אז גם אם בחרנו לנו לפוסק את מרן להכריע בין השיטות, לא בחרנו אותו ברמה שמוחקת את כל הדעות האחרות.
אלא לקחנו לנו דרך ממוצעת שמתחשבת גם בשאר דעות, וביחוד לאור דבריו בהקדמת ב"י, שאין לנו כח להכריע בין הראשונים בסברא.
עכשיו, כל קושיא שתקשה, לא תהיה קשה על אלו שכתבו שיש לחוש ליש, כי (אפשר ש)הם סוברים שכך דעת מרן. אלא תהיה קשה על זה שכתב שמרן התכוון לפסוק רק כהסתם. ומכיון שהאומר כן הוא החיד"א, והוא גם אומר שאנו לא קבלנו את דעתו בזה, אז האופציה היא לבחור.
או להתווכח עם החיד"א ולומר שגם מרן התכוון לכך (מה שמאד מסתבר). או להתווכח עם הרבה פוסקים (והחיד"א) ולומר שהלכה כהסתם, והיש בטל.


אחר המחילה, אין לי שום קשר לייחוס זה כלל ועיקר, באופן חד משמעי.
וסתם כך נראה לי שהפראנויה מהרב יצחק גדולה לאין ערוך מהשפעתו בפועל, והפראנויה גורמת לצמיחה של ההשפעה.

א' מחילה שחשדתיך.
ב' אין כאן שום פראנויה, יש כאן דברי הפוסקים והם רבים.
אנו מסבירים דברים פשוטים שוב ושוב, ואם יש מי שמחליט שדווקא בגלל זה הוא צריך לסבור ההיפך (כי יש לנו פראנוייה), יבושם לו, לא קשור אלי.


הטענה היתה, שייתכן מאד שהיתה לו הבנה ממרן בענין זה, שכן הוא עסק ישירות בהוצאת ספרו לאור, וזה גורם באופן טבעי להעברת נתונים מה שייתכן שגרם לו ידע יותר מאשר אחרים, מה שמוסיף משקל לקבלת דעתו.
יש להוסיף על זה, שידע זה אינו חייב להיות ידע ישיר, אלא הבנת רוח הדברים.

באמת מתוך בורות, איני מכיר כלל את ההיסטוריה של הרמ"ע והדפסת ספרו של מרן,
אך לא נראה לי שיש קשר בין הדפסת ספר לבין כללי המחבר וכוונותיו.
ולא נראה לי שהיה לו קשר ישיר עמו בענין.
ובודאי לא כשהמידע הוא בבחינת הבנת רוח הדברים.


כוונתי שאם רוב הפוסקים קבלו את דברי מהרי"ק גם על מרן, הם קבלו את דבריו לפי סברתו שכך מורה הענין והלשון, ולא לפי סברא אחרת, וכיון שכך יש לדון (לפי דעת רוב הפוסקים, ומה שמוסכם אצל בתראי) את דעת מרן דוקא באופן זה, ונפקא מינה שאין לתלות שיהיו חילופים בזה ממקום למקום, אם לא שיש איזה טעם בדבר.

אחת היא לי אם היא כוונתו של מרן או לא,
אצלי העיקר מה קבעו הפוסקים למעשה, חששו להיש או לא ?
ומכיון שרבים וטובים חששו, אז הדרך פתוחה בעיני למצוא הסבר איזה שיהיה,
וככל שאתעקש שזוהי כוונת מרן, הרי שהאופציה שתישאר היא, שאה"נ לא קבלו בזה את דעת מרן.
 
התכוותי לזה...

ובכן החיד"א מופיע במחב"ר (יו"ד סי' ט אות ב) וז"ל: "וראיתי להרב המני"ח בשו"ת הלק"ט ח"א סי' רצג, שכתב שקבל הלכה למעשה כל היכא דסתם מרן הב"י להכשיר ואח"כ יש אוסרין, הלכה רווחת לפסוק כיש אוסרין בהפסד מועט, אבל בשעת הדחק כגון סעודת חתנים או בשבת שאין לו מה יאכל, או דאיכא הפסד מרובה, דסמכינן אסתם מרן ואזלינן לקולא, עכ"ל. ולפי"ז ניחזי אנן מאי איכא בין כשסתם לאיסור וכתב דיש מכשירין להיכא דסתם להיתר וכתב ויש אוסרים. אמנם הדבר ברור, דזה שכתב הרב הנזכר שקיבל מרבותיו, אינו דכן היה כונת מרן ז"ל, אלא לעולם דעת מרן כסתם להכשיר לסמוך אף בהפסד מעט להיתר, וכשסתם לאיסור וכתב ויש מכשירין היינו לסמוך על ההיתר בהפסד מרובה, וכמו שנראה מהפרי חדש אך גדולי הדורות שבאו אחריו ראו לסמוך על הסתם להיתר בהפסד מרובה דוקא, וכפי זה כשהסתם לאסור נכון להחמיר אף בהפסד מרובה", עכ"ל. (הבאתי בתוך דברי עמ' 40 אות דמ-מה, ע"ש).
 
@יוסף
עברתי על הערותיך המחכימות, ועתה אבוא להשיב,
תמחל לי אם דברי כתובים בקיצור נמרץ, אך לקוצר הזמן התייחסתי ממש באופן ממוקד, אקווה שדברי יהיו ברורים לת"ח כמוך.
כמו"כ אני מביא רק את תגובותי, ותוכל לעקוב לפי מספר ההערה, על מה נסובים דברי,
(מקווה מאד שלא דילגתי משהו מדבריך).

הערה א
א.
דוק בלשונו: "ומדכתב היתר בסתם והאסור בלשון יש אומרים נראה שדעתו נוטה להתיר". דיותר משמע דהוא בגלל לשון סתם ויש, ולא בגלל דעה קמא ובתרא.
ב. דוק בלשוני: "ובפשטות נראה". שבאמת לא סגרתי הדלת לגמרי (רק שהעיקר נראה לי כמו שכתבתי).

הערה ב:
לא הבנתי מה זה "נטייה ומטין" אם כוונתו לפסוק בוודאות כמו הסתם והיש רק לשם כבוד.
ואם אין כוונתו לפסוק רק כהסתם, אז נמצאת מודה לדברי.

הערה ג:
זה מוכיח אולי בדעתו, אך ישנן דעות נוספות.

הערה ד:
א.
לא ידוע לנו שהיה להם קבלה בזה מהב"י.
ב. גם דוק לשונם "נקטינן" שסובל ב' פירושים. (א' נקטינן בדעתו, ב' נקטינן למעשה אפי' שלא לכך כיון).
ג. מהיכי תיתי למחוק כל דברי הפוסקים בזה, הרי הויכוח למעשה הוא לא מה דעת מרן, אלא מה קבלנו, ואם לא קבלנו דבריו בזה, מה איכפת לן מה כיון הוא ?

הערה ה:
ודאי שהיה לו לכתוב להדיא ולא לבלבל את הקורא...
(אטו כרוכלא נאמר על דוגמאות, ולא על דברים שעלולים לבלבל).

הערה ו:
דברים לא זרים בכלל, ונמצאו בפוסקים.
ועכ"פ כשיש קושיא בדברי מחבר, עלינו לנסות למצוא היישוב, ולא נבחל בשום דרך כל עוד ואין עליה קושיא, (וקושיא כעין זו ששאלת, לדעתי אינה קושיא כלל ועיקר).

הערה ז:
אולי, אבל ריהטת לשון הכנה"ג היא לכאו' שאין כאן הכרעה. וזה העיקר לנידוננו.

הערה ח:
לא כ"כ הבנתי, האם רצונך להתווכח עם התירוץ הנז' ?
או קיי, אבל הגר"ע עטייה כך כתב, וכן השתילי זיתים, ומהרי"ק.
אין לי בעייה שתתוכח עמם, אבל כך הם כתבו ואני הבאתי את דבריהם.
 
ובכן ההיגיון הוא, שעד כמה שדעתו של מרן בעלת משקל,
הרי ששאר הפוסקים (וכ"ש שהם מרבותינו הראשונים), חשובה בעינינו לא פחות.
אז גם אם בחרנו לנו לפוסק את מרן להכריע בין השיטות, לא בחרנו אותו ברמה שמוחקת את כל הדעות האחרות.
אלא לקחנו לנו דרך ממוצעת שמתחשבת גם בשאר דעות, וביחוד לאור דבריו בהקדמת ב"י, שאין לנו כח להכריע בין הראשונים בסברא.
היגיון זה נכון גם למקום שמרן לא כתב את דעת היש, וכאן נצבת השאלה, למה דוקא כאן לא סמכנו על שיקול דעתו של מרן.
ומרן כבר ברר את הדרך וסלל אותה בהגדרת רמת החשש שיש לחוש לכל הדעות, וכיון שכן אין לצרף את דבריו בבית יוסף לכאן.
וכח בתראי הוא גם למחוק שיטות לחלוטין (וודאי שיש גם להלכה מקרים כאלה דלית מאן דחש ליה), למרות שאין להם כח כלל להתווכח עם הקודמים להם מצד עצמם.
אנו מסבירים דברים פשוטים שוב ושוב
כיון שלא שידרתי שום צד להיפך ודנתי רק לגופו של ענין, לא היה מקום לדון את דבריי באופן זה, ולכן ראיתי כאן רוח מאבק.
צורה של מאבק מחשיבה את הצד השני באופן אוטומטי ובלתי מודע, ולא בגלל החשבון שדווקא בגלל זה הוא צריך לסבור להיפך.
וככל שאתעקש שזוהי כוונת מרן, הרי שהאופציה שתישאר היא, שאה"נ לא קבלו בזה את דעת מרן.
נמצא, שאם ננקוט שזו דעת מרן אין צריך לומר שיש כאן היגיון אחר ממה שכתב המהרי"ק, וגם אם ננקוט לדינא כדעת חכם עובדיה וסיעתו שהסתם הוא פסק גמור למעשה (דלא כמו שכתב הרחיד"א בשם רבותיו של הלק"ט), גם אין צריך לחדש מהלך חדש בזה.
בתוך דברי מרן החיד"א עצמו (אגב, כתוב שם בריש דבריו שהכלל של סתם ויש נכתב בשם מרן עצמו, כך שהדיון בטל ומבוטל), יש לדון, שהרי הוא כתב בפירוש כדעת הפרי חדש שדעת 'יש מכשירין' יש לה משקל הלכתי לסמוך עליה בשעת הדחק, ומאידך כתב שאין לחוש ליש לחומרא, וזה דבר שקשה להבין אותו, שאם אין דעת 'יש' בטלה לקולא, למה שלא תהיה בטלה לחומרא.
ומוכח מכאן שיש להטות הדין להקל, ואין לי פנאי להרחיב בזה, רק אציין את מה שכתוב במתני' עדויות שמזכירין דברי יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק.
ועל כל פנים, העולה מזה שאין דעה זו בטלה לגמרי, ולכן יש כאן מקום להחמיר, כיון שגם מרן לא ביטל את הדעה לגמרי.
לא הבנתי מה זה "נטייה ומטין" אם כוונתו לפסוק בוודאות כמו הסתם והיש רק לשם כבוד.
בסוגיא בכתובות פד: ב"ב קכד: ברכות לג: "מטין איתמר". ויעויין שם בב"ב הנפקא מינה בזה.
אם אין כוונתו לפסוק רק כהסתם, אז נמצאת מודה לדברי.
לא כ"כ הבנתי, האם רצונך להתווכח עם התירוץ הנז' ?
או קיי, אבל הגר"ע עטייה כך כתב, וכן השתילי זיתים, ומהרי"ק.
אין לי בעייה שתתוכח עמם, אבל כך הם כתבו ואני הבאתי את דבריהם.
שוב אני רואה שמעולם לא הובנתי כראוי, כי ההיפך הגמור הוא הנכון, שהצד הפשוט בעיני הוא שצריך לחוש ליש אומרים לכתחילה (ולא מפני זה בטלה דעתו של חכם עובדיה אצלי), ומצאתי כמה פעמים לשון חלוקת כבוד שיוצרת נפקא מינה למעשה, אחד מהם בדברי הרשב"א קידושין יג בערך, אתון דשמעתון חושו לה יעויין שם שהוא מפני כבודו.
והבאתי ראיה ברורה לצד זה עצמו מדברי החלקת מחוקק, דלא כמו שנקטת שהוא חולק בזה על דברי הגר"ע עטייה זלה"ה, ועתה עיין שם ותראה.
ואם תעיין שם, תמצא, לשונות שלפי תפיסתך הם אמורים להיות סתירה ברורה מיניה וביה, דהיינו שהוא קורא לפסק של הסתם 'מקודשת ודאי', ואילו כמה סעיפים קטנים לפני כן הוא כותב שמרן הביא את דעת היש לחוש לו מפני חומר איסור קידושין.
דברים לא זרים בכלל, ונמצאו בפוסקים.
ועכ"פ כשיש קושיא בדברי מחבר, עלינו לנסות למצוא היישוב, ולא נבחל בשום דרך כל עוד ואין עליה קושיא, (וקושיא כעין זו ששאלת, לדעתי אינה קושיא כלל ועיקר).
לא ידוע לי על זה, וזה שרבינו תם מוזכר למעליותא בגודל פלפולו, לא נמצא כן שמפני כך נפסק הלכה כמותו.
ומה שכתבת שאין עליה קושיא, אין קושיא גדולה מזו שמעולם כלל זה לא עלה על דל שפתי מרן בשום מקום, ולא נראה מדבריו בשום מקום שהוא נוטה אחר דבריו יותר משאר הפוסקים המפורסמים, ולומר שסמך על כך שנבין את הדברים מעצמנו.
 
היגיון זה נכון גם למקום שמרן לא כתב את דעת היש, וכאן נצבת השאלה, למה דוקא כאן לא סמכנו על שיקול דעתו של מרן.
ומרן כבר ברר את הדרך וסלל אותה בהגדרת רמת החשש שיש לחוש לכל הדעות, וכיון שכן אין לצרף את דבריו בבית יוסף לכאן.
וכח בתראי הוא גם למחוק שיטות לחלוטין (וודאי שיש גם להלכה מקרים כאלה דלית מאן דחש ליה), למרות שאין להם כח כלל להתווכח עם הקודמים להם מצד עצמם.

א' ודאי שכן הוא, גם במקום שמרן לא הביא את דעת היש, וכמו שרואים הרבה בדברי הפוסקים.
ב' ודאי ודאי שמצרפים את דבריו שבב"י, הן במקום שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם השו"ע, וכ"ש לעניינו.
ג' כח בתראי אין לו שום תוקף לנדו"ד, וכוחו של מרן אינו בשל היותו בתראי.
ועכ"פ אני לא סבור שמרן רצה למחוק את השיטות, כך שהויכוח שלך הוא עם החיד"א ולא איתי.


כיון שלא שידרתי שום צד להיפך ודנתי רק לגופו של ענין, לא היה מקום לדון את דבריי באופן זה, ולכן ראיתי כאן רוח מאבק.
צורה של מאבק מחשיבה את הצד השני באופן אוטומטי ובלתי מודע, ולא בגלל החשבון שדווקא בגלל זה הוא צריך לסבור להיפך.

לשונך נראתה קצת לא כך, עכ"פ עמך הסליחה.


נמצא, שאם ננקוט שזו דעת מרן אין צריך לומר שיש כאן היגיון אחר ממה שכתב המהרי"ק, וגם אם ננקוט לדינא כדעת חכם עובדיה וסיעתו שהסתם הוא פסק גמור למעשה (דלא כמו שכתב הרחיד"א בשם רבותיו של הלק"ט), גם אין צריך לחדש מהלך חדש בזה.
בתוך דברי מרן החיד"א עצמו (אגב, כתוב שם בריש דבריו שהכלל של סתם ויש נכתב בשם מרן עצמו, כך שהדיון בטל ומבוטל), יש לדון, שהרי הוא כתב בפירוש כדעת הפרי חדש שדעת 'יש מכשירין' יש לה משקל הלכתי לסמוך עליה בשעת הדחק, ומאידך כתב שאין לחוש ליש לחומרא, וזה דבר שקשה להבין אותו, שאם אין דעת 'יש' בטלה לקולא, למה שלא תהיה בטלה לחומרא.
ומוכח מכאן שיש להטות הדין להקל, ואין לי פנאי להרחיב בזה, רק אציין את מה שכתוב במתני' עדויות שמזכירין דברי יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק.
ועל כל פנים, העולה מזה שאין דעה זו בטלה לגמרי, ולכן יש כאן מקום להחמיר, כיון שגם מרן לא ביטל את הדעה לגמרי.

איני יורד לעומק דבריך,
וקשה לי עתה להעמיק חקור.
אתה מתווכח עם החיד"א, זכותך. גם אני לא מסכים איתו, כי אני סבור שמרן הביא את היש משום דחייש אליהם.
אתה רוצה להתווכח עם זה, זכותך, אבל צריך לשכנע.
עכ"פ אני הראיתי סה"כ עד כמה שבפוסקים יש ויכוח גם בזה, ועובדא זו תישאר גם אם נתווכח על כך.


בסוגיא בכתובות פד: ב"ב קכד: ברכות לג: "מטין איתמר". ויעויין שם בב"ב הנפקא מינה בזה.

כרגע הפנאי אינו מאפשר,
אך מי שסבור שמרן בא למחוק שיטות, לא נראה לי שיוכל להשתמש במילים כגון אלו, תהא הגמ' אשר תהא.


שוב אני רואה שמעולם לא הובנתי כראוי, כי ההיפך הגמור הוא הנכון, שהצד הפשוט בעיני הוא שצריך לחוש ליש אומרים לכתחילה (ולא מפני זה בטלה דעתו של חכם עובדיה אצלי), ומצאתי כמה פעמים לשון חלוקת כבוד שיוצרת נפקא מינה למעשה, אחד מהם בדברי הרשב"א קידושין יג בערך, אתון דשמעתון חושו לה יעויין שם שהוא מפני כבודו.
והבאתי ראיה ברורה לצד זה עצמו מדברי החלקת מחוקק, דלא כמו שנקטת שהוא חולק בזה על דברי הגר"ע עטייה זלה"ה, ועתה עיין שם ותראה.
ואם תעיין שם, תמצא, לשונות שלפי תפיסתך הם אמורים להיות סתירה ברורה מיניה וביה, דהיינו שהוא קורא לפסק של הסתם 'מקודשת ודאי', ואילו כמה סעיפים קטנים לפני כן הוא כותב שמרן הביא את דעת היש לחוש לו מפני חומר איסור קידושין.

עכשיו באמת לא הבנתי אותך,
אולי תסביר לי אחת ולתמיד, תכלס' כשמרן מביא סתם ויש הוא חושש להיש ? - וכך על המורה להורות ?
ומה דעת חכם עובדיה בזה ?
או שאתה סובר שהכל נכון, ומה שנגיד זה בסדר (רק תלוי מי האומר) ???


לא ידוע לי על זה, וזה שרבינו תם מוזכר למעליותא בגודל פלפולו, לא נמצא כן שמפני כך נפסק הלכה כמותו.
ומה שכתבת שאין עליה קושיא, אין קושיא גדולה מזו שמעולם כלל זה לא עלה על דל שפתי מרן בשום מקום, ולא נראה מדבריו בשום מקום שהוא נוטה אחר דבריו יותר משאר הפוסקים המפורסמים, ולומר שסמך על כך שנבין את הדברים מעצמנו.

איני יורד לעומק דבריך, יש קושיא הבאתי תירוץ.
לא טוב, אדרבה נשמע תירוץ אחר.
 
לא הבנתי,
הכנה"ג כותב שכאשר בב"י הוא לא מכריע אז אין לבני חו"ל לסמוך על הכרעת השו"ע להיתר, כי בשו"ע סמך על הרמב"ם כבני א"י.
אבל כאשר בב"י (כלומר בבדק הבית) הוא כן מכריע (וגם בשו"ע הכריע כן), הפסק תקף לכולם.
וכאן בנידודננו הכריע להדיא הן בב"י (כלומר בבדק הבית) והן בשו"ע כהראב"ד (היפך מדברי הכנה"ג), א"כ הפסק תקף ל כ ו ל ם, ואם באבק"ר הכריע (לבני א"י או חו"ל) כהראב"ד, דבריו סתרו אהדדי.
כעת עיינתי שוב בדברים, ואכן הצדק עם כת"ר שד' הכנה"ג לא מיישבים סתירה זו.
וחוץ מזה, אם דברי הכנה"ג תמוהים, אז א"א לתרץ את הב"י.
כלומר אפשר לתרץ אליבא דשיטתו, אבל לדידן הקושיא תישאר.
למה תמוהים?!
 
כעת עיינתי שוב בדברים, ואכן הצדק עם כת"ר שד' הכנה"ג לא מיישבים סתירה זו.

למה תמוהים?!

אני לא כ"כ מונח כרגע,
אבל בפשטות זה קצת מוזר לכתוב באופן גורף כלל "שהשו"ע לקולא הוא לבני א"י בלבד כי הוא ע"פ הרמב"ם".
א. כי בשו"ע ובב"י לא הזכיר בשום מקום (גם לא בהקדמות) שהוא כותב את זה לבני א"י ואת זה לבני חו"ל.
ב. וגם שאין טעם לחלק בין בני א"י לבני חו"ל בענין הרמב"ם, מאחר שלדעת מרן גופיה הרמב"ם הוא מרא דאתרא של כל גלילות הספרדים.
ג. גם מוזר לחלק בא"י גופה בין חומרא לקולא, וכן מוזר לחלק בין בני חו"ל בין הל' שהביע בה את דעתו בב"י לזו שלא הביע בה את דעתו בב"י, דמאי שנא הלא אם הל' כהרמב"ם הלכה כמותו תמיד, ואם לאו לאו. ומאיפה החילוקים המוזרים האלו.
ד. סתם מעניין האמנם תמיד השו"ע לקולא הוא ע"פ הרמב"ם ? - ועוד שנמצא א"כ שהשו"ע הוא ספר לחלוטין מהב"י, וזה לא שמענו, רק שמענו שחזר בו כמה וכמה פעמים תוכ"ד העיון בסוגיא, אבל אם חזר בו מהכללים שהטביע בב"י ועשה ספר חדש היה לו לציין זאת בהקדמתו.
ע"כ בקצרה.
 
ראשי תחתית