כללי הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל
- יוזם האשכול אלישמע
- תאריך התחלה
מרן אמר לך מה לעשות שיש ס"ס ולא דיבר על מקרה כזה???
לא יודע מה זה "עושה לך טוב" או לא עושה לך טוב
אני מביא "נתונים" גרידא, עם זה צריך להתמודד.
וכיון שאני יודע שכל הפוסקים לדורותיהם לא סברו את ההמצאה הנ"ל, לכן מבחינתי זה בגדר "סתירה" או "המצאה", לא חשוב מה, העיקר שאני יודע שאין לזה שום אחיזה מכל משך הדורות משך מאות שנים
אתה הולך עושה שאילת חכם אצל מרא דאתרא, אחרי שפסק לך והכריע, אתה מתחיל לעשות ס"ס כנגדו???
ביבי"א ח"ט כתב להדיא "קבלנו הו' מרן" בתורת ודאי
ומיירי שם אפילו להקל כ"ש להחמיר.
הבה ננסה להעמיד דברים על דיוקם, ואביא הנה מעט מהרשום אצלי בענין סבוך זה:
הנה הגרע"י כתב בכמה מקומות שקבלת הוראות מרן היא מכח ספק, וזה הטעם לכך שעושים ס"ס נגדו (ואפילו כששני הספיקות נגדו). [ויש מקום שהסביר בזה ענין סב"ל נגד מרן].
מקורות:
א) יבי"א ח"ב יו"ד סי' ה אות א [ונכפל בהליכו"ע ח"ז עמ' לב]:
ואין לומר הואיל וכן פסק מרן לדינא לא חשיב תו ספקא, וודאי הוא. הא ליתא. דהא הסכמת רוב האחרונים שאפשר לעשות ס"ס נגד דעת מרן. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח). וע"ע בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א, ב, ג). ובס' טהרת המים (מע' ס אות כו). ע"ש. וא"כ שפיר חשבינן ליה לספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ב) יבי"א ח"ו אה"ע סי' ג אות ח:
וע"ע בשו"ת נדיב לב (חחו"מ סי' סג דף קיד ע"ב), שהאריך הרחיב להסביר דברי מר אביו החקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז), שגם בני א"י שקבלו הוראות מרן אין הקבלה משוה לאיסור ודאי אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ס"ס נגד הוראות מרן.
ג) יבי"א ח"ט או"ח סי' צז אות כא:
והגאון הראש"ל רבי דוד חזן, מר בריה דרבינא החקרי לב הנ"ל, כתב בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג) בדעת מר אביו החקרי לב דאף לדידן מהני ס"ס אף על פי שספק האחד הוא נגד דעת מרן. וכמ"ש בחקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז) שקבלת דברי מרן לא הויא מתורת ודאי, אלא מתורת ספק. ע"ש. וכו'.
אולם אנכי הרואה להגאון רבי אליעזר די טולידו בשו"ת משנת רבי אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' י) שכתב, ואף על פי שמרן בש"ע פסק לאסור בשני הספקות הנ"ל, (בסימן קכו וסימן קלד), והכנה"ג בתשובה (חיו"ד סי' קסז) כתב דלא עבדינן ס"ס נגד פסקי מרן, שמאחר שקבלנו הוראותיו, אינו נכנס עוד בסוג ספק, אנן בעניותין חזינא להאחרונים שלא חששו לדבריו, וכמ"ש הרב בית דוד (יו"ד סי' קג וקה). והרב יד המלך פאלומבו, ומהר"ם פריסקו בספר ידיו של משה (חיו"ד סי' ג), שכולם עשו ס"ס נגד פסק מרן.
ד) יבי"א ח"ט סי' קה בהערות על ח"ו אות ג:
והרי אפילו אם היה הדבר ברור בדעת מרן הש"ע שיש לנו דין רה"ר בזמן הזה, ואנו קבלנו הוראות מרן, הרי גם קבלת הוראות מרן אינה מתורת ודאי, אלא מתורת ספק, ואשר על כן תפסו כל אחרוני הפוסקים הספרדים, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד פסק מרן וכו'.
ה) יבי"א ח"ט יו"ד סי' ו אות ה:
ועוד שעכ"פ קבלת דברי מרן אינה בתורת ודאי אלא מתורת ספק, וכמ"ש בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג), שבודאי אין צד להחמיר בקבלת דברי מרן יותר מספק תורה, ולהכי חזי לאצטרופי עם ספק אחר להתיר מכח ספק ספיקא. וכן הובא בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סוף סי' ה). ע"ש. הילכך הס"ס שכתבנו בנ"ד הוא נכון אמת ויציב וכו'.
ו) יבי"א ח"י יו"ד סי' מג אות ב:
ועיין עוד בשו"ת נדיב לב (חלק חשן משפט סימן סג) שכתב, שגם בני ארץ ישראל שקבלו פסקי מרן השלחן ערוך, אין הקבלה משוה לאיסור ודאי, אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ספק ספיקא נגד הוראות מרן, ושזוהי דעת מר אביו החקרי לב (חלק א' מיורה דעה סימן קכז). ע"ש. ועיין עוד בספר פתח הדביר חלק ג' (דף שכה ע"ב). ע"ש. ומבואר שפסקי מרן השלחן ערוך לא נחשבים כהלכה פסוקה של הש"ס, וזהו הטעם שאנו פוסקים ספק ברכות להקל אפילו כנגד דעת מרן השלחן ערוך וכו'.
ז) יבי"א ח"י יו"ד סי' נח בהערות על ח"א אות יב:
אולם הגאון נדיב לב בתשובה (שם דף קיד ע"ב) כתב ע"ז, ברם בקושטא אין מקום לומר כן בדעת החקרי לב, אלא ס"ל שבכל מקום שקבלו הוראות מרן, מ"מ אין הקבלה משוה לודאי, אלא ספק, שלא יהיה חמור יותר מספקא דאורייתא וכו'. ומצטרף עם ספק אחר לעשות ס"ס. ע"כ.
ח) הלי"ע ח"ו עמ' רנא:
דבר שהוא היתר לאשכנזי (שכ"ד מרן) ואיסור לספרדי (שכ"ד מרן), או להיפך, מותר ליתנו לחבירו, ואין בזה משום לפני עוור, שהרי אין אתנו יודע עד מה להכריע לכאן או לכאן, אלא שאנו אוסרים מכח שקבלנו הוראות מרן, ואילו לאחינו האשכנזים שקבלו הוראות הרמ"א, היתר גמור הוא. ובפרט לפמש"כ בשו"ת נדיב לב, שאף שקבלנו הוראות מרן אין הקבלה עושה דעת מרן כודאי איסור, שלא תהיה קבלה זו חמורה מספיקא דאורייתא, דאף דאזלינן לחומרא, מ"מ אם נצטרף אליה ספק נוסף מתירין, משום דהוי ס"ס, וה"נ לגבי קבלת דברי מרן, דמ"מ אם נצטרף ספק נוסף, אף שהספיקות נגד מרן, יש להתיר משום ס"ס. והובא כ"ז ברב פעלים וכו'. הא קמן שקבלת הוראות דברי מרן לא יצאה מכח ספק וכו'. עכת"ד.
ט) וכ"כ עוד בענין זה בחזו"ע שבת ח"ד עמ' שצט:
[באמצע דבריו:] ואחר העיון בדבר נראה שיש לצדד להתיר לומר לאשכנזי שיחמם לו התבשיל (שלא נצטנן לגמרי), לפי מש"כ החקרי לב והנדיב לב, שאע"פ שקבלנו הוראות מרן, אין קבלה זו עושה כודאי איסור, אלא כספק איסור. ולכן אם נלוה לזה ספק נוסף מתירים מכח ס"ס. וכ"כ הרב פעלים וכו'. א"כ נדון דידן לא חשיב כודאי איסור אלא כספק איסור, ובפרט דגאוני ספרד ס"ל בנ"ד להקל, שאין בישול אחר בישול אלא בלח, ומכיון שבאיסור 'לפני עוור' בספקו יש להקל, ה"נ יש מקום להקל לומר כן לאשכנזי, דהוא אזיל כדעת הרמ"א להקל. וספק פלוגתא דרבוותא עדיף מספק במציאות וכו' [והאריך עוד בדבר, וסיים:] עכ"פ נ"ל שאם יש צורך בכך, יוכל לומר לאשכנזי לחמם לו התבשיל, כיון שהוא סומך על דעת הרמ"א שפסק כהמתירים. עכת"ד.
ודומה לזה כתב דאיסור שאינו אלא מכח קבלת הוראות מרן, 'קליש איסוריה':
יבי"א ח"א או"ח סי' כט אות י:
[בענין ברכה על מגילת רות ושה"ש, כתב בתו"ד:]
(י) ולכאורה יש להסתפק אם עבר החזן שהוא ספרדי ובירך על מקרא מגילה, שי"ל שמכיון שאנו הספרדים קבלנו הוראות מרן ז"ל, אולי יחשב לגבי דידיה כמצוה הבאה בעבירה, ואינו מוציא את האשכנזים י"ח הברכה, ואל יקל דבר זה בעיניך, כי הרי כתב מרן החיד"א בשם הגדולים (מע' ספרים, מע' ט' אות י"ב), בשם הפנים מאירות ח"ב (סי' קכ), שאשכנזי שהורה כקולת מרן נגד דעת הרמ"א צריך תשובה וכפרה, ומינה דבאתריה דמרן, מי שהורה כקולת הרמ"א, צריך תשובה וכפרה, וגוערים בו שלא יפה עשה לפרוץ גדר. ע"ש. וע"ע בברכ"י חו"מ (סי' כה ס"ק כט). וכ"כ עוד הרה"ג מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (דנ"ג סע"ד). וכ"כ הרב פתח הדביר (סי' רלב ס"ק י). ע"ש. וא"כ י"ל דאף בדיעבד שעבר ובירך, אפשר דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולא נפקי י"ח. אכן הואיל ויש מחלוקת בעיקר דבר זה, אם שייך מצוה הבאה בעבירה באיסור דרבנן. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ל אות ב). ובמחב"ר (סי' תרסד סק"ב). וע' במש"כ בס' חזון עובדיה (סי' כו). והכא כיון דקליש איסורא שהוא רק מכח קבלת הוראות מרן, וכ"ש שלא פסק להדיא שאסור לברך, רק כ' שהמנהג שלא לברך. בדיעבד מיהא יי"ח.
[ואגב, המעיין הישר יתבונן כמה מן הקושי יש ליישב דברים אלו עם ברכת ההלל בר"ח, וברכת הסוכה בכל פעם שנכנס, שגם שתיהן לא בטלו אלא מכח המנהג, וצ"ע].
וכיוצא בזה כתב בחזו"ע יו"ט עמ' יט, בשם החק"ל, שכל קבלת הוראות מרן היא 'חידוש', 'שהרי אנו תלמידים של כל הפוסקים'.
והנ"מ של ההגדרה הנ"ל: 'ולכן בכה"ג שיש דעת קצת פוסקים כהי"א, י"ל שגם מרן הש"ע דעתו להתיר בהפסד מרובה'.
[ועיקר הנדון שם הוא אם יש להקל נגד סתם מרן בהפסד מרובה, שדעת הרב פעלים שאין להקל נגדו, והגרע"י לשיטתו סובר כדעת הזב"צ שבכה"ג יש להקל נגדו. ואכמ"ל].
ועוד כתב בגדר קבלה זו, דהיא עדיפא מרוב:
יבי"א ח"ח או"ח סי' כג אות לב:
לב) בערך ספק ברכות להקל, בפלוגתא דרבוותא, אי אזלינן בתר רובא לברך הביא מחלוקת האחרונים, ומסיק בשם הרב אהל יצחק בהל' ברכות, דלא שייך בזה הכלל "אחרי רבים להטות", כיון שלא נחלקו פנים בפנים, וא"כ אפשר שאם היו נושאים ונותנים פנים אל פנים היו הרבים מודים למועטים. ע"ש. וע' בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן יב אות טז, וח"ג סימן טז אות ז) שהבאתי הרבה אחרונים שהסכימו דלא אזלינן בתר רובא מהטעם הנ"ל כיון שלא נחלקו פנים אל פנים, ושכן כתב בשו"ת אשדות הפסגה (חאה"ע סימן יד דף נט ע"ב). ע"ש. והנה בסברא יש לדון בזה מקל וחומר, שהרי בדיני ממונות המוחזק יכול לטעון קים לי כשני פוסקים אפילו מאה פוסקים חולקים ומחייבים, ואם מרן הש"ע פסק לחייב אין המוחזק יכול לומר קים לי נגד מרן. והרי בענין הכלל ספק ברכות להקל, תפסו רוב האחרונים כדעת מרן החיד"א ורבותיו, דסב"ל אפי' נגד מרן הש"ע. (ע' למהר"י עטייה בספר רוב דגן בקונט' אות לטובה סימן כא. שו"ת אהל יצחק חסיד חאו"ח ס"ס ג. דבר משה ח"ג סימן יד דט"ו ע"ב. לב חיים ח"א סימן ק. מכתב לחזקיהו ס"ס ג וסימן י' דמ"ח ע"ד. ובשו"ת זבחי צדק ח"א עמוד תמ. ובשו"ת רב פעלים ח"ב סימן כח. ובספר בן איש חי בראשית אות י' ובכמה דוכתי. ועוד). וא"כ ק"ו הוא, דיני ממונות דלא אמרינן בהו קים לי נגד מרן. אמרינן קים לי במיעוט פוסקים נגד הרוב, ספק ברכות להקל דאמרינן אפילו כנגד מרן, לא כ"ש דאמרינן הכי במיעוט פוסקים נגד הרוב. גם לפי מ"ש מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן תקמח סק"ב) בד"ה ועוד, וביעיר אזן (מערכת ה' אות סב), דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל נגד דעת מרן, ומבואר במועד קטן (כא א) ובפוסקים דאמרינן הלכה כדברי המיקל אפי' במיעוט נגד הרוב. אלמא דקבלת הוראותיו של מרן עדיפא מרוב, ומכיון דאמרינן סב"ל אפילו נגד מרן, כל שכן דאמרינן סב"ל במיעוט נגד הרוב. ועוד שהרי הסכימו רוב האחרונים דלא מהני ספק ספיקא בדיני ברכות לברך, וס"ס הוי רוב ועדיף מרוב, וכמ"ש הרשב"א בתשובה, וא"כ ה"נ דלא מהני רוב בדיני ברכות להצריך לברך. וע"ע במה שכתבנו בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן מט עמוד תתסד ותתסו והלאה). והגר"י ידיד בספר ברכת יוסף ח"א וח"ב וח"ג ברוב פעמים תפס להלכה כמ"ש רוב האחרונים דלא אזלינן בתר רובא בדיני ברכות. וכ"כ בשו"ת ימי יוסף בתרא (סימן י עמוד לז). ע"ש. וע"ע בשדי חמד (ברכות, סימן א כלל יח אות ד). ע"ש. ודו"ק.
