כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל
- יוזם האשכול אלישמע
- תאריך התחלה
נוריאל עזרא
חבר קבוע
- הצטרף
- 15/2/25
- הודעות
- 329
הדבר היחיד שמצאתי בארץ חיים לעת עתה הוא דבריו בקונטרס הכללים כלל ה' ושם הביא דברי מרן בבית יוסף שלמרות מה שכתב בב"י במקום שנהגו אחרת ימשיכו במנהגם. והביא כל הנדון על מנהג קדום קודם מרן וכו'. ואז הביא דברי החיד"א על מנהג שאפשר שהונהג ע"י המביט אחר פטירת מרן וכשאח"כ כשקיבלו הוראות מרן זה היה כבר אחרי שנתפשט המנהג. ואמנם זה מצלצל באוזן שנוהגים מנהג שהונהג אחר מרן ושלא כדבריו אך זה כיוון שכשקיבלו עליהם הוראות מרן כבר פשט המנהג וקיבלו חוץ ממנהג זה וזה ברור גם מחיפוש באוצר הארץ חיים עצמו כשהוזקק למנהגים מסוימים שלא כמרן שיער בדעתו שככל הנראה הם הונהגו מקודם למרן. (ולפחות באחד שטרחתי לחפש ראיתי שחלקו עליו שודאי הוא אחרי זמן מרן).
היכן הב"י? וכיצד היה יכול להורות כן?
ולענין דעת הגרע"י, אמנם בכמה מקומות כתב שאין להלך אחר המנהג אא"כ היה קדום, מ"מ יש מקומות שהסכים שאכן המנהג מאוחר אלא שבכ"ז הותירו על כנו:
א) מי שלא כיון באבות, חוזר ומתפלל:
ולכאורה היה נראה לדידן דאזלינן בתר הוראות מרן, יש לחזור ולהתפלל אם לא כיון באבות. שהרי מרן השמיט ד' הטור בזה וכנ"ל. אולם ראיתי להחיד"א בברכ"י סק"ב, שכ', שאף שנראה דעת מרן שגם עתה ראוי להיות חוזר, ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו. וכן מהריק"ש כ' כד' הטור ורמ"א. ע"כ. אולם לפע"ד נראה, שאף שצדקו האחרונים בזה, ואין לחזור ולהתפלל שנית שקרוב הדבר שלא יכוין, ומה גם שיש צד לומר שאם לא יכוין אף באבות הו"ל ברכותיו לבטלה, מכיון שלא יצא י"ח תפלה. וממילא הרי בברכות חיישינן אף נגד הוראות מרן ז"ל. מ"מ י"ל שאם חוזר ומתפלל לשם נדבה יהיב דעתיה טפי. ומעתה אף בנ"ד יוכל לחזור ולהתפלל בכוונה בתורת נדבה.
וכו'. הן אמת שי"ל דשאני התם שחוזר משום ספק לא התפלל, או שטעה בד' שיש בו מחלוקת, ומתקן המעוות בחזרתו, אבל זה שכל חזרתו אינה אלא משום כוונה ושמא לא יכוין, ונמצאת חזרתו לא לעזר ולא להועיל. מ"מ נראה דהואיל ולדידן היה לנו להורות כד' מרן שקבלנו הוראותיו שחוזר ומתפלל, (ומה גם שאף לד' הרמ"א מעיקר הדין חוזר ומתפלל.) ודעת מרן היא דכי הדר משום כוונה יהיב אדעתיה ורמי אנפשיה ומדכר לכוין בחזרתו. ורק מפני שלא נהגו כן לא מורינן לחזור ולהתפלל, בטענה כל דהו אמרינן דמאי דלא נהוג לא נהוג. כמ"ש הר"ן חולין (ר"פ ראשית הגז). מש"ה אמרינן דבנדבה מיהא לא נהוג. וכד' התוספת שבת הנ"ל. וחוזר ומתפלל אדעתא דנדבה. וא"צ לחדש בה דבר. (יבי"א ח"ג סי' ח אות יא).
