כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל

זה לא כ"כ נכון, כי כן הביא כמה אחרונים שכתבו שכן היו נוהגים כגאונים בזמן השו"ע, וכנראה צירף את מה שכתב לעיל.
לעיל הבאתי את לשונו בקצרה, בנוגע לנידון זה.

הנה לשונו המלאה:
ומכל מקום אין לכחד שהמנהג הפשוט בירושלים ובכל ארץ ישראל וסביבותיה כדעת המהר"ם אלשקר, וכמ"ש החיד"א בברכי יוסף (סי' רסא סק"א), שמצא בתשובת הרב גנת ורדים בכתב יד, שכתב, שמנהג העולם בכל גלילות ישראל כסברת הגאונים שהובאו בתשובת מהר"ם אלשקר, והמהרלנ"ח (בפ"ב מהל' קידוש החודש) ייחס סברא זו להרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ואפי' את"ל שהמחלוקת שקולה, אין בידינו לבטל המנהג, אלא שהגאון מהר"י פראג'י השיב על דבריו, וכתב שהגאונים והרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"ת, ושכ"כ הרדב"ז וכו'. עכת"ד. ודברי מהר"י פראג'י הודפסו בספרו שו"ת מהרי"ף (סי' מז) הנ"ל. אולם גם הוא מודה שהמנהג דלא כר"ת (והבאתי דבריו בתשובתי הנ"ל סי' כא אות ט). גם הגאון מהר"י נבון בשו"ת נחפה בכסף ח"א (דף קנד ע"ג) כתב, שלא קבלו הוראת מרן הש"ע (סי' רסא) שפסק כר"ת. וכ"כ עוד בספרו גט מקושר (דף קח סע"א), דנפקא מינה קולא לדעת ר"ת, לענין ערב שבת, שיכולים לעשות מלאכה אחר שקיעת החמה שאין השמש נראית על הארץ כל זמן שלא עבר שיעור שלשה מיל ורביע, ובמוצ"ש חומרא שצריך להמתין כשעה ורביע אחר שקיעה, ודבר זה לא נהגו בו העולם, זולת קצת יחידי סגולה ע"פ מה שראו בספר חמדת ימים, ונראה שמנהג העולם נתיסד ע"פ סברת הגאונים שאמרו שתיכף אחר שקיעה מתחיל זמן בין השמשות, ונמשך שלשת רבעי מיל, והוא ספק יום ספק לילה, ולכן נהגו לקבל שבת מבעוד יום כשהשמש על הארץ. ובמוצאי שבת כל ששוהים שיעור מיל אחר שקיעת החמה יוצאים ידי ספק של בין השמשות ותוספת מחול על הקודש, כי שיעור בין השמשות שלשת רבעי מיל, ורבע מיל לתוספת. ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ויש להם על מה שיסמוכו, היא סברת הגאונים, והמחמיר לנהוג כר"ת לענין החומרא במוצ"ש תע"ב, אבל לענין הקולא בע"ש בודאי שאין להקל היפך המנהג, וכמ"ש המהר"ם אלשקר לענין תינוק הנולד אחר שקיעת החמה שצריך לדחות המילה ליום ראשון כדין נולד בבין השמשות, ולא חשבינן ליה כיום ודאי כפי סברת ר"ת וכו'. עכת"ד. והביא דבריו מרן החיד"א במחזיק ברכה (ס"ס רסא).