אמנם שוב כתב ביבי"א ח"י יו"ד סי' נח בהערות על ח"ג אות ג (ועוד), מהלך חדש בענין ס"ס נגד מרן.
והוא, שהטעם שעושים ס"ס נגד מרן [אינו מהטעם הנ"ל, שקבלת הוראותיו היא מכח ספק, אלא] משום שגם הוא היה מודה בהצטרפות שני הספקות יחדיו [ודלא כהר"פ שכתב לאסור כיון שכל אחד מהספקות נגד מרן].
וז"ל: "ואני אומר שיש להתיר הזנגולא הנז' ואין בה משום בישולי גוים, כי רבו האחרונים שכתבו דעבדינן ס"ס להקל אפילו כששני הספקות כל אחד מהם נגד מרן, שאפשר שבהצטרף שני הספקות יחדיו יודה מרן להתיר".
ולאור הנ"ל כתב, שאכן קבלת הוראות מרן היא בתורת ודאי גמור, והטעם של הס"ס הוא כנ"ל, שגם מרן היה מודה להקל.
יבי"א ח"ט או"ח סי' קח אות ה:
קבלת דברי מרן היא קבלה גמורה גם בדיני איסור והיתר, כאילו הם הלכה למשה מסיני, בתורת ודאי גמור וכו'. ואף על פי שאנו מצרפים דעת החולקים לספק, כדי להתיר בספק ספיקא, זהו מטעם שמרן עצמו אם היה אצלו גם הצירוף של המחלוקת האחרת, היה פוסק להקל. ע"ש.
המשך בהודעה הבאה אי"ה.
הנה הגרע"י כתב בכמה מקומות שקבלת הוראות מרן היא מכח ספק, וזה הטעם לכך שעושים ס"ס נגדו (ואפילו כששני הספיקות נגדו). [ויש מקום שהסביר בזה ענין סב"ל נגד מרן].
מקורות:
א) יבי"א ח"ב יו"ד סי' ה אות א [ונכפל בהליכו"ע ח"ז עמ' לב]:
ואין לומר הואיל וכן פסק מרן לדינא לא חשיב תו ספקא, וודאי הוא. הא ליתא. דהא הסכמת רוב האחרונים שאפשר לעשות ס"ס נגד דעת מרן. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח). וע"ע בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א, ב, ג). ובס' טהרת המים (מע' ס אות כו). ע"ש. וא"כ שפיר חשבינן ליה לספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
נשאלתי במי שאכל בשר ואחר שעה או יותר שכח ובירך על מאכלי חלב, אם מותר לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
(א) לכאורה נראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, אם איסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא, וילפינן לה מדכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא (ברכות לג) או אין איסור זה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. שלדעת הרמב"ם וסיעתו שאיסור זה מן התורה, וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' רטו), צריך לטעום מעט ממאכלי החלב, כיון שאין איסור בזה מן התורה, שדרך בישול אסרה תורה. וע' בחולין (קד:). אבל לדעת התוס' (ר"ה לג) וסיעתם הואיל וגם איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, אדרבה יותר נכון שלא לעבור על אכילת החלב אחר בשר, מפני שהוא עושה מעשה. משא"כ על איסור ברכה לבטלה שכבר בירך אינו עושה מעשה. ושוא"ת =ושב ואל תעשה= עדיף. ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מבלי לטעום. וכמ"ש באו"ח (ס"ס רו). אכן אחר התבוננות נראה לומר שאף לדעת התוס' וסיעתם יש לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. הואיל ודעת התוס' חולין (קה) שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר ו' שעות, אלא אף לאלתר מותר לאכול חלב, כל שסילק השלחן ובירך. וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה. והר"א ממיץ בס' יראים (סי' קמט). וכ"כ הרז"ה בעל המאור (ר"פ כ"ה), ושכן נהגו כל חכמי צרפת. ע"ש. וכן דעת גאון הובא בתה"א (דף פג ע"א). וכ"כ הרא"ה (שם). ע"ש. ומכיון שדעת הרבה פוסקים להקל אף לכתחלה, אף על פי שאנו נוהגים כד' הרמב"ם וסיעתו, וכמו שפסק מרן (סי' פט). מ"מ י"ל שבמקום איסור ברכה לבטלה אפשר להקל לטעום. דהו"ל ספק וודאי, ואין ספק (איסור אכילת חלב אחר בשר) מוציא מידי ודאי. (איסור ברכה לבטלה). ואין לומר הואיל וכן פסק מרן לדינא לא חשיב תו ספקא, וודאי הוא. הא ליתא. דהא הסכמת רוב האחרונים שאפשר לעשות ס"ס נגד דעת מרן. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח). וע"ע בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א, ב, ג). ובס' טהרת המים (מע' ס אות כו). ע"ש. וא"כ שפיר חשבינן ליה לספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ונכפל נדון זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לב:
[לענין מי שאכל בשר, ולאחר שעה שכח ובירך על מאכל חלב, אם יטעם או לא. העלה שיטעם שלא תהיה ברכתו לבטלה. ובסו"ד כתב] ואע"פ שמרן פסק כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וסיעתם שצריך להמתין שש שעות, מ"מ לא חשיב איסור ודאי, כיון דקיי"ל דעבדינן ס"ס להקל נגד מרן. כמ"ש בספר זבחי צדק וכו'. ע"ש.
(א) לכאורה נראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, אם איסור ברכה לבטלה הוי מדאורייתא, וילפינן לה מדכתיב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא (ברכות לג) או אין איסור זה אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. שלדעת הרמב"ם וסיעתו שאיסור זה מן התורה, וכן פסק מרן בש"ע א"ח (סי' רטו), צריך לטעום מעט ממאכלי החלב, כיון שאין איסור בזה מן התורה, שדרך בישול אסרה תורה. וע' בחולין (קד:). אבל לדעת התוס' (ר"ה לג) וסיעתם הואיל וגם איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, אדרבה יותר נכון שלא לעבור על אכילת החלב אחר בשר, מפני שהוא עושה מעשה. משא"כ על איסור ברכה לבטלה שכבר בירך אינו עושה מעשה. ושוא"ת =ושב ואל תעשה= עדיף. ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מבלי לטעום. וכמ"ש באו"ח (ס"ס רו). אכן אחר התבוננות נראה לומר שאף לדעת התוס' וסיעתם יש לטעום קצת בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. הואיל ודעת התוס' חולין (קה) שאין צורך להמתין אחר אכילת בשר ו' שעות, אלא אף לאלתר מותר לאכול חלב, כל שסילק השלחן ובירך. וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה. והר"א ממיץ בס' יראים (סי' קמט). וכ"כ הרז"ה בעל המאור (ר"פ כ"ה), ושכן נהגו כל חכמי צרפת. ע"ש. וכן דעת גאון הובא בתה"א (דף פג ע"א). וכ"כ הרא"ה (שם). ע"ש. ומכיון שדעת הרבה פוסקים להקל אף לכתחלה, אף על פי שאנו נוהגים כד' הרמב"ם וסיעתו, וכמו שפסק מרן (סי' פט). מ"מ י"ל שבמקום איסור ברכה לבטלה אפשר להקל לטעום. דהו"ל ספק וודאי, ואין ספק (איסור אכילת חלב אחר בשר) מוציא מידי ודאי. (איסור ברכה לבטלה). ואין לומר הואיל וכן פסק מרן לדינא לא חשיב תו ספקא, וודאי הוא. הא ליתא. דהא הסכמת רוב האחרונים שאפשר לעשות ס"ס נגד דעת מרן. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח). וע"ע בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א, ב, ג). ובס' טהרת המים (מע' ס אות כו). ע"ש. וא"כ שפיר חשבינן ליה לספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ונכפל נדון זה בהליכו"ע ח"ז עמ' לב:
[לענין מי שאכל בשר, ולאחר שעה שכח ובירך על מאכל חלב, אם יטעם או לא. העלה שיטעם שלא תהיה ברכתו לבטלה. ובסו"ד כתב] ואע"פ שמרן פסק כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וסיעתם שצריך להמתין שש שעות, מ"מ לא חשיב איסור ודאי, כיון דקיי"ל דעבדינן ס"ס להקל נגד מרן. כמ"ש בספר זבחי צדק וכו'. ע"ש.
ב) יבי"א ח"ו אה"ע סי' ג אות ח:
וע"ע בשו"ת נדיב לב (חחו"מ סי' סג דף קיד ע"ב), שהאריך הרחיב להסביר דברי מר אביו החקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז), שגם בני א"י שקבלו הוראות מרן אין הקבלה משוה לאיסור ודאי אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ס"ס נגד הוראות מרן.
(ח) בר מן דין דעת כמה אחרונים שאפי' למ"ד דחיישי' לשאלה, בבגדי חייל לא חיישי' לשאלה, שהרי שאולים הם אצלו, ואין השואל רשאי להשאיל, וגם שלטונות הצבא מקפידים על כך, ומש"ה לא חיישי' בהו לשאלה. וכמבואר בשו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' ק). ובשו"ת אבני צדק פאנטה (חאה"ע סי' סא). ובשו"ת אור המאיר (סי' כח) ובשו"ת אחיעזר (סי' טז). ועוד. נמצא שבנ"ד יש שלש ספיקות להקל, שמא הלכה כמ"ד דלא חיישי' לשאלה, ואת"ל דחיישי' לשאלה שמא עכ"פ בבגדי חייל לא חיישי' לשאלה ואת"ל שגם בזה חיישי' לשאלה, שמא כשיש מסמכים אישיים, כגון פספורט ותעודת זיהוי או דיסקית בכיס בגדי החלל, לא חיישי' שמא השאיל בגדו לאחר ושכח בתוכו המסמכים, דרמי אנפשיה ומדכר, וכדברי הגאון בעל ס' יהושע וסיעתו. איברא דחזיתיה להרב אורים גדולים (לימוד קנו וקנז), שחשב לעשות ס"ס בנידונו, שמא הלכה כמ"ד דלא חיישי' לשאלה, ושמא הלכה כמהרי"ט דבדרך לא חיישי' לשאלה, ודחה דל"מ ס"ס כה"ג, להיות ואנן באתריה דמרן הש"ע שפסק דחיישי' לשאלה, ואף אם דברי מרן מוקשים מהאחרונים, מ"מ אנן בא"י גרירנא בתריה דמרן וקבלנו הוראותיו כהל"מ, ולכן אין לומר שמא הלכה כמ"ד דלא חיישי' לשאלה. ע"ש. אולם בשו"ת נכח השלחן (חאה"ע סי' יד דכ"ב ע"ב), עשה ס"ס בנידונו, שמא לא שהה ג' ימים, ואת"ל אשתהי דילמא הלכה כר"ת שאם גופו שלם מעידין עליו, ושוב עמד בזה מד' האורים גדולים הנ"ל, ושכ"כ הרב מעיל שמואל (סי' ז) שאין לעשות ס"ס נגד פסק מרן, וכאן פסק מרן דלא כר"ת, והדר תבריה לגזיזיה עפ"ד מהר"ש גאון בשו"ת בעי חיי (יו"ד סי' קו) דעבדינן ס"ס נגד מרן, וכ"כ בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' ו). ובשו"ת דבר משה ח"ג (חיו"ד סי' ב). ע"ש. וכן דעת מרן החיד"א במחב"ר יו"ד (סי' נב סק"ה) דעבדינן ס"ס נגד מרן, אפי' שני הספקות בכל אחד מהם פסק מרן להחמיר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת משנת ר' אליעזר טולידו ח"ב (חיו"ד סי' א). ובשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"א (חיו"ד סי' ט) וח"ב (דכ"ח ע"ג). ועוד הרבה אחרונים. וכ"ש כאן שרק הספק הראשון הוא נגד פסק מרן, ויש לנו עוד ספקות דא"ש גם לד' מרן דבודאי דמהני ס"ס בכה"ג.
