לענ"ד לכאורה יש סתירה בדין דרבנן שרוה"פ נקטו להחמיר, ולא נשאו ונתנו פנים אל פנים, האם אזלינן בתר רובא להחמיר, ורק בשעה"ד יש להקל, או שזה בגדר סד"ר לקולא.
@יעקבי הביא לך באיזה מקום את דברי היביע אומר נראה לי ח"ד.
כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל
- יוזם האשכול אלישמע
- תאריך התחלה
@יעקבי הביא לך באיזה מקום את דברי היביע אומר נראה לי ח"ד.
זה מה שאני מנסה להסביר לך כבר חצי שעה ויותר,
תקרא מה הוא כותב שם ותבין.
אתה מצטט את הרב שלך, לא כמו שהוא רצה שתבין אותו.
אתה מפליג לנושאים אחרים שבאמת יש לדון בהם, ואולי תפתח אשכול חדש.
פה זה נפתח אך ורק ל"שמועות" שמרן הגרע"י זצוק"ל סותר את דרך פסיקתו.
דנו על זה כבר, אולי יש לך את הקישור לשם?
(ועוד פעם זה דיון מה הייתה הדרך שלו בפסיקה, פה דנים איזה הלכות סותרות את דרך הפסיקה שלו?)
אז תסביר לנו יותר מה כוונתך, כי באמת לא הצלחתי להבין אותך.
והסתירה נתיישבה בטוב טעם שיש חילוק בין להקל ללהחמיר, כמו שכתב מרן זצוק"ל להדיא.
אני גם מחכה...
אה, אז השניה איננה סתירה אלא יישוב. והמקור לחילוק זה היכן?
הרב עובדיה ביבי"א ח"ט כותב שקבלנו הו' מרן בין להקל ובין להחמיר,
ואפי' נגד אלף פוסקים.
וקבלתו היא קבלה גמורה בתורת ודאי.
ואפילו המחמיר אינו רשאי להחמיר נגד מרן אלא רק לעצמו (וכ"ש ואצ"ל שהמיקל אינו רשאי להקל נגד מרן),
"והנוטה מדבריו אפילו מקולא לחומרא, כאילו הוא נוטה מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבותיו".
אז מאיפה בא לעולם הכלל החדש, שרק בלהקל קבלנו בתורת ודאי, אבל לא בלהחמיר ?
אין לי איך לצלם כרגע,
ישנו בכל בימ"ד.
אבל זה לא משנה, הרעיון הוא שקבלת הו' מרן היא בודאי גמור אפי' להקל, וגם הרוצה להחמיר לא יחמיר אלא לעצמו.
המשך מהודעה קודמת.
ומעתה הרואה יראה, שאמנם בהאי כללא דעבדינן ס"ס נגד מרן [ואפילו שני הספקות נגדו] - כולי עלמא (ליתר דיוק: רובי דעלמא) מודו,
מ"מ בהבנת טעם הדבר יש פלוגתא בדבר.
ולכאורה כמה וכמה נ"מ איתנהו בין האי טעמא להאי טעמא.
כי הנה מצינו כמה וכמה כללים התלויים בגדרה של קבלה זו:
א) פשטה ההוראה למעבד סב"ל נגד מרן.
ב) פשטה ההוראה למעבד ס"ס נגדו. [ולהרבה אחרונים, אף כששני הספקות נגדו].
ג) פשטה ההוראה שלא לומר 'קים לי' נגדו.
ויש בזה קושי גלוי: שני הכללים הראשונים מורים על 'ספק' בקבלה זו, ואילו הכלל האחרון מורה על 'ודאי' בקבלה זו.
והרואה יראה שכללי 'קים לי' ו'סב"ל' שוים ממש, שבשניהם כתבו בעלי הכללים שכאשר יש שתי דעות בפוסקים עבדינן כותייהו אף נגד הרוב. והיינו שהגדרת 'ספק' בשניהם שוה. ומעתה יקשה מה בין זה לזה.
והנה יש מהאחרונים שכתבו בפשיטות, שהדברים אכן תלויים זה בזה, והיינו שבכל מקום שאין תופסים דגל הקים לי נגד מרן, בודאי שאין יכולים לעשות ס"ס נגדו, שהרי הם מחשיבים דעתו לודאי.
אולם יש שחלקו וסברו שאף שעושים קים לי נגדו, מ"מ אפשר לעשות ס"ס נגדו.
ונדון נוסף מצינו באחרוני האחרונים, בענין הגבלת ס"ס נגד מרן, והוא נמשך מהקודם.
יש הסבורים שכל הס"ס אינו אלא להקל נגדו, אבל להחמיר נגדו א"א, והיינו טעמא דס"ל דכל הטעם של הס"ס הוא מכח שמרן עצמו היה מודה להתיר [או אפשר שהיה מודה, ותו ליכא 'קבלה' שהרי הדבר ספק], משא"כ כשהורה בכל אחד מהספקות להקל, בודאי לא עשה כן אלא מכח ודאי.