ב) זמני כניסת ויציאת השבת כר"ת:
ודאי שבזמן מרן נהגו באמת כרבינו תם אף להקל. וצ"ל שאח"כ נשתנה המנהג ונהגו כדברי החולקים. (יבי"א ח"ז סי' מא אות ב).
ג) קידוש על יין לבן:
ולכן יפה כח המנהג שלנו שנהגו לקדש על יין אדום דוקא, אע"פ שהלבן משובח ממנו, וכמו שהעיד בפסח מעובין (אות קפז) שכן המנהג. ע"ש. שראוי לחוש היכא דאפשר לדעת הרמב"ן והרשב"ץ. - ואע"פ שמרן (סי' ערב) כתב שהמנהג לקדש על יין לבן וכדעת רוה"פ, והרי"ף והרמב"ם מכללם, ע"ש, י"ל שנשתנה המנהג, כדאשכחן בכמה דוכתי. (ומהם, ע' בב"י ריש סי' רצד שהמנהג שפותחין במוצ"ש אתה חוננתנו, ואין לומר אתה חונן, וכתב בברכ"י בשיו"ב שהמנהג לומר אתה חונן ג"כ, וכן מנהגינו, וע"ע בשו"ת חיים שאל (סי' עד אות יג)). - ולכן אין לקדש על יין לבן או לצאת בו ידי חובת ארבע כוסות, אלא בשעה"ד שאין יין אחר. (חזו"ע פסח ח"ב עמ' יב).
ד) הנחת תפלין בשחרית של ת"ב:
[על משה"ק הגר"ש משאש מדברי מרן] מרן כתב שאין מניחים תפלין בשחרית. אמנם החיד"א (מחב"ר יו"ד סי' ל סק"ג) כי מרן וגדולי ישראל שבאותו הדור שהיו בצפת, לא ידעו ממנהגי ירושלים אפילו בענינים גדולים, מפני שיבוש הדרכים שהיו בין צפת וירושלים, אשר סביב רשעים יתהלכון ולא היו שיירות מצויות כ"כ. ע"ש. ועמש"כ בשו"ת יבי"א ח"ד יו"ד סי' כה אות ד, שהרבה מנהגים שכתבם מרן הב"י, השתנו לאחר זמן כדברי האחרונים. ע"ש. סוף דבר כל מש"כ בזה מהר"ש משאש, במחכ"ת אין דבריו מחוורים שבא לבטל מנהגי ירושלים בדברים שאין בהם שחר כלל. והעיקר שאין לזוז ממנהגי ירושלים אשר יסודתם בהררי קדש ונקבעו ע"פ גאוני ירושלים. (חזו"ע תעניות עמ' שע).
ה) קיצור בשברים כדעת רש"י:
אע"פ שבב"י כתב שנהגו העולם לקצר בשברים, לחוש לשיטת רש"י, מ"מ אנו נוהגים כמ"ש בש"ע לדעת י"א בתרא, שכל שבר הוא שלשה טרומיטין וכו'. וכבר מצאנו כמה מנהגים שהביא מרן הב"י, שנשתנו לאחר מכן, וכמו שכתבנו בשו"ת יבי"א (ח"ד יו"ד סי' כה אות ד). (חזו"ע ימים נוראים עמ' קלד).
ו) אמירת סדר הושענות בשבת:
נראה שבזמן מרן היו נוהגים לומר סדר הושענות בשבת, אבל מרן החיד"א בברכ"י כתב ע"ז שבזמנינו בירושלים אין אומרים הושענות בשבת וכן עיקר, עכ"ד. וכבר מצאנו מנהגים רבים שנהגו בהם בזמן מרן ונשתנו בדורות שלאחריו, כמו בענין התקיעות בר"ה בלחש דמוסף, שלדעת מרן אין לתקוע אלא בחזרת הש"ץ, והיום פשט המנהג אצלנו לתקוע גם בלחש שלשים קולות. - ולכן אין לשנות מהמנהג שפשט לאחרונה בא"י וגבולותיה שלא לומר הושענות בשבת. ושב ואל תעשה עדיף. (חזו"ע סוכות עמ' שצ).