והוסיף בקונטרס אחרון שם, ועתה ראיתי למורינו הרב מהר"י הכהן בשו"ת בתי כהונה ח"ב (סי' ד) שכתב ג"כ דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה ההוראה בכל תפוצות ישראל כדברי החולקים, ואף שלפי הספרים הנמצאים בידינו רוב הראשונים ס"ל כר"ת, מ"מ הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר שמאז ומקדם גמרו אומר רוב הראשונים דלא כר"ת, אלא שלא זכינו לדבריהם בכתובים, וכמ"ש כיו"ב מהריק"ו (שרש נ"ד) וכו'. וכ' ע"ז, והגם שיש להשיב ע"ז קצת במ"ש שהראשונים גמרו אומר וכו', שהרי מרן ז"ל כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים, וחזינן דפסק כר"ת, שמע מינה דבימיו לא פשט מנהג זה בכל העולם, וגם אין לומר שגמרו אומר הראשונים דלא כר"ת, וכאילו דבריהם שגבו ממנו, ולא דמי לנידון מהריק"ו וכו'. אלא דקושטא הוי שמנהג העולם דלא כר"ת, וכמ"ש הגאון מהרח"א שהיה קרוב לזמן מרן. ואולי שגם מרן ידע שמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. עכ"ד.
ולע"ד אכתי לא אפרק מחולשא, שאלו ידע מרן דסוגיין דעלמא אזלא דלא כר"ת, לא היה לו להתעלם לגמרי משיטת החולקים, והיה לו להביאם לחוש להם לחומרא, והוא ז"ל לא כן עשה, אלא פסק בפשיטות כר"ת, שיוצא מדבריו קולא יתרה, שבערב שבת מותר לעשות מלאכה גם לאחר שקיעת החמה במשך כל זמן שלשה מיל ורביע (חוץ מאיזה רגעים לתוספת), ולדעת הגאונים החולקים יש בזה איסור סקילה וכרת. אלא ודאי שבזמן מרן נהגו באמת כרבינו תם אף להקל. ושו"ר בספר אורות חיים (עמוד רסב) שתמה כן על מרן החיד"א הנ"ל, והוכיח במישור מדברי האר"י בשער הכוונות (דף סד ע"ג) בד"ה וזה, שהיה מנהגם כר"ת. עש"ב.
וצ"ל שאח"כ נשתנה המנהג ונהגו כדברי החולקים, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"א (סי' מט), שנראה שגם בארץ ישראל הגאונים האחרונים הנהיגו כהמהר"ם אלשקר, אבל בזמן מרן הב"י עדיין היה המנהג פשוט כר"ת, אף להקל, וכדמוכח ג"כ מתשובת הרדב"ז ח"ד (סי' רפב), שלא החשיב דעת החולקים אפילו לספק, ופסק בפשיטות כדעת ר"ת וכו'. ע"ש. ועכ"פ הכל מודים שבזמן האחרון פשט המנהג כדעת החולקים על ר"ת, וכ"כ הגר"י מאלצאן בעל שביתת השבת בשו"ת פרי יצחק ח"ב (בקונט' אחרון סי' ט, דף פד רע"ג). ע"ש. וכן מבואר ג"כ בד' הרב פרי האדמה ח"ד (פ"ה מהל' שבת הלכה כ), שרוב העולם תפסו כמ"ש מהרלנ"ח (בפ"ב מה' קידוש החודש) שלדעת רבינו הרמב"ם פירוש שקיעת החמה היינו מיד אחר שנכסית השמש מעינינו, וכתב שם שכן דעת הרי"ף, וכ"נ מהרא"ש שלא הביא דברי ר"ת כלל. אולם לדעת מרן ודאי שצריך להחמיר כר"ת. ע"כ. ובנוגע להרא"ש כבר כתבנו שבפ"ק דתענית (סימן יב) הביא דברי הראב"ד שכתב כר"ת, אלמא דהכי ס"ל. ודברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. וסיום דבריו אינם מדוייקים כל כך, שלדעת מרן הלכה כר"ת אף להקל, (ושלא כמ"ש הגרח"א גאגין בהסכמתו לס' דברי יוסף שמרן לא כתב כר"ת אלא להחמיר, ולא להקל, לעשות מלאכה בע"ש אחר השקיעה וכו', והובא בס' פקודת אלעזר ח"ב (סימן רסא דף פו ע"ג) ד"ה כתב. ע"ש. דליתא). אלא שאנו צריכים בודאי להחמיר במוצ"ש כדעת ר"ת, וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר שם.
עכ"ל הגרע"י.

הנה הביא דברי החיד"א שנהגו בזמן מרן כהגאונים, ונחלק עליו וכתב שבודאי שנהגו כר"ת. וכדמוכח מדברי האריז"ל ותשובת הרדב"ז. ומה שהעידו האחרונים על המנהג, צריך לומר שאח"כ נשתנה המנהג. ולא נזכר שום צירוף בדבריו.
 
דעת פתה''ד, בזה מענינת אם יש לך מקור מדוייק אולי תביא.
ראיתי באחד הספרים אני לא זוכר עכשיו איפה.
אולי בספר עדות ביהוסף.
כעת מצאתי בספר מנוחת שלום ח"ז סימן ו פרק ו שהאריך בזה והוכיח כן מכמה מקומות בפתח הדביר.