ונגד טענה זו יש "ס"ס" לאידך גיסא:
א) שמא אין עושים ס"ס נגדו אלא מכח ספק, ולא מטעם שהוא עצמו [אפשר ש]היה מודה.
ב) שמא גם כשהורה להקל לא עשה כן אלא מכח ספק, וכגון שהנידון הוא בדרבנן, או אפילו בדאורייתא אבל נטתה דעתו כהמתירים ומ"מ לא בטלה אצלו דעת האוסרים, וכל כיו"ב.
עכ"פ דעת הגרע"י - לפי המהלך החדש הנ"ל, שאכן מה שעושים ס"ס נגד מרן, הוא מכח הסברא שמרן בעצמו היה מודה להקל. [וע"כ תפס במוחלט שדוקא להקל נגדו עבדינן ס"ס, ולא להחמיר. ואכמ"ל בזה].
ולפ"ז אצטמיד חצביה, שקבלת הוראות מרן היא מכח ודאי, ובזה בודאי עולה כהוגן הכלל שאין עושים 'קים לי' נגד מרן.
אלא שמאידך, יקשה מאוד הכלל של 'סב"ל'.
וע"כ בהליכו"ע ח"ב עמ' נז הגדיר את ענין סב"ל נגד מרן בזה"ל: 'הא גופא חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה'.
ובחזו"ע ברכות סוף עמ' רנח האריך בזה קצת, והודה בפה מלא שהדבר צ"ע. 'אך מה נעשה שרוב האחרונים הסכימו בזה לדעת החיד"א דעבדינן סב"ל נגד מרן', והוסיף: 'ונראה בטעם הדבר שחששו לרוב האחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם שאיסור בשא"צ מן התורה. ואכתי לא איפרק מחולשא, הלכך הבו דלא להוסיף עלה' וכו'. עכ"ד.
אמנם לפי המהלך הראשון שכתב [וכ"ד האור לציון במבוא לח"ב], הדברים מתיישבים יותר:
מאי דעבדינן סב"ל נגד מרן, וכן מאי דעבדינן ס"ס נגדו, הוא מאותו טעם, דקבלתו הויא כספק.
ומאי דלא עבדינן קים לי נגדו, כתב בזה האול"צ טעם כעיקר השייך לכל דיני ממונות, שבהם אם לא תהיה הקבלה מוחלטת, לא יהיה לה שום קיום, שהרי לעולם יאמר הנטען קים לי כהחולק.
[ויש להביא קצת סיוע ליסוד זה, ממה שמצינו שבדיני ממונות כתב מרן בב"י חו"מ סי' כה דנקטינן כהרמב"ם [זולת בקצת מקומות שלא ירדו לסוף דעתו], ומבואר שאין בדינים אלו את הכלל של 'שני עמודי הוראה' מגו תלת, והיינו טעמא כנ"ל, שיש לתפוס פוסק אחד ולהורות כמותו. וי"ל].
ויש עוד להאריך בכ"ז.
ומעתה הרואה יראה, שאמנם בהאי כללא דעבדינן ס"ס נגד מרן [ואפילו שני הספקות נגדו] - כולי עלמא (ליתר דיוק: רובי דעלמא) מודו,
מ"מ בהבנת טעם הדבר יש פלוגתא בדבר.
ולכאורה כמה וכמה נ"מ איתנהו בין האי טעמא להאי טעמא.
כי הנה מצינו כמה וכמה כללים התלויים בגדרה של קבלה זו:
א) פשטה ההוראה למעבד סב"ל נגד מרן.
ב) פשטה ההוראה למעבד ס"ס נגדו. [ולהרבה אחרונים, אף כששני הספקות נגדו].
ג) פשטה ההוראה שלא לומר 'קים לי' נגדו.
ויש בזה קושי גלוי: שני הכללים הראשונים מורים על 'ספק' בקבלה זו, ואילו הכלל האחרון מורה על 'ודאי' בקבלה זו.
והרואה יראה שכללי 'קים לי' ו'סב"ל' שוים ממש, שבשניהם כתבו בעלי הכללים שכאשר יש שתי דעות בפוסקים עבדינן כותייהו אף נגד הרוב. והיינו שהגדרת 'ספק' בשניהם שוה. ומעתה יקשה מה בין זה לזה.
והנה יש מהאחרונים שכתבו בפשיטות, שהדברים אכן תלויים זה בזה, והיינו שבכל מקום שאין תופסים דגל הקים לי נגד מרן, בודאי שאין יכולים לעשות ס"ס נגדו, שהרי הם מחשיבים דעתו לודאי.
אולם יש שחלקו וסברו שאף שעושים קים לי נגדו, מ"מ אפשר לעשות ס"ס נגדו.
ונדון נוסף מצינו באחרוני האחרונים, בענין הגבלת ס"ס נגד מרן, והוא נמשך מהקודם.
יש הסבורים שכל הס"ס אינו אלא להקל נגדו, אבל להחמיר נגדו א"א, והיינו טעמא דס"ל דכל הטעם של הס"ס הוא מכח שמרן עצמו היה מודה להתיר [או אפשר שהיה מודה, ותו ליכא 'קבלה' שהרי הדבר ספק], משא"כ כשהורה בכל אחד מהספקות להקל, בודאי לא עשה כן אלא מכח ודאי.
ונגד טענה זו יש "ס"ס" לאידך גיסא:
א) שמא אין עושים ס"ס נגדו אלא מכח ספק, ולא מטעם שהוא עצמו [אפשר ש]היה מודה.
ב) שמא גם כשהורה להקל לא עשה כן אלא מכח ספק, וכגון שהנידון הוא בדרבנן, או אפילו בדאורייתא אבל נטתה דעתו כהמתירים ומ"מ לא בטלה אצלו דעת האוסרים, וכל כיו"ב.
עכ"פ דעת הגרע"י - לפי המהלך החדש הנ"ל, שאכן מה שעושים ס"ס נגד מרן, הוא מכח הסברא שמרן בעצמו היה מודה להקל. [וע"כ תפס במוחלט שדוקא להקל נגדו עבדינן ס"ס, ולא להחמיר. ואכמ"ל בזה].
ולפ"ז אצטמיד חצביה, שקבלת הוראות מרן היא מכח ודאי, ובזה בודאי עולה כהוגן הכלל שאין עושים 'קים לי' נגד מרן.
אלא שמאידך, יקשה מאוד הכלל של 'סב"ל'.
וע"כ בהליכו"ע ח"ב עמ' נז הגדיר את ענין סב"ל נגד מרן בזה"ל: 'הא גופא חידוש הוא, והבו דלא להוסיף עלה'.
ובחזו"ע ברכות סוף עמ' רנח האריך בזה קצת, והודה בפה מלא שהדבר צ"ע. 'אך מה נעשה שרוב האחרונים הסכימו בזה לדעת החיד"א דעבדינן סב"ל נגד מרן', והוסיף: 'ונראה בטעם הדבר שחששו לרוב האחרונים דס"ל בדעת הרמב"ם שאיסור בשא"צ מן התורה. ואכתי לא איפרק מחולשא, הלכך הבו דלא להוסיף עלה' וכו'. עכ"ד.
אמנם לפי המהלך הראשון שכתב [וכ"ד האור לציון במבוא לח"ב], הדברים מתיישבים יותר:
מאי דעבדינן סב"ל נגד מרן, וכן מאי דעבדינן ס"ס נגדו, הוא מאותו טעם, דקבלתו הויא כספק.
ומאי דלא עבדינן קים לי נגדו, כתב בזה האול"צ טעם כעיקר השייך לכל דיני ממונות, שבהם אם לא תהיה הקבלה מוחלטת, לא יהיה לה שום קיום, שהרי לעולם יאמר הנטען קים לי כהחולק.
[ויש להביא קצת סיוע ליסוד זה, ממה שמצינו שבדיני ממונות כתב מרן בב"י חו"מ סי' כה דנקטינן כהרמב"ם [זולת בקצת מקומות שלא ירדו לסוף דעתו], ומבואר שאין בדינים אלו את הכלל של 'שני עמודי הוראה' מגו תלת, והיינו טעמא כנ"ל, שיש לתפוס פוסק אחד ולהורות כמותו. וי"ל].
ויש עוד להאריך בכ"ז.
הרב אור יעקב,
אני לא יכול להתמודד עם כל מה שכתבו התלמידים והמשפחה,
לכן כתבתי לך מעיקרא, אני רוצה מקורות!
אני מכיר את הלך הרוח של מה שיוצא מבית תלמידי ומשפ' הרב,
יבי"א כתוב מפורש ואין צורך להתווכח עם עברית פשוטה. ע"ש ותרווה נחת (או שלא).
אני מנסה להסביר לך שאתה מתבלבל בין "קבלת הוראות מרן" שזה ברור שזה וודאי ואין לנו להקל כלל אפי' שפסק לחומרא.
- לבין זה שמרן פסק "מחמת ספק" היכא שפסק לחומרא. (ולכן עבדינן ס"ס)
הוא דן שם בדברי המערכת שבת אי עבדינן ס"ס שהספק נגד מרן.
שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 1,069
ע"ז הביא לך 2 מקומות שמרן הגרע"י כתב להדיא ש"קבלת" הוראות מרן היא מספק.
זה בהשגותיו על האור לציון
אכן, כיון שההערה היא מכת"י של מרן זצ"ל בהערות על ספר מערכת שבת, ואת ההערה הזו הוא לא הכניס לדפוס, איתרע מילתא ונראה שלא רצה לסמוך ע"ז בבירור להלכה.
לכן לא ברור שניתן לסמוך על חילוק זה ולומר שכ"ה דעת מרן זצ"ל להלכה.