ז) קריעת הגופיה על או"א:
מדברי מרן מבואר שצריך לקרוע על או"א גם הגופיה. וכ"כ בשלחן גבוה שמנהגינו כדברי מרן. אולם לא ראיתי נוהגים כן ורוב עדות המזרח אין קורעים הגופיה, ונראה שסמכו על המנהג שהביא הרמ"א, שהוא כדעת יש מפרשים קמא שהביא מרן הש"ע. וכבר מצאנו הרבה מנהגים שנשתנו מזמן מרן הש"ע לזמנינו, וכמש"כ באורך בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' כה אות ד). ע"ש. ולכן מנהג זה יש לו ע"מ שיסמוך. (יבי"א ח"ד יו"ד סי' לב אות ד).
ח) קריעה על שאר קרובים בחוה"מ:
המנהג פעה"ק ירושלים ת"ו כדברי הרמ"א שאין קורעים בחוה"מ אלא על אביו ואמו. ואף על פי שמרן הש"ע פסק שכל קרובי המת קורעים בחוה"מ ושכן המנהג, צ"ל שנשתנה המנהג לאחר מכן. וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' כה). ושם העליתי שבשאר ערי ארץ ישראל יש לנהוג כד' מרן הש"ע שקבלנו הוראותיו. ע"ש. (יבי"א ח"ד יו"ד סי' לד אות ה).
- - -
ולענין דינא, אף על פי שרוב ככל גדולי הפוסקים ומרן הש"ע ס"ל שיש לקרוע במועד על כל מי שחייבים להתאבל עליו, מ"מ כתב הגאון הראש"ל בס' מזבח אדמה (ד"ח ע"א), ששאל על המנהג פעה"ק ירושלים ת"ו, ואמרו לו שנוהגים כד' הרמ"א דדוקא על אביו ואמו קורעין בחוה"מ, ולא על שאר קרובים. ולאחר המועד קורעים על שאר קרובים חוץ מאביו ואמו. ע"כ.
ואף על פי שמרן העיד שהמנהג לקרוע בחוה"מ, צ"ל שאח"כ נשתנה המנהג.
וכעין מה שמצינו למרן הב"י א"ח (סי' רצד) שכ', שהעולם נוהגים להתחיל במוצ"ש ברכת אתה חונן באתה חוננתנו (ואין אומרים שניהם). ע"ש. ובברכי יוסף בשיו"ב (שם סק"א) כתב, שמנהגינו כהב"ח והט"ז להתחיל אתה חונן ואח"כ אתה חוננתנו. ע"ש.
וכיו"ב מצינו למרן הב"י (סי' תקנז) שכ', והעולם נוהגים עכשיו שלא לומר נחם בט' באב אלא במנחה. ע"כ. והפר"ח בליקוטים כ' שמנהג ירושלים לומר נחם בכל התפלות בט"ב. ושכן נראה סתמות הש"ע. וכ"כ מרן החיד"א בברכ"י שם, שמנהג עיקו"ת ירושלים לומר נחם בכל התפלות בט"ב, כדעת מרן הש"ע שסתם. ושכ"כ הגאון מהר"י הכהן ז"ל. ע"ש.
וע"ע בברכי יוסף (סי' תרס סק"ג) שכ', שכעת נשתנה המנהג מאשר בזמן מרן, ואין אומרים הושענות בשבת, וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לה אות ב) עוד כיו"ב.
וע"ע בס' ויקרא אברהם (דקכ"ב רע"ג) לענין תקיעות בתפלת המוסף בלחש. ע"ש. (יבי"א ח"ד יו"ד סי' כה אות ד)
(ונכפל דין הקריעה, בחזו"ע אבלות ח"א עמ' רטו, וככל המשא הנ"ל נכפל שם עמ' רנ).
ט) הבראה בחוה"מ:
אע"פ שפסק מרן שמברין בחוה"מ, המנהג שאין מברין בחוה"מ. ואע"פ שמרן העיד שהמנהג להברות בחוה"מ, צ"ל שנשתנה המנהג בזה. (חזו"ע אבלות ח"א עמ' תצו).