ושם כבר ביאר בטוטו"ד דברי פתח הדביר הנזכרים, ומבואר שהדקדוק שדקדק @אור יעקב אינו מאום, במחילה.
 
פה כתוב שמנהג קודם מרן אפשר לקיימו ולא כתוב שמנהג שנוסד אחר מרן צריך לבטלו.
ובזה הפתח הדביר לא התמודד עם השאלה מה עושים במנהג שהונהג להדיא לאחר מרן, אלא "התחמק" כביכול וכתב זה מנהג קדום ולכן הנידון אינו מתחיל ואפשר לכנס לספינה תוך ג ימים לשבת.
לא כתוב במפורש אבל אכן יש דיוק בדבריו.
כי כדי להותיר את המנהג הוא נזקק לומר שהוא קדם למרן,
ואם איתא שאין הפרש בדבר, היה לו לומר שסו"ס כך המנהג, בלי לציין את תחילתו.
וגם מלשונו נראה שהנימוק להיתר הוא משום שנהגו כן 'מקודם'. ומשמע שרק זו סיבת ההיתר. ועוד, שהוא ראה לפניו מנהג קיים, ובשביל להותירו על כנו הוא נזקק לשער השערה אימתי הוא התחיל, ואם אין הפרש בדבר, מדוע לו להמציא שהמנהג היה קדמון?]

ומדבריך אני מבין שכוונתך לדחות, שהוא יודע שיש בדבר מחלוקת, ורצה לכתוב אליבא דכו"ע.
אמנם גם לפ"ז, הגם שאין הכרח מה דעתו של פתה"ד, מ"מ שמעינן מדבריו שיש דעה כזאת שהוא רוצה ליישב גם לפיה.

אבל לקושטא דמילתא, נראה שמכל דבריו שם משמע שלא התיר אלא מנהג קדמון.

הנה לשונו המלאה:
"וכבר עלה על דעתי לומר שפשט המנהג להתיר קודם שנתפשטה הוראת מרן ז"ל, דבכה"ג דקדמה הוראת ההיתר וכבר תפסו מקודם לנהוג כדעת המתירים, ליכא למיחש למידי, והרשות נתונה ממרן ז"ל גופיה להחזיק במנהגם, כמ"ש הרב נר מצוה ז"ל ח"ב בכללי הפוסקים אות שי"ן סי' רנב, דבדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר, אע"פ שנתפשטו אח"כ הוראותיו המנהג לא זז ממקומו, כמ"ש מרן גופיה בהקדמתו לב"י, דאם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנחנו נכריע בהיפך יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי חכם האוסר ואסור להם לנהוג התר וכו'. וכ"כ עוד בב"י יו"ד סי' לו גבי ריאה שנשפכה כקיתון וכו' ע"ש.
וא"כ כיון דראינו מנהג העולם מימות ר"ת ז"ל דנהוג עלמא לקבוע סעודתן בין בחול בין בשבת בשעת מנחה גדולה, ש"מ דתפסו כדעת המתירים מאותו זמן. ואע"פ שנתפשטה אח"כ הוראת מרן להחמיר, המנהג לא זז ממקומו.
והגם דמלשון מרן ז"ל בהקדמתו הנז' אין ללמוד אלא היכא דהוא פסק להקל והם נהגו להחמיר, דלא יזוזו ממנהגם, מ"מ בדין ריאה שנשפכה כקיתון כ' ג"כ להפך, דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו להחמיר, להם שומעין אם לא במקום שנהגו כדעת המתירין, ע"ש.
הרי דאפי' שהוקבע המנהג להקל דלא כהרי"ף והרמב"ם דמחמירי, היתה הרשות להחזיק במנהגם להתיר, וכמ"ש הרב נר מצוה ז"ל 'לאסור או להתיר', דכוותה בנ"ד דלפי ההראות מנהג זה להתיר קדמון הוא כנזכר ואין לערער עליו". עכ"ל.
 