וע"ע בשו"ת נדיב לב (חחו"מ סי' סג דף קיד ע"ב), שהאריך הרחיב להסביר דברי מר אביו החקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז), שגם בני א"י שקבלו הוראות מרן אין הקבלה משוה לאיסור ודאי אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ס"ס נגד הוראות מרן, ודלא כהרב מעיל שמואל (סי' ז) דס"ל דל"מ ס"ס נגד מרן דיחידאה הוא. ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"א (חאה"ע ס"ס כג), ובשו"ת תעלומות לב ח"ב (דיני קידושין סי' א) ובשו"ת שערי עזרה (חאה"ע סי' ח). וכן העלה הגאון ר' אהרן עזריאל בס' אוזן אהרן (מע' ס אות יד), וכ"כ בשו"ת בן אברהם (סימן לב), ושכן דעת רוב אחרונים. ע"ש. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פ דשנ"א ע"ב). ע"ש. גם מ"ש האורים גדולים שם דכולהו ספקי הוו אי חיישי' לשאלה וחשיב ס"ס משם אחד, אינו מחוור. ואף שדעת המהריב"ל בח"ג (ס"ס מא) דל"מ ס"ס בפלוגתא דרבוותא דחשיב ס"ס משם אחד, אך האחרונים דחו דבריו והעלו דשפיר מהני ס"ס בפלוגתא דרבוותא. וכמ"ש הפרח מטה אהרן ח"ב (סי' טז דל"ב ע"ד) ושכן ד' מהרשד"ם (חאה"ע סי' לג) ומהרש"ח ומהרימ"ט ומהרש"ך ומהר"י הלוי. ועוד. וכ"כ בשו"ת פרח שושן (חאה"ע כלל ג סי' ב). וע"ע בכנה"ג אה"ע (סי' סח הגה"ט אות כב). ובשו"ת רעק"א (ס"ס לז). בשו"ת מימר חיים ח"ב (סי' מד דקי"ג ע"ב). ובשו"ת ישמח לב גאגין (חאה"ע ס"ס יב). ובשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"ב (חאה"ע סי' יד). ואכמ"ל.
וע"ע בשו"ת נדיב לב (חחו"מ סי' סג דף קיד ע"ב), שהאריך הרחיב להסביר דברי מר אביו החקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז), שגם בני א"י שקבלו הוראות מרן אין הקבלה משוה לאיסור ודאי אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ס"ס נגד הוראות מרן, ודלא כהרב מעיל שמואל (סי' ז) דס"ל דל"מ ס"ס נגד מרן דיחידאה הוא. ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"א (חאה"ע ס"ס כג), ובשו"ת תעלומות לב ח"ב (דיני קידושין סי' א) ובשו"ת שערי עזרה (חאה"ע סי' ח). וכן העלה הגאון ר' אהרן עזריאל בס' אוזן אהרן (מע' ס אות יד), וכ"כ בשו"ת בן אברהם (סימן לב), ושכן דעת רוב אחרונים. ע"ש. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פ דשנ"א ע"ב). ע"ש. גם מ"ש האורים גדולים שם דכולהו ספקי הוו אי חיישי' לשאלה וחשיב ס"ס משם אחד, אינו מחוור. ואף שדעת המהריב"ל בח"ג (ס"ס מא) דל"מ ס"ס בפלוגתא דרבוותא דחשיב ס"ס משם אחד, אך האחרונים דחו דבריו והעלו דשפיר מהני ס"ס בפלוגתא דרבוותא. וכמ"ש הפרח מטה אהרן ח"ב (סי' טז דל"ב ע"ד) ושכן ד' מהרשד"ם (חאה"ע סי' לג) ומהרש"ח ומהרימ"ט ומהרש"ך ומהר"י הלוי. ועוד. וכ"כ בשו"ת פרח שושן (חאה"ע כלל ג סי' ב). וע"ע בכנה"ג אה"ע (סי' סח הגה"ט אות כב). ובשו"ת רעק"א (ס"ס לז). בשו"ת מימר חיים ח"ב (סי' מד דקי"ג ע"ב). ובשו"ת ישמח לב גאגין (חאה"ע ס"ס יב). ובשו"ת שערי רחמים פראנקו ח"ב (חאה"ע סי' יד). ואכמ"ל.
והגאון הראש"ל רבי דוד חזן, מר בריה דרבינא החקרי לב הנ"ל, כתב בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג) בדעת מר אביו החקרי לב דאף לדידן מהני ס"ס אף על פי שספק האחד הוא נגד דעת מרן. וכמ"ש בחקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז) שקבלת דברי מרן לא הויא מתורת ודאי, אלא מתורת ספק. ע"ש. וכו'.
אולם אנכי הרואה להגאון רבי אליעזר די טולידו בשו"ת משנת רבי אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' י) שכתב, ואף על פי שמרן בש"ע פסק לאסור בשני הספקות הנ"ל, (בסימן קכו וסימן קלד), והכנה"ג בתשובה (חיו"ד סי' קסז) כתב דלא עבדינן ס"ס נגד פסקי מרן, שמאחר שקבלנו הוראותיו, אינו נכנס עוד בסוג ספק, אנן בעניותין חזינא להאחרונים שלא חששו לדבריו, וכמ"ש הרב בית דוד (יו"ד סי' קג וקה). והרב יד המלך פאלומבו, ומהר"ם פריסקו בספר ידיו של משה (חיו"ד סי' ג), שכולם עשו ס"ס נגד פסק מרן.
כא) במערכת שבת (דף קמט ע"ב) דן אי עבדינן ספק ספיקא, כשהספק הוא נגד דעת מרן, והביא דברי החקרי לב מה"ת (חאה"ע סי' ב דף עד ע"ד), דס"ל דלדידן שקבלנו הוראות מרן, אין לעשות ספק ספיקא נגד דעת מרן, ושכן דעת הגאון מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' יא דמ"ב ע"ב). ושכ"כ הכנה"ג בתשובה. ושוב הביא לקמן (בדף קנ ע"א) שדעת מרן החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סי' מב סק"נ), דמצינן למעבד ספק ספיקא גם נגד דעת מרן, ושכן פשטה ההוראה לעשות ספק ספיקא בפלוגתא דרבוותא גם כשהוא נגד דעת מרן. [וכ"כ מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת ס אות לב) בשם האחרונים]. וסיים ע"ז, ומ"מ מאחר שהפוסקים הנ"ל כתבו להיפך מי יכניס ראשו ביניהם לעשות ספק ספיקא, כשהספק האחד נגד פסק מרן. ע"כ. וכבר דן בזה הרהמ"ח גם לעיל (דף קכב ע"א) ורצה לחלק בין אם רק ספק אחד הוא נגד מרן, או כששני הספיקות נגד מרן, ושוב הביא דברי מרן החיד"א במחב"ר (סי' נב סק"ה דנ"ח ע"ג) שעשה ס"ס להקל, אף ששני הספיקות נגד מרן. [אולם המעיין היטב עיניו יחזו שדברי המחב"ר (סי' נב) הם כשספק אחד בלבד נגד מרן. ושו"ר שכן העיר לנכון ע"ד הרהמ"ח בספר מעשה נסים כצ'ורי (עמוד כג). וכן העירו ע"ד הרהמ"ח בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"ב (דף כח סע"ג). ובשו"ת שמש ומגן ח"ב (חיו"ד סי' יא) בד"ה ושוב עיינתי. ע"ש]. ולעומתו הביא דברי החקרי לב שבמקומות שקבלו הוראות מרן, אין לעשות ס"ס נגד מרן. וכתב ע"ז, וכיון דבאתרין עיר בגדאד קבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, כקבלת תושבי ארץ ישראל וגלילותיה, שכולם קבלו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, הכי נקטינן וכו'. ע"ש.
ונראה שכל זה כתב הרהמ"ח בצעירותו, אבל שוב הדר תבריה לגזיזיה כשעמד על מנהג בגדאד, וכמ"ש בתשובתו שבספר רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז) וז"ל: ואנחנו פה עירנו בגדאד מנהגנו לעשות ס"ס נגד מרן כדברי הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד (סי' מב סק"נ), אבל אם שני הספיקות הם היפך דעת מרן לא עבדינן ס"ס כזה. וזה ברור. ע"כ. וכ"כ עוד בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ט). ע"ש. והגאון הראש"ל רבי דוד חזן, מר בריה דרבינא החקרי לב הנ"ל, כתב בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג) בדעת מר אביו החקרי לב דאף לדידן מהני ס"ס אף על פי שספק האחד הוא נגד דעת מרן. וכמ"ש בחקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז) שקבלת דברי מרן לא הויא מתורת ודאי, אלא מתורת ספק. ע"ש. והגר"ח רומאנו אב"ד דמשק העיר לו, שמדברי מר אביו החקרי לב (במהדורא בתרא חאה"ע סי' ב) מוכח שבמקומותינו שקבלנו הוראות מרן לגמרי, בין להקל בין להחמיר, אין לעשות ס"ס נגד פסק מרן. וחזר הגאון ר' דוד חזן, והניף ידו שנית לחזק דבריו הראשונים, ושגם דברי מר אביו מסכימים ובאים שיש להתיר בשופי ע"י ס"ס גם כשהוא נגד פסק מרן, אפילו במקומות שקבלו הוראות מרן, הואיל והקבלה אינה מתורת ודאי אלא מתורת ספק. ע"ש. [ויש לעמוד על דבריו, וכמ"ש בשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' יז), ובספר אזן אהרן (מע' ס אות יד). ע"ש]. והרהמ"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס ה) כתב, שלפי הטעם של הנדיב לב הנ"ל, יש לדון שאפילו אם שני הספיקות הם כנגד מרן, כל שהם בענינים נפרדים שנצטרפו יחד יש לעשות בהם ס"ס להקל אפילו נגד דעת מרן. ע"ש. אולם אנכי הרואה להגאון רבי אליעזר די טולידו בשו"ת משנת רבי אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' י) שכתב, ואף על פי שמרן בש"ע פסק לאסור בשני הספקות הנ"ל, (בסימן קכו וסימן קלד), והכנה"ג בתשובה (חיו"ד סי' קסז) כתב דלא עבדינן ס"ס נגד פסקי מרן, שמאחר שקבלנו הוראותיו, אינו נכנס עוד בסוג ספק, אנן בעניותין חזינא להאחרונים שלא חששו לדבריו, וכמ"ש הרב בית דוד (יו"ד סי' קג וקה). והרב יד המלך פאלומבו, ומהר"ם פריסקו בספר ידיו של משה (חיו"ד סי' ג), שכולם עשו ס"ס נגד פסק מרן. גם הרב חקרי לב נר"ו (בחיו"ד סי' קפח), ובחק"ל ח"ג (חאו"ח סי' א), הסכים להקל בדיעבד, ולסמוך ע"ד מהרשד"ם ודעמיה, והמעיין יראה שמתבאר מדברי החקרי לב, דלא שנא היכא דהספק האחד הוא היפך פסק מרן, להיכא ששני הספקות שניהם גם יחד הם היפך פסק מרן. והכי מסתברא, כמו שיראה המעיין בטעמו של דבר וכו'. והכנה"ג עצמו בתשובה (סי' קעג) התיר בס"ס אף שהוא נגד פסק מרן וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"א (חיו"ד סי' ט דף טל ע"ד) הביא מ"ש החקרי לב (חיו"ד סי' קכז), בשם שו"ת תורת חסד (סי' ז) דשפיר עבדינן ס"ס נגד סברת מרן. ודלא כהכנה"ג בתשובה (סי' קסז). והכי ס"ל להבית דוד (חיו"ד סי' ז ויז). וכן עלתה הסכמת החקרי לב, ושכן עיקר. והכנה"ג עצמו שינה את טעמו בזה. ואף שהחק"ל כתב לחלק שבמקומות שקבלו הוראות מרן אפילו להוציא מן המוחזק, אין לעשות ס"ס נגד מרן, אולם האמת תורה דרכה, שאפילו לדידן מצינן למעבד ס"ס אפילו נגד מרן דלא תליא הא בהא, ודלא כהחק"ל בזה. וכן מתבאר בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' ו וחיו"ד סי' לא ולב), שהאריך להכריח דעבדינן ס"ס אף נגד מרן, אף על פי שבמקומו במתא רודיס קבלו עליהם הוראות מרן לגמרי, כמו שקבלנו הוראותיו במקומותינו. ע"כ. והוסיף בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף כח סוף ע"ג), שהדין דין אמת דעבדינן ס"ס לקולא אף במקום שמרן מחמיר בשני הספיקות. ע"ש. וכ"כ עוד בשו"ת פני יצחק ח"ה (בהשמטות לאו"ח סי' ה, דף קסב ע"ד), שרבים מרבני האחרונים עבדי ס"ס להקל גם באיסור תורה, ואף על פי ששני הספקות הם נגד דעת מרן. וע' בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' יב וסי' לו). עכ"ד. וכ"כ בשו"ת הגאון מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א דף עג ע"ד). וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (בשיורי טהרה מערכת ס אות ז), שאפילו שני הספקות הם כנגד מרן, יש להקל, כי אפשר שבהצטרפות שניהם יחדיו יש להתיר. ע"ש. וכ"כ בשדי חמד אס"ד (ערך הכשר מחבת אות י"ו) בד"ה ואף, שאע"פ שדעת הכנה"ג בתשובה דלדידן שקבלנו הוראות מרן לא עבדינן ס"ס נגד מרן, כבר כתב מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מע' ס אות לב) שכמה אחרונים עבדי ס"ס נגד פסק מרן, כל שיש חולקים בדבר, וכבר רשמתי ספרי דבי רב המדברים בזה במע' ס' אות ח, והבאתי שם שאף אם שני צדדי הספקות הם היפך פסק מרן עבדינן ס"ס להקל. עכת"ד. אמנם בשו"ת עבודת השם (חיו"ד סי' יא דף כד ע"ג) כתב, דהיכא ששני הספקות הם נגד מרן לא עבדינן ס"ס כזה להקל. ודלא כמ"ש בשו"ת הגיד מרדכי (חיו"ד סי' יב), דס"ל שאפילו ששני צדדי הספיקות הם נגד פסקי מרן, עבדינן ס"ס להקל. וכ"כ בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' יב). ואינו נ"ל וכו'. ע"ש. אך הרב המגיה שם העיר בסוגריים, דאי מהא לא איריא, שכבר כתבתי לעיל בחיו"ד סי' א שיש מן האחרונים הסוברים דשפיר עבדינן ספק ספיקא אף היכא דמרן פסק להיפך בשני צדדי הספקות. ע"ש. וזהו כדעת האחרונים הנ"ל. וכ"כ הגאון רבי עזרא טראב, גאב"ד דמשק, בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' ב, דף לא ע"ב), שכבר עלתה הסכמת רבני האחרונים לעשות ס"ס להקל אף כששני הספקות הם נגד מרן, ואפילו אם המנהג לאסור בכל אחד מצדדי הספקות, עם כל זה בהצמדם יחד עבדינן ספק ספיקא להתיר. ע"ש. וכ"כ הרה"ג רבי אברהם אבוקרא בספר בן אברהם (דף כז ע"ג) בשם הרב מעיל שמואל (סי' יז), להתיר בס"ס אף שבשני הצדדים של ההיתר פסק מרן בש"ע לאסור. ע"ש. וכן עיקר.