י) חליצת המנהג אחר סתימת הגולל:
מרן כתב שעכשיו נהגו לחלוץ המנהג מיד אחר סתימת הגולל, ואל יפלא בעיניך על מנהגינו שזהו היפך ממש"כ מרן להחמיר, שהרבה מנהגים שהיו נוהגים בזמן מרן,השתנו לאחר מכן, וכמו שכתבתי בשו"ת יבי"א ח"ד יו"ד סי' כה אות ד, ע"ש. (חזו"ע אבלות ח"ב עמ' קעה).
יא) ברכה על כוס אחד:
ומרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לה אות ב) הביא מ"ש מרן הש"ע הנ"ל שפשט המנהג שמברכים על כוס אחד. וכתב, ובאמת שעינינו הרואות שהמנהג בארץ ישראל ובמצרים להצריך שני כוסות, ויתכן שלרוב קדושתו של מרן וטירדת לימודו ומשפטיו עם ישראל, לא דקדק בדבר, וסבר שהמנהג כך. ע"כ. ולפע"ד נראה שמאחר שהעיד הטור שכן היה המנהג בספרד, אפשר שגם בימי מרן עדיין נהגו לברך הכל על כוס אחד, אלא שאח"כ נשתנה המנהג ע"י כמה גדולים שראו לנכון לחוש לסברת ר"ת והרמב"ן והרא"ש והמרדכי שכתבו להצריך שני כוסות, וכבר מצאנו כמה מנהגים שהיו בזמן מרן ונשתנו בדורות שבאו אחריו, (כמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כה אות ד וה), וגם זה כאחד מהם. ועכ"פ המנהג הוא להצריך שני כוסות, וכן הוא מעשים בכל יום. וכמ"ש מרן החיד"א. (יבי"א ח"ט אה"ע סי' כב).
נמצאו לפנינו לכה"פ י"ג מנהגים דלא כדעת מרן, שהשתנו לאחר זמן מרן, ובכ"ז נותרו על כנם.
אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י
חבר קבוע
אולי כאן סבר שמנהג קדום הוא, וקצת סיוע לזה מהפסק של מהריק"ש
[ובאמת, לא הבנתי כל דברי הגרע"י כאן, שמה שייך כאן מחלוקת שו"ע ורמ"א, זה שאלה מציאותית, ומרן מודה שמי שלא יכוון בפעם השניה שלא יחזור, והרמ"א מודה שמי שבטוח שיכוון שיכול לחזור, וצ"ע]
זמן רב נתקשיתי בזה, ואז ראיתי מ"ש הר' משה שבת שליט"א [מח"ס ישיבות בגדאד] -
ודפח"ח
[ויש להוסיף שלענ"ד הדבר פשוט שאין שום צד שבעולם שחייבים לנהוג כדעת ר"ת, שהרי כל חכמי ישראל בכל מקומות מושבותיהם בכל שבת ושבת הקילו נגד דעתו, ולו יצוייר שלא היה שום תירוץ על קושיא זו, היה זה פירכא על כל הכלל של מנהג נגד מרן, והזכרתי את זה לאפוקי מדעת חכם א' שליט"א שטעה בזה, ההי"ב]
לדעתי על דברים אלו אין קושיא, כי אין כאן שאלה הלכתית שצריך לנהוג כך או כך, ואין זה אלא מנהג בעלמא, ועל כן תלוי אך ורק מה באמת היה המנהג, ואין מקום לומר שחייבים לקבל את מנהגיו של מרן
כאן לא הבנתי מה רוצה כת"ר, הרי נקטינן דדעת מרן כי"א בתרא, וא"כ הכא המנהג הוא כדעת מרן, אלא שאינו כמו המנהג בימי מרן
על שאר הקושיות של כת"ר, אין לי ידיעה בסוגיות אלו, ואולי גם הם עניינים התלויים במנהג בעלמא, וכנז' לעיל, ובודאי החו"ר דפה יחכימוני מתורתם בזה
אבל איך השתנה המנהג???