ומדבריך אני מבין שכוונתך לדחות, שהוא יודע שיש בדבר מחלוקת, ורצה לכתוב אליבא דכו"ע.
אמנם גם לפ"ז, הגם שאין הכרח מה דעתו של פתה"ד, מ"מ שמעינן מדבריו שיש דעה כזאת שהוא רוצה ליישב גם לפיה
אמת. ולא הכחשתי לרגע שישנה כזו דעה.
עיקר הדבר בעצם הוא האם יש לדקדק כן מלשון מרן בהקדמתו או לא. ראה בתחילת הנידון.
 
לא כתוב במפורש אבל אכן יש דיוק בדבריו.
כי כדי להותיר את המנהג הוא נזקק לומר שהוא קדם למרן,
ואם איתא שאין הפרש בדבר, היה לו לומר שסו"ס כך המנהג, בלי לציין את תחילתו.
וגם מלשונו נראה שהנימוק להיתר הוא משום שנהגו כן 'מקודם'. ומשמע שרק זו סיבת ההיתר. ועוד, שהוא ראה לפניו מנהג קיים, ובשביל להותירו על כנו הוא נזקק לשער השערה אימתי הוא התחיל, ואם אין הפרש בדבר, מדוע לו להמציא שהמנהג היה קדמון?]

ומדבריך אני מבין שכוונתך לדחות, שהוא יודע שיש בדבר מחלוקת, ורצה לכתוב אליבא דכו"ע.
אמנם גם לפ"ז, הגם שאין הכרח מה דעתו של פתה"ד, מ"מ שמעינן מדבריו שיש דעה כזאת שהוא רוצה ליישב גם לפיה.

אבל לקושטא דמילתא, נראה שמכל דבריו שם משמע שלא התיר אלא מנהג קדמון.

הנה לשונו המלאה:
"וכבר עלה על דעתי לומר שפשט המנהג להתיר קודם שנתפשטה הוראת מרן ז"ל, דבכה"ג דקדמה הוראת ההיתר וכבר תפסו מקודם לנהוג כדעת המתירים, ליכא למיחש למידי, והרשות נתונה ממרן ז"ל גופיה להחזיק במנהגם, כמ"ש הרב נר מצוה ז"ל ח"ב בכללי הפוסקים אות שי"ן סי' רנב, דבדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר, אע"פ שנתפשטו אח"כ הוראותיו המנהג לא זז ממקומו, כמ"ש מרן גופיה בהקדמתו לב"י, דאם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנחנו נכריע בהיפך יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי חכם האוסר ואסור להם לנהוג התר וכו'. וכ"כ עוד בב"י יו"ד סי' לו גבי ריאה שנשפכה כקיתון וכו' ע"ש.
וא"כ כיון דראינו מנהג העולם מימות ר"ת ז"ל דנהוג עלמא לקבוע סעודתן בין בחול בין בשבת בשעת מנחה גדולה, ש"מ דתפסו כדעת המתירים מאותו זמן. ואע"פ שנתפשטה אח"כ הוראת מרן להחמיר, המנהג לא זז ממקומו.
והגם דמלשון מרן ז"ל בהקדמתו הנז' אין ללמוד אלא היכא דהוא פסק להקל והם נהגו להחמיר, דלא יזוזו ממנהגם, מ"מ בדין ריאה שנשפכה כקיתון כ' ג"כ להפך, דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו להחמיר, להם שומעין אם לא במקום שנהגו כדעת המתירין, ע"ש.
הרי דאפי' שהוקבע המנהג להקל דלא כהרי"ף והרמב"ם דמחמירי, היתה הרשות להחזיק במנהגם להתיר, וכמ"ש הרב נר מצוה ז"ל 'לאסור או להתיר', דכוותה בנ"ד דלפי ההראות מנהג זה להתיר קדמון הוא כנזכר ואין לערער עליו". עכ"ל.
ראה במנוחת שלום שהזכרתי למעלה שהוכיח מכמה מקומות בפתח הדביר שאין חילוק בין מנהג שקדם למרן או שהונהג אחר מרן.
 
כעת מצאתי בספר מנוחת שלום ח"ז סימן ו פרק ו שהאריך בזה והוכיח כן מכמה מקומות בפתח הדביר.