ונראה שכל זה כתב הרהמ"ח בצעירותו, אבל שוב הדר תבריה לגזיזיה כשעמד על מנהג בגדאד, וכמ"ש בתשובתו שבספר רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז) וז"ל: ואנחנו פה עירנו בגדאד מנהגנו לעשות ס"ס נגד מרן כדברי הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד (סי' מב סק"נ), אבל אם שני הספיקות הם היפך דעת מרן לא עבדינן ס"ס כזה. וזה ברור. ע"כ. וכ"כ עוד בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ט). ע"ש. והגאון הראש"ל רבי דוד חזן, מר בריה דרבינא החקרי לב הנ"ל, כתב בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג) בדעת מר אביו החקרי לב דאף לדידן מהני ס"ס אף על פי שספק האחד הוא נגד דעת מרן. וכמ"ש בחקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז) שקבלת דברי מרן לא הויא מתורת ודאי, אלא מתורת ספק. ע"ש. והגר"ח רומאנו אב"ד דמשק העיר לו, שמדברי מר אביו החקרי לב (במהדורא בתרא חאה"ע סי' ב) מוכח שבמקומותינו שקבלנו הוראות מרן לגמרי, בין להקל בין להחמיר, אין לעשות ס"ס נגד פסק מרן. וחזר הגאון ר' דוד חזן, והניף ידו שנית לחזק דבריו הראשונים, ושגם דברי מר אביו מסכימים ובאים שיש להתיר בשופי ע"י ס"ס גם כשהוא נגד פסק מרן, אפילו במקומות שקבלו הוראות מרן, הואיל והקבלה אינה מתורת ודאי אלא מתורת ספק. ע"ש. [ויש לעמוד על דבריו, וכמ"ש בשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' יז), ובספר אזן אהרן (מע' ס אות יד). ע"ש]. והרהמ"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס ה) כתב, שלפי הטעם של הנדיב לב הנ"ל, יש לדון שאפילו אם שני הספיקות הם כנגד מרן, כל שהם בענינים נפרדים שנצטרפו יחד יש לעשות בהם ס"ס להקל אפילו נגד דעת מרן. ע"ש. אולם אנכי הרואה להגאון רבי אליעזר די טולידו בשו"ת משנת רבי אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' י) שכתב, ואף על פי שמרן בש"ע פסק לאסור בשני הספקות הנ"ל, (בסימן קכו וסימן קלד), והכנה"ג בתשובה (חיו"ד סי' קסז) כתב דלא עבדינן ס"ס נגד פסקי מרן, שמאחר שקבלנו הוראותיו, אינו נכנס עוד בסוג ספק, אנן בעניותין חזינא להאחרונים שלא חששו לדבריו, וכמ"ש הרב בית דוד (יו"ד סי' קג וקה). והרב יד המלך פאלומבו, ומהר"ם פריסקו בספר ידיו של משה (חיו"ד סי' ג), שכולם עשו ס"ס נגד פסק מרן. גם הרב חקרי לב נר"ו (בחיו"ד סי' קפח), ובחק"ל ח"ג (חאו"ח סי' א), הסכים להקל בדיעבד, ולסמוך ע"ד מהרשד"ם ודעמיה, והמעיין יראה שמתבאר מדברי החקרי לב, דלא שנא היכא דהספק האחד הוא היפך פסק מרן, להיכא ששני הספקות שניהם גם יחד הם היפך פסק מרן. והכי מסתברא, כמו שיראה המעיין בטעמו של דבר וכו'. והכנה"ג עצמו בתשובה (סי' קעג) התיר בס"ס אף שהוא נגד פסק מרן וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"א (חיו"ד סי' ט דף טל ע"ד) הביא מ"ש החקרי לב (חיו"ד סי' קכז), בשם שו"ת תורת חסד (סי' ז) דשפיר עבדינן ס"ס נגד סברת מרן. ודלא כהכנה"ג בתשובה (סי' קסז). והכי ס"ל להבית דוד (חיו"ד סי' ז ויז). וכן עלתה הסכמת החקרי לב, ושכן עיקר. והכנה"ג עצמו שינה את טעמו בזה. ואף שהחק"ל כתב לחלק שבמקומות שקבלו הוראות מרן אפילו להוציא מן המוחזק, אין לעשות ס"ס נגד מרן, אולם האמת תורה דרכה, שאפילו לדידן מצינן למעבד ס"ס אפילו נגד מרן דלא תליא הא בהא, ודלא כהחק"ל בזה. וכן מתבאר בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' ו וחיו"ד סי' לא ולב), שהאריך להכריח דעבדינן ס"ס אף נגד מרן, אף על פי שבמקומו במתא רודיס קבלו עליהם הוראות מרן לגמרי, כמו שקבלנו הוראותיו במקומותינו. ע"כ. והוסיף בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף כח סוף ע"ג), שהדין דין אמת דעבדינן ס"ס לקולא אף במקום שמרן מחמיר בשני הספיקות. ע"ש. וכ"כ עוד בשו"ת פני יצחק ח"ה (בהשמטות לאו"ח סי' ה, דף קסב ע"ד), שרבים מרבני האחרונים עבדי ס"ס להקל גם באיסור תורה, ואף על פי ששני הספקות הם נגד דעת מרן. וע' בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' יב וסי' לו). עכ"ד. וכ"כ בשו"ת הגאון מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א דף עג ע"ד). וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (בשיורי טהרה מערכת ס אות ז), שאפילו שני הספקות הם כנגד מרן, יש להקל, כי אפשר שבהצטרפות שניהם יחדיו יש להתיר. ע"ש. וכ"כ בשדי חמד אס"ד (ערך הכשר מחבת אות י"ו) בד"ה ואף, שאע"פ שדעת הכנה"ג בתשובה דלדידן שקבלנו הוראות מרן לא עבדינן ס"ס נגד מרן, כבר כתב מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מע' ס אות לב) שכמה אחרונים עבדי ס"ס נגד פסק מרן, כל שיש חולקים בדבר, וכבר רשמתי ספרי דבי רב המדברים בזה במע' ס' אות ח, והבאתי שם שאף אם שני צדדי הספקות הם היפך פסק מרן עבדינן ס"ס להקל. עכת"ד. אמנם בשו"ת עבודת השם (חיו"ד סי' יא דף כד ע"ג) כתב, דהיכא ששני הספקות הם נגד מרן לא עבדינן ס"ס כזה להקל. ודלא כמ"ש בשו"ת הגיד מרדכי (חיו"ד סי' יב), דס"ל שאפילו ששני צדדי הספיקות הם נגד פסקי מרן, עבדינן ס"ס להקל. וכ"כ בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' יב). ואינו נ"ל וכו'. ע"ש. אך הרב המגיה שם העיר בסוגריים, דאי מהא לא איריא, שכבר כתבתי לעיל בחיו"ד סי' א שיש מן האחרונים הסוברים דשפיר עבדינן ספק ספיקא אף היכא דמרן פסק להיפך בשני צדדי הספקות. ע"ש. וזהו כדעת האחרונים הנ"ל. וכ"כ הגאון רבי עזרא טראב, גאב"ד דמשק, בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' ב, דף לא ע"ב), שכבר עלתה הסכמת רבני האחרונים לעשות ס"ס להקל אף כששני הספקות הם נגד מרן, ואפילו אם המנהג לאסור בכל אחד מצדדי הספקות, עם כל זה בהצמדם יחד עבדינן ספק ספיקא להתיר. ע"ש. וכ"כ הרה"ג רבי אברהם אבוקרא בספר בן אברהם (דף כז ע"ג) בשם הרב מעיל שמואל (סי' יז), להתיר בס"ס אף שבשני הצדדים של ההיתר פסק מרן בש"ע לאסור. ע"ש. וכן עיקר.
והרי אפילו אם היה הדבר ברור בדעת מרן הש"ע שיש לנו דין רה"ר בזמן הזה, ואנו קבלנו הוראות מרן, הרי גם קבלת הוראות מרן אינה מתורת ודאי, אלא מתורת ספק, ואשר על כן תפסו כל אחרוני הפוסקים הספרדים, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד פסק מרן וכו'.
ומה שהעיר מעכ"ת עלי בשולי ההסכמה ממה שכתבתי בעצמי משו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סי' מח סעיף יט), שהעלתי שהעיקר כמ"ש מרן החיד"א והגרי"ח, שלדעת מרן יש לנו רה"ר בזמן הזה, ושכן כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו וכו'. הנה אמת נכון הדבר שמתחלה סבור הייתי שתשובת אבקת רוכל מכרעת, דמרן ס"ל שיש לנו רה"ר בזמן הזה, כסתם מרן בסי' שמה. והערך השלחן שחולק על זה, וס"ל לדעת מרן שאין לנו רה"ר בזמן הזה, לא ראה תשובת אבקת רוכל, ואילו ראה תשובה זו היה חוזר בו, אך אח"כ מצאתי בשו"ת הגאון מהרש"א אלפנדארי (חאו"ח ס"ס ט) שכתב, שנראה שמרן אינו מכריע כן בתשובה זו, כי אם רק שחושש לדברי המחמירים, ומידי ספקא לא נפקא. ע"ש. ואחרי שראיתי לגאוני ירושלים, בשו"ת אדמת קודש (חאו"ח סי' ב), ובשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' י), שכתבו בפשיטות שאין לנו רה"ר בזמן הזה. וכן כתבו גאוני תוניסיה מהר"א חג'אג' ומהר"ם שמאמא, הובאו בשו"ת ויאמר משה (חאו"ח סי' ו), ונקטי בתר שפולי גלימיה דהערך השלחן, וכן כתבו עוד כמה גדולים, הובאו בתשובה שכתבתי בשו"ת יביע אומר חלק ט [אשר בעזה"י יודפס בקרוב], ושם אספתי כעמיר גורנה דברי כל הראשונים כמעט מערכה לקראת מערכה, אשר רובם מתירים, שסוברים שאין לנו רה"ר בזה"ז, לפיכך חזרתי לומר שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו. והרי אפילו אם היה הדבר ברור בדעת מרן הש"ע שיש לנו דין רה"ר בזמן הזה, ואנו קבלנו הוראות מרן, הרי גם קבלת הוראות מרן אינה מתורת ודאי, אלא מתורת ספק, ואשר על כן תפסו כל אחרוני הפוסקים הספרדים, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד פסק מרן, וכן כתב הגאון הראש"ל בשו"ת נדיב לב (חחו"מ סי' סג), דהא דעבדינן ספק ספיקא אפילו כנגד מרן, והכי סוגיאן דעלמא, משום דקבלת דעת מרן לדידן לא הויא כודאי אלא מתורת ספק. ע"ש. וכן הסכים עמו הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס ה). וכ"ש בנ"ד שמחלוקת האחרונים היא בדעת מרן אם יש רה"ר בזמן הזה או לא, בודאי שכל שיצטרף עוד ספק לכך, יש להתיר מכח ספק ספיקא. ובתשובה שבשו"ת יביע אומר חלק ט הנ"ל, צירפתי באמת סברת הגאון מופת הדור החזון איש, שבזמנינו אין הרחובות מפולשים מתחלת העיר ועד סופה, ואיכא בהו עקולי ופשורי, ושפיר י"ל דלא הוי רה"ר, ובזה אמרתי שיש לסמוך להכשיר את העירוב שעושים בזמנינו, אף על פי שאני מחמיר על עצמי. והנלע"ד כתבתי. [ומה שהביא מעכ"ת בשם הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורות אמת, אשר אריה שאג על סברת הפוסקים שאין לנו רה"ר בזה"ז, שאיך מלאם לבם לומר כן מסברא וכו'. הנה בתשובתי הנ"ל השגתי עליו שלא ידע שמקור דבריהם מדברי בעל הלכות גדולות אשר דבריו דברי קבלה, (כמ"ש התוס' חולין מד. והרא"ש ברכות פ"ד), והחרו החזיקו אחריו רוב הפוסקים, ותכל תלונתיו מעליהם].
ועוד שעכ"פ קבלת דברי מרן אינה בתורת ודאי אלא מתורת ספק, וכמ"ש בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג), שבודאי אין צד להחמיר בקבלת דברי מרן יותר מספק תורה, ולהכי חזי לאצטרופי עם ספק אחר להתיר מכח ספק ספיקא. וכן הובא בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סוף סי' ה). ע"ש. הילכך הס"ס שכתבנו בנ"ד הוא נכון אמת ויציב וכו'.
ה) ולפ"ז הלימוד זכות שכתבנו בזה, יתד היא שלא תמוט. כי אפילו לא יהיה אלא ספק, אם יש לעשות ס"ס להקל כששני הצדדים נגד מרן, או לאו, כה"ג דהוי מילתא דרבנן, בודאי שבשל סופרים הלך אחר המיקל. אולם ראיתי להגר"ש משאש בשמש ומגן ח"ב (חיו"ד סי' יא), שהביא מה שכתבתי להקל בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נד), ככל מה שכתבנו לעיל, ורצה לפקפק בדברינו על סמך מ"ש הגרי"ח בשו"ת רב פעלים שאין לעשות ס"ס נגד מרן, אלא רק כשספק אחד מהם נגד מרן אבל אם שני הספקות נגד מרן, לא מקרי ס"ס. ע"ש. ובאמת שכבר כתבנו בשם אמבוהא דספרי חבל נביאים, דס"ל להקל גם כששני הספקות נגד מרן, דחשיב שפיר ס"ס, וכל שכן בנ"ד שכל האיסור הוא רק מדרבנן, ואין לו עיקר מן התורה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ועוד שהגרי"ח עצמו בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סוף סי' ה) כתב לדייק מדברי הגאון הראש"ל ר' דוד חזן בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג), שיש לדון שע"פ הטעם שכתב, אפילו אם שני הספקות הם כנגד מרן, שפיר עבדינן להו ס"ס, אלא שלא הוצרך לזה בנידונו. ע"ש. וכן הבאתי לעיל שהשדי חמד הביא שבזמנינו נוהגים להקל בשכיר גוי וכנ"ל. וגם הלום ראיתי להגר"ש משאש עצמו בשו"ת שמש ומגן ח"א (חאו"ח ס"ס כט) שכתב וז"ל: ואף דהוי הס"ס הזה נגד מרן, בשני הספקות, כבר העלתי בספרי מזרח שמש הלכות ס"ס משם הפוסקים דעבדינן ס"ס נגד מרן. עכ"ל. הנה הרב עצמו סובר כדברינו דעבדינן ס"ס אפילו כששני הספקות נגד מרן. ומ"ש עוד בשמש ומגן שם, שדברי מרן (סי' קיג ס"ז), שאין הדלקת האש מעלה ומורידה לגבי בישולי גוים, קאי על כל מה שכתב למעלה, דהיינו בבית ישראל, ועבדים ושפחות שלנו, ועל כל הצדדים האלה מרן פסק לאסור. מנין לו לפרש כן, הלא פשט דברי מרן שהוא דין בפני עצמו שאין דין בישולי גוים כדין אפיית הפת, והאי מילתא לבדנה, לבדנה. ומילי מילי קתני, וכמו שסיים מרן בסעיף זה, וז"ל: לפיכך הרוצה לבשל במחבת "בתנור של גוי" צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו. ע"כ. א"כ לא מיירי בבישול גוי בבית ישראל, אלא בבית עכו"ם. ודוגמא לזה אשכחן בשו"ת מים חיים רפפורט (חאו"ח סי' ה), שכתב, אודות מי שהניח חמץ ברשותו באונס, וגם ביטל החמץ בע"פ כדת, דבכה"ג לא קנסו אותו חכמים לאוסרו, ושכן מוכח בטור וש"ע (סי' תמח ס"ג), חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס, ושם בסעיף ה, חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שביטל. ומסידור לשונם מוכח שאם נצטרפו שני הדברים יחדיו, שביטלו והונח באונס מותר. ע"כ. וכדבריו פסקו המנחת יעקב (בתורת השלמים סי' ו). והפנים מאירות ח"ב (סי' קסג). וע"ע בשו"ת שם אריה (חאו"ח סי' ט) ד"ה ועתה. ובשו"ת קרן לדוד (סי' קכב) בד"ה אלא די"ל. ובשו"ת קרית חנה דוד ח"ב (חאו"ח סי' עא). ועוד. ולא פירשו, דמ"ש הטור וש"ע "אף על פי שביטל", דקאי על כל מה שנזכר למעלה, אלא מילי מילי קתני, ובהצטרפות הדברים משרא שרי. ודון מינה ואוקי באתרין. ודלא כמו שפירש הגר"ש משאש בדברי מרן כדי להחמיר בדרבנן. דליתא. ולעולם אימא לך שבצירוף עוד צדדי היתר של תבשיל המתבשל בבית ישראל וע"י שכיר הבא בשכרו, יש להקל. ומי דוחק אותנו לפרש פירושים כאלה במילתא דרבנן כאיסור בישולי גוים. וגם הלום ראיתי להרה"ג רב"צ אבא שאול בספר אור לציון ח"ב (עמוד יב) שכתב לדחות דברינו, משום דמרן שפסק דלא מהני הדלקת האש ע"י ישראל, בתורת ודאי כתב כן, שהרי בבית יוסף לא הביא חולקים ע"ז, וא"כ לא מהני ספק ספיקא בזה. ואין דבריו נכונים ולא מחוורים, דאטו תנאי שקלת מעלמא, ונאמר שכל גדולי אשכנז שהתירו, וכמש"כ לעיל, היו כלא היו, חס ושלום. הס כי לא להזכיר. ועוד שעכ"פ קבלת דברי מרן אינה בתורת ודאי אלא מתורת ספק, וכמ"ש בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג), שבודאי אין צד להחמיר בקבלת דברי מרן יותר מספק תורה, ולהכי חזי לאצטרופי עם ספק אחר להתיר מכח ספק ספיקא. וכן הובא בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סוף סי' ה). ע"ש. הילכך הס"ס שכתבנו בנ"ד הוא נכון אמת ויציב, והמחמיר תבא עליו ברכה. ואין למחות במי שנוהג להקל שיש לו על מה שיסמוך.
ועיין עוד בשו"ת נדיב לב (חלק חשן משפט סימן סג) שכתב, שגם בני ארץ ישראל שקבלו פסקי מרן השלחן ערוך, אין הקבלה משוה לאיסור ודאי, אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ספק ספיקא נגד הוראות מרן, ושזוהי דעת מר אביו החקרי לב (חלק א' מיורה דעה סימן קכז). ע"ש. ועיין עוד בספר פתח הדביר חלק ג' (דף שכה ע"ב). ע"ש. ומבואר שפסקי מרן השלחן ערוך לא נחשבים כהלכה פסוקה של הש"ס, וזהו הטעם שאנו פוסקים ספק ברכות להקל אפילו כנגד דעת מרן השלחן ערוך וכו'.
ב) ואם לחשך אדם לומר שבדבר המבואר בפוסקים לפסק הלכה, אין לסמוך על דעת החולקים אפילו בשעת הדחק, וכדאמרינן בנדה (ט ב), מאי לאחר שנזכר, אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן, בשעת הדחק היכי עביד כוותיה. וכאן הרי מבואר ברמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט), ובטור ושלחן ערוך יורה דעה (סימן שלא סעיף יט), ששביעית נוהגת בזמן הזה על כל פנים מדבריהם, ואם כן מנא לן שאפשר לסמוך על החולקים בשעת הדחק. וכן כתב בשו"ת בית הלוי (סי' א סוף סעיף ה), שמאחר שהרמב"ם והטוש"ע פסקו לאיסור ולא הביאו שום חולק, אי אפשר להורות נגד ההלכה הקבועה בש"ע, וחלילה לבעל הוראה לפרוץ גדר הש"ע ולהורות היתר נגדו, אף בשעת הדחק. ע"ש. אף אתה אמור לו כי דבר זה נפתח בגדולים, ובשו"ת חכם צבי (סימן ק) כתב, דאף על גב דאמרינן בנדה (ט ב) שאילו נפסקה הלכה דלא כרבי אליעזר לא סמכינן עליה אף בשעת הדחק, לא דמי פסק מרן השלחן ערוך לפסק התלמוד, שהרי מצינו לכמה מגדולי האחרונים שלפעמים חולקים על הרבה מפסקיו של הבית יוסף, ולכן שפיר דמי לסמוך על המקילים נגד השלחן ערוך בשעת הדחק. ע"כ. וכן נידון הגאון בית אפרים שהובא בשו"ת חתם סופר (חאה"ע ח"ב סי' עא, דף לה ע"א) בד"ה והנה מה, אף על פי שהוא נגד פסק השולחן ערוך בלי שום חולק (באה"ע סי' קסד סעיף נה) שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה, אעפ"כ רצה לסמוך ע"ד הראב"ן ודעמיה להקל בשעת הדחק. וגם החתם סופר לא נחלק עליו בזה, אלא דס"ל דהראב"ן יחיד הוא ממש בזה ובדאורייתא אין לסמוך להקל אף בשעת הדחק. כיעו"ש. אלמא שאף בדבר שהוא נגד הש"ע סמכינן בשעה"ד להקל. ובשו"ת בנין עולם (חלק אורח חיים סימן יד דף טז ע"ג), העיר גם כן מדברי הגמרא (נדה ט ב), דהיכא דנפסקה הלכה לא סמכינן על החולקים בשעת הדחק, ודחה, שבאמת אין שום ראיה מזה, דהא טעמא בעי מה יש חילוק בין אם נאמר בפירוש הלכה כרבים או לא, הא בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא צריך לומר דהיינו טעמא כיון דבלאו הכי קיימא לן כרבים, למה הוצרכו בש"ס לפסוק להדיא כרבנן, ועל כרחך שכיונו לומר שכאן אין לסמוך על היחיד אפילו בשעת הדחק, מה שאין כן אילו לא נפסק בפירוש היינו סומכים על היחיד בשעת הדחק. ומעתה זה שייך דוקא בפסק הלכה שבש"ס, מה שאין כן בדין המבואר לנו למעשה בשלחן ערוך, דלא שייך לומר כן, משום הכי סמכינן שפיר על היחיד בשעת הדחק. וזה ברור. ושכן הסכים לזה מהר"ש קלוגר, וקלסיה שהוא אמת. ע"כ. וכן כתב בספר חידושי רז"ה (דף סט ע"א), שגם במה שנפסק להחמיר בשלחן ערוך, בדרבנן אפשר לסמוך על המיקל בשעת הדחק, אפילו הוא יחיד במקום רבים. ע"ש. וכן בספר נזירות שמשון אורח חיים (סימן יג), פסק לסמוך בשעת הדחק על החולקים נגד פסק מרן השלחן ערוך. (והובא בארחות חיים החדש שם סק"ו). ועיין בש"ך חשן משפט (סימן פז ס"ק לח), שאף שסתמו מרן המחבר בשלחן ערוך, והרמ"א בהגה, ששבועת היסת אינה בנקיטת חפץ, הטועה ומורה להיפך שצריך נקיטת חפץ, ועל פי זה שילם הנתבע, לא הוי כטועה בדבר משנה שחוזר, אלא כטועה בשיקול הדעת, מכיון שיש פוסקים שחולקים על השלחן ערוך. ע"כ. ומוכח דסבירא ליה שפסקי מרן השלחן ערוך לא חשיב כנפסקה הלכתא, לפי מה שאמרו בסנהדרין (לג א) היכי דמי טועה בשיקול הדעת, דפליגי ולא אפסיקא הלכתא וכו'. וע' בפתחי תשובה שם (סי' כה) מהחות יאיר. ודו"ק. ובאמת שהלכה רווחת בידינו לעשות ספק ספיקא אפילו נגד דעת מרן השלחן ערוך, וכמו שכתבו מרן החיד"א במחזיק ברכה יורה דעה (סימן נב סק"ה), ובשו"ת דבר משה חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ב), ובשו"ת משנת רבי אליעזר די טולידו חלק ב' (חלק יורה דעה סימן י), ושכן הסכים החקרי לב (חלק א מיורה דעה סימן קפח). וכן כתבו בשו"ת פני יצחק אבולעפייא חלק א' (חלק יורה דעה סימן ט), וחלק ב' (דף כח ע"ג), ובספר זבחי צדק (סימן קי אות קנח), ובספר טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת ס אות ז), ובשו"ת בן אברהם אבוקארא (סימן לב). וכן העלה הגאון רבי אהרן עזריאל בספר אזן אהרן (מערכת ס אות יד). ועיין עוד בשו"ת נדיב לב (חלק חשן משפט סימן סג) שכתב, שגם בני ארץ ישראל שקבלו פסקי מרן השלחן ערוך, אין הקבלה משוה לאיסור ודאי, אלא מכח ספק, ולכן שפיר מהני ספק ספיקא נגד הוראות מרן, ושזוהי דעת מר אביו החקרי לב (חלק א' מיורה דעה סימן קכז). ע"ש. ועיין עוד בספר פתח הדביר חלק ג' (דף שכה ע"ב). ע"ש. ומבואר שפסקי מרן השלחן ערוך לא נחשבים כהלכה פסוקה של הש"ס, וזהו הטעם שאנו פוסקים ספק ברכות להקל אפילו כנגד דעת מרן השלחן ערוך, וכמו שכתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן ז סק"ג), ובשו"ת חיים שאל חלק ב (סימן טו). וכן כתבו מהר"י עטייה בספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה אות כא), ובשו"ת דבר משה חלק ג' (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת אהל יצחק (חלק אורח חיים סימן ג), ובשו"ת אור לי (סימן לו), ובספרו מכתב לחזקיהו בתשובה (סוף סימן ג, ובסימן י דף מח ע"ד), ובשו"ת ויאמר יצחק (חלק אורח חיים סימן א), והגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת בראשית אות י), ובכ"ד. ומכל זה מוכח שפסקי מרן השלחן ערוך לא חשיבי כפסק הלכה שבש"ס, ואם כן שפיר יש לסמוך על החולקים בשעת הדחק, וכדברי החכם צבי והבנין עולם וסיעתם הנ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין שהואיל ובנידון דידן איכא שעת הדחק גדול שפיר יש לסמוך על הראשונים שסוברים להקל בשביעית בזמן הזה. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף ענגיל באוצרות יוסף (עמוד צג), שסמך להתיר לעבוד בשביעית בזמן הזה בעבודת קרקע (אפילו בלי שום מכירה לגוי) על פי דברי החכם צבי הנ"ל, שבנ"ד לא חשיב איפסיקא הלכתא, וסמכינן בשעת הדחק על יחיד במקום רבים. ע"ש. (והובא ג"כ במעדני ארץ דף פ סע"ב).
אולם הגאון נדיב לב בתשובה (שם דף קיד ע"ב) כתב ע"ז, ברם בקושטא אין מקום לומר כן בדעת החקרי לב, אלא ס"ל שבכל מקום שקבלו הוראות מרן, מ"מ אין הקבלה משוה לודאי, אלא ספק, שלא יהיה חמור יותר מספקא דאורייתא וכו'. ומצטרף עם ספק אחר לעשות ס"ס. ע"כ.
יב) ח"א חיו"ד סי' יד. נשאל הרהמ"ח אודות שתי כפות של בשר, אחת מהן בת יומה, והשניה אינה בת יומה, ובטעות לקחו אחת מהן והגיסו בה חלב רותח שעל האש, ואין ס' כנגדה, ואינם יודעים אם הכף שהגיסו בה היתה בת יומה, או לא, והשיב, שכבר נודע סברת ר"ת דס"ל לינת לילה פוגמת, ואף על גב דלא קי"ל הכי, ובעינן כ"ד שעות, וכמו שפסק מרן (בסי' קג ס"ה), מ"מ בנ"ד האיכא ספק ספיקא, דשמא הגיסו בכף שאינה בת יומה, ושמא הלכה כר"ת שלינת לילה פוגמת, וכבר פשטה הוראה לעשות ספק ספיקא אף על פי שספק אחד הוא נגד מרן הש"ע, וכמ"ש הגאון חיד"א במחב"ר (סי' מב סק"נ) ובס' יעיר אזן (מע' ס אות לב). ואף שהמהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' יא) כתב דלא עבדינן ס"ס נגד פסק מרן, וכן דעת הגאון חקרי לב. [א"ה, הן אמת שכן כתב הרב מהר"ח רומאנו בתשובה שהובאה בשו"ת נדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג) בדעת החקרי לב, שבני א"י שקבלו עליהם דעת מרן אף בדיני ממונות, ואין המוחזק יכול לטעון קים לי נגד מרן, אי אפשר להקל בספק ספיקא נגד מרן. אולם הגאון נדיב לב בתשובה (שם דף קיד ע"ב) כתב ע"ז, ברם בקושטא אין מקום לומר כן בדעת החקרי לב, אלא ס"ל שבכל מקום שקבלו הוראות מרן, מ"מ אין הקבלה משוה לודאי, אלא ספק, שלא יהיה חמור יותר מספקא דאורייתא וכו'. ומצטרף עם ספק אחר לעשות ס"ס. ע"כ. וכן העלה בשו"ת חקרי לב (ח"א מיו"ד סי' קכז) דעבדינן ס"ס נגד מרן. ע"ש. וכן הביא הגרי"צ אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"א (חיו"ד סי' ט דף לט ע"ד) מהחקרי לב, דשפיר עבדינן ס"ס אף נגד מרן. ע"ש]. מ"מ בנ"ד דהוי הפסד מרובה אף הם יודו דעבדינן ס"ס להקל. וכן החכמת אדם (כלל נה סי' ה) עשה ס"ס כיוצא בזה, והביא שכ"כ המנחת יעקב (כלל נט סק"ט) להתיר במקום הפ"מ. ברם המנהג פה עירנו שסברת ר"ת שלינת לילה פוגמת אין מצרפים אותה לס"ס, כי בכמה הוראות ראיתי למר אבי זלה"ה, שהיה נוהג בהוראותיו, ע"פ הוראות מרן זקני הגאון רבי משה חיים זלה"ה, ולא היו מצרפים סברת ר"ת לס"ס להקל. וכן מורי הרב בעל זבחי צדק זצ"ל כמה פעמים הורה לפני, ולא חשש לסברת ר"ת לצרפה לס"ס להקל. וכן אני מורה ובא זה כמה שנים לענין הלכה למעשה, אא"כ יש עוד סניף להקל, ומאחר שהמנהג פה עירנו כך הוא, אין לזוז מן המנהג ולהורות להקל בזה. ומיהו אפשר שאם השואל עני וגם הוא שעת הדחק שהוא בערב שבת, יש לסמוך לעשות זה לסניף להתיר עם הס"ס הנ"ל. עכת"ד. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ז) הובאה תשובת חכמי הישיבה בבגדאד, שנשענו בנידונם על החכמת אדם והמנחת יעקב לצרף סברת ר"ת שלינת לילה פוגמת לספק נוסף, ולעשות ס"ס להקל, וכמ"ש בזבחי צדק (סי' צח ס"ק נט) בשם הרב קהל יהודה. והשיב להם הרהמ"ח, אשר כתבתם לעשות ס"ס להקל ע"פ סברת ר"ת דס"ל לינת לילה לבדה פוגמת, הנה מנהגינו פה עירנו בהוראות איסור והיתר שאין עושים מסברת ר"ת ספק גמור, כי סברא זו חלושה מאוד, ורק תועיל לסניף כפי הענין. ובנ"ד מלבד שהספק הזה הוא נגד מרן, גם הספק השני אשר כתבתם לסמוך על דברי הש"ך (סי' צח ס"ק כא) דבהפסד מרובה יש להקל ולומר דבלוע לא נעשה נבלה, הוי נגד סתם מרן, ושני ספקות נגד מרן לא עבדינן, הילכך אפי' בהפ"מ אסור. עכת"ד. והנה מ"ש שסברת ר"ת היא סברא חלושה מאוד, ולכן אין לעשות ממנה ספק גמור, הנה בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סי' ו) הארכתי קצת בזה, והבאתי כמה ראשונים חבל נביאים דס"ל כדעת רש"י (פסחים מד ב), ור"ת, דלינת לילה פוגמת, ומהם, הרב רבינו שמשון (פ"ח דשביעית מ"ב), והראבי"ה שהובא במרדכי (פ"ב דע"ז סי' תתלב), והאור זרוע הגדול (פ"ה דע"ז סי' רס), ומהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קצא). ע"ש. והריטב"א ע"ז (סז ב) כתב שכל רבותיו ראשונים ואחרונים פירשו כדעת רש"י שלינת לילה אחד פוגמת. ע"ש. וכ"כ הר"ן (סוף ע"ז). וכ"כ המאירי (ע"ז סז ב). וכתב הרב ערך השלחן יו"ד (סי' קכב סק"ה), שכן דעת הרמב"ם (פי"ז מהמ"א ה"ב). וכ"כ הגאון רבי ישועה בסיס בספר אבני צדק (סי' קג סוף סק"י) בדעת הרמב"ם. וכדבריהם כתב הכרתי ופלתי (סי' קג סק"ו). והרשב"א בחידושיו ע"ז (סז ב), והמהר"ם חלאווה (פסחים ל ב), ומהרי"ל, הביאו האגור (סי' אלף ורעז). ע"ש. נמצא שרש"י ור"ת והרמב"ם ורבינו שמשון וראבי"ה ואור זרוע ומהר"ם והרשב"א ומהר"ם חלאווה והמאירי והר"ן והריטב"א ורבותיו ומהרי"ל, כולהו ס"ל דלינת לילה פוגמת. ואף מרן הב"י (ס"ס קג) צירף סברא זו לספק. (וכן הוא בש"ע שם ס"ז). ומאחר שנתברר לנו שהעומדים בסברא זו דלינת לילה פוגמת, הם רבים ועצומים, אין מקום לומר שסברא זו חלושה, כלל וכלל לא. אלא עכ"פ ספק גמור הוא. ומה שרבני בגדאד לא נחשבה סברא זו בעיניהם, לחושבה לספק ולצרפה לס"ס. נראה דאשתמיט מנייהו סברת כל הפוסקים הראשונים הנ"ל. וחשבו שהוא שיטה יחידאה. וליתא. הילכך נראה בודאי שיש לעשות ס"ס בסברא זו. וכ"ש לפמ"ש בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קנח), וז"ל: "ספק ספיקא עבדינן אפי' בסברת מיעוט נגד הרוב, ואפי' נקבעה הלכה כדעת הרוב, וסברת המיעוט היא סברא דחויה, אפי' הכי עבדינן מינה ס"ס. בית דוד (חיו"ד סי' ו וסי' טוב). דבר משה ח"ג (חיו"ד סי' ב). אהל יוסף (סי' ל). חסד לאברהם (חאו"ח סי' יג). וסיים הרב דבר משה שם, שאפי' המנהג הוא כדעת מרן שאוסר, מ"מ בהצטרף עוד ספק אחר י"ל שאף מרן בעצמו יודה להקל" וכו'. ע"ש. וא"כ אין שום טעם לומר שאין לעשות מסברת ר"ת ספק לצרפו לס"ס להיתר. ועכ"פ לא יעשה כן במקומנו, ויפה הורו המנחת יעקב והחכמת אדם לצרפה לספק ספיקא. וכן מנהגינו להורות הלכה למעשה לצרף סברת ר"ת וסיעתו, לספק ספיקא. ואני תמה על מה שהעיד הרהמ"ח בשם רבו בעל זבחי צדק, שאף הוא סובר דלא עבדינן ס"ס בסברא זו, שהרי עינינו הרואות בזבחי צדק (סי' קג ס"ק לד) שכתב וז"ל: כלי שבשלו בו חלב, ועבר עליו לילה אחד, ולמחרת בשלו בו בשר, ואינו יודע אם כבר עברה עליו מעת לעת, אם לאו, יש להתיר בהפ"מ משום ספק ספיקא, שמא כבר עברה עליו מעת לעת, ושמא הלכה כדעת הפוסקים דלינת לילה פוגמת. חכמת אדם. עכ"ל. (וכ"כ בכף החיים סופר שם ס"ק נו). הרי להדיא שפסק להקל עכ"פ בהפ"מ בצירוף הספק של הסברא דלינת לילה פוגמת. ולדידי מאחר עלות דברי הפוסקים הנ"ל, יש להקל בזה גם באין הפסד מרובה. וכדמוכח בספר תורת חטאת דנהי דנהגינן להחמיר כמ"ד שאין לינת לילה פוגמת, הני מילי בודאי, אבל בספק יש להקל. ומה שהקשה השואל ומשיב מה"ת (ח"ד סי' קפט), דהכא חשיב ס"ס משם אחד, שהכל ספק אחד, אם הוא נטל"פ, או לאו, לק"מ, כיון שהספק דשמא הלכה כר"ת דלינת לילה פוגמת, מתיר אפילו בידוע שמאמש נתבשל האיסור קודם הלילה, הו"ל ספק המתיר יותר מן הראשון, וחשיב שפיר ס"ס, וכמ"ש הש"ך (בכללי ס"ס ס"ק יב). וכ"ש לפי מ"ש בשו"ת רבי בצלאל רנשבורג (סוף סי' טז) בהגהת הגאון בעל עולת שמואל, שגדולי האחרונים מהרשד"ם ומהריב"ל ומהראנ"ח לא חששו כלל למ"ש התוס' דשם אונס חד הוא. ואזלי כשיטת הרמב"ם שחולק על התוס' בזה, משום דמה לי חד שמא, מה לי תרי שמי, סוף סוף חשיב רובא להקל. ע"ש. ושו"ר בשו"ת בית דוד לייטר (סוף סי' צג) בשם מר אביו הרב ז"ל, שכתב, שדברי החכמת אדם שהתיר בזה מטעם ס"ס, נכונים הם להלכה, ולא חשיב ס"ס משם אחד כיון שהספק דשמא הלכה כר"ת, מתיר יותר מהספק אם עבר עליה מעל"ע. ע"ש. וכן כתבו הגאונים רבי עקיבא איגר והמשכיל לאיתן בהגהת יד אברהם, דשפיר חשיב ס"ס להקל. וכ"כ הגאון מהרש"ם בתשובה ח"ד (סי' קיט). ע"ש. וכן עיקר. וכן מצאתי במשמרת שלום (סי' צה במש"ז ס"ק יד אות ה), שהביא קושית השואל ומשיב מה"ת (ח"ד סי' קפט) הנ"ל, דהא הוי ספק ספיקא משם אחד, ותירץ הרב משמרת שלום, דלא חשיב ס"ס משם אחד, וכנ"ל. והוסיף דאף את"ל דלא הוי ספק ספיקא ממש, מ"מ מבואר בתורת חטאת (כלל נט), דאף דלא נהגו כד' ר"ת דס"ל דלינת לילה פוגמת, היינו דוקא בודאי איסור, אבל בספק פשיטא שיש לסמוך עליו להקל. ומזה דייק המנחת יעקב להקל בספק מעת לעת. ע"ש. וע"ע במשמרת שלום בחידושי דינים (ס"ס קג אות ב). ע"ש. [ומ"ש הרהמ"ח שאין לעשות ס"ס כששני הספקות נגד מרן, הנה הרב עצמו בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סי' ה) כתב דעבדינן ס"ס אפי' כששני הספקות הם נגד מרן. וכדבריו כתבו הרבה אחרונים, ומהם בשו"ת פני יצחק אבולעפייא ח"ב (דף כח סוף ע"ג), שהדין דין אמת דעבדינן ס"ס לקולא אף היכא דמרן מחמיר בשני הספקות. וכ"כ עוד בשו"ת פני יצחק (ח"א דף עד ע"ב, וח"ה דף קסב ע"ד), ושכן דעת רבים מגדולי האחרונים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת הגאון מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סי' א דף עג ע"ד), והגאון טהרת המים (בשיורי טהרה מע' ס אות ז). וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (חיו"ד סי' ו אות ד), ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נד עמוד רמ). ע"ש. וכעת עמד קנה במקומו].
ח) הלי"ע ח"ו עמ' רנא:
דבר שהוא היתר לאשכנזי (שכ"ד מרן) ואיסור לספרדי (שכ"ד מרן), או להיפך, מותר ליתנו לחבירו, ואין בזה משום לפני עוור, שהרי אין אתנו יודע עד מה להכריע לכאן או לכאן, אלא שאנו אוסרים מכח שקבלנו הוראות מרן, ואילו לאחינו האשכנזים שקבלו הוראות הרמ"א, היתר גמור הוא. ובפרט לפמש"כ בשו"ת נדיב לב, שאף שקבלנו הוראות מרן אין הקבלה עושה דעת מרן כודאי איסור, שלא תהיה קבלה זו חמורה מספיקא דאורייתא, דאף דאזלינן לחומרא, מ"מ אם נצטרף אליה ספק נוסף מתירין, משום דהוי ס"ס, וה"נ לגבי קבלת דברי מרן, דמ"מ אם נצטרף ספק נוסף, אף שהספיקות נגד מרן, יש להתיר משום ס"ס. והובא כ"ז ברב פעלים וכו'. הא קמן שקבלת הוראות דברי מרן לא יצאה מכח ספק וכו'. עכת"ד.
ט) וכ"כ עוד בענין זה בחזו"ע שבת ח"ד עמ' שצט:
[באמצע דבריו:] ואחר העיון בדבר נראה שיש לצדד להתיר לומר לאשכנזי שיחמם לו התבשיל (שלא נצטנן לגמרי), לפי מש"כ החקרי לב והנדיב לב, שאע"פ שקבלנו הוראות מרן, אין קבלה זו עושה כודאי איסור, אלא כספק איסור. ולכן אם נלוה לזה ספק נוסף מתירים מכח ס"ס. וכ"כ הרב פעלים וכו'. א"כ נדון דידן לא חשיב כודאי איסור אלא כספק איסור, ובפרט דגאוני ספרד ס"ל בנ"ד להקל, שאין בישול אחר בישול אלא בלח, ומכיון שבאיסור 'לפני עוור' בספקו יש להקל, ה"נ יש מקום להקל לומר כן לאשכנזי, דהוא אזיל כדעת הרמ"א להקל. וספק פלוגתא דרבוותא עדיף מספק במציאות וכו' [והאריך עוד בדבר, וסיים:] עכ"פ נ"ל שאם יש צורך בכך, יוכל לומר לאשכנזי לחמם לו התבשיל, כיון שהוא סומך על דעת הרמ"א שפסק כהמתירים. עכת"ד.
ודומה לזה כתב דאיסור שאינו אלא מכח קבלת הוראות מרן, 'קליש איסוריה':
יבי"א ח"א או"ח סי' כט אות י:
[בענין ברכה על מגילת רות ושה"ש, כתב בתו"ד:]
(י) ולכאורה יש להסתפק אם עבר החזן שהוא ספרדי ובירך על מקרא מגילה, שי"ל שמכיון שאנו הספרדים קבלנו הוראות מרן ז"ל, אולי יחשב לגבי דידיה כמצוה הבאה בעבירה, ואינו מוציא את האשכנזים י"ח הברכה, ואל יקל דבר זה בעיניך, כי הרי כתב מרן החיד"א בשם הגדולים (מע' ספרים, מע' ט' אות י"ב), בשם הפנים מאירות ח"ב (סי' קכ), שאשכנזי שהורה כקולת מרן נגד דעת הרמ"א צריך תשובה וכפרה, ומינה דבאתריה דמרן, מי שהורה כקולת הרמ"א, צריך תשובה וכפרה, וגוערים בו שלא יפה עשה לפרוץ גדר. ע"ש. וע"ע בברכ"י חו"מ (סי' כה ס"ק כט). וכ"כ עוד הרה"ג מהר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (דנ"ג סע"ד). וכ"כ הרב פתח הדביר (סי' רלב ס"ק י). ע"ש. וא"כ י"ל דאף בדיעבד שעבר ובירך, אפשר דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולא נפקי י"ח. אכן הואיל ויש מחלוקת בעיקר דבר זה, אם שייך מצוה הבאה בעבירה באיסור דרבנן. וכמ"ש בשו"ת תורת חסד מלובלין (סי' ל אות ב). ובמחב"ר (סי' תרסד סק"ב). וע' במש"כ בס' חזון עובדיה (סי' כו). והכא כיון דקליש איסורא שהוא רק מכח קבלת הוראות מרן, וכ"ש שלא פסק להדיא שאסור לברך, רק כ' שהמנהג שלא לברך. בדיעבד מיהא יי"ח.
[ואגב, המעיין הישר יתבונן כמה מן הקושי יש ליישב דברים אלו עם ברכת ההלל בר"ח, וברכת הסוכה בכל פעם שנכנס, שגם שתיהן לא בטלו אלא מכח המנהג, וצ"ע].
וכיוצא בזה כתב בחזו"ע יו"ט עמ' יט, בשם החק"ל, שכל קבלת הוראות מרן היא 'חידוש', 'שהרי אנו תלמידים של כל הפוסקים'.
והנ"מ של ההגדרה הנ"ל: 'ולכן בכה"ג שיש דעת קצת פוסקים כהי"א, י"ל שגם מרן הש"ע דעתו להתיר בהפסד מרובה'.
[ועיקר הנדון שם הוא אם יש להקל נגד סתם מרן בהפסד מרובה, שדעת הרב פעלים שאין להקל נגדו, והגרע"י לשיטתו סובר כדעת הזב"צ שבכה"ג יש להקל נגדו. ואכמ"ל].
ועוד כתב בגדר קבלה זו, דהיא עדיפא מרוב:
יבי"א ח"ח או"ח סי' כג אות לב:
לב) בערך ספק ברכות להקל, בפלוגתא דרבוותא, אי אזלינן בתר רובא לברך הביא מחלוקת האחרונים, ומסיק בשם הרב אהל יצחק בהל' ברכות, דלא שייך בזה הכלל "אחרי רבים להטות", כיון שלא נחלקו פנים בפנים, וא"כ אפשר שאם היו נושאים ונותנים פנים אל פנים היו הרבים מודים למועטים. ע"ש. וע' בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן יב אות טז, וח"ג סימן טז אות ז) שהבאתי הרבה אחרונים שהסכימו דלא אזלינן בתר רובא מהטעם הנ"ל כיון שלא נחלקו פנים אל פנים, ושכן כתב בשו"ת אשדות הפסגה (חאה"ע סימן יד דף נט ע"ב). ע"ש. והנה בסברא יש לדון בזה מקל וחומר, שהרי בדיני ממונות המוחזק יכול לטעון קים לי כשני פוסקים אפילו מאה פוסקים חולקים ומחייבים, ואם מרן הש"ע פסק לחייב אין המוחזק יכול לומר קים לי נגד מרן. והרי בענין הכלל ספק ברכות להקל, תפסו רוב האחרונים כדעת מרן החיד"א ורבותיו, דסב"ל אפי' נגד מרן הש"ע. (ע' למהר"י עטייה בספר רוב דגן בקונט' אות לטובה סימן כא. שו"ת אהל יצחק חסיד חאו"ח ס"ס ג. דבר משה ח"ג סימן יד דט"ו ע"ב. לב חיים ח"א סימן ק. מכתב לחזקיהו ס"ס ג וסימן י' דמ"ח ע"ד. ובשו"ת זבחי צדק ח"א עמוד תמ. ובשו"ת רב פעלים ח"ב סימן כח. ובספר בן איש חי בראשית אות י' ובכמה דוכתי. ועוד). וא"כ ק"ו הוא, דיני ממונות דלא אמרינן בהו קים לי נגד מרן. אמרינן קים לי במיעוט פוסקים נגד הרוב, ספק ברכות להקל דאמרינן אפילו כנגד מרן, לא כ"ש דאמרינן הכי במיעוט פוסקים נגד הרוב. גם לפי מ"ש מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן תקמח סק"ב) בד"ה ועוד, וביעיר אזן (מערכת ה' אות סב), דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל נגד דעת מרן, ומבואר במועד קטן (כא א) ובפוסקים דאמרינן הלכה כדברי המיקל אפי' במיעוט נגד הרוב. אלמא דקבלת הוראותיו של מרן עדיפא מרוב, ומכיון דאמרינן סב"ל אפילו נגד מרן, כל שכן דאמרינן סב"ל במיעוט נגד הרוב. ועוד שהרי הסכימו רוב האחרונים דלא מהני ספק ספיקא בדיני ברכות לברך, וס"ס הוי רוב ועדיף מרוב, וכמ"ש הרשב"א בתשובה, וא"כ ה"נ דלא מהני רוב בדיני ברכות להצריך לברך. וע"ע במה שכתבנו בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן מט עמוד תתסד ותתסו והלאה). והגר"י ידיד בספר ברכת יוסף ח"א וח"ב וח"ג ברוב פעמים תפס להלכה כמ"ש רוב האחרונים דלא אזלינן בתר רובא בדיני ברכות. וכ"כ בשו"ת ימי יוסף בתרא (סימן י עמוד לז). ע"ש. וע"ע בשדי חמד (ברכות, סימן א כלל יח אות ד). ע"ש. ודו"ק.
אמנם שוב כתב ביבי"א ח"י יו"ד סי' נח בהערות על ח"ג אות ג (ועוד), מהלך חדש בענין ס"ס נגד מרן.
והוא, שהטעם שעושים ס"ס נגד מרן [אינו מהטעם הנ"ל, שקבלת הוראותיו היא מכח ספק, אלא] משום שגם הוא היה מודה בהצטרפות שני הספקות יחדיו [ודלא כהר"פ שכתב לאסור כיון שכל אחד מהספקות נגד מרן].
וז"ל: "ואני אומר שיש להתיר הזנגולא הנז' ואין בה משום בישולי גוים, כי רבו האחרונים שכתבו דעבדינן ס"ס להקל אפילו כששני הספקות כל אחד מהם נגד מרן, שאפשר שבהצטרף שני הספקות יחדיו יודה מרן להתיר".
ז) ח"ג חיו"ד סי' ט. בעשיית הזנגולא (לביבות) בבית ישראל, שהישראל מדליק את האש, והגוי יוצק מן המשפך את העיסה הדלילה של הזנגולא לתוך המחבת, לעשות העיגולים כהוגן. כתב הרהמ"ח שאע"פ שיש בזה ספק ספיקא להיתרא, שמא הלכה כמ"ד שאם הישראל מדליק את האש אין בזה משום בישולי גוים, ושמא כל שנעשה הדבר בביתו של ישראל, לא גזרו עליו משום בישולי גוים, מ"מ אין לסמוך על ספק ספיקא כזה, מפני ששני הספקות הם נגד דעת מרן. שבכל אחד מהם פסק מרן לאסור. ע"כ. ואני אומר שיש להתיר הזנגולא הנז' ואין בה משום בישולי גוים, כי רבו האחרונים שכתבו דעבדינן ס"ס להקל אפילו כששני הספקות כל אחד מהם נגד מרן, שאפשר שבהצטרף שני הספקות יחדיו יודה מרן להתיר. וכמ"ש כן הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (בשיורי טהרה מע' ס אות ז). וכ"כ הגאון מהר"א די טולידו בשו"ת משנת ר' אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' י), שאע"פ שמרן הש"ע פסק (בסי' קכו וסי' קלד) לאסור בנ"ד בשני הספקות, והכנה"ג בתשובה (חיו"ד סי' קסז) כתב שאין לעשות ס"ס נגד פסקי מרן, מאחר שקבלנו הוראותיו, מ"מ אנכי הרואה לכמה אחרונים שלא חששו לדבריו, הרב בית דוד, והרב יד המלך פלומבו, ומהר"ם פריסקו. וכ"כ החקרי לב ח"ג (חאו"ח סי' א). ומוכח מדברי החקרי לב שאפילו אם שני הספקות הם נגד דעת מרן, מ"מ עבדינן ס"ס להקל. והכי מסתברא. ע"ש. וכ"כ השדי חמד (אס"ד, ערך הכשר מחבת אות י"ו) בד"ה ואף, שאע"פ שהכנה"ג בתשובה ס"ל דלדידן שקבלנו הוראות מרן לא עבדינן ספק ספיקא נגד דעת מרן, מ"מ כבר כתב מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מע' ס אות לב), שכל שיש מחלוקת בדבר אפשר לעשות ס"ס נגד מרן, ושכן פסקו כמה אחרונים. וכבר רשמתי ספרי דבי רב שכתבו כן בשדי חמד (מע' ס כלל ח). ושם הבאתי שאפילו אם שני הספקות הם היפך דעת מרן עבדינן ס"ס להקל. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הגיד מרדכי (חיו"ד סי' יב), דאף כששני הספקות הם נגד פסקי מרן עבדינן ס"ס להקל. וכ"כ בשו"ת אהל יצחק (חיו"ד סי' יב). וכ"כ הרב המגיה בשו"ת עבודת השם (חיו"ד סי' יא דף כד ע"ג). וכ"כ הגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף כח סוף ע"ג), שהדין דין אמת, דעבדינן ס"ס להקל אף במקום שמרן ס"ל להחמיר בשני הספקות. וע"ע לו בשו"ת פני יצחק (ח"א חאה"ע סי' יד דף עד ע"ב, ובח"ה בהשמטות לאו"ח סי' ה, דף קסב ע"ד) שכתב, שרבים מרבני האחרונים עבדי ס"ס להקל גם באיסור תורה, ואף על פי ששני הספקות הם נגד דעת מרן. ע"כ. וכן כתב בשו"ת הגאון מהרש"א אלפנדארי (חיו"ד סימן א דף עג ע"ד). וכ"כ הגאון רבי עזרא טראב, גאב"ד דמשק, בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' ב דף לא ע"ב), שכבר עלתה הסכמת רבני האחרונים לעשות ספק ספיקא להקל אף כששני הספקות הם היפך פסקי מרן. ואפילו אם המנהג ג"כ לאסור בכל אחד מצדדי הספקות, עם כל זה בהצמדם יחד עבדינן ס"ס להתיר. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בן אברהם אבוקרא (דף כז ע"ג). ובשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סי' שסא), ובשו"ת וישב אברהם (חאו"ח סי' סב), ובשו"ת זכרי כהונה (ערך תפלין אות א). ע"ש. ואף הרהמ"ח בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס ה) למד מדברי הנדיב לב ח"ב (חו"מ סי' סג), שאפילו שני הספקות הם היפך פסקי מרן, יש לעשות ס"ס להקל. ע"ש. ועכ"פ באיסור בישולי גוים מיהת שאינו אלא מדרבנן בודאי דסמכינן על כל הני רבוותא להקל מטעם ס"ס. וכן העלתי בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נד), ובשו"ת יביע אומר חלק ט (חיו"ד סי' ו). והנלע"ד כתבתי.
ולאור הנ"ל כתב, שאכן קבלת הוראות מרן היא בתורת ודאי גמור, והטעם של הס"ס הוא כנ"ל, שגם מרן היה מודה להקל.
יבי"א ח"ט או"ח סי' קח אות ה:
קבלת דברי מרן היא קבלה גמורה גם בדיני איסור והיתר, כאילו הם הלכה למשה מסיני, בתורת ודאי גמור וכו'. ואף על פי שאנו מצרפים דעת החולקים לספק, כדי להתיר בספק ספיקא, זהו מטעם שמרן עצמו אם היה אצלו גם הצירוף של המחלוקת האחרת, היה פוסק להקל. ע"ש.
ה) בעמוד יא הניח הנחה שקבלת דברי מרן לדידן היא בגדר "רוב", ולעולם השטה האחרת לא נדחית לגמרי. וכבר הקשה לעצמו שאם כן בדיני ממונות איך מוציאים ממון מן המוחזק ע"פ פסק מרן בש"ע, ולא מצי טעין קים לי כדעת החולקים על מרן, והרי אין הולכים בממון אחר הרוב. ע"כ. ואף שיש לפלפל בזה, מכל מקום קבלת דברי מרן היא קבלה גמורה גם בדיני איסור והיתר, כאילו הם הלכה למשה מסיני, בתורת ודאי גמור. צא ולמד ממה שכתב הגאון רבי יעקב פראג'י אב"ד אלכסנדריא של מצרים בשו"ת מהרי"ף (סי' נט דף נד ע"א), בארץ ישראל וגלילותיה שהיא אתריה דמרן, שלימדם תורה ונהגו לסמוך עליו בדיני התורה, דבריו שנתקבלו עליהם הוקבעו עליהם חובה "כאילו דבריו הם הלכה למשה מסיני", כאילו אין שם מחלוקת כלל, ואפילו רבים חולקים עליו. והנוטה מדבריו אפילו מקולא לחומרא, כאילו הוא נוטה מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבותיו. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב (סי' ח), שאחר שנתפשטו חיבורי מרן עם השלחן ערוך, וקבלנו הוראותיו, שוב אין לנו אלא פסקיו לכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפילו נגד אלף פוסקים. ע"כ. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בעל שלחן גבוה, בשו"ת אהל יוסף (חיו"ד סי' ל), שכיון שקבלנו עלינו הוראות מרן, הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ"א ואלף פוסקים כמוהו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גררינן בין להקל בין להחמיר. ע"ש. ובשו"ת חיים ביד (סי' קח) כתב, גלוי וידוע בכל העולם כי חכמי ספרד וצרפת קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לפסוק הלכה בכל מקום כדברי מרן רבינו יוסף קארו זצ"ל. ואפילו אם יחלקו עליו כל האחרונים. ועל כן יאמרו המושלים: "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". ע"ש. גם הגאון רבי יעקב אלגאזי בתשובה (סי' ח) כתב, פה עה"ק ירושלים ת"ו וגלילותיה אתריה דמרן הוא, ואנו נוהגים לפסוק ככל הוראותיו בין להקל בין להחמיר. ע"ש. וכ"כ הגאון רבי משה שתרוג, רבה של ג'ירבא (תוניס), בשו"ת ישיב משה (סי' לד ופח), בשם הגאון רבי ישועה בסיס, גאב"ד תוניסיה, שאנו הולכים לעולם אחר פסקי מרן הש"ע בכל ענין, בין בדיני איסור והיתר בין בדיני ממונות, ומקובלים אנחנו שבכל מקום שהגאון רבי יצחק טייב בעל ערך השלחן העלה להחמיר ע"פ דעת רוב הראשונים נגד פסק מרן, מכל מקום למעשה לא היה מורה הלכה לאחרים אלא כדעת מרן, שהוא המרא דאתרא, ורק לעצמו היה מחמיר. ע"ש. ואף על פי שאנו מצרפים דעת החולקים לספק, כדי להתיר בספק ספיקא, זהו מטעם שמרן עצמו אם היה אצלו גם הצירוף של המחלוקת האחרת, היה פוסק להקל. משום דהוי ספק ספיקא בפלוגתא דרבוותא, וכל ספק ספיקא אפילו בדאורייתא לקולא. ולכן אין המורה הוראות יכול לפסוק לשואליו כדעת החולקים על מרן בין להקל בין להחמיר. ומ"ש מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' טו), דאנן בדידן בארץ ישראל נקטינן כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, אך באיסור והיתר חוששים לכתחלה לדברי הרמ"א. ע"כ. כבר כתב הגאון החקרי לב (במהדורא בתרא דף קפ סוף ע"ג) על זה, ולדידי חזי לי, שאין דבריו כי אם לתלמיד חכם בביתו ובחומותיו, שרשאי הוא להחמיר על עצמו. אבל דיין ומורה הוראה הקבוע לדון ולהורות לרבים אינו רשאי להורות אפילו להחמיר נגד מרן שהוא המרא דאתרא, והאריך החק"ל שם לדחות את דברי הרה"ג רבי שלמה משה סוזין שחשב להחמיר נגד מרן בדיני איסור והיתר. ע"ש. וכתב הרה"ג המשי"ח בשו"ת כרך של רומי (דף קב ע"ב), שאף הרה"ג שלמה משה סוזין חזר בו וביטל דעתו מפני דעת החקרי לב, ושכן פסק גם הגאון סבא דמשפטים מהרי"ט אליקים, שבכל מקום העיקר להורות כדברי מרן בין להקל בין להחמיר. ע"ש. וגם החיד"א במחזיק ברכה א"ח (סי' תסז סק"ה) כתב שאם הגיע להוראה יורה על פי הדין דוקא. ע"ש.
המשך בהודעה הבאה אי"ה.
בדבר שיש מח' הפוסקים והכריע לחומרא (כגון בדאורייתא וכדו') וודאי שעבדינן ס"ס כלפי פסקיו והדברים פשוטים.
אתה רציני!?
זה כל הדיון שקבלת תורתו בתורת וודאי זה רק "להקל" ולא "להחמיר"!!!
שוב יש פה ערבוב
מה שהעלת הוא מדבר על נושא "האם מרן פסק מכח חומרא או מכח ספק"
ועל זה מחלק את מה שמחלק
אנו דנים כאן- גבי "קבלת הוראות מרן" האם קיבלו עליהם מכח ודאי או ספק, ועל זה הבאנו שהיביע אומר מחד כותב "שהקבלה היא מתורת ספק" ובמקו"א גבי "הקבלה שהיא תורת ודאי"
ועל זה הגבתי- שבמשך כל הדורות רואים מהפוסקים, שקבלת הוראות מרן הייתה בגדר "ספק" ולכן הרבה פעמים פסקו לחומרא נגד מרן
ואף אחד לא חילק- שתלוי אם זה לקולא אז הקבלה היא מתורת ודאי ואי לחומרא הקבלה מתורת ספק
זהו המצאה בלי בסיס ובלי מסורת
בדרך התורה
חבר חדש
- הצטרף
- 2/7/25
- הודעות
- 29
הלואי שכשהציבור הספרדי ישחרר את השנאת חינם בינו לבין עצמו, ישאיר את כל המשפטים החריפים שנאמרו בעידן ריתחא להיסטוריה, ויתחילו לדון הלכתית עניינית, אז הציבור הספרדי יתחיל לפרוח, יתחילו לצמוח ת''ח אמיתיים עצמאיים ומכובדים. ודי בזה.
זה בדיוק החילוק.
- שמרן פסק דין מסויים הוא פסק זאת מחמת "ספק" או מחמת "וודאי"?
אם זה לקולא פשוט שפסק בתורת וודאי, ואם להחמיר בתורת ספק ולכן עבדינן ס"ס כמו שהעליתי.
ולכן הבאתי
שהחיד"א גופיה כותב אף בדברים שהשו"ע היקל, אעפ"כ החמיר כרמ"א שאסר
והוא המקור של הרב "ישיב משה", שציטטת, וא"כ ראינו מהמקור- דאין זה נכון, כי אף שמרן היקל, אעפ"כ נטו הרבה פעמים מדברי מרן וחששו לאוסרים
דעל כרחך- דהכלל של הרב ישיב משה, שתלה זאת בחיד"א, בחיד"א גופיה רואים דלא ככוותיה