דקדוק ללא טעם וריח. דיבר הכתוב בהווה.
אולי תגיד "דקדוק ללא טעם וריח" גם על פתח הדביר... שלמד להדיא בב"י שרק מנהג קדמון מבטל את הוראות מרן.
האחרונים ראו זאת לנכון מטעמם.
תסלח לי תקרא שוב את דבריו.
כו"ע מסכימים שמנהג שקדם למרן עושים כהמנהג, ועל זה הביא דברי מרן בהקדמתו. הנידון הוא מנהג אחר מרן, בדבריו ובדברי הנר מצוה, אין זכר לדקדוקך הנזכר, רק מפורש שבאופן זה שהמנהג קדם למרן אזלינן בתר המנהג כאמור, ובזה אין חולק.
ועל מנהג שנוסד אחר קבלת הוראות מרן אין בדבריך המצוטטים שום גילוי.
ונא להביא מ"מ מקור הדברים המצוטטים.
וזכורני שראיתי באחד מספרי חכמי הדור שהוכיח שדעתו של פתח הדביר היא שגם מנהג שהונהג אחר מרן אזלינן כהמנהג, ולאפוקי מדברי מרן ביבי"א שציטט מדבריו שנחבוט בו במרזפתא דנפחי, שזהו ציטוט רק של צד אחד בספקו של פתה"ד שם, שמרן הגרע"י זצ"ל קבעו כהלכה פסוקה כאילו זו דעתו של פתה"ד.
ובזה בטלה קבלת הוראות מרן, וכל אחרון ישנה המנהג מטעמו שלו ושלום על ישראל.
"בדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר אע"פ שאח"כ נתפשטו הוראותיו המנהג לא זז ממקומו"
יש לך דברים יותר מפורשים מזה?
נשמח לשמוע...
פתח הדביר מיישב שם אולי את מה שנהגו לפי מה שכתב בב"י שיש להם על מה שיסמוכו.
אבל לא חוזר מדבריו הראשונים כיעויין שם שכתב זאת כמה פעמים וכן במס' הסיק ש"אי לא צייתינן ליה לא מחינן ליה".
זהו שזה לא "כל אחרון"...
זה רק אם כל/רוב ככל האחרונים כתבו כן. (כדוגמת "אתה חוננתנו")
כאמור, אין חולק על זה.
אבל אין שם שום גילוי מה ההלכה במנהג שאינו קדמון, ופה זה כבר נתון למחלוקת.
הנה גם אני ידידיה כותב לך "בדבר שהוא מנהג קדמון נגד מרן אזלינן בתר המנהג". יש גילוי בדבריי מה ההלכה במנהג מאוחר? לא. כי לזה אין התייחסות בדבריי. ואם פתח הדביר מסיק שזה מנהג שקדם למרן, אין ללמוד מזה מה דעתו במנהג שנוסד אחר קבלת הוראות מרן.
וכבר הביאו מהארץ חיים שכתב שגם בזה נהגו בעלי הוראה לפסוק כהמנהג נגד מרן.
מה זה שם? תן מראה מקום.
רוב מתחיל מאחד ועוד אחד ועוד אחד עד שנהיה רוב.
השאלה היא איך אותו אחרון התחיל להנהיג נגד מרן, וכן האחרון הבא, וכן על זה הדרך עד שנהיו רוב.
לכאורה צריך לחבוט בהם במרזפתא דנפחי...
בדרך התורה
חבר חדש
- הצטרף
- 2/7/25
- הודעות
- 40
דעת פתה''ד, בזה מענינת אם יש לך מקור מדוייק אולי תביא.
ראיתי באחד הספרים אני לא זוכר עכשיו איפה.
אולי בספר עדות ביהוסף.
אין שום רמז לזה בדברים.
לכאורה פשוט דס"ל שהמחלוקת היא אם בסתמא דיינינן ליה כבזמן חז"ל, או שבזמנינו יש לתלות בסתם שלא יכוין שוב.
לא הבנתי מה מציאה יש בזה, ולכאורה הם דברים פשוטים.
לעצם הענין, מצינו כיו"ב בדברי החיד"א, והביאם הגרע"י:
הנה מה שנהגו להטריף שבר בגף העוף, לאו מילתא פסיקתא היא, כי מרן הש"ע פסק (בסי' נג ס"ב) עוף שנשברו אגפיו כשר אפילו נשברו סמוך לחיבורו לגוף, ואם היה עוקץ בשבר העצם החיצון תיבדק הריאה. אך הרמ"א בהגה שם החמיר אם נשבר סמוך לגוף, ורק אם נשבר בו כשיעור רוחב אגודל כשר. אולם נתפשט המנהג להחמיר בה כד' הרמ"א, וכמ"ש מרן החיד"א במחב"ר (סי' נג סוף סק"כ) שנהגו כן בכל א"י ומצרים וטורקיה, וקרוב לומר שהרב המבי"ט שחי כמה שנים אחר מרן הנהיג כן, וכשקבלו לאחר מכן הוראות מרן כבר נתפשט המנהג להחמיר. עכת"ד. (יבי"א ח"ו יו"ד ר"ס ג).
אבל כאן דעת הגרע"י שהדבר ברור שנהגו בזמן מרן כר"ת, ורק לאחר מכן נשתנה המנהג להיות כשיטת הגאונים נגד מרן.
ואם נפשך לומר שנהגו כדעת ר"ת, וטרם שנתפשטו קבלת ההוראות הספיקו הכל לחזור ולנהוג כשיטת הגאונים, הרי דבר זה עצמו צריך מקור.
ובכל אופן מבואר בדברי הגרע"י שלא חש לזה כלל.
(ועוד, שכיון שהחילוק הנ"ל (בין מנהג שקדם למרן קדימה זמנית, לבין מנהג שקדם לו טרם קבלת הוראותיו) הוא דבר פשוט וברור, הרי כל מקום שכתבו הפוסקים שהוא 'מנהג קדום למרן' בודאי כוונתם שהוא קדום לקבלת הוראותיו. ומינה שבכל מקום שיכתבו שנשתנה 'אחר זמן מרן' הכוונה שהשתנה לאחר שנתקבלו הוראותיו. שאל"כ אין שום משמעות בכך שהיה זה 'אחר זמן מרן'. וי"ל).
לגבי יין לבן או אדום, נראה בדברי הגרע"י שיש בזה מחלוקת ראשונים, והוא מתייחס לזה כשאלה הלכתית לכל דבר, וכותב שהמנהג הוא 'לחוש להחמיר כדעת הרמב"ן והרשב"ץ' ודלא כמרן.
אם אין זו שאלה הלכתית, לא היה כותב 'להקל' לסמוך על מש"כ מרן (לקדש ביין לבן) רק 'בשעה"ד כשאין יין אחר'.
[ואגב מה שכתבת 'מנהגיו של מרן', בודאי כוונתך למנהגים שנהגו הכל בזמן מרן].
המנהג בזמן מרן היה להחמיר כשיטת רש"י. והגם שמרן פסק מעיקר הדין שלא כמותו מ"מ העיד על המנהג להחמיר.
השאלה היא כיצד השתנה מנהג זה, וכמ"ש לעיל החכם @ידידיה
ואם נפשך לחלק בין דבר שעיקרו מנהג לחומרא או לקולא, אף שעיקר הדין אינו כן, ולעולם יש יכולת ביד הציבור לשנות מנהגם שנהגו מטעם שמעיקרא הוא תלוי במנהג, א"כ ה"ה להלל דר"ח שברכתו תלויה במנהג (לפי הכרעת מרן בש"ע), ולמה שם לא תהיה אפשרות ביד הנוהגים כן להמשיך מנהגם, הרי 'אין מקום לומר שחייבים לקבל את מנהגיו של מרן'.
אין זה מדרכי הדיוק.
אם באנו לדייק, נדייק שדוקא אם קצת ארצות ולא הרבה (ונאמר שכוונת מרן שאם קצת נהגו, יש לתלות שלא ידעתי מדבריהם ואיני פוסק להם, אבל אם הרבה נהגו, הרי בודאי שהדבר היה ידוע לי ובכ"ז עמדתי לבטלו, וכדרך שעשיתי במנהג התשליך).
ונדייק עוד שדוקא אם נהגו 'מתורת מנהג' ולא מתורת איסור.
ונוסיף עוד לדקדק בדבריו, שדוקא אם נהגו איסור, אבל אם נהגו היתר אין להם אפשרות להחמיר.
ונדקדק עוד שדוקא אם 'באיזה דברים' אבל אם בהרבה דברים (אפילו יהיו אלו מקצת מקומות) לא.
והכלל הברור הוא שכוונת מרן לומר שאינו בא לשנות מנהגים כלל.
(ומה שציין מנהגי איסור, לדידי חזי לי שכוונתו היא שגם כאשר יזכהו ה' ויתפשטו הוראותיו ויקבלו הכל לעשות עליהם כמותו וירצו לנהוג כמותו להחמיר, הרי בזה הם רשאים שכן אדם רשאי להחמיר ע"ע, אבל כשירצו להקל נגד מנהגם, לזאת לדעתו אין להם רשות כיון שכבר קיבלו עליהם האיסור מתורת מנהג. אבל אין כוונתו שמוכרחים לשמוע בקולו. ולזה כוונתי בדברי הקודמים שלא יתכן שמרן יורה שאין לזוז מדבריו ואפילו ינהגו אחרת, כי כיצד יוכל להורות לדורות אחרים ולומר 'קבלו דעתי').
ואני לכשעצמי איני מבין כלל את ההבדל בין מנהג שהונהג קודם מרן או אחריו,
אלא שלשם כך יש לדון תחילה מה טעם בכלל הולכים אחר המנהג כאשר יש רוה"פ או עמודי הוראה שאומרים אחרת.
ולכשנתבונן בעניינו של המנהג, יקשה עלינו למצוא חילוק בין הדורות.
ולא תהא קבלת הוראות מרן גדולה מקבלת הוראות הרמב"ם שמ"מ כשלא נהגו כמותו מאיזו סיבה, אין תוקף הלכתי לדבריו.
ועוד, שכאשר אנו רואים במקרים רבים שלא קבלו דבריו (כגון בהלכות ברכות) הרי אנו 'מחדשים כלל' שבענייני ברכות לא קיבלו דבריו. ואם יש אפשרות לדור שאחרי מרן שלא לקבל דבריו בעשרות רבות של הלכות, ק"ו שיש להם אפשרות שלא לקבל דבריו בדברים פרטיים.
כבר השבתי על זה למעלה.
בר מן דין, דיני קריעה והבראה וכוס אחד וכדו' אינם תלויים במנהג.
כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,670
וראה נמי בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן קפב) "אמר המני"ח כך מקובלני ממרי הרב מר זקני ז"ל כי בכל תחום א"י אין לומר קים לי נגד הרמב"ם ומוהריק"א, ועל ראשם פי' רש"י ז"ל (עי' בח"ב סי' קי"ז), אשר הם המה אשר קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם אבותינו וא"א גם בכל ערי ביסתן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל חד מינייהו אפי' באלף לא בטיל, ולקבלת סברת הרמב"ם יש רמז בבדק הבית עי"ש. ומפיו שמעתי שבזמנו חזרו גאוני צפת ת"ו בחברת גאוני ע"ק ת"ו וחידשו תוקף הסכמה זו וקבלתה דלא יאמר אדם לחבירו קים לי נגד שום א' מהנז'. וכן היה נזהר ומזהיר, ודבר זה גלוי ומפורסם לרבים, אלא שבעונותינו כשרבו בעלי ההוראה בנפש רחבת ידים פשו להו טובא המורים כסברת היחיד מהפוסקים האחרונים כיון שהובא בדפוס, כי באמת עונשיה מסתייה אם יבטל דברי אחד מעמודי ההוראה הנז' עפ"י "סברת היחיד", אם לא שהיחיד הזה יהיה מפורסם בראיותיו ודבריו שכל חכמי הדור יסכימו כמותו מחמת עומק פלפולו וראיותיו כי היכי דימטי ליה שיבא מכשורא".
ובשו"ת ראנ"ח (סימן קט) "וכ"ש הכרעת בית יוסף אשר כבר פשטה בהני כללי דכייל בפסק כדברי הפוסקים החולקים זה עם זה, ואף גם זאת בדין זה שפסק הדין כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר הגדולים, וכתבו והכי נקטינן, וכבר נתקבל הרב עלינו במקומנו לרב ללכת אחר הוראתיו".
ובשו"ת מהרי"ף (סימן סא) "ולע"ד נראה שהדיין שהולך אחרי קים לי לא די לו שבטל גזרת התורה אלא דרכו אינה בטוחה מהסכנה אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן, ושבח לאל יתברך והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו ודרכנו בטוחה מכל סכנה וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה. ומקובלני מזקני גאוני מצרים שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וארץ ישראל וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן. והנה מר רואה בהרבה מקומות בב"י בחו"מ שכתב מרן וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם. נמצא דאין לנו אלא דברי מרן והם המה דברי הרמב"ם שהוא מסכים לדבריו וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם".
ובשו"ת ראנ"ח (סימן קט) "וכ"ש הכרעת בית יוסף אשר כבר פשטה בהני כללי דכייל בפסק כדברי הפוסקים החולקים זה עם זה, ואף גם זאת בדין זה שפסק הדין כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושאר הגדולים, וכתבו והכי נקטינן, וכבר נתקבל הרב עלינו במקומנו לרב ללכת אחר הוראתיו".
ובשו"ת מהרי"ף (סימן סא) "ולע"ד נראה שהדיין שהולך אחרי קים לי לא די לו שבטל גזרת התורה אלא דרכו אינה בטוחה מהסכנה אלא כל ימיו הולך בדרך מסוכן, ושבח לאל יתברך והודאה לשמו הגדול אנן אית לן רב שנסמוך עליו ודרכנו בטוחה מכל סכנה וסלולה ומסוקלת מכל אבן מכשול הלא הוא רבינו הגדול רבן של כל ישראל מוהר"י קארו זלה"ה. ומקובלני מזקני גאוני מצרים שהרמב"ם קבלוהו כל גלילות המערב לרב וארץ מצרים וארץ ישראל וארם נהרים וארם צובא ופרס עד סוף תימן. והנה מר רואה בהרבה מקומות בב"י בחו"מ שכתב מרן וכבר נהגו לפסוק הלכה כהרמב"ם. נמצא דאין לנו אלא דברי מרן והם המה דברי הרמב"ם שהוא מסכים לדבריו וכ"ש עתה שכל גלילות ישראל כבר קבלו עליהם דברי מרן אין לזוז מהם".
תגיד לי, אתה מתעלם מדברים מפורשים!?
"וכבר עלה על דעתי לומר שפשט המנהג להתיר קודם שנתפשטה הוראת מרן ז"ל דבכה"ג דקדמה הוראת ההיתר וכבר תפסו מקודם לנהוג בדעת המתירים ליכא למיחש" וכו
פתח הדביר שאמר להכותם במרזפתא דנפחי... (סי' רמח כמדומני)
והציטוט שציטטתי לעיל זה מסי' רלב סק"י
זה לא כ"כ נכון, כי כן הביא כמה אחרונים שכתבו שכן היו נוהגים כגאונים בזמן השו"ע, וכנראה צירף את מה שכתב לעיל.
זה נידון אחר מה החילוק ביניהם, אבל זה שהרבה אחרונים כתבו כן א"א להתעלם.
לא התכוונתי לענות על הכל ואיני אוחז כעת בכל הדברים, אבל מלמעלה ראיתי שחלק מהדברים לא קשים לפי הנ"ל.