ושם כבר ביאר בטוטו"ד דברי פתח הדביר הנזכרים, ומבואר שהדקדוק שדקדק @אור יעקב אינו מאום, במחילה.
לא ראיתי שם שביאר את דברי הפתח הדביר 'הנזכרים'.
רק ראיתי שהביאם בעמ' עא, וכתב שהדוחק בדברים מבואר וכו'.
ובמקום שציינת, הביא כמה מקומות מהפתח הדביר לנידון זה:

ותחילה הביא מדבריו בסי' רמח אות י, שנסתפק הפתה"ד אם במנהג מאוחר אפשר לקיימו או לא.
וכתב הגרי"ח סופר שנשאר בדבר זה בספק. ועכ"פ כשהוא קדמון בודאי יש לקיימו.

ושוב כתב להוכיח מכמה מקומות שאף כשאינו קדמון סובר הפתה"ד שיש לקיימו.

א) ממה שהביא בהשמטות לסי' רכג את דברי הנשמת חיים [שאע"פ שדעת מרן שלא לברך, מ"מ מצינו לגדולי האחרונים שבאו אחרי מרן ופסוק לברך, הגם דאנן בדידן אין לנו אלא דברי מרן, מ"מ באתרא דנהוג לעשות ככל האחרונים הנ"ל אין למחות בידם]. ע"כ. ומבואר שהסכים למנהג אף שכתב בהדיא שהוא מנהג מאוחר.

ב) מש"כ בסי' מט אות א, שמנהגם באזמיר להעלות סומא לס"ת. ע"כ. והרי זה היפך פסק מרן. ובכ"ז לא כתב למחות בידם, ולא כתב שהוא מנהג קדמון, משמע שגם כשלא ידוע שהוא קדמון יש לקיימו.

ג) מש"כ בסי' קצט שמנהגם שהנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג. ולא כתב למחות בהם.

ד) מש"כ בסי' רנג אות א מחלוקת מרן והרמ"א, שכיון שמרן מחמיר, אין נכון להקל נגד סברתו, מיהו נראה דאין לגעור במיקל, כי ראינו שהמקילים קבלו כן מאבותיהם, ואולי אפשר שהוא מנהג קדמון, ובכה"ג הרשות נתונה ממרן גופיה שינהגו כמנהגם. ע"כ. והקשה הגרי"ח, שאם כל מנהג שאינו קדום יש למחות בו, כיצד נתפייסה דעת הפתה"ד בטענה ספק חלושה, הלא היה לו לומר בקול גדול שאין ספק מוציא מידי ודאי וקבלת מרן מכרעת. אלא ודאי שכל שיש שורש למנהג יש לקיימו.

ה) מש"כ בסי' רנג אות ב, שרבים לא נזהרים בזה וצריך טעם למה לא מיחו בידם, ונראה שהוא משום שיש להם ע"מ שיסמוכו, שכן דעת הרמ"א, ואף שאין כן דעת מרן שקבלנו הוראותיו, מ"מ רבנן קמאי חזינן שדרכם להחמיר על עצמם, אבל לעם - כל כל שיש סימוכין אפילו סמיכה כל דהו אסברת יחיד ונגד מרן ז"ל לא מחו בידם ושבקו להם במנהגם. ע"כ. ומבואר שיש להשאירם במנהגם, ולא הזכיר שהוא מנהג קדמון.

וכתב הגרי"ח, שמש"כ הפתה"ד לחלק בין החכמים להמון העם, אינו מבין היטב חילוק זה, כי אחר שיש סמוכין למנהג [והביא שם דוגגמא של מנהג קדמון] הרי מרן עצמו הרשה לעשות כן, ומדוע יש לחלק בין החכמים להמון העם.

עכ"ד הגרי"ח לענייננו.
 
וכעת נבוא לדון בדברי הגרי"ח סופר שליט"א.

הנה הרואה יראה שיש הרבה מקום לדון בדבר דעתו של פתה"ד.
כי מלבד הדקדוק הנ"ל בלשון פתה"ד, שלדעתי קשה מאוד לדחותו, ומלבד דבריו המפורשים שכל שאין המנהג קדמון יש להסתפק אם למחות ביד הנוהגים כן,
הרי כל הדברים שהביא הגרי"ח בחמש הדוגמאות הנ"ל אינם מוכיחים בהדיא היפך זה, ואינם מבררים שלדעת הפתה"ד אין הפרש בין מנהג קדמון לשאינו קדמון.

