לעיל הבאתי את לשונו בקצרה, בנוגע לנידון זה.
הנה לשונו המלאה:
ומכל מקום אין לכחד שהמנהג הפשוט בירושלים ובכל ארץ ישראל וסביבותיה כדעת המהר"ם אלשקר, וכמ"ש החיד"א בברכי יוסף (סי' רסא סק"א), שמצא בתשובת הרב גנת ורדים בכתב יד, שכתב, שמנהג העולם בכל גלילות ישראל כסברת הגאונים שהובאו בתשובת מהר"ם אלשקר, והמהרלנ"ח (בפ"ב מהל' קידוש החודש) ייחס סברא זו להרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ואפי' את"ל שהמחלוקת שקולה, אין בידינו לבטל המנהג, אלא שהגאון מהר"י פראג'י השיב על דבריו, וכתב שהגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"ת, ושכ"כ הרדב"ז וכו'. עכת"ד. ודברי מהר"י פראג'י הודפסו בספרו שו"ת מהרי"ף (סי' מז) הנ"ל. אולם גם הוא מודה שהמנהג דלא כר"ת (והבאתי דבריו בתשובתי הנ"ל סי' כא אות ט). גם הגאון מהר"י נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"א (דף קנד ע"ג) כתב, שלא קבלו הוראת מרן הש"ע (סי' רסא) שפסק כר"ת. וכ"כ עוד בספרו גט מקושר (דף קח סע"א), דנפקא מינה קולא לדעת ר"ת, לענין ערב שבת, שיכולים לעשות מלאכה אחר שקיעת החמה שאין השמש נראית על הארץ כל זמן שלא עבר שיעור שלשה מיל ורביע, ובמוצ"ש חומרא שצריך להמתין כשעה ורביע אחר שקיעה, ודבר זה לא נהגו בו העולם, זולת קצת יחידי סגולה ע"פ מה שראו בספר חמדת ימים, ונראה שמנהג העולם נתיסד ע"פ סברת הגאונים שאמרו שתיכף אחר שקיעה מתחיל זמן בין השמשות, ונמשך שלשת רבעי מיל, והוא ספק יום ספק לילה, ולכן נהגו לקבל שבת מבעוד יום כשהשמש על הארץ. ובמוצאי שבת כל ששוהים שיעור מיל אחר שקיעת החמה יוצאים ידי ספק של בין השמשות ותוספת מחול על הקודש, כי שיעור בין השמשות שלשת רבעי מיל, ורבע מיל לתוספת. ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ויש להם על מה שיסמוכו, היא סברת הגאונים, והמחמיר לנהוג כר"ת לענין החומרא במוצ"ש תע"ב, אבל לענין הקולא בע"ש בודאי שאין להקל היפך המנהג, וכמ"ש המהר"ם אלשקר לענין תינוק הנולד אחר שקיעת החמה שצריך לדחות המילה ליום ראשון כדין נולד בבין השמשות, ולא חשבינן ליה כיום ודאי כפי סברת ר"ת וכו'. עכת"ד. והביא דבריו מרן החיד"א במחזיק ברכה (ס"ס רסא).
והוסיף בקונטרס אחרון שם, ועתה ראיתי למורינו הרב מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה ח"ב (סי' ד) שכתב ג"כ דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה ההוראה בכל תפוצות ישראל כדברי החולקים, ואף שלפי הספרים הנמצאים בידינו רוב הראשונים ס"ל כר"ת, מ"מ הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר שמאז ומקדם גמרו אומר רוב הראשונים דלא כר"ת, אלא שלא זכינו לדבריהם בכתובים, וכמ"ש כיו"ב מהריק"ו (שרש נ"ד) וכו'. וכ' ע"ז, והגם שיש להשיב ע"ז קצת במ"ש שהראשונים גמרו אומר וכו', שהרי מרן ז"ל כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים, וחזינן דפסק כר"ת, שמע מינה דבימיו לא פשט מנהג זה בכל העולם, וגם אין לומר שגמרו אומר הראשונים דלא כר"ת, וכאילו דבריהם שגבו ממנו, ולא דמי לנידון מהריק"ו וכו'. אלא דקושטא הוי שמנהג העולם דלא כר"ת, וכמ"ש הגאון מהרח"א שהיה קרוב לזמן מרן. ואולי שגם מרן ידע שמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. עכ"ד.
ולע"ד אכתי לא אפרק מחולשא, שאלו ידע מרן דסוגיין דעלמא אזלא דלא כר"ת, לא היה לו להתעלם לגמרי משיטת החולקים, והיה לו להביאם לחוש להם לחומרא, והוא ז"ל לא כן עשה, אלא פסק בפשיטות כר"ת, שיוצא מדבריו קולא יתרה, שבערב שבת מותר לעשות מלאכה גם לאחר שקיעת החמה במשך כל זמן שלשה מיל ורביע (חוץ מאיזה רגעים לתוספת), ולדעת הגאונים החולקים יש בזה איסור סקילה וכרת. אלא ודאי שבזמן מרן נהגו באמת כרבינו תם אף להקל. ושו"ר בספר אורות חיים (עמוד רסב) שתמה כן על מרן החיד"א הנ"ל, והוכיח במישור מדברי האר"י בשער הכוונות (דף סד ע"ג) בד"ה וזה, שהיה מנהגם כר"ת. עש"ב.
וצ"ל שאח"כ נשתנה המנהג ונהגו כדברי החולקים, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"א (סי' מט), שנראה שגם בארץ ישראל הגאונים האחרונים הנהיגו כהמהר"ם אלשקר, אבל בזמן מרן הב"י עדיין היה המנהג פשוט כר"ת, אף להקל, וכדמוכח ג"כ מתשובת הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), שלא החשיב דעת החולקים אפילו לספק, ופסק בפשיטות כדעת ר"ת וכו'. ע"ש. ועכ"פ הכל מודים שבזמן האחרון פשט המנהג כדעת החולקים על ר"ת, וכ"כ הגר"י מאלצאן בעל שביתת השבת בשו"ת פרי יצחק ח"ב (בקונט' אחרון סי' ט, דף פד רע"ג). ע"ש. וכן מבואר ג"כ בד' הרב פרי האדמה ח"ד (פ"ה מהל' שבת הלכה כ), שרוב העולם תפסו כמ"ש מהרלנ"ח (בפ"ב מה' קידוש החודש) שלדעת רבינו הרמב"ם פירוש שקיעת החמה היינו מיד אחר שנכסית השמש מעינינו, וכתב שם שכן דעת הרי"ף, וכ"נ מהרא"ש שלא הביא דברי ר"ת כלל. אולם לדעת מרן ודאי שצריך להחמיר כר"ת. ע"כ. ובנוגע להרא"ש כבר כתבנו שבפ"ק דתענית (סימן יב) הביא דברי הראב"ד שכתב כר"ת, אלמא דהכי ס"ל. ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. וסיום דבריו אינם מדוייקים כל כך, שלדעת מרן הלכה כר"ת אף להקל, (ושלא כמ"ש הגרח"א גאגין בהסכמתו לס' דברי יוסף שמרן לא כתב כר"ת אלא להחמיר, ולא להקל, לעשות מלאכה בע"ש אחר השקיעה וכו', והובא בס' פקודת אלעזר ח"ב (סימן רסא דף פו ע"ג) ד"ה כתב. ע"ש. דליתא). אלא שאנו צריכים בודאי להחמיר במוצ"ש כדעת ר"ת, וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר שם.
עכ"ל הגרע"י.
הנה הביא דברי החיד"א שנהגו בזמן מרן כהגאונים, ונחלק עליו וכתב שבודאי שנהגו כר"ת. וכדמוכח מדברי האריז"ל ותשובת הרדב"ז. ומה שהעידו האחרונים על המנהג, צריך לומר שאח"כ נשתנה המנהג. ולא נזכר שום צירוף בדבריו.