לחצו כאן – תרומה לשמואל

כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל

ע"ז הביא לך 2 מקומות שמרן הגרע"י כתב להדיא ש"קבלת" הוראות מרן היא מספק.
בלבלת אותי לגמרי.
מקודם כתבת לי שקבלת דברי מרן היא ודאי אך הכרעת מרן עצמו לחומרא היא מספק.
לא, הדברים פשוטים, תאמץ מעט את השכל, ותבין.
יש נידון א' והוא האם מרן עצמו כשפסק פסק מכח ודאי או מכח ספק. ונידון שני אחרי שפסק האם אנחנו מקבלים את הכרעתו מודאי או מספק.
מש"כ מרן הגרע"י הוא לגבי הכרעתו, שלקולא פסק מודאי, כי אחרת לא היה מיקל, ולחומרא מספק.
מובן?
 
לא, הדברים פשוטים, תאמץ מעט את השכל, ותבין.
יש נידון א' והוא האם מרן עצמו כשפסק, פסק מכח ודאי או מכח ספק. ונידון שני אחרי שפסק האם אנחנו מקבלים את הכרעתו מודאי או מספק.
מש"כ מרן הגרע"י הוא לגבי הכרעתו, שלקולא פסק מודאי, כי אחרת לא היה מיקל, ולחומרא מספק.
מובן?
לא מובן.

כי לפי דבריך יצא דבר מוזר מאוד, שבדינים דרבנן, אם מרן פסק להחמיר, ע"כ שהוא פסק זאת בתורת ודאי, כי אם לא, הרי ספק דרבנן לקולא, ואם היקל הרי שזה יכול להיות בתורת ספק, ומספק היקל.
ואילו בדינים דאורייתא יצא להיפך, שאם פסק לחומרא, ייתכן שזה רק מספק, ואם פסק לקולא הרי שזה בתורת ודאי.

קצת מוזר.
 
הרבה דברים הרב עובדיה שינה לא בגלל ההלכה היבשה, אלא משיקולי דעת של ההשלכות מכך, וכך הוא אמר כמה פעמים כשנשאל למה החמיר בענין מסוים, וכן להיפך למה היקל בענין מסוים, זאת היתה תשובתו.
כיוצא בזה ידוע על החזו"א שהקל בכמה דינים בהלכות שמיטה, משום שסבר שאין ממש בהיתר המכירה, ובכדי שיקבלו את האיסור, הקל בדינים אחרים.
 
ראשי תחתית