כי מש"כ באות ה, נראה שנתכוין לכלול בזה ש'אין למחות' ביד ההמון כל שנוהגים כן.
וטעם הדבר נראה, דסו"ס יש לדעות אלו על מה שיסמוכו. אבל אין זה אומר שלדעתו 'יש לקיים המנהג', אלא אדרבה יש לעורר בנחת לשוב לדעת מרן. וכמו שיבואר.
ואם כנים הדברים, הרי בדוגמאות א-ד-ה לא מיירי אלא לענין מחאה, שכיון שנהגו כן 'אין למחות' בידם. אבל לא כתב שכן יש לנהוג לכתחילה.
אמנם בדוגמא ב-ג רק הביא המנהג בשתיקה ולא הזכיר שאין למחות. אבל זה יש מקום לדחות כדלהלן.

וחשבתי שאולי כוונת הגרי"ח רק להוכיח שדעת הפתה"ד ש'אין למחות' בהמון שנוהגים היפך דברי מרן אף כשהמנהג מאוחר. ודלא כהצד שכתב להסתפק שאולי יש למחות בידם. אבל לא שאין הפרש לדעתו ז"ל בין מנהג קדמון למאוחר.

ובדעת הפתה"ד נראה לומר לפו"ר, שאכן סובר הוא שכל שהמנהג קדמון יש ללכת אחריו ודלא כמרן. (אלא שלחכמים הוא סבור שהגם שניתנה רשות להלך אחריו לקולא, מ"מ כיון שקבלנו הוראות מרן ראוי הוא לנהוג כדבריו).
וכאשר המנהג אינו קדמון, לפום קושטא יש להסתפק אם יש למחות בידן, אלא שעצם מה שהדבר ספק בידינו, הרי זה גורם לכך שלמעשה אין אנו יכולים למחות בנוהגים כן.
ועוד, שבכל מנהג יש מקום להסתפק אם הוא קדמון או לא. וזה שצירף בדוגמא ד' לומר שאולי הוא מנהג קדמון.
ולכן גם היה די לו [לגבי מנחה גדולה] במחשבת 'עלה על דעתי' לומר שהמנהג קדום.

ונותר ענין העליה לסומא לס"ת וענין ברכת הנשים, שלא הזכיר בהם דוקא ענין 'שלא למחות', ומשמע קצת שהוא לכתחילה.
(ואם נאמר שביטול ברכת הנשים אינו יכול להגרם אלא ע"י מחאה, הנה בודאי שאינו יכול למחות. ואין מזה ראיה שמנהג זה הוא לכתחילה).
אבל כנגד שאלה זו, שנובעת רק מסתימת דברי הפתה"ד, יש לנו דברים מפורשים בדבריו בשלשה מקומות שמבואר שמצריך [לכה"פ מספק] שיהיה זה מנהג קדמון כדי להשאר בו לכתחילה.
 
ומלבד דבריו המפורשים שכל שאין המנהג קדמון יש להסתפק אם למחות ביד הנוהגים כן,
אם יש ספק אין ספק.
אם יש ספק אם למחות ביד הנוהגים כן, הרי שאין ספק וא"א לומר שדעתו שמנהג מאוחר יש לבטלו כפי שרצה לדקדק @אור יעקב
 
הנה הביא דברי החיד"א שנהגו בזמן מרן כהגאונים, ונחלק עליו וכתב שבודאי שנהגו כר"ת. וכדמוכח מדברי האריז"ל ותשובת הרדב"ז. ומה שהעידו האחרונים על המנהג, צריך לומר שאח"כ נשתנה המנהג. ולא נזכר שום צירוף בדבריו.
ועכ"פ הכל מודים שבזמן האחרון פשט המנהג כדעת החולקים על ר"ת,

דהיינו אפי' שיש דיון אם המנהג היה קודם דורו של מרן "בזמן האחרון כולם מודים שפשט המנהג כחולקים"
 
מה הקשר?
בסי' רמח כתב שאין למחות משום שהב"י גופיה כתב שאין למחות ביד המקילים!
ונשאר בספיקו על מנהג שהונהג אחר מרן.
ולכן
אם יש ספק אין ספק.
אם יש ספק אם למחות ביד הנוהגים כן, הרי שאין ספק וא"א לומר שדעתו שמנהג מאוחר יש לבטלו כפי שרצה לדקדק @אור יעקב
 
ראשי